סדרות הפלייאוף הגדולות של כל הזמנים – לייקרס/סקרמנטו 2002 נגד דטרויט/שיקגו 1990 / אבי טרכטמן ודור בלוך

אנחנו נתחיל כרגיל בבדיקת תוצאות קודמות, והפעם בקרב הראשון של רבע הגמר, שככל הנראה מתחיל קרבות צמודים יותר מהשלב הקודם. הסדרה של בוסטון נגד דטרויט ב-1987 גברה על זו של הלייקרס נגד פורטלנד ב-2000 עם 60 קולות לעומת 52. באחוזים זה יוצא 53.57% עבור הצד המנצח כאן.

הפעם מתחרות כאן 2 סדרות בהן הקבוצה המנצחת הייתה שייכת ל"רעים" של הליגה, בין אם זה ה"באד בויס" של דטרויט שהצליחו לבלום את מייקל ג'ורדן באמצעות "חוקי ג'ורדן" הידועים לשמצה, הסדרה אותה מייצג דור בלוך, ובין אם מדובר בסדרה הידועה לשמצה בגלל השיפוט והניצחון של הלייקרס על הקינגס שייצגו את "הכדורסל היפה", סדרה אותה מייצג כאן אבי טרכטמן.

ל.א. לייקרס – סקרמנטו קינגס 2002 3-4 ללייקרס / אבי טרכטמן:

התמזל מזלי, או לחילופין החלטתי לעשות לעצמי חיים קלים ולכתוב על הסדרה שהיא המנצחת הדי וודאית של כל הפרויקט הזה. סדרה עם אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה והכותשת המוחלטת של כולם באותן שנים, מול אחת הקבוצות הכיפיות בהיסטוריה – הקבוצה שבישרה לעולם את הכדורסל היפה ואת מה שעשור וקצת אחר כך, גולדן סטייט תחקה. ובנוסף כמובן, יש לנו גם קורטוב של ביג שוט רוב באמצע. זה באמת לא נעשה יותר טוב מזה.

וזה אפילו אמור להיות קל במיוחד כשמתחשבים ביריבה (שיקגו-דטרויט). קבוצה צעירה, רגע לפני שהיא הופכת להיות קבוצה גדולה, שאמנם נתנה קצת פייט במשחקים הביתיים שלה, אבל בסופו של דבר הפסידה באיזה מיליון הפרש במשחק השביעי. לא חס וחלילה, בהארכה, כמו שהיתה בסדרה שהיא המנצחת הברורה במאבק הזה. וזה, מול אלופת הריפיט הכי משעממת בהיסטוריה של הכדורסל שאותה הוביל אחד הסטארים הכי משעממים בתולדות המשחק (לא, אני לא מדבר על אייזיאה, אלא על דומארס שקלע 20 בממוצע למשחק בסדרה ואח״כ המשיך לקחת MVP של סדרת הגמר) שבנה על טיקט הגנתי, ובכל זאת מצא את ג׳ורדן קולע עליו 32 בממוצע, כשהבעיה הגדולה היא שאף אחד אחר לא השתתף, בעיקר בגלל שפיפן וגרנט היו פשוט צעירים ותמימים מדי. עדיין. שלא לדבר על כך שזו סדרה אמנם בת שבעה משחקים, אבל כאלה בה כל שלושת האחרונים הסתיימו בהפרש 14 ומעלה. זה לא רציני…

אבל רגע, נספחתי לדבר בגנות הסדרה השניה, במקום לדבר על שבח הסדרה הזאת, סדרה שבה המשחק הכי פחות צמוד הסתיים ב-13 הפרש לטובת מפסידת הסדרה ושהיתה בה הארכה אדירה במשחק השביעי.

אבל לפני הכל, הנה: בקלות אחד הרגעים הגדולים בתולדות המשחק – מר ביג שוט בעצמו

החץ הזה של הורי קבע 2-2 בסדרה, במקום שיהיה 3-1 לטובת הכדורסל המופלא של סקרמנטו. עד כמה הכדורסל של סקרמנטו היה מופלא? עד כדי כך –

כן, זה היה כדורסל מושלם. אולי לא היה שם מוסר מרהיב כמו ג׳ייסון ווליאמס, אבל כבר היה מייק ביבי, מנהל משחק שלם וקלאץ׳ פלייר הרבה יותר גדול מהשוקולד הלבן. והיה וובר+דיבאץ׳, שעד היום הם צמד הגבוהים המוסרים הטוב בהיסטוריה של הליגה. בעיקר בגלל שלצד יוקיץ׳, יש רק מילסאפ מזדקן. זאת היתה הקבוצה של סטאר אחד שהיה ראשון בין שווים – כריס וובר. סנטר סרבי חכם, סמול פורוורד סרבי שהקדים את זמנו ברמת הקליעה, אך היה פצוע במהלך רוב הסדרה הזאת (ורק המדמיינים בינינו, יכולים רק לחשוב מה היה קורה אילו…). פוינט פורוורד טורקי מושלם. כפפה הגנתית בדמותו של כריסטי, ואפילו שחקן שישי שהיה האבטיפוס והפרוטוטייפ של ג׳מאל קרופורד ולו ווליאמס – בובי ג׳קסון כמובן.

רק שמול הכדורסל המושלם הזה של הקינגס, שיחקו שני שחקנים מושלמים – שזה דבר שבאמת לא היה לסקרמנטו. אחד שאקיל אוניל, עוד אחד קובי ברייאנט ז״ל, ועוד סוג של אחד, רוברט הורי שהיה קצת פחות שחקן כדורסל, אבל יא-רבנן איזה ביצים.

ועדיין, הלייקרס נראו פגיעים באותה עונה. סקרמנטו היא שהובילה את הליגה והיתה הקבוצה הביתית, בעוד הלייקרס אחרי שתי אליפויות דומיננטיות נראתה שבעה משהו. היה נראה בהחלט שאם לא עכשיו, אימתי. אבל בהחלט עכשיו ועכשיו הוא הזמן של סקרמנטו.

בזמן אמת, היתה זו סדרה רומנטית – סדרה שבה הקבוצה הכי אטרקטיבית בזכרון הקולקטיבי נראית כאילו היא מכה שוק וירך בטנק הלוס אנג׳לסי ובטנק הפרטי שלה (שאקיל). סקרמנטו ניצחה את המשחק השלישי בקלילות. אמנם רק ב-13 הפרש בסיום, אבל זה היה 13 הפרש של גארבג׳ אחרי שהיא כבר הובילה ב 26 נקודות בתוך הרבע האחרון.

ואז הגיע המשחק הרביעי – אולי אחד המשחקים הגדולים בתולדות הפלייאוף. סקרמנטו המשיכה לדרוס עם המומנטום. 20-40 שהוא קונצרט שלם ברבע הראשון, ואף עולים ל – 24 הפרש קצת אחר כך. כל אוהד כדורסל בעולם, שלא אהד את הלייקרס באופן ספציפי (נניח אז, מדובר רק בחצי מהאוכלוסיה ועדיין), כסס אצבעות ואמר לעצמו שהנה – סוף סוף המכבש מפסיד. סוף סוף הכדורסל הרומנטי מנצח. רק שאז קובי ברייאנט נתן רבע שני גדול לפנתיאון וסגר חצי מההפרש. הלייקרס הידקו את ההגנה ברבע השלישי וקצצו עוד רבע מההפרש, ואז רוברט הורי שלא רק קלע את השלשה ההיא, אלא עשה 11 נקודות ברבע האחרון שהיה כל כולו הוא. האמינו לי, לב כל אותם 50% מאוהדי הכדורסל בעולם נפל בדיוק עם השלשה ההיא לתחתונים. כי הסוף, היה ברור.

לא שסקרמנטו לא נלחמו. 2-2 זה לא סוף העולם וכבר במשחק הבא, אף הוא משחק לפנתיאון, סקרמנטו הובילו ב-10, הלייקרס חזרו להוביל עם כמה שניות לסיום, ואז ביבי, מלך סקרמנטו עם זה:

וכך, הקינגס מובילים 2-3. אולי עוד תקווה? אולי, אבל לא. הלייקרס ניצחו משחק שישי צמוד בבית, ונסעו לסקרמנטו בשביל לתת משחק פנתיאוני שלישי בסדרה. כזה שבו ביג שוט החטיא טיפ אין…

קטני אמונה שכמוכם – הנה הטיפ אין

…שהיה יכול להביא לניצחון עם שניה לסיום הזמן הרגיל, וכזה שבו היה זה מי אם לא, שאקיל אוניל, שקבע את הניצחון בהארכה קלילה למדי, שכמעט והיתה אנטי קליימקס לסדרה כולה, וסבלה מכך שאף אחד בסקרמנטו (חוץ מביבי, כמובן…) לא הצליח לקלוע.

אז מה היה לנו כאן? משחק רביעי, חמישי ושביעי קלאסיים שבקלאסיים עם לפחות שני סלים קלאסיים שבקלאסיים. עוד שלושה משחקים שהסתיימו בהפרשים קטנים מאד (4, 6 ו-7), ועוד משחק שהיה קונצרט מוחלט של הקבוצה הכי אטרקטיבית בעשור. ומה היה לנו מול זה? את ג׳ו דומארס כמובן, ואת דניס רודמן שמעולם לא באמת הצליח לקלוע סל שלא נתנו לו לקלוע – קולע כמעט בדאבל פיגר.

נראה לי שהניצחון פה ברור.

דטרויט פיסטונס – שיקאגו בולס 1990 (3-4) / דור בלוך:

מאחר וכתבתי בסיבוב הקודם את הקייס בעד הסדרה שמתייצבת מולי היום, אני בהחלט מכיר בחוזקותיה כסדרה היסטורית אבל אני מכיר גם את חולשותיה, ואלה מתבלטות למול הסדרה שסוף סוף קיבלה את הכבוד המגיע לה במסגרת ה"ריקוד האחרון".

קודם כל מבחינת חשיבות היסטורית זאת כנראה הסדרה הכי חשובה בהיסטוריה של ה-NBA. למה אתם שואלים? כי הסדרה הזאת יצרה את מייקל ג'ורדן כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

האם זאת ההחלטה של ג'ורדן לשתף יותר את חבריו לקבוצה, העלאת מסת השריר על מנת שיוכל להתמודד טוב יותר עם הקבוצה האגרסיבית מדטרויט או העלאת הטמפרמנט התחרותי של ג'ורדן לרמות שלא נודעו עד אז או מאז, ההפסד הזה לפיסטונס, תבוסה אם תרצו, במשחק מספר 7 הפכה את מספר 23 למה שאנחנו מכירים היום, ומאז, הוא לא הפסיד שוב סדרת פלייאוף כמספר 23.

זאת הייתה סדרת 7 משחקים בא אף משחק לא הלך צמוד מדי, אבל עדיין היו בה אלמנטים שנחקקו עמוק עמוק בהיסטוריה של הליגה. דטרויט הובילה 2-0, אבל ג'ורדן עם תצוגות של 47 ו-42 החזיר את הבולס ל-2-2. הפיסטונס הגבילו את ג'ורדן ל-22 באחד משחקי ההגנה האגרסיביים והמופתיים ששוחקו, ועלו ל-2-3. שיקאגו ניצחה את משחק מספר 6, ואז הגיע משחק מספר 7, אותו סקוטי פיפן ירצה לשכוח.

אחד מהאלמנטים המרתקים בשושלת של הבולס הוא דמותו האניגמטית של סקוטי פיפן, ובעיני לפחות המשחק הזה חושף טפח מסיפור רובין ובטמן של ג'ורדן ופיפן. כי שלא כמו משחק השפעת המפורסם של ג'ורדן, משחק המיגרנה של פיפן הוביל ל-1 מ-10 מהשדה. האם היה מדובר בתסמונת גופנית גרידה או גם פסיכוסמטית? כנראה שלעולם לא נדע אבל עם פיפן שלא תרם התקפית בדבר, לשיקאגו לא הייתה סיכוי והיא ירדה מובסת, במשחק שכאמור הוליד את השושלת הגדולה בתולדות המשחק, זאת שהגדירה את הליגה בעשור הקרוב והייתה צל עליו למשך זמן רב הרבה יותר.

ובצד השני? סקרמנטו. נו באמת. קבוצה נחמדה אבל אם מישהו חושב שהייתה נולדת שם שושלת אני מזמין אותו לבדיקת מיגרנה.

סדרה טובה צמודה ומותחת כן, אבל הרבה פחות איכותית מבחינת יכולת הביצוע, הרבה פחות אינטנסיבית מבחינת היריבות, הרבה פחות אגרסיבית מבחינת ההגנה, ויותר מכל דבר אחר, הרבה הרבה הרבה פחות היסטורית.

בעיני, התשובה ברורה.

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. dvir

    23 יול 2020 08:39:19

    הסדרה של סקרמנטו גדולה יותר בהרבה. מבחינת מתח דרמה ומבחינת רמת הכדורסל הייתה רמה גבוהה בשתי הסדרות אם כי לדעתי שיקאגו ודטריוט היו קצת יותר טובות

  6. bobby

    23 יול 2020 12:23:57

    לייקרס-סקרמנטו, בלי להתלבט.
    בניגוד לסדרה של הלייקרס מול פורטלנד מ-2000, שלא הצבעתי לה, בסדרה הזאת הלייקרס אותגרו הרבה יותר – למרות ש-2 הסדרות הגיעו למשחק 7.
    לסקרמנטו היה יתרון הביתיות, ואם השלשה של הורי לא הייתה צוללת פנימה, סיכוי סביר שהמומנטום היה ממשיך עם הקינגס והסדרה הייתה נסגרת לטובתם ב-5.
    אז בזכות השלשה ההיא, והמתח שהמשיך במשחקים 5 עד 7, זו הסדרה הברורה לדעתי שצריכה לעבור לשלב הבא.

  8. אשך טמיר המקורי

    23 יול 2020 12:50:59

    תודה רבה על פוסט מופלא.
    פיסטונס-בולס.
    הסינדרלה של סאק-לייקרס נעצרת כאן. בכל זאת יש גבול כמה אפשר ללכת עם סדרה שהוכרעה בידי שופטים מושחתים.
    אגב הסל של הורי – מתמודד רציני לסל הקלאץ' הגדול בהיסטוריה.

  9. no funny shtuff

    23 יול 2020 14:02:49

    אני מאוד מתלבט כי אכן היתה סדרת ענק בין הלייקרס לקינגס, אבל השיפוט המכור במשחק ה-6 פשוט הורס (והוזכר בסקירה במשפט הלקוני "הלייקרס ניצחו משחק שישי צמוד בבית"..).
    מצד שני סדרה קשה שבעקבותיה ג'ורדן חזר אחרת, ומיצבה את הפיסטונס כאחת האלופות הזכורות בהיסטוריה.
    קשה..
    נחשוב על זה קצת.

    1. no funny shtuff

      23 יול 2020 14:05:07

      טוב, החלטתי-
      ברור שהלייקרס-קינגס הולכת לקחת פה ובגדול אבל אני הלכתי עם הסדרה השניה רק בגלל שאני לא מסוגל להצביע לשחיתות.. זה מה יש.

  10. Ljos

    23 יול 2020 15:09:06

    אני מסכים עם החברה המלומדים שמעליי, רק ש,
    ניסיתי להצביע לדטרויט-שיקגו. קפץ לי פופ אפ שאומר שעשיתי עבירה והלייקרס מקבלים זריקת עונשין.
    נכנסתי באינקוגניטו, כדי לנסות להצביע שוב. ושוב הלייקרס נשלחו לעונשין.
    התעקשתי, רציתי בכל זאת לתקן את הטעות ההיסטורית, אז נכנסתי פעם שלישית. מרפק יצא מהמסך והחטיף לי בפנים. פעם רביעית לא אנסה.
    אבקשכם למצוא את השעיר לעזאזל ולמצות איתו את הדין. תודה.

    1. no funny shtuff

      23 יול 2020 15:56:18

      יצאת בזול.
      אצלי דיק באווטה יצא מהמסך ושרק לעבירה.
      "איזו עבירה זאת שלי?" שאלתי אותו.
      "שישית, ועוד מילה אחת אני מוסיף טכנית לאדלמן"
      "אדלמן?!"
      "כן, אדלמן. שטרן'ס אורדרס!".

  12. חיים

    23 יול 2020 18:46:45

    שניכם כתבתם מעולה והעליתם טיעונים מצוינים.
    זה 2 סדרות שבהן "הרעים" ניצחו בהכרעה שהייתה קצת אנטי קליימקס לסדרה הנהדרת שקדמה לזה.
    רמת הכדורסל הייתה גבוהה יותר משמעותית בסקרמנטו-לייקרס, אבל דטרויט-שיקגו הפכה לקלאסיקה מהסיבות הנכונות, ואילו הסדרה של הלייקרס הפכה לדוגמא שלילית.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט