סדרות הפלייאוף הגדולות של כל הזמנים – גולדן סטייט/אוקלהומה 2016 נגד שיקגו/ניקס 1992 / רועי ויינברג וחיים

קודם כל, כרגיל, עדכון תוצאות. רג'י מילר והסדרה של אינדיאנה נגד הניקס ב-1995 שלחו הביתה את ג'ון האבליצ'ק וחבריו מ-1965 עם 46 מתוך 77 הקולות, מה שמהווה 59.74%.

הפעם עומד בפנינו קרב בין 2 מועמדות תמידיות לתואר הקבוצה הגדולה בהיסטוריה. מצד אחד, גולדן סטייט של 73 הניצחונות ושל סטף ה-MVP הראשון (והאחרון עד כה) שנבחר פה אחד, והסדרה שגרמה לכך שגם קווין דוראנט יצטרף ויהפוך אותם לבלתי מנוצחים לתקופה משמעותית. מהצד השני, עומד הוד אוויריותו בכבודו ובעצמו, ומולו היריבה שתמיד הצליחה להביט לו בלבן של העיניים. את הווריורס נגד הת'אנדר מייצג רועי ויינברג, ואילו חיים ינסה להגן על כבודו של מלך השחקים.

גולדן סטייט נגד אוקלהומה סיטי 2016 / רועי ויינברג:

תוצאה: 3-4 לגולדן סטייט (אחרי 3-1 לאוקלהומה).

רגע זכור: 11 שלשות של קליי תומפסון במשחק השישי.

אבי טרכטמן שלנו סיכם היטב את הסדרה במאמר הקודם בו השתתפה, שניתן לקריאה כאן. לכן נדבר על הגדולה של הסדרה עצמה, שמצדיקה לה מקום ברשימת הסדרות הגדולות בכל הזמנים. נתחיל מאפקט הנוסטלגיה, שחסר כאן.

8 הסדרות האחרות שמשתתפות ברבע הגמר היו ב-2000, 1992, 1987, 2002, 1990, 1981 ו-1995. הסדרה הזאת הייתה ב-2016. היו באתר שאתם קוראים עכשיו בלוגים חיים למשחקים האלה ובהשוואה לסדרות האחרות היא טרייה. צרכנו את הסדרה הזאת בדרך שבה צורכים ספורט היום, דרך דיונים בפורומים השונים כאן ובפייסבוק, חפירה בסטטיסטיקות וראייה חוזרת של המשחקים פעם אחרי פעם. זה לא אותו דבר כמו משחקים ב-1987 או 1990 וההכנסה של הסדרה כאן, בלי הילה נוסטלגית או סדרת דוקו (כרגע) סטייל הריקוד האחרון, מספיקה.

מעבר לזה סדרות גדולות נמדדות ברגעים או משחקים אייקונים, וגם זה קיים בסדרה הזאת. הבעיטה המפורסמת של דריימונד גרין באשכים של סטיבן אדאמס היא אחת התמונות הזכורות מהשנים האחרונות ומה שהוביל להרחקה שלו מהמשחק החמישי של סדרת הגמר באותה שנה. הרבע הרביעי עם 19 הנקודות של קליי תומפסון וכל המשחק השישי שיצר את המיתוס של "Game Six Klay", שחזר בגמר המערב נגד יוסטון (35 נקודות ו-9 שלשות) ובגמר 2019 נגד טורונטו (30 נקודות כשהוא נפצע אחרי 32 דקות). באותו רבע תומפסון קלע יותר מכל אוקלהומה והפך פיגור של 8 נקודות לניצחון בהפרש של 7.

לא הרבה זוכרים שהסדרה הזאת הייתה הפתעה. ציפו למפגש בין גולדן סטייט, שכזכור ניצחה 73 משחקים, לסן אנטוניו שניצחה 67 משחקים ב-2015/16. הת'אנדר, באותה עונה עם מאמן חדש ו-55 ניצחונות, הצליחו להדיח את הספרס בסדרה גדולה נוספת ולהגיע ל-3-1 נגד גולדן סטייט. הקבוצות היחידות לפני הת'אנדר שהדיחה קבוצה של 67 ניצחונות היו הניקס של 1973 וגולדן סטייט ב-2007, הת'אנדר כמעט עשו את זה פעמיים. חסר תקדים.

מעבר ל"אייקוניות" של הסדרה, ההשפעה שלה על הליגה הייתה עצומה. יש כמובן את ההגעה של קווין דוראנט לגולדן סטייט, אחרי 22 מ-62 מהשדה במשחקים 5 ו-6, והיצירה של קבוצה שהגיעה ל-2 אליפויות וסבלה מפציעות בגמר נוסף ב-3 שנים. ההשפעה על הקריירה של כל המעורבים הייתה גדולה – באותה עונה ואותו פלייאוף ראסל ווסטברוק לקח צעד אחורה עם אחוז השימוש הנמוך ביותר שלו מאז 2011, מגמה שהתהפכה עם העזיבה של דוראנט, זה שסטפן קרי מאז לא הגיע לרמת ה-MVP והקריירות של (כמעט) כל המעורבים.

גם הזווית הטקטית מעניינת. הת'אנדר הצליחו לעצור את הווריורס – השטף ההתקפי שלהם נבלם כמעט לחלוטין והם ניצחו בסגנון משחק פחות "גולדן-סטייטי" עם ההירו-בול של קליי במשחקים האחרונים. לכן הם הביאו את דוראנט. הם היו צריכים לעבור לכדורסל פיזי יותר בשביל לנצח, וזה עבד להם – לקחו יותר ריבאונדים והתחילו מהלכים מהצבע. זה היה נוק-אאוט של הת'אנדר, לפחות במשחקים הראשונים, שהכריח את הווריורס לצאת מאזור הנוחות שלהם והיה הבסיס למה שקליבלנד עשו בגמר של אותה שנה. אם גמר המערב היה נגמר ב-4-1 לווריורס, מאוד יכול להיות שגמר ה-NBA היה נגמר בתוצאה דומה עבורם. לכן לא משנה איך אתם מסתכלים על זה, מדובר באחת הסדרות הגדולות בהיסטוריה.

שיקגו בולס נגד ניו-יורק ניקס 1992 / חיים:

לסדרה הזאת הבולס הגיעו עם מאזן ביתי של 18- 1 בפלייאוף בשנתיים וקצת שקדמו למפגש הזה, ואילו הניקס הגיעו עם 2 ניצחונות חוץ בלבד בפלייאוף באותן שנים. בהתחשב בעובדה שהביתיות הייתה של הבולס, אין ספק שהחיים של הניקס לא היו פשוטים בכלל, בפרט אחרי שהבולס עברו בקלות את הסיבוב הראשון עם סוויפ על מיאמי, ואילו הניקס הסתבכו ועברו בקושי את הבד-בויס פיסטונס. בהקשר הזה גם כדאי לזכור שהקבוצות נפגשו גם בעונה קודם לכן, וזה נגמר בסוויפ קליל של הבולס.

בהשוואה לסדרה של גולדן סטייט, גם כאן מדובר באלופה המכהנת שמגיעה עם המאזן הטוב בליגה ופייבוריטית ברורה בסדרה הזאת בדרך להשלים ריפיט. בשני המקרים האלופה התכוננה כנראה ליריבה אחרת בשלב הזה – גולדן סטייט לספרס ושיקגו לדטרויט, ובשני המקרים הקבוצה ללא הביתיות הייתה טובה יותר ממה שציפינו מראש.

הסדרה בין הווריורס לת'אנדר שוחקה רק פעם אחת, ולמעשה הפעם הקודמת שהקבוצות נפגשו, אז הסופרסוניקס גברו על גולדן סטייט, וזה קרה עוד לפני הסדרה בין הבולס לניקס עליה אנחנו מדברים. המסקנה המתבקשת היא שהסדרה הזאת לא יצרה ולא הייתה חלק משום יריבות משמעותית, בין השאר כי השחקן הטוב ביותר של המפסידים הצטרף לשורות המנצחים באותו קיץ. הבולס והניקס נפגשו לא פחות מ-6 פעמים בשנים 1989-1996, כאשר פעמיים הגיעו למשחק 7, כולל הסדרה עליה אנחנו מדברים עכשיו, עוד פעם אחת היה קאמבק דרמטי מפיגור 2- 0, ולמעשה מדובר ב-2 הקבוצות המזרחיות הטובות ביותר של התקופה, כאשר הן הגיעו ל-8 מתוך 9 הגמרים בשנים 1991-1999. הווריורס הגיעו ל-5 גמרים במהלך העשור, אבל היריבה הגדולה שלהם היא בכלל לא אוקלהומה, אלא יוסטון.

אם מזכירים הופעות שיא של שחקנים גדולים, אז נתחיל מהמשחק הראשון – פטריק יואינג מוביל את הניקס לניצחון חוץ עם 34 נקודות, 16 ריבאונדים, 5 אסיסטים ו-6 חסימות. ומייקל ג'ורדן שעשה את שלו לאורך כל הסדרה, אבל בלט במיוחד במשחק 5 עם 37 נקודות ב-15/17 מהעונשין ובעיקר במשחק 7 עם 42 נקודות ב-12/13 מהקו, יחד עם 6 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 3 חסימות ו-2 חטיפות. כדי להגיע למספרים כאלה היה צריך להתאמץ יותר, גם מכיוון ששניהם קלעו 2/11 משותף מחוץ לקשת (יואינג עם 0/1), וגם בגלל ההגנות הקשוחות יותר שיכלו לעשות יותר לשחקני ההתקפה.

זה נכון שגם אצל גולדן סטייט זוכרים אירוע אלימות אחד, אבל כאן אנחנו מדברים על סדרה שבה כל משחק היה בדרך הבטוחה למכות, וחלקם גם הגיעו להחלפת מהלומות הדדית. היה בסדרה הזאת כל כך הרבה דם רע שהיא גרמה לאוהדי הניקס לשנוא במשך שנים שחקן שלקח אליפות במדיהם – מאמן הבולס פיל ג'קסון. אני רק אזכיר שאין הרבה כאלה…

אם שואלים איזה סדרה צמודה יותר – גם כאן התשובה היא שיקגו-ניקס. 5 המשחקים הראשונים נגמרו בהפרש חד-ספרתי כאן, בניגוד ל-2 בלבד מהחמישה הראשונים ב-2016, ובמשחק 6 הניקס ניצחו בסוף בהפרש די גבוה, אבל זה היה בעיקר תוצאה של הרבה עבירות מכוונות בסוף, ולאורך המשחק העסק היה צמוד יותר. נותר רק משחק 7 שלא האמת היה צמוד, אבל הופעה יוצאת דופן של ג'ורדן, אפילו במונחים שלו, הייתה זו שהכריעה את העסק באופן כל כך משמעותי, וכמובן גם המהלך האייקוני הבא:

הניקס והבולס נפגשו עוד 3 פעמים ב-4 השנים הבאות, כולל שנתיים רצוף, ובכל אחד מהמקרים היה מדובר בקרב משמעותי עבור הבולס, מכיוון שהניקס תמיד היו יריבים קשוחים ולחמניים עד הסוף. בניגוד לסדרה בין גולדן סטייט לאוקלהומה, שם החלוקה היא בין השלב שבו הת'אנדר שלטו בסדרה והביסו ובין השלב שהם היו פראיירים מדי, כאן יש לנו יריבות שתמיד היייתה קשוחה, מותחת ודרמטית, ומדובר אולי ברגעים הבודדים שאנשים האמינו שמייקל ג'ורדן יפסיד, גם כשהוא בשיא הכושר והיכולת האישית.

אנחנו מדברים על קבוצה שהסתכלה לשושלת הגדולה של העידן המודרני בעיניים פעם אחר פעם, לעומת קבוצה שיצאה פראיירית מול קבוצה שתצא גם היא פראיירית בשלב הבא. חוץ מזה, גם שחקן הקו הקדמי הטוב ביותר עליו דובר כאן נמצא בסדרה הזאת – פטריק יואינג – וגם שחקן הקו האחורי הטוב ביותר עליו דובר כאן נמצא בסדרה הזאת – מייקל ג'ורדן. לכן, הצביעו לג'ורדן, יואינג וחבריהם.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. תודה רועי.
    קשה לי להיות אובייקטיבי, מה לעשות, אז הלכתי על ניקס-בולס שם הייתי מושקע רגשית מעל הצוואר וכל פוזשן היה חשוב..
    ועדיין, נכון שהסתיימה ב-6 משחקים ולא 7, אבל הסדרה ב-93' בין הבולס לניקס היתה ה-סדרה ביניהן עם ה-2:0 של הניקס, השוויון של הבולס ומשחק 5 הקלאסי (צ'ארלס סמית מתחת לסל).

  2. 2 סדרות מעולות, קשה ללכת עם החבר'ה הרכרוכיים בדו-קרב שכזה, אז הקול שלי הולך לחיות מהמזרח.
    בסופו של דבר התאנדר הרימו ידיים וקשה לתמוך בתחרותיות נמושתית.

  3. שיקגו – ניקס…אנא, אל תזכירו לי. ישבתי בשורת העתונאים הראשונה, על קו המגרש ממש וראיתי את מייקל בגדולתו לראשונה בסידרה חשובה, וידעתי אז ללא ספק שלא היה, ומי יודע אם יהיה, שיחקן כמוהו. אני עדיין צודק.

    תודה על פוסט מצויין.

  4. ההשוואה הזו לא נעשתה כאן לא מזמן?
    בכל מקרה ב1992 זו הייתה סידרה סופר קשוחה הגנתית אבל לא מלוכלכת, בלי התפרקויות או מהפכים אלא קרב ראש בראש שנמשך 7 משחקים. זה היה הכדורסל של עידן ג'ורדן בתפארתו. אז 1992. ואני אוהד הווריירס.

    1. בשלב הקודם הייתה השוואה בין הסדרה הזאת של הבולס והניקס לבין הסדרה של גולדן סטייט נגד יוסטון משנת 2018.
      הסדרה של הבולס נגד הניקס ניצחה, ובשלב הבא הבראקט זימן לה סדרה אחרת עם גולדן סטייט…

  5. חבר'ה כל מה שאתם צריכים זה לראות קטעים מהסדרות של אז.
    אין מה להשוות בכלל, שם בכיס הקטן כל סידרה של היום, גם את הטובה ביותר שהייתה לאחרונה (ביחד אולי עם הדריסה עם הכדורסל המושלם של הספרס בגמר 2014).
    אתה רואה את הסדרה של 2016 המעולה אחרי זה וזה נראה לך קט-סל.

    1. אני חושב שאני מבין למה אתה מתכוון, אבל השאלה היא האם גם ההפך לא נכון – שחקנים יותר מוגבלים בכל הקשור קליעה מבחוץ, המון מיד ריינג' לא יעיל, הרבה פחות ספייסינג, בידודים, קצב איטי, זה לא נראה קצת מיושן? למה כשמייקל עושה בידוד אחרי בידוד זה טוב וכשהארדן עושה את זה זה משעמם תחת?
      .
      נדמיין את רודמן במשחק של היום – הקבוצה השניה מעלה איזה ברטאנס כזה שבכלל לא נכנס לצבע, או יוקיץ'. מה רודמן עושה? יוצא לשמור עליו? – האמת שיצליח כי הוא מהיר ואתלטי, אבל אז אין לך ריבאונד. מה שווה רודמן בלי ריבאונד?.. נשאר בצבע? – ואיזה ביג'יי ארמסטרונג יוצא לשמור על ברטאנס? זה יגמר ב10 מ-12 מחוץ לקשת…
      .
      לדעתי זה פשוט משחק אחר, אבל קשה לי לומר שאז היה טוב מהיום, או ההפך. פשוט אחר.

  6. שום דבר לא יכול להשתוות לרמות האדרנלין, ההתרגשות, השמחה, העצב, הצעקות ובכלל האווירה הטעונה רגשית והיסטורית שהייתה לפני כמעט שלושה עשורים.
    אפילו אם אני שם בצד את החלק האישי, איך אפשר להשוות איזושהי סיטואציה לסדרת גמר מזרח בMSG, עם הניקס בשיאם בצד אחד והבולס של ג'ורדן בצד השני, שופטים שמרשים למשחק לזרום ועשרים אלף ניו יורקים מטורפים ביציע?
    רק מהזיכרון של השידורים המקרטעים של אז עולה לי צמרמורת.
    ומי שחושב שהוא יכול לצפות בשידור חוזר אחרי כמה עשורים ולהבין, פשוט לא מבין מה זה לאכול את הציפורניים עד המרפק מול מסך שעליו לניקס יש אשכרה סיכוי להדיח את ג'ורדן, ואתה לא יודע מה יקרה במהלך הבא, וגם לא מה תהיה התוצאה.

    למרות שכמובן, ידענו שהניקס יפסידו, וידענו שזה יקרה בצורה הכי כואבת.
    ועדיין, גם היום אני צופה בסרטונים ומקווה שאולי הפעם..

כתיבת תגובה

סגירת תפריט