בואו נדבר על הפיל שבחדר – למה חבורה של אנשים, נורמליים יותר או פחות, משקיעים מזמנם וממרצם בכתיבה על ספורט בכלל, ועוד על ליגה שנמצאת בצד השני של כדור הארץ בפרט, ועוד על הפיסטונס עוד יותר בפרט, ועוד בימים קשים אלה? מילא פעם או פעמיים, קורה לפעמים שמישהו משחית את זמנו על איזו שטות, אבל ככה באופן מתמשך? לאורך שנים ארוכות? בוקר ולילה? פריוויו וסיקור? ועוד על הפיסטונס? איך אפשר להסביר את זה? איך אפשר להצדיק את זה?

שאלות טובות, אין ספק, תשובות טובות נתקשה למצוא, אבל לפחות ננסה.

סיבה ראשונה – זה מעניין אותנו

כל העניין הזה של כדורסל, כלומר. זה מעניין. מעניין לנסות להבין מה יקרה, ואז גם להקדים מחשבה ולחשוב מה צריך לעשות כדי שיקרה מה שיקרה. כלומר אם מישהו מזכיר לי שבשנת 2004 הפיסטונס זכו באליפות, המחשבה הראשונה, שלי לפחות, היא משהו בסגנון "או.קיי, אז איך בעצם הם הגיעו למצב הזה? מה הם עשו נכון?", ואז אני נובר בעובדות – בן וואלאס… וצ'ונסי… ובחרו את טיישון… ואז ראשיד… וככה, בעצם, הם הגיעו למצב הזה.

סיבה שניה – אנחנו מבקשים להבין כדי לעצב את העתיד

אז המחשבה השנייה, שלי לפחות, תהיה "או.קיי, אז מה בעצם אנחנו למדים מהמקרה הזה? מה צריך לעשות כדי להגיע שוב לאותו מצב?", ואז עובדות העבר, לא ריפטאביליות שכמותן, כבר פחות רלבנטיות, ולכן קשה לדעת, אבל זה לא מונע מאיתנו לנפק פרשנויות, תיאוריות, אולי אפילו תקוות, שאם רק נעשה א' וב', ואחר כך גם ג', אז עם קצת מזל, ולא מעט שחקנים פסיכים, אולי בכל זאת יצא משהו מהמועדון הזה.

סיבה שלישית – אנחנו "עוקבים בדאגה" אחרי ההתפתחויות

כלומר, אחרי שאמרנו שכדי להגיע שוב לאותה סיטואציה צריך לעשות א', ב' ו-ג', אנחנו צריכים להישאר בסביבה כדי להבין האם אכן עשו א', ב' וג', ואם אכן עשו אז מה יצא מאותם א', ב' ו-ג', והבעיה היא שהעולם הוא מקום מסובך, אז לעתים קרובות חלק גדול מא', ב' ו-ג' לא ממש קורה, אלא קורה דווקא ד', ה' ו-ו', ואז אנחנו תוהים מדוע, למען השם, הם לא עשו א', ב' ו-ג', למרות שאמרנו להם לעשות בדיוק ככה, ולא רק שהמרו את פינו אלא גם עשו את ד', ה' ו-ו' בלי להתייעץ איתנו בכלל?!? מה זה אמור להביע??? זה ממש עניין של חוסר משמעת, שלא לומר חוסר כבוד בסיסי, צריך לפטר שם את כולם, תאמינו לי, ממש חרפה, אבל זה גם מחייב אותנו לחשוב שוב על המצב, ולהבין מה אפשר לעשות בהינתן שד', ה' ו-ו' כבר קרו, וגם זו סוגיה מעניינת, שהרי ככל שמתרבים האילוצים אז האפשרות ליצר משוואה שתפיק, בסופו של דבר, תוצאה חיובית, הופכת יותר מאתגרת, ואז אנחנו באמת נמצאים בקצה המעטפת, הרכב מחליק בזווית שעדיף להימנע ממנה, הצמיגים מאבדים אחיזה בגלל החצץ בצד הדרך…. ואם נצא מזה בחתיכה אחת זה יהיה ממש נס.

אז כמובן ששוב אנחנו נשארים בסביבה כדי לנתח, להמליץ, לחזות, להתברר כטועים… וכך נמשכת השרשרת עוד ועוד.

סיבה רביעית – Hit Rate

כלומר, אחרי שאמרנו ז', טענו ח', והסברנו ט', זה מעניין להבין אם צדקנו או טעינו, ולא פחות חשוב מכך – אם המגיב שלא הסכים איתנו, אלא אמר, טען והסביר י', כ' ו-ל', צדק או טעה בעצמו. מסוג הדברים שאט"ה שומר בסימניות תחת כותרת כמו "וויכוח עם אברי על בן סימונס", או רשימת התערבויות הבירה של גיא רוזן ודה-שוט שמצדיקה, ככל הנראה, פריוויו עונתי משל עצמה. בקיצור, בשלב הזה אנחנו כבר מושקעים אישית עמוק בעניין, ולך תצא מזה עכשיו, ואתה מוצא את עצמך נמשך לזה כמו פרפר לאור, דבורה לפרח, ג'אנקי לפושר, גילרי לבסקטבול רפרנס.

סיבה חמישית – בטח יש כזו, אבל באיזשהו שלב צריך להתקדם, אז נניח את הסיבות מאחור, וננסה לדבר על הדבר עצמו – שחקנים, מאמן, חוזים, וכזה.

המממ… האמנם מדובר בהתקדמות? לא יודע. האם במקרה של הפיסטונס זהו, אכן, "הדבר עצמו"? תמהני…

האמת שכשחושבים על זה כל מה שאני צריך לעשות זה להעתיק את הפריוויו של דור על שיקגו, או את הפריוויו של אסף על וושינגטון, או את הפריוויו שלי על ברוקלין, לשנות את השמות של השחקנים, וזהו, אף אחד לא ישים לב להבדל, ואני אוכל ללכת לנמנם קצת בסלון – ווין-ווין סיטיואיישן, לא?

אבל עזבו, לא נעים לי, וגם ילדים נכנסים לאתר וצריך לתת להם דוגמא אישית, ואם לקחתי על עצמי את הפריוויו של דטרויט, מסיבות שהמדע טרם הצליח להסביר, אז אני צריך לכתוב את הפריוויו של דטרויט, למרות שזה כרוך במידה לא מבוטלת של צער, סבל וחוסר אונים. יתרה מזו, יתכן שזה בדיוק הלקח שצריך ללמוד מהפרשה – בפעם הבאה לא לקחת על עצמי משימות מעציבות שכאלו.

העונה הקודמת

רקורד טנקיסטי של 14-68, מקום אחרון בליגה, הנפיק, ביש מזל, רק את הבחירה ה-5 בדראפט ובחירה ב-רון הולנד. שני החברים שהצעידו את דטרויט להישג המונומנטלי הזה, מונטי וויליאמס וטרוי וויבר, כבר לא איתנו, ובהחלט ניתן לתהות מדוע, שהרי אם התכוונו לטנקק, על מה ולמה יש לכעוס על המאמן והמנג'ר ולפטר אותם? שאלה טובה, והאמת שיתכן שהגרף הבא יכול לסייע לברר את התשובה – אלה לא רק ההפסדים, אלא אולי גם האופן שבו הקבוצה הפסידה – מדובר בתבוסות לכל דבר ועניין, וגם אם, כאסטרטגיה, אפשר לטנקק, ממש לא בטוח שכדאי לעשות זאת בהפרשים כאלה.

מאמן – ג'יי. בי ביקרסטאף, הגיע לאחר 5 שנים בינוניות בקליבלנד.

לא יודע אם ביקרסטאף המשיך עם צוות העוזרים הקודם, אבל לא יכולתי שלא לשים לב שלאחד מהם קראו בריאן אדאמס, וגם אם "זה לא אותו אחד", מעניין לחשוב אם הרקורד של דטרויט היה משתנה לו היה "זה כן אותו אחד".

סגל

עזבו – לא פחות מ-24 שחקנים שבילו בדטרויט בשלב כלשהו בעונה האחרונה עזבו את המועדון והם: מרווין באגלי, באדי בודהיים, בויאן בוגדנוביץ', טרוי בראון, אלק ברקס, מלקולם קאזאלון, טוסאן אוובומאן (נשבע לכם), מלאכי פלין שהצטרף לספרס, איוואן פורנייה, דנילו גלינארי, טאג' גיבסון, קוונטין גריימס, ג'ו האריס, קיליאן הייז, קווין נוקס, איזיאה ליבריס, צ'ימזי מטו שפעם גוייס על ידי הספרס, שייק מילטון, מונטה מוריס, מייק מוסקלה שתמיד חיבבתי, ג'יילן נואל, ג'ארד רודן, סטנלי יומודה, וג'יימס וויסמן שכנראה ייזכר כטעות הגדולה ביותר של גולדן סטייט הנוכחית.

נשארו – רק 7 שחקנים שבילו בדטרויט בשלב כלשהו בעונה האחרונה נותרו בקבוצה והם: קייד קנינגהאם, ג'יידן אייבי, אייזיאה סטיוארט, מרקוס סאסר, אוסר תומפסון, סימונה פונטקיו וג'יילן דורן.

הגיעו – לא פחות מ-12 שחקנים חדשים ובהם 6 רוקיז – רון הולנד, אארון אסטרדה, טולו סמית', ג'בונטה מקוי, בובי קלינטמן, ודאניס ג'נקינס; כמו גם שישה שאינם רוקיז – טוביאס האריס, טימי הארדווי ג'וניור, ומאליק ביסלי הוותיקים; וגם פול ריד, דיארון סיבורן, ו-וונדל מור ג'וניור.

אין הרבה טעם להתמקד בכל שחקן בפני עצמו, אבל המספרים בהחלט מדברים בעד עצמם – תחנת רכבת שכזו לא ראתה שפחה חרופה על המים, ואפשר בהחלט להבין זאת – הקבוצה הזו מחפשת, יש שיגידו נואשות, מספר שחקנים בעלי פוטנציאל שיוכלו לקחת אותה למעלה, או לחילופין להוות נכסים שאפשר להטריד עבור שחקנים שייקחו אותה למעלה, ונכון לעכשיו החיפוש הזה לא לגמרי עולה יפה, ולכן נוצרת תחנת רכבת.

אמנם יש שם מספר שחקנים וותיקים, אבל הם מהווים, לכאורה, מנטורים לצעירים, ובפועל, ככל הנראה, נכס שאפשר להטריד, או לקוות להטריד, לקבוצה אחרת.

על הצעירים לא אפרט, גם כי אני לא ממש בקיא בעניין, גם בגלל שקשה לדעת מה יצא מרוקיז, וגם כי אם ממש בוער לכם, אז פשוט תקראו את ג'ון. רק אציין שדטרויט בחרו את הולנד בבחירה ה-5 כשג'ון חשב שהוא צריך להיבחר בבחירה ה-9, ועם כל הכבוד, ואין כבוד, למי שמנהל את העניינים שם בדטרויט, אני חושב שאם אתה בוחר ב-5 את מי שג'ון בוחר ב-9, אז או שאתה עושה טעות, או שהיית צריך לעשות טרייד-דאון, מה שדטרויט לא עשתה, אז קשה לי להיות אופטימי בנוגע למר הולנד הנכבד. שאר הרוקיז בכלל לא הופיעו ברשימה של ג'ון אז אני מרגיש לגמרי נוח להתעלם מהם לחלוטין.

חוזים

התקרה באזור 140 מיליון, והקבוצה באזור 130 מיליון, ככה שיש קצת מקום מתחת לתקרה כדי לקבל כל מיני חוזים פחות סימפטיים עבור בחירות וצעירים, שזה טוב.

החוזה של קנינגהאם, כפי שרמזתי קודם לכן, מעורר מחשבות נוגות בעניין הרעיון הזה של חוזה סופרמקס, מאחר ולמעשה גם לדטרויט, לדעתי כמובן, אין אינטרס של ממש לשלם לקנינגהאם יותר מאשר כל קבוצה אחרת, אבל בגלל שהוא "שחקן בית" היא נאלצת להציע לו יותר מקבוצות אחרות, הוא מקבל את ההצעה, וככה הגענו למצב שבו שחקן שלא עשה שום דבר בליגה מקבל חוזה של כמעט רבע מיליארד דולר בקבוצה שלא מפסיקה להפסיד איתו או בלעדיו. מגוחך משהו? לא נכחיש זאת.

לנוכח המצב הקיים, האם עדיף היה לדטרויט לשחרר אותו? אני לא בטוח שלא. האם עדיף היה להציע לו חוזה נמוך יותר ולקחת את הסיכון שהוא יעדיף לסגור במקום אחר? שאלה טובה. רציונלית יתכן שכן, אבל יתכן שזה היה מעכיר את מערכת היחסים, נוסח ההחלטה של פיניקס שלא להציע חוזה מקס לאייטון ואז כן להשוות את ההצעה של אינדיאנה – האם פיניקס חסכו כסף? כנראה שכן, אבל אייטון, מאותו שלב, לדעתי, לא ממש היה חלק מהקבוצה, והתמורה שקיבלו עליו בטרייד לא הייתה סופר-דופר, אז לא ברור שההחלטה הזו של פיניקס הוכיחה את עצמה.

ברור שאנחנו רוצים לתת יתרון כלשהו לקבוצות שרוצות לשמור על הכוכבים שגייסו בדראפט, אבל לא ברור שהדולרים הנוספים הללו הם הדרך הנכונה. מה אפשר לעשות בנידון? לא יודע. לאדם סמית', סליחה, אדם סילבר, הפתרונים.

מועמדים לטרייד

סעיף מצוין בכלל, שראיתי בפריוויו של עמיחי למילוואקי והחלטתי לאמץ, וסעיף מתאים מאד לדטרויט בפרט, וכבר ציינתי את טוביאס ואת טימי ג'וניור, אז רק אוסיף כאן את מאליק ביסלי, שאני מחבב עוד מימי דנבר העליזים, ואקווה, בשבילם, שיקבלו עליו איזו בחירה עסיסית או שחקן צעיר. אפשר לדבר גם על פול ריד ב-8 מיליון דולר, ובמידה פחותה גם אייזיאה סטיוארט ב-15, שאולי מישהו ירצה אותם אצלו.

שיטת משחק

כאן אני יכול לציין שקליבלנד של ביקרסטאף שיחקה באופן כזה או אחר, ושבעברו ביקרסטאף שימש כעוזר מאמן ביוסטון של הארדן, כך שאפשר לצפות לכך ולכך, אבל האמת היא שקשה לי לראות איך ההיסטוריה רלבנטית בהקשר הזה, "אתה משחק את היד שקיבלת", כמו שאומרים בפוקר, וביקרסטאף ישחק את היד שקיבל, שהיא חדשה כמעט לגמרי, ושנכון לעכשיו, אם אני חייב להמר, הוא יודע עליה לא הרבה יותר מאיתנו, והוא, ואנחנו, נברר במהלך העונה מהי היד שקיבל ואיך לשחק איתה.

אפשר לטעון שבדומה לקליבלנד זו תהיה קבוצה של "חצי גבוהים, חצי נמוכים", ולציין את ג'יילן דורן ואייזיאה סטיוארט בקטגורית הגבוהים, את קנינגהאם ואייבי בקטגורית הנמוכים, ואת אוסר תומפסון בקטגורית אייזיק אקורו כלומר שחקן אתלטי ומגן מצוין שלא ברור שהוא יכול לקלוע ברמה מספיק טובה, ואז גם לטעון שקליבלנד הייתה קבוצה לא מספיק טובה, בלי קשר לכך שנפרדו מביקרסטאף, ואז לטעון שזה אומר שגם דטרויט צריכה להמשיך ולשכשך במי האפסיים בהם היא נמצאת, כדי לדוג עוד כשרון בצמרת הדראפט, ואז להיזכר שדטרויט, לפחות בשנים האחרונות, סובלת מחוסר מזל בדראפט ולחשוב שגם המשך הטנקינג לא יעזור, אבל לבסוף להיזכר שהנבואה ניתנה לשוטים בכלל, ושבדטרויט אי אפשר לחזות שום דבר בפרט, אז פשוט נרד מכל העניין הזה, של שיטת משחק, ונראה מה יהיה.

מה יהיה?

תרחיש אופטימי – טוביאס, הארדווי ג'וניור וביסלי מוטרדים בדדליין. דטרויט מסיימת במקום ה-28 בליגה, לפני וושינגטון וברוקלין, אבל זוכה בבחירה הראשונה בדראפט 2025. קופר פלאג מתחיל דרך ארוכה שבסופה יוכתר כפיסטון הגדול בכל הזמנים.

תרחיש ריאלי – גועל נפש, כמו בשנים האחרונות – קנינגהאם שוב נפצע, קצת טריידים, אייבי לא פורץ. כאלה. דטרויט זוכה בבחירה החמישית בדראפט 2025 ובוחרת שחקן שג'ון חושב שצריך להיבחר בבחירה ה-19.

תרחיש פסימי – קנינגהאם לא נפצע אלא רק משחק גרוע. אייבי כנ"ל. אין טריידים. דטרויט זוכה בבחירה החמישית בדראפט 2025 ובוחרת שחקן שג'ון חושב שצריך להיבחר בבחירה ה-32.

מקורות – בסקטבול רפרנס