זהו, סקירת הקונטנדריות הסתיימה. אפשר לצאת מהבונקר, לנשום עמוק, לנסות להיזכר איך העולם נראה לפני כחודש, בטרם יצאנו למסע הארוך הזה, ולשמוח, או לפחות לקוות, שהיו פחות הרוגים מאשר במקבילה המאואיסטית שלו.
בפוסט אחרון זה נסכם את עיקרי המסע ואת התובנות שהפקנו ממנו, ואפילו נפרסם – לראשונה אי פעם! – את הצ'יט-שיט המלא עבור המנג'רים העסוקים שלא היה להם זמן לקרוא את הכל.
פרקים קודמים
המודל, אימפריות מבוססות, אימפריות לשעתן, אימפריה כפולת דבשת
אימפריות קצרות ימים – סיאטל, פורטלנד, פיניקס עד בארקלי, פיניקס – נאש ובוקר, הניקס, מיאמי
אימפריות הכוכב הבודד – מילוואקי, קליבלנד ו-וושינגטון, יוסטון – מוזס וחאכים, יוסטון – הארדן, דאלאס
אז מה היה לנו? – סיכום ותובנות
בפרק הראשון הצגנו את עיקרי המודל – הגדרנו קונטנדרית כקבוצה שמגיעה לגמר האזורי וצפונה. הפרדנו בין תקופות שונות של קונטנדרשיפ כאשר קונטנדרית נעדרה מרשימת 4 האחרונות למשך 3 עונות. מימשנו את המודל על קבוצות הליגה מ-1971 עד 2021, ציינו את השושלות הארוכות ביותר, הצבענו על כך שקבוצות צעירות ומשווקים קטנים מצליחות פחות ביצירת שושלות ארוכות, וחישבנו שהממוצע לאשכול הוא 3 עונות.
בנוגע לאורך הפער בין האשכולות, זיהינו שונות גדולה בין הקבוצות, כמו גם הבדלים משמעותיים בין הממוצע (9.2 עונות), החציון (7) והשכיח (3). גילינו שלקונטנדריות יש נטייה "להישאר בסביבה", ושיערנו שבין הסיבות לכך ניתן לציין את השמירה על שלד מבוסס סופרסטאר ועתיר שחקנים טובים, שצבר ניסיון, נהנה ממערכת מקצועית מנוסה, ומהנהלה שנוטה לתעדף את הטווח הקצר על פני הארוך.
לאחר מכן הבחנו בין "הקבצות" שונות בליגה, המאופיינות בדפוסים שונים של הגעה וחזרה לקונטנדרשיפ, וסקרנו את ההקבצות השונות, ואת הקבוצות השונות, במטרה להבין מה גרם לדפוסים הללו במקרים השונים ומה, אם בכלל, ניתן ללמוד מכך לעתיד.
הגדרנו אימפריות מבוססות כקבוצות המפגינות נוכחות ארוכת שנים ברשימה, הכוללת מספר גבוה יחסית של אשכולות, ופערים קצרים יחסית. בהקבצה זו מנינו את הלייקרס, הסלטיקס, ובמידה פחותה גם את הספרס.
אמנם ייחסנו את סיפורי ההצלחה הללו ליכולת ניהול משובחת, אבל גם למדנו שחלק מהגורמים המרכזיים שעיצבו את האימפריות הללו קשים מאד לחיקוי או לשחזור – בקשת הטרייד של קארים ממילוואקי, האפשרות של הלייקרס לבחור פעמיים בבחירה הראשונה במהלך תקופת הקוטנדרשיפ בשחקנים כמו מג'יק ו-וורת'י, היכולת המאגית של הלייקרס למשוך כוכבים, הגאונות של רד אורבאך ושל לארי בירד בבוסטון, וכמעט כל מה שקרה בספרס בתקופת דאנקן – כל אלה בהחלט מעניינים ללימוד, ומהווים מקור להשראה, אבל הסיכוי שיקרו שוב, בהיקף דומה, במועדונים אחרים, או אפילו באותם מועדונים עצמם, הינו נמוך להפליא.
במובן זה, לטעמי, הניסיון להצביע על תובנות ועקרונות בעלי ערך כללי על סמך הקבצת האימפריות המבוססות, כמו גם על סמך הקבצת האימפריות לשעתן שנידונה אחריה, משאיר תחושה עזה, וקצת מבאסת, של סיכויים נמוכים ויכולת השפעה מוגבלת על גורלנו, או כמו שפופ ניסח את הסוד לקריירת אימון ארוכה ומוצלחת – "גייס את טים דאנקן, ואז הישאר בחיים", ובמשתמע, גם אם לא הוסיף זאת "…ואם לא תגייס את טים דאנקן, אז לא תצליח כל כך". לצערי זה בדיוק כך.
האם זה אומר שצריך להתייאש ולהרים ידיים? בהחלט לא. גם אם היכולת שלנו לבנות אימפריות אדירות היא מוגבלת, בהקבצות האחרות נמצא מודלים ריאליים יותר, ואז גם יהיה קל יותר ללמוד מהן תובנות כלליות.
הגדרנו אימפריות לשעתן כקבוצות שעושות סטרצ'ים ארוכים בצמרת אבל אז נעלמות לחלוטין או מופיעות שוב רק לאחר זמן רב. כאמור, היות שגם בעלייתן של האימפריות לשעתן יש מרכיב פרטיקולרי משמעותי ונסיבות שקשה לשחזר, התמקדנו בעיקר בסקירת נפילתן של האימפריות מתוך מטרה להבין מדוע לא הצליחו לחזור לקונטנדריות.
מטבע הדברים למדנו בעיקר על חסרונות הדפוסים השונים – הצבענו על אסטרטגיית הריבילד המיידי, דוגמת שיקגו, שכוללת מכירת חיסול ומטרתה להאיץ את קצב גיוס המשאבים ולשפר את איכותם, וראינו שהיא תלויה מאד באיכות הבחירות, ורגישה מאד לפציעות שלהן.
האסטרטגיה ההפוכה, המבקשת לשמר את שאריות השושלת – שחקנים, מסורת, ניסיון ואופי – סובלת מגיוס משאבים בהיקף נמוך ובאיכות בינונית, שהקשו על יוטה, וגם על הספרס של תקופת פוסט-קוואי, לחזור לקונטנדרשיפ.
בשתי האסטרטגיות אין שום ערובה להצלחה בגידול קונטנדרית תוצרת בית, אז אפשר וצריך לגייס כוכבים מבחוץ, אבל גם זו אינה ערובה להצלחה – צירוף הנסיבות שהוביל את דוקטור ג'יי לפילדלפיה היה נדיר וכמעט מקרי, ומשך למעלה מ-40 שנה פילי לא הצליחה לגייס סופרסטאר נוסף, גם כשהיה לה אחד תוצרת בית.
במקרה או שלא, ראינו בדיוק באותה פילדלפיה שהקושי לגייס סופרסטאר יכול "להחזיר" את אסטרטגית הריבילד בווריאנט הקיצוני ביותר שלה – הטנקינג – שנהנה מיתרון כמותי על ריבילד "רגיל", אבל סובל מאותן בעיות בסיסיות – איכות הבחירות בפועל והרגישות לפציעות. הטנקינג תלוי ברמת השילוב בין הנבחרים (הרבים), ובמקרה שהשילוב אינו עולה יפה, כמו במקרה של אמביד וסימונס, אזי שב ועולה הצורך בגיוס כוכבים מבחוץ, נוסח הארדן.
המקרה של גולדן סטייט המודרנית העלה את השאלה איך בונים קונטנדרית "מכלום", והתשובה כוללת אלמנטים מובנים מאליהם דוגמת בחירות מוצלחות, והצלחה בשילוב שחקנים משלימים מבחוץ, כשגם מיקום מוצלח אינו מזיק, אבל גם המלצה קונקרטית יותר לאיוש תפקידי מפתח על ידי אנשים מנוסים שהיו מעורבים בקונטנדריות של קבוצות אחרות, נוסח ווסט וקר.
האימפריה כפולת הדבשת של דטרויט אמורה הייתה להיות היוצאת מהכלל שממנה נוכל ללמוד איך כן חוזרים מהר לקונטנדרשיפ, אבל לדאבון הלב התברר שההפך הוא הנכון – עוד יותר מאשר במקרים אחרים שסקרנו, התברר שמאחורי הדפוס המושלם הזה – עליה, שיא, ירידה, ושוב עליה, שיא וירידה – הסתתרו נסיבות בלתי ניתנות לשחזור והיבטים פרטיקולריים פרועים במיוחד, שחסמו את דרכנו לתיאוריה יפה וריפיטאבילית. נו טוף.
כשהגענו להקבצת האימפריות קצרות הימים התברר שהעלילה מסתבכת עוד יותר – אמנם קבוצות אלו מאופיינות בסטרצ'ים קצרים יותר ומקוטעים יותר, ובתהילה פחותה, יחסית להקבצות הקודמות, אבל זה דווקא הופך את הניתוח שלהן למורכב יותר מאחר וכאשר לקבוצה סגל פחות מהולל, או מאמן פחות ידוע, וגם ההצלחה שלה פחותה יחסית, אזי פחות ברור מדוע הקבוצה ניצחה כשניצחה, מדוע הפסידה כשהפסידה, ומדוע המגמה השתנתה כאשר המגמה השתנתה, ולא לפני, או אחרי, אותו רגע.
זה חייב אותנו לצלילה, (שלא נכחיש – היו קלות ממנה), לנבכי ההיסטוריה ארוכת השנים של קונטנדריות מתמידות כגון סיאטל, פורטלנד ופיניקס. גילינו שהן לא מושלמות, (כמו כולנו), אבל עשו עבודה טובה יחסית, ובדרך כלל הוכרעו על ידי קונטנדריות גדולות מהן, כשמול קונטנדריות מסוגן לעתים הפסידו ולעתים ניצחו.
זיהינו את התלות העצומה של הקבוצות בבחירות הצמרת, שבלטה במיוחד במקרה של פורטלנד – קבוצה שהתחרתה בעוז, והתנהלה באופן מקצועי, אבל ספגה שורת כישלונות, שאת חלקם ניתן לייחס לחוסר מזל, שהגבילו את יכולתה, ברוב המקרים, לסיבוב הראשון של הפלייאוף. חשבנו שהלימבו הזה, של הדחה בשלבים המוקדמים של הפלייאוף, מקשה מאד על השגת משאבים בעלי ערך הדרושים לבניית קונטנדרית, כפי שראינו אצל פורטלנד, פיניקס, סיאטל, ואחרות.
הצבענו על פרמטר מרכזי המבדיל בין האימפריות המבוססות לבין האימפריות קצרות הימים והוא היכולת לשמור את הכוכבים בקבוצה לאורך הקריירה – דניס ג'ונסון, צ'יימברס, מקדניאל, אליס, קמפ, ודוראנט עזבו את סיאטל; וולטון, דרקסלר ואולדריג' עזבו את פורטלנד; צ'ארלי סקוט, פול ווסטפאל, דניס ג'ונסון, טום צ'יימברס, לארי נאנס, בארקלי, נאש, קיד וסטודמאייר עזבו את פיניקס – בעוד שמג'יק, לארי, קובי וטימי נותרו על כנם.
אפשר לתהות מה הסיבה ומה המסובב, כלומר האם הקבוצות הצליחו מאחר והכוכבים נשארו, או שההיפך הוא הנכון – והכוכבים נשארו מאחר והקבוצות הצליחו. לדעתי הסיבה הראשונה משמעותית יותר, והיא קשורה, בדרך כלל, גם למיקום המועדון ולמידת האטרקטיביות שלו בעיני כוכבים אחרים.
כך או אחרת, מסתמן שקבוצות שמצליחות לשמור על הכוכבים שלהן בסגל לאורך שנים, מצליחות ליצר אשכולות ארוכים של קונטנדרשיפ וסיכוי טוב לאליפות אפילו לנוכח שנים ארוכות ללא בחירות גבוהות. לעומת זאת, קבוצות שלא מצליחות לשמור על הכוכבים שלהן, וגם לא זוכות בבחירות גבוהות משך שנים ארוכות, לא מצליחות באותה מידה.
כשעברנו מזרחה נוכחנו לדעת שגם המיקום האטרקטיבי ביותר, כלומר ניו-יורק, לא יספיק להצלחה ללא יכולת ניהול טובה ומתמשכת, בעוד ששילוב של מיקום אטרקטיבי ויכולת ניהול טובה, כמו במיאמי, יכול להביא קבוצה צעירה להישגים נדירים בתוך תקופה קצרה יחסית, והצבענו על פט ריילי מחד, על ג'יימס דולאן מאידך, כמי שמגלמים במנהיגותם, בהחלטותיהם, ולבסוף גם בהישגיהם, את ההבדל התהומי בין שני המקרים הללו.
הגדרנו את אימפריות הכוכב הבודד כקבוצות שהקונטנדרשיפ שלהן התבססה בעיקרה על נוכחותו של כוכב אחד, אך לא הצליחו יותר מדי לפני ואחרי תקופתו בקבוצה. חשבנו שההבדל בין אימפריות הכוכב הבודד לבין אימפריות מצליחות מהן הוא לא בהכרח במידת הכישרון של הכוכב הגדול, אלא בעיקר במידת ההצלחה בבניית ק-ב-ו-צ-ה איכותית סביבו לאורך זמן.
גם הצלחה בציוות כוכב שני לכוכב הגדול יכולה לעשות את ההבדל בתוצאות של הקבוצה, כפי שראינו למשל במקרים של ביג-או במילוואקי של קארים, אלווין הייז בוושינגטון של אנסולד, פאו גאסול בלייקרס של קובי, ואף אחד… בקליבלנד 1.0 של לברון.
גם כאן זיהינו את החשיבות העצומה של השמירה על הכוכבים, ואת הרקורד המעורב של הקבוצות בהיבט זה – חאכים ודירק נשארו בקבוצות הבית שלהם, וזכו באליפות גם אם בשלב מאוחר יחסית של הקריירה. מוזס מאלון וג'יימס הארדן ביוסטון, (כמו גם שאקיל ודווייט באורלנדו), לא זכו ועזבו. לברון לא זכה, עזב, זכה במקום אחר, חזר, זכה, ושוב עזב, ושוב זכה במקום אחר. קארים זכה ועזב וזכה עוד ועוד, ויאניס זכה ו(בינתיים?) לא עזב.
אין כאן פתרון בית ספר, וכנראה שבחלק מהמקרים זה פשוט עניין פרטיקולרי של אופי הכוכב ומצב הקבוצה, אבל אני, כהרגלי, אצביע על כך שמתוך הרשימה דלעיל שלושת הכוכבים שנשארו בקבוצותיהם לאורך זמן, ועוד על אף שהקבוצות לא נהנות ממיקום אטרקטיבי במיוחד – חאכים, דירק ויאניס – הם ממוצא לא אמריקאי, בעוד שמרבית השחקנים האמריקאים לא גילו סבלנות וסובלנות שכזו למיקום.
ועם זאת, לא לעולם חוסן, והמלצתנו הגורפת – לדנבר של יוקיץ', דאלאס של לוקה, ומילוואקי של יאניס, כמו גם לכל מי שהכוכב שלה אמריקאי – היא לעמול ביום, בליל ובערפל על מנת לבנות את הקבוצה הטובה ביותר ויפה שעה אחת קודם, בטרם פט ריילי, בוב מאיירס, או ג'ני באס יפתו את הכוכבים לחוף הים שלהם.
לא נכון לטעון שהכוכבים הבודדים טובים יותר ממקביליהם באימפריות המבוססות או באימפריות לשעתן, אבל אני חושב שהבדידות הזו מקלה על זיהוי משקלם היחסי ועוצמתם האדירה של הכוכבים יחסית לשחקנים אחרים, כמו למשל כשראינו את לברון ויאניס חוזרים מ0-2 ל4-2 מול דטרויט ב-2007 ופיניקס ב-2021. לעומת זאת, כאשר הלייקרס חוזרים מול הסלטיקס, או להיפך, קשה יותר להצביע על שחקן ספציפי כזה או אחר שאחראי לכך.
בדידותו של הכוכב גם מאפשרת זיהוי קל יותר של בניית שיטות משחק יצירתיות סביבו, כפי שאפשר היה לראות בקליבלנד של לברון, יוסטון של הארדן, ומילוואקי של יאניס למשל. בוודאי שגם קבוצות עתירות כוכבים פיתחו שיטות משחק חדשניות – השואו טיים לייקרס, פיניקס של דאנתוני, וגולדן סטייט של קר, למשל, הציגו שיטות משחק יצירתיות, מענגות ומצליחות שהתבססו על הכישורים הייחודיים של מג'יק, נאש וסטף, אבל מכיוון שהאחרונים לא היוו, לטעמי, כוכבים בודדים בקבוצות שלהם, קשה יותר לייחס זאת רק לכוכבים עצמם. מזווית אחרת – תשימו את ג'ורדן פול במקום סטף והשיטה של הלוחמים תישמר. תהיה פחות טובה? בהחלט. תפסיד לבוסטון ב-2022? קרוב לוודאי. אבל עדיין תישמר. תשימו שחקן אחר מהקבוצה במקום לברון בקליבלנד, הארדן ביוסטון או יאניס במילוואקי, והשיטה תקרוס לחלוטין.
ומה קורה כשלא מצליחים לבנות קבוצה טובה מספיק סביב הכוכב הגדול? בהקבצת ההבלחות הספורדיות הכללנו, בין השאר, קבוצות שלא הצליחו להגיע להישגים של ממש, למרות נוכחותו של כוכב אדיר ונדיר, ולמדנו שאם הכוכב נשאר אז הקבוצה מגיעה להישגים מוגבלים (דנבר של תומפסון ואינגליש, למשל), ואם הכוכב עוזב אז הקבוצה נעלמת לשנים ארוכות (אורלנדו של שאק ודווייט, למשל).
מאינדיאנה למדנו שלא הכול בחיים נכנס לתבנית ברורה, וכאשר אתה מערבב חומרים כמו – הקליעה של רג'י מילר, הגאונות של לארי בירד, יריבות מיתולוגיות כמו דטרויט והניקס, ומה שזה לא יהיה שקורה בין האוזניים של רון ארטסט – אז תקבל הרבה טראש-טוק, אי אילו תקריות בלתי ספורטיביות, עוד שאלה שאין עליה תשובה ("מה היה קורה אם דריל מורי היה מתמנה למנג'ר אינדיאנה בשנת 1987 והוא בן 15 שנים בלבד?"), וקבוצה שהיא פשוט ק-ב-ו-צ-ה – או בקיצור, את אחד הסיפורים הכי יפים בליגה. והדברים כוחם יפה, בשינויים המתחייבים, גם בנוגע לסקרמנטו של ראשית שנות ה-2000, דטרויט של אמצע שנות ה-2000, ואטלנטה 2015.
רק היום! רק היום! – הצ'יט-שיט המלא לבניית קונטנדרית בליגה!!!
מנג'רים עסוקים? אין לכם זמן לכל החפירות הללו?? רוצים את השורה התחתונה??? בשמחה! להלן הצ'יט-שיט המלא לבניית קונטנדרית בליגה – אם לא תגיעו לגמר האזורי כספכם יוחזר במלואו!
"אם לא הצלחת לבחור בו בדראפט – צרף את קארים לקבוצה מאוחר יותר. אל תשכח."
"…קח סנטר בבחירה הראשונה – יוצאים מהם שחקנים היסטוריים (1969, 1984, 1985, 1987, 1992, 2004)"
"אל תיקח סנטר בבחירה הראשונה – הם נפצעים ולא יוצא מהם כלום (1972, 1974, 1983, 1998, 1999, 2001, 2005, 2007)…"
"אל תתלהב ממיקאל תומפסון… דווקא הבחור מאינדיאנה סטייט יכול להיות מעניין"
"בחר בדראפט את מייקל ג'ורדן מצפון קרוליינה"
"הקדם את התמוטטות הגוש הסובייטי ל-1979 – ארווידאס ודראזן יגיעו צעירים יותר"
"שים לב לשחקנים בשם שעועית שגדלו באיטליה"
"אם גרנט היל עוזב אותך תשקיע בסנטר הגנתי שקולע 5 נק' למשחק"
"זכה בבחירה הראשונה בדראפט 2003"
"אם כבר יש לך וואלאס בקבוצה, תביא עוד אחד, אבל יותר פסיכי"
"תתקשר לפרסטי, יש לו גארד אחד מיותר"
"תרשום תרשום – אלף, נון, טת, טת, וו, קוף, וו, מם, בית, וו – אנטטוקומבו, יא…
"….למה אתה לא מקשיב עד הסוף??? – יאניס, לא ת'אנאסיס, יאניס אני אומר לך!"
תם ולא נשלם
גם אחרי ח"י פרקים אפשר, וצריך, להמשיך להתווכח ולדסקס את הפרשנויות, התובנות והסיכויים, אבל הכי חשוב – אל ייאוש! גם אם הקבוצה מדשדשת או, כמו הספרס, יצאה לדרך רק עכשיו, הרי שהיא כבר "על המסלול" לקונטנדרשיפ, והספירה לאחור החלה!
מקורות: בסקטבול רפרנס, וויקיפדיה, פייסבוק
[…] הבא, והאחרון (יש !!!!!!!), מחר, נסכם את הסדרה ואת התובנות שהפקנו […]
כל הכבוד על הסדרה הזו. תענוג ממש.
והמסקנה הסופית עבורי די פשוטה. צריך כוכבים על המגרש, צריך כוכבים בהנהלה וצריך קצת מזל/השגחה/קארמה.
די פשוט
בתיאוריה
🤣
תודה מאנו. סדרה מופלאה לימי פגרה יצרת פה. אין על סנטרים סרבים ורודים ושמנמנים😄
היה ממש כיף. נהנתי.
המסקנות העיקריות שלי.
לבחור טוב בדראפט – דאההה.
אם מצאת כוכב אתה שומר עליו בכל מחיר – עוד יותר דאהההה
צריך סבלנות – לא לרוץ לפרק ולבנות מחדש על כל עונה לא טובה או פציעה של שחקן.
באותו הקשר – המשכיות של הסגל מאד חשובה. לעשות שינויים כדי להתקדם זה קריטי אבל חייבים לשמר בסיס שרץ יחד כמה שנים כדי להצליח לאורך זמן (שמעת מורי?)
+מיליון
תודה מאנו. מצוין וממש נהנתי מהסדרה.
כל כך הרבה דרכים לבנות קונטנדרית, כל כך מעט אלופות.
תודה רבה ג'ונתן.
.
נקודה יפה, בעניין האלופות, זו גם הייתה התחושה שלי, ואז התחלתי לחשוב משהו בסגנון "אז כמה אלופות צריכות להיות?" התחלתי לשחק עם המספרים, לנסות להבין עד כמה הליגה תחרותית, אבל זה מחייב עוד מחשבה ועבודה. שמתי באון-הולד בינתיים, אבל אגיע לזה מתישהו.
סדרה לדברי הימים של אתר הופס. חומר קריאה איכותי ונגיש לכל זמן. מאץ' ריספקט!
.
נ.ב. ההוא בתמונה עם קארים, עם הגופיה מספר 1 של הבאקס, זה ה-HO YOU FAT הזה שמדברים עליו?
הביג או יו פאט…
חחח… טושה
:-))))
.
אין לי איך להוכיח את זה, אבל אני בתחושה שאם היה משחק היום היינו מדברים עליו כעל טופ-10 או משהו כזה. אני קצת מצטער שהוא לא נולד יותר מאוחר.
דווקא היום הוא היה הרבה יותר פרוטוטיפי (פחות פרטיקולרי) ואז הוא ממש הקדים את זמנו בכל כך הרבה מובנים.
נכון שהקדים את זמנו, אבל כל הטריפל דאבלים האלה, למשל, נחשבים כמיוחדים גם היום. אני מדמיין אותו כקומבינציה של מג'יק עם לברון, או ראסל ווסטברוק עם שכל… ולך תדע איך היה קולע משלוש.
בניגוד לראס, אוסקר היה עם קליעה טובה לזמנו. כן קיבל ביקורות על הישגים קבוצתיים. אבל יכל להצליח יפה בזמננו. אולי מתאים להשוות ללוקה?
וגם שניהם בעלי משקל עודף
:-))))
זה עוד בעידן שאף אחד לא התייחס לטריפל דאבל בכלל. היום הוא היה מעמיד בקלות עונות כאלה ברצף. אני בטוח שהיה כוכב גדול גם היום רק שהוא היה פחות בולט מאשר על הרקע של שנות ה-60. השאלה העיקרית היא באמת הקליעה מרחוק – מהמידריינג' הוא היה מצוין.
כל הכבוד מאנו.
אחד הפרויקטים השאפתניים, המושקעים ומלאי הידע שהיו פה אי פעם.
סחתיין.
שימו בשורה למעלה רובריקת HOF של האתר עם פרויקטים כאלה, לעיונים עתידיים.
זו כמעט הטרלה מצויינת. 18 כתבות, סקירה היסטורית ארוכה ומרתקת, ובסוף המסקנה – fuck if I know? תעשו דברים טובים.
אני כבר שולח הודעה לדנבר לא ללכת על מיליצ'יץ', להגדיל את הסקאוטינג באיטליה ותמיד להמר על עץ (לא שזה עזר במיוחד לאטלנטה, אבל אולי המזל הרע לא יתגלגל משם).
תודה, מיקי. היה מהנה. עכשיו לאוקלהומה-דטרויט.
מסכים עם הניתוח… באמת שניסיתי, אבל בסוף זה מאד נסיבתי וקשה למצוא איזה קונץ פטנט.
.
מה שכן, אני חושב שזה נתן לי מעין צ'ק ליסט כזה, של שיקולים ונקודות מבט, שעוזר לי לנתח כל מיני החלטות בליגה. לא משהו שמחדש לדני איינג' ושאר המקצוענים… אבל כן לי. גם משהו.
בס"ד
תודה רבה.
סדרת מופת של פוסטים.
והנסקנה העיקרית, צריך הרבה מזל….
סדרה נהדרת, תודה מאנו!
אני חושב שהצלחה בבניית אימפריה זה קצת כמו משחק פוקר – אתה צריך להבין מה הקלפים שיש לך ביד (שחקנים שנבחרו בדראפט או חתמו בקבוצה עת הגיע מנהל חדש), איך למקסם אותם עם קלפי הקהילה על השולחן (שוק שחקנים חופשיים) ואיך לשמור על פוקר פייס לאורך התקדמות המשחק (טריידים – לדעת מתי עדיף להתקפל, או מתי ללכת אול-אין). רק שלא משנה כמה שחקן פוקר מיומן אתה, עדיין יש הרבה תלות במזל – איזה קלפים חילקו לך? הנהלת הספרס עשו עבודה נהדרת אחרי הבחירה של דאנקן ובנו אימפריה נהדרת. רק שלולא אותה בחירה ראשונה ב-97׳, סיכוי טוב שהספרס היו עוד קבוצה סטייל פורטלנד או יוטה – מבקרת קבועה בפלייאוף אך לא מספיק טובה לאיום על התואר. כך שאולי ההחלטה הכי טובה של הנהלת הספרס לדורותיה, הייתה בדיעבד הטנקינג ב-96, שגם היא נגרמה דיי במזל לאור פציעות של האדמירל. הרבה מגיבים פה סולדים מטנקינג, אבל כשיש כשרון ברור בדראפט – זה עובד.
תודה רבה בובי.
.
בעניין הטנקינג והמזל – מסכים לגמרי.
.
בעניין הפוקר זו שאלה מעניינת. גילוי נאות – אני אחד משחקני הפוקר הגרועים בתבל, בין השאר כי אני איכשהו לא מצליח להתעניין במשחק, אז יש אפשרות שאני מפספס משהו בהשוואה הזו, אבל לי לפחות זה מזכיר יותר בניה של סטארט-אפ או יחידה בצבא, כלומר אתה צריך לבחור את האנשים הנכונים ואז למצוא איתם, או לפחות עם חלקם, את הדרך להשתפר ולהצליח, וזה יותר תלוי בצוות, בהחלטות ובדינמיקה הפנימית, מאשר במה עושים שחקנים אחרים בשוק.
.
ברור שאפשר לעשות הכל נכון ואז פשוט להפסיד לקבוצה עוד יותר טובה, אבל בעיניי זה לגיטימי, מה שיותר חשוב, בעיניי, זה למקסם את הצוות שלך.
.
ואם עשית את זה, כמו בוסטון השנה למשל, אתה יכול להרגיש טוב עם עצמך, גם אם בסוף איזה סטף/יאניס/קארים הצליח לנצח אותך במשחק השביעי.
.
בקיצור, פוקר, להבנתי המוגבלת, זה משחק סכום אפס, או די קרוב לזה, ובנית קבוצה כוללת היבטים של משא ומתן, אבל ברובה היא לא משחק סכום אפס.
וואו מאנו, נפצת פה כמה שיאים בסדרה הזו, שילוב מעולה של חומר מעניין עם פאנצ'ים מצחיקים , וכל הסרטונים הישירים שטובים מאלף מילים…כבוד גדול
היה פשוט כיף לקרוא את הסדרה הזאת. אני עם Ljos לא יודע מה המסקנה הסופית, מה שנכון לקבוצה אחת לא בהכרח נכון לשניה וכאלה. מיקי שיחקת אותה. תודה
תודה רבה דור, מסכים במיליון אחוז שאין פתרון בית ספר שמתאים לכולם.
.
מה שכן, לדעתי יש שם כמה קלאסטרים שונים שחלים עליהם כללים שונים ולכן המסקנות שלהם יכולות להיות שונות, ואפילו מאד שונות, מאלה של קלאסטרים אחרים, וזה בעיקר ההבדל בין השווקים האטרקטיביים לבין אלה שלא. המסקנות של פלינקה ושל פרסטי, למשל, יכולות להיות כמעט הפוכות.
מיקי, תודה על סידרה מצויינת. הסטוריית כדורסל במיטבה. השקעה יוצאת מגדר הרגיל. כבעל האתר כל מה שיש לי לומר זה "עשית אותי גאים"
תודה רבה מנחם, על המחמאה, וכמובן על האתר
🙂
מלוא החופן כפיים מאנו. מנחם קיבץ כאן באתר אוסף של מוחות סופר-מבריקים שפשוט ללקק את אצבעות המקלדת. שאפו ענק
לאורך כל סדרת הכתבות הזאת בעיקר קראתי בהנאה ובעניין, והחלטתי בשלב די מוקדם שלה לחכות לסיכום על מנת להביא כמה נקודות:
1. היה דיון לגבי הבחירה שלך איך להגדיר קונטנדרית, ואני אישית חושב שצריך לקחת בחשבון גם את זה שקבוצה יכולה להשתחל לגמר אזורי דרך הגרלה קלה, ולכן הקריטריון שאני הייתי נותן הוא כל קבוצה שעלתה לגמר, כל קבוצה שלא הפסידה בסוויפ בגמר האזורי, קבוצה שהפסידה בסיבוב השני ב-7 משחקים לקונטנדרית (כלומר, לא כזאת שהפסידה בסוויפ), וכל קבוצה שהפסידה ב-7 משחקים לקבוצה שהעפילה לגמר. זה מצריך יותר זמן למצוא את הקונטנדריות של כל עונה, אבל לדעתי מדויק יותר.
2. בגדול, חלק גדול מהמסקנות הסופיות היה ניתן להוציא גם קודם לכן, מכיוון שלבחור טוב בדראפט, לשמור על הכוכבים ולא לפרק בכל עונה אלו דברים שהיה אפשר "לעלות עליהם" גם ללא הסדרה המופתית הזאת.
3. בהמשך לסעיף 2, אני חושב שמה שכן אפשר לגזור מהכתבות האלה זה בעיקר השאלה איזו אסטרטגיה יכולה להתאים למי בהינתן הסיטואציה של קבוצת NBA נתונה.
תודה רבה עמיחי.
.
בעניין 1 – זו בהחלט אפשרות, אבל אני לא בטוח שהתובנות היו משתנות משמעותית, גם ככה לא התייחסתי יותר מדי לקבוצות ש"נקלעו" לסיטואציה, ואני גם מניח שהתובנות שהיו מתקבלות מקבוצות שלא נכנסו לרשימה לא היו שונות מאד (ברוקלין 2021, עוד קצת סקרמנטו בתחילת המילניום?). אז נדמה לי שהמחקר לא באמת תלוי ב/רגיש מאד להגדרה ספציפית כזו או אחרת.
.
בעניין 2 – מסכים לגמרי, כמובן. יצאתי לברר אם יש משהו שנעלם מעינינו, התברר שלא ממש, אבל היה לי חשוב לוודא, ומעניין לברר ו"סידר לי קצת יותר את התמונה".
.
בעניין 3 – מסכים, זה בעיקר איזה צ'ק ליסט שאפשר לעבור עליו ומעלה כל מיני כיוונים, רעיונות, אזהרות מפני צעדים כאלה ואחרים וכדומה. תשובות ברורות לא תמצא, אבל חומר למחשבה ול"סיעור מוחות" אולי כן.
סדרת מופת.
כל הכבוד.
תודה רבה לכל הקוראים והמגיבים, ובמיוחד לגילרי על התוספות והחידודים, שמחתי ונהנתי.
Thanks Manu
I red it all and lived it.
[…] לנפק פרשנויות, תיאוריות, אולי אפילו תקוות, שאם רק נעשה א' וב', ואחר כך גם ג', אז עם קצת מזל, ולא מעט שחקנים פסיכים, אולי בכל זאת יצא […]