סדרות הפלייאוף הגדולות של כל הזמנים – בוסטון/פילדלפיה 1965 נגד אינדיאנה/ניקס 1995 \ חיים ואבי טרכטמן

נתחיל, כרגיל, בהכרזה על סדרה מנצחת, והפעם מהקרב של רועי ויינברג עם עצמו. הסדרה של דטרויט נגד שיקגו זכתה ב-77 מתוך 118 הקולות, מה שאומר 65.25%.

הפעם עומדת בפנינו סדרה אחת מ"העת העתיקה" של הליגה, אי שם משנת 1965, והימים בהם ווילט צ'מברליין וביל ראסל נאבקו להם בצבע, אותם ינסה חיים לשחזר במידת האפשר, ומהעבר השני עומד רג'י מילר ומסמן תנועות חניקה לכיוון ספייק לי, ובפועל חונק גם את פטריק יואינג, ועל זה יספר אבי טרכטמן.

בוסטון – פילדלפיה 1965 / חיים:

מדובר כאן בקלאסיקה מן המדרגה הראשונה. היום הציבור זוכר רק חטיפה של ג'ון האבליצ'ק שהכריע את משחק 7, ובהחלט מדובר במהלך אייקוני שראוי להיזכר עשרות שנים קדימה, אבל היה לנו כאן הרבה יותר מזה. נפתח קודם בדיון היסטורי בשאלה עד כמה האליפויות של בוסטון בשנות ה-50 וה-60 היו באמת קלות כפי שמקובל לחשוב, ובשביל זה נביא לכאן טבלה שתסכם את כל הפלייאופים של בוסטון בתקופת ביל ראסל, עם היריבות, תוך כדי ציון שחקן או יותר שבלט אצל היריבה. המטרה היא להראות שהאליפויות של בוסטון לא היו כל כך קלות כפי שנדמה, ולכן צריך להעריך יותר את היריבות.

עונהחצי גמר מזרחגמר מזרחגמר
19573- 0 על סירקיוז (דולף שייז עם 24 ו-18 למשחק)4- 3 על סנט-לואיס (בוב פטיט עם 30 ו-18 למשחק)
19584- 1 על פילדלפיה (פול אריזין עם 24 ו-9 למשחק)הפסד 4- 2 לסנט-לואיס (פטיט עם 29 ו-17)
19594- 3 על סירקיוז (שייז עם 28 ו-13, ג'ורג' יארדלי עם 25 ו-10)4- 0 על הלייקרס (אלג'ין ביילור עם 23 ו-12, וורן מיקלסן עם 21 ו-12)
19604- 2 על פילדלפיה (צ'מברליין עם 30 ו-27, אריזין עם 24 ו-9)4- 3 על סנט-לואיס (פטיט עם 25 ו-15, קליף האגאן עם 23 ו-10)
19614- 1 על סירקיוז (שייז עם 23 ו-10)4- 1 על סנט-לואיס (האגאן עם 29 ו-12, פטיט עם 28 ו-16)
19624- 3 על פילדלפיה (צ'מברליין עם 33 ו-27)4- 3 על הלייקרס (ביילור עם 40 ו-18, ג'רי ווסט עם 31)
19634- 3 על סינסינטי (אוסקר רוברטסון עם 33, 12 ו-8)4- 2 על הלייקרס (ביילור עם 34 ו-15, ווסט עם 29 ו-7)
19644- 1 על סינסינטי (רוברטסון עם 28, 9 ו-5)4- 1 על סאן-פרנסיסקו (צ'מברליין עם 29 ו-27)
19654- 3 על פילדלפיה (צ'מברליין עם 30 ו-31)4- 1 על הלייקרס (ווסט עם 34)
19663- 2 על סינסינטי (רוברטסון עם 32, 7 ו-8, ג'רי לוקאס עם 21 ו-20)4- 1 על פילדלפיה (צ'מברליין עם 28 ו-30)4- 3 על הלייקרס (ווסט עם 34, ביילור עם 25 ו-16)
19673- 1 על הניקס (וויליס ריד עם 27 ו-14)הפסד 4- 1 לפילדלפיה (האל גריר עם 29, צ'מברליין עם 21, 32 ו-10)
19684- 2 על דטרויט (דייב בינג עם 28)4- 3 על פילדלפיה (גריר עם 26 ו-6, צ'מברליין עם 22, 25 ו-6)4- 2 על הלייקרס (ווסט עם 31, 6 ו-5, ביילור עם 2 ו-12)
19694- 1 על פילדלפיה (בילי קאנינגהאם עם 24 ו-12)4- 2 על הניקס (ריד עם 24 ו-13, וולט פרייזר עם 21, 8 ו-6)4- 3 על הלייקרס (ווסט עם 38, 4 ו-7, ביילור עם 18 ו-10, צ'מברליין עם 11 ו-25)

המאזן של בוסטון בעידן ביל ראסל בסדרות פלייאוף הוא 27- 2, אבל עיון מעמיק יותר יגלה שלא פחות מ-10 סדרות של בוסטון הלכו למשחק 7, ועוד סדרה אחת נוספת של הטוב מ-5 שהגיעה למשחק מכריע, ובכל המקרים הסלטיקס ניצחו. הדבר הזה מצביע גם על איכות היריבות, וכפי שניתן לראות בטבלה בכל אחד מהמקרים עמד לפחות שחקן אחד שנכלל ברשימות היסטוריות כאלה ואחרות, וגם נתן הופעה טובה, כפי שהסטטיסטיקה מראה.

עכשיו נחזור לסדרה הספציפית שלנו. אמנם היה זה המפגש הראשון בין הסלטיקס לסיקסרס מאז 1961, אז בכלל כיכב דולף שייז במדי סירקיוז נאשיונלס, מה שהפך בהמשך לסיקסרס, אבל היריבות בין הסלטיקס ובין ווילט צ'מברליין, ובין ראסל לצ'מברליין בפרט, כבר הייתה אחת מן הבולטות של התקופה – 3 מפגשי עבר היו לצ'מברליין עם ראסל בפלייאוף – כולל בגמר בשנה הקודמת, אז ווילט שיחק במדי סאן-פרנסיסקו ווריורס.

ב-3 המקרים הקודמים הצליחה ההגנה של בוסטון להצר מעט את צעדי צ'מברליין, כאשר בכל אחד מהמקרים הקודמים הצליחו הסלטיקס להוריד את צ'מברליין לפחות ב-7 נקודות פחות מהממוצע העונתי שלו – כולל ירידה של 17 נקודות ב-1962 מ-50 למשחק בעונה ל-33 "בלבד" בסדרה באותה שנה.

הביתיות נשמרה לאורך כל הדרך, כאשר בוסטון אירחה משחקים אי-זוגיים ופילדלפיה את הזוגיים. ב-4 מתוך משחקי הסדרה רשם צ'מברליין דאבל 30, כולל במשחק 7, והפעם נדמה היה שיש לידו צוות מסייע ראוי, בראשותם של האל גריר וצ'אט ווקר, שניהם נבחרי היכל התהילה ואולסטארים קבועים באותה תקופה, כאשר גריר גם נבחר לחמישיית העונה השנייה במשך 7 שנים ברציפות, וגם לאחד מ-50 הגדולים שנבחרו ב-1996.

במשחק 4 הסיקסרס לקחו יתרון דו-ספרתי ברבע הראשון, הסלטיקס החזירו לעצמם את היתרון עד המחצית, שוב פילדלפיה השתלטו על המשחק ברבע השלישי, והאחרון עמד בסימן קאמבק נוסף של בוסטון, שהסתיים בהארכה. בתוספת הזמן קרה הבלתי ייאמן וביל ראסל מצא את עצמו לראשונה בסדרה על הספסל, בגלל עבירה שישית. הסיקסרס ניצלו את זה כדי להשיג ניצחון ושוויון 2 בסדרה.

חוץ מזה, 3 משחקים הסתיימו בהפרש של בדיוק 6 נקודות, ורק את משחקים 1 ו-3 בוסטון לקחו יחסית בקלות, מה שמביא אותנו אל משחק 7. סם ג'ונס וג'ון האבליצ'ק לקחו את המשחק על עצמם בצד ההתקפי של בוסטון, והם לקחו 31 ו-30 זריקות מהשדה בהתאמה. האסטרטגיה עם צ'מברליין הייתה למנוע ממנו לקבל את הכדור, גם במחיר של עבירה, והוא הגיע רק ל-15 זריקות מהשדה, אם כי דייק 12 מהן. בוסטון הובילו ב-8 בסיום הרבע השלישי ובהמשך ההפרש כבר עמד על 10 לפני שצ'מברליין הצליח להתעשת ולהוביל ריצה של האורחים. דאנק של ווילט קבע 110- 109 בלבד לסלטיקס, 5 שניות לסיום.

ביל ראסל הלך להוציא את הכדור, אבל במסירה הכדור פגע בחלק האחורי של הקרש, והכדור עבר לפילדלפיה עם 5 שניות אחרונות. המטרה הברורה לכאורה הייתה ווילט, אבל הוא נסגר היטב על ידי ראסל, ולכן האל גריר נאלץ ללכת על מסירה ארוכה יותר, ואת ההמשך כולם כבר מכירים…

האבליצ'ק אפילו סיפר שכאשר האוהדים פרצו למגרש בחגיגות הניצחון כולם קפצו והתנפלו עליו, וכך קרה שהוא יצא מהאולם ללא החולצה שלו שנשארה בזירת הקרב…

רג'י מילר אכן סיפק רגע אייקוני נגד הניקס בסדרה עליה תקראו עוד רגע, וגם היא הסתיימה בצורה דרמטית, וגם על זה תקראו, אבל בשביל סדרה שתהיה באמת אייקונית צריך לא רק סיפור טוב. בסופו של דבר, יש הבדל משמעותי בין סדרת פלייאוף בין 2 קבוצות כמו הפייסרס והניקס, שהיו טובות, אבל לא הכי טובות, והמחסור בטבעות הוא זה שמוכיח, לעומת מפגש בין 2 הקבוצות הכי טובות בליגה, ובין 2 המועמדים הנצחיים ל-MVP שזכו ב-9 מתוך 11 התארים האישיים בין 1958 ל-1968, בעיקר בתקופה שצ'מברליין פתאום מאמין שזה אפשרי לנצח את בוסטון. וביל ראסל עדיין בשיאו.

יש לנו כאן סדרה אחת עם עלילה מצוינת, אבל עם קבוצות שעיקר הסיפורים עליהן הם סיפורי כישלונות, ובין סדרה בין הקבוצה הכי מצליחה אי פעם לבין הקבוצה היחידה שיכלה לה, גם אם מדובר במקרה אחר… נדמה לי שהתשובה צריכה להיות ברורה ובשחור-לבן.

ניקס – אינדיאנה 1995 / אבי טרכטמן:

אז הסיבה האמיתית בגללה הסדרה הזאת היא הסדרה הטובה מבין השניים היא בגלל זה: גיים, סט, מאץ׳.

עכשיו, אני מבין שאתם תגידו לי, שעל כל וידאו כמו זה שכאן, יש גם את הסרטון המופיע למעלה של ג'ון האבליצ'ק.

אבל במקרה הזה, אני מפציר בכם להסתכל בוידאו השני שוב, זה של הבליצ׳ק.קודם כל, כי המסירה הזאת שהבליצ׳ק חטף היתה באמת דרדרלה רצינית, אבל גם בגלל שאחרי זה סם ג׳ונס מכדרר כמו שהיום שחקנים מכדררים בליגה ג׳. כך שגם אם ברמת הדרמה יש השוואה, ברמת הרמה ממש אין.

תראו, שנות התשעים בנ.ב.א היו השנים של מייקל, אבל הם גם היו השנים של הדם הכי רע בהיסטוריה של הנ.ב.א ולא היו שתי קבוצות שסימלו את זה יותר מאשר הניקס והפייסרס עם היריבות העצומה שלהם. אינדיאנה-ניקס זה ה״מועדון קרב״ וה״שבעה חטאים״ של הנ.ב.א. וזה מספיק בשביל לנצח את הדו-קרב הזה בקלות.

בוסטון פילדלפיה? סתם כרוניקה של סיפור ידוע מראש.

אבל יש עוד המון סיבות:

  1. השלב – כן, לכאורה גמר מזרח מול חצי גמר מזרח. למעשה, גמר מזרח ב 1965 בליגה בת 9 קבוצות, אחרי סיבוב פלייאוף אחד, ומצד שני חצי גמר מזרח בליגה בת 29 קבוצות. כן, גם אחרי סיבוב פלייאוף אחד. אה, ופילי 'היריבה הגדולה' עאלק. קבוצה של 50 אחוז בליגה בה אנשים לא ידעו לכדרר בשתי הידיים
  2. הדם הרע – כן, בוסטון ופילי נפגשו אין ספור פעמים. אבל האמת היא שהפעם האחרונה בה הם נפגשו לפני הפלייאוף הזה, היתה 4 שנים קודם לכן, בסדרה שנגמרה 1-4 מאד קל לאלופה הנצחית. הניקס ואינדיאנה לעומת זאת נפגשו בפעם השלישית ברציפות, אחרי שני נצחונות רצופים וצמודים של הניקס בפלייאוף בשנתיים קודם לכן. כולל משחק שביעי בין השתיים רק שנה קודם כאמור.
  3. שלא לדבר על רג׳י מילר וספייק ג׳ונס, השניים האלה הם קלאסיקה. אז נכון, ראסל וצ׳מברליין, אבל בחייאת, זה כלום בהשוואה.

4. וגם בגלל שלא מספיק מדברים על משחק 5 הקלאסי. אבל פטריק יואינג קלע סל קלאץ׳ לניצחון. רגע אני אחזור על מה שאמרתי הרגע – יואינג, הלוזר הנצחי של הליגה, קלע סל קלאץ׳ לניצחון. הנה, אם אתם לא מאמינים:

ועזבו, זה היה רגע אחרי שביירון סקוט חשב שהוא כבר ניצח את המשחק לאינדיאנה. איזה משחק 5. יא-רבנן

5. כי כן, הבליצ׳ק וכל השיט הזה. אבל אתם יודעים מה – בסדרה של אינדיאנה והניקס, ארבעה משחקים הסתיימו ב 1 או 2 הפרש. בזאת של בוסטון ופילדלפיה – רק אחד. אמנם האחרון. אבל בכל זאת. שלא לדבר על זה שאצל בוסטון ופילדלפיה ניצחו כל אחת את כל המשחקים הביתיים שלה. לעומת זאת, בין הניקס והפייסרס היו תהפוכות של ממש – או במילים אחרות – גם יותר צמוד ,גם יותר מותח וגם יותר דרמה.

6. ויותר מכך – כשחושבים על זה, החטיפה של הבליצ׳ק היתה כשבוסטון כבר ממילא הובילו במשחק השביעי, אין שום ערובה לכך שהסיקסרס היו קולעים. אולי, אולי לא. זה גמר את המשחק ,אב לזה לא בדיוק אותו דבר כמו סל קלאץ׳ שהופך את תוצאת המשחק.

7. וזה אומר שהיו עוד סלי קלאץ׳, של סקוט, ומילר וסטארקס ויואינג. כל השחקנים האלה עשו את זה בסדרה הזאת. בסדרה שמולה? היתה חטיפה מול מסירת דרדרלה. זאת האמת לצערי.

למשל, אני חושב שאפילו אתם לא ידעתם שרג׳י מילר ידע לעשות כאלה:

8. כי צ׳מברליין. אז נכון, אתם חושבים שלאף קבוצה בשנת 1995 לא היה שחקן בקליבר הזה, וזה כנראה נכון היסטורית. אבל מצד שני לפילדלפיה לא היה שום דבר חוץ ממנו

9. איך אני יודע, כי בליגה בת 9 קבוצות, פילדלפיה בקושי עשתה 50% באותה עונה. לא מרשים במיוחד למען האמת. השחקנים מס׳ 4 ו-5 בקבוצה הזאת הם לוק ג׳קסון ואל ביאנקי. מי? בדיוק.

10. וכי בסופו של דבר ועניין, מה שקרה באמת ב 1965 הוא שהסלטיקס לקחו עוד סדרה בדרך לעוד אליפות מתוך מיליון. נדמה לי שהיתה זו האליפות השביעית מתוך 11. לא שום דבר שמתקרב למתח, לדם הרע ולאי הוודאות של 1995.

אבל בעיקר בעיקר בעיקר בגלל זה:

Legendary Reggie Miller Choke" iPad Case & Skin by TeeGod | Redbubble

וכן, אני יודע שזו עונה קודם. זה לא משנה בכלל. זה ההיסטוריה זה הדם הרע, בעשור של הדם הרע ובין שתי הקבוצות שסימלו את הדם הרע יותר מאשר כל קבוצה אחרת בליגה, אי פעם.

ועוד יותר בעיקר, וסליחה שאני חוזר על עצמי, אבל הפעם בזווית אחרת לגמרי. בגלל זה:

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. רחמיי על חיים, נתן מאמץ יפה אבל לא היה לו סיכוי מול אחת הסדרות הטובות בהיסטוריה, הפריים של המאבקים ההירואיים בין שתי האנדרדוגס הנצחיות של הבולס, עם גיבוריהן הטראגיים, הסיזיפיים.
    בטח כשאבי מהצד השני מלהטט ומשאיר כל טיפת זיעה אחרונה על המגרש.
    זה היה כדורסל בשיאו, רבותיי.
    (ואיזה אווירה הייתה אז בגארדן!)

  2. מדויק אשכוס…אנחנו יודעים את העובדות היבשות על הגדולה של הסלטיקס אז,על היריבות בין ראסל לצמברליין אבל רובנו פה לא חי אז ולא ראינו את זה בחי..בשני רובנו חיינו,ראינו התרגשנו.יואינג שקולע סל ניצחון אבל מפספס לייאפ במשחק 7..ספייק לי ורגי..סדרה דגולה

    1. אם מה שראינו וממה שהתרגשנו ב live קובע אז עטר וברקוביץ' ב 2-3 על צרפת גדולים מפלה וקרלוס אלברטו ב 1-4 בגמר מונדיאל 70.
      עם כל הכבוד לפייסרס – ניקס, בפילי שיחקו צ'מברליין, האל גריר וצ'ט ווקר שמשכו את הסדרה ל 3-3 מול הסלטיקס של ראסל, סם ג'ונס והבליצ'ק. את כמות הכשרון שהיתה שם על המגרש הפייסרס והניקס היו יכולים לראות רק במשקפת 20X120.
      גם אם כולנו זוכרים את 9 השניות הנפלאות של רג'י מילר (בתוספת קינוח של תנועת הצ'וקרס, וכשונא ניקס זה היה תענוג עלאי), הסדרה של סלטיקס – פילי היתה הרבה יותר איכותית. ומי שרוצה דרמה קיבל אותה גם שם ב "Havlicek stole the ball" – אחד מרגעי הדרמה הגדולים בתולדות הנ.ב.א.
      חבל שהזכרון הקצר קובע את הדירוג במשאל כאן, בכל מקרה שורה תחתונה:
      בוסטון-פילי hands down.

      1. שכחת בפילדלפיה את בילי קאנינגהאם שהיה השלישי בחשיבותו לפני ווקר ("ילד הקנגורו", כינויו של קאנינגהאם בגלל ניתורו המרשים מאוד ועוד השחקן לבן, היה מאמנה של פילי באליפות ב-83').

  3. תודה לכולם.
    זה הקרב השמיני והאחרון של שלב שמינית הגמר, והכתבה הבאה כבר תתחיל את שלב רבע הגמר.
    אני מזכיר שניתן להצטרף לפרויקט, ולדעתי האישית זה גם כיף ומומלץ.
    עבור מי שמעוניין, אני מזכיר שוב את כתובת המייל שלי:
    jhpvcbanv2@gmail.com

  4. לפני שנה בערך, בתקופות תמימות יותר, האינטרנט היה עסוק במאבק קשה ובלתי ניתן להכרעה: מי סקסי יותר, ונום (נבל ספיידרמן ידוע, וגם הכי גרוע מהם כי הוא מסתובב בניו יורק כשהוא מפחד מחום של אש ורעשים חזקים, דברים שאין שום צורה שיתקל בהם בעיר הענקית) או טד באנדי (הרוצח הנקרופיל הידוע). או בקיצור, האם אתם מהסוג שמעדיף את הרוצח שלו עם שיניים ענקיות על כל הפנים או שתחליקו ימינה בטינדר עבור רוצח אמיתי שרצח אנשים.
    .
    https://m.media-amazon.com/images/M/MV5BY2VkZDBkNWEtNjk3Ny00YTM0LWI3NzctYTU0MWIxOTM5Mzg3XkEyXkFqcGdeQXZ3ZXNsZXk@._V1_UX477_CR0,0,477,268_AL_.jpg
    (בתמונה בלינק – בחור לוהט לפי האינטרנט. אבל לא חובב ארוחות לאור נרות בליווי מוזיקת מיתרים)
    .
    כמובן שהרבה התפלצו מעצם השאלה כי טאד באנדי אשכרה היה רוצח אמיתי שפגע באנשים, חלקם עדיין חיים היום, ו-ונום הוא אנימציה שהנזק הכי גדול שלה הוא המשך ההשתלטות של העולם של מארבל על כל דבר קולנועי שיוצא. השאלה במקרה הזה היא, כמה היסטוריה היא אמיתית עבורנו? היום כל ההקשר של טד באנדי הוא שהוא מישהו שחי לפני שרובינו נולדנו והיום הבחור החתיך משוב בן 17 משחק אותו, אז באיזו צורה באנדי יותר אמיתי, יותר מסוכן מדינוזאור רנדומלי בהמשכי פארק היורה שמשום מה ממשיכים לצאת?
    .
    או בקיצור, אני יודע שבשבילכם ניקס – אינדיאנה היא סדרה אמיתית בין רוצחים אמיתיים שמעוררת רגשות עזים. בשבילי, שלא הייתי שם באמצע הלילה בזמן אמת, אין. ובמצב הזה, אין לי ברירה אלא לבחור בדרמה שהיא בוסטון – פילדלפיה, ראסל – צ'מברליין, החטיפה המפורסמת, עם כמה שהמשחק אז נראה כמו אנימציה של סטודיו יפני בינוני.

  5. ניקס-פייסרס כמובן, אחת מהסדרות הטובות והמשך ישיר לסדרה האדירה מ-94' (גמר המזרח שגם שם הגיעו לגיים 7) שלדעתי יותר טובה מ-95' למרות ההחטאה האייקונית של יואינג בסיום.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט