אנחנו נפתח הפעם בפרסום התוצאות של הקרב הראשון בשמינית הגמר, בו הסדרה המדורגת 1, בוסטון נגד דטרויט של 1987, ניצחה באופן משכנע את דנבר נגד סיאטל של 1994, במאזן מצטבר של 67- 31. באחוזים זה יוצא 68.37% לטובת הצד המנצח שהעפיל לשלב רבע הגמר.

הפעם יהיה שחזור של הקרב בין אבי טרכטמן ובין חיים, רק שהפעם את המדורגת הגבוהה יותר בבראקט קיבל אבי טרכטמן, והוא הולך לייצג את הספלאש בראדרס ושות' נגד ווסטברוק, דוראנט וחבריהם, בעוד שמן העבר השני ינסה חיים לטעון לזכות הנציגה של שנות ה-70.

גולדן סטייט – אוקלהומה 2016 – 3:4 / אבי טרכטמן:

סנטוריני, מאי 2005, 4-6 בבוקר. טרוט עיניים, ואני ממתין בשדה התעופה לטיסה שתחזיר אותי למקום מגוריי בשוויץ. למזלי – מקום עבודתי באותו זמן נתן לי את מה שאני קראתי לו ״טלפון הפלא״ – 4G בכל מקום בעולם. כן, כולל בשדה התעופה באחת הערים היפות בעולם, ושם גם צפיתי בגולדן סטייט מפסידה את משחקה הראשון בסדרה מול אוקלהומה. כן, כן, על מסך הטלפון שלי ובאיכות שאשתי הצרפתיה היתה קוראת לה ״קומ סי קום סה״.

היתה זו יריית הפתיחה לאחת הסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים, ובעיניי – לסדרה הטובה והקשה ביותר שהווריורס שיחקה בחמש שנות הריצה האדירה שלהם. בטח ובטח בסדרות בהן היא ניצחה, אבל גם מול השתיים שהיא הפסידה. הסדרה הטובה ביותר של הקבוצה הטובה ביותר של העשור האחרון – אין סיכוי שסדרה כזאת לא עולה לשלב הבא.

הכדורסל היה מושלם. היה דוראנט רגע לפני המעבר ליריבה הגדולה ובקלות אחד משלושת השחקנים הטובים בעולם, היה זה ווסטברוק רגע לפני שהוא איבד את הראש ובקלות אחד מחמשת השחקנים הטובי םבעולם. היה זה איבקה בשיאו, כלומר – עדיין כלי חסימה עצום, וכבר קלעי נפלא. היו אלו הקיווי בולדוג בהגנת הפרונט ורוברסון – אולי גדול הגארדים ההגנתיים בשיאו בעשור האחרון, בבאק. והיה את קאנטר ומורו ווייטרס ואפילו את קוליסון בן ה 300 ונאזר מוחמד בן ה 400. היתה זו הקבוצה שרק שנתיים קודם לכן עשתה גמר ליגה מינוס הארדן אחד.

רק שמולה עמדה הקבוצה שבאותה סדרה הגדירה את עצמה, אולי בפעם הראשונה, כקבוצה הטובה ביותר בעשור. זאת היתה קבוצה של כדורסל נקי. כדורסל כפי שנייסמית׳ מעולם לא היה יכול לחזור. כדורסל מושלם, קבוצתי, אינטליגנטי כפי שהוא מעולם לא היה וספק אם אי פעם יהיה. המכונה המשומנת שהיא גולדן סטייט. והפעם – היא לא רק הוכיחה שהיה לה כדורסל מושלם. היא גם הוכיחה שהיו לה ביצים. כי אודה ואתוודה – כשאוקלהומה הובילה 1-3 לא חשבתי שיש לווריורס סיכוי אבל זה רק בגלל שאני קטן אמונה.

והיה זה מאבק עם היסטוריה, שתי הקבוצות שבמובהק היו הטובות במערב, רק חודשים בודדים אחרי השלשה ההיא של סטף קרי (שאותה אגב ראיתי עם אותו טלפון פלא, על ספת הורי אשתי בניס ב 6 בבוקר).

אז את המשחק ההוא בסנטוריני הפסדנו בבית, כשדוראנט ווויטרס מייצרים את המיני בריחה ברבע האחרון שהספיקה לניצחון צמוד. והבעיה? זה באמת היה נראה כאילו הכלים היו בידיים של הת׳אנדר, כאילו מדובר בסוג של דוד מול גוליית. דוראנט ווסטברוק קלעו 27 ו 26 בהתאמה כשראס נותן גם 7 חטיפות ו 12 אסיסטים. סטיב אדמס היה גדול על כולם, ודיון ווייטרס כאמור נתן את האקסטרה, בדיוק כשהיה צריך. וזה לא שהווריורס היו גרועים, סטף, קליי ובארנס נתנו את שלהם. דריימונד אפילו נתן את האקסטרה (23 נקודות) אבל אוקלהומה היתה גדולה עליהם.

במשחק השני לכאורה הנורמליות חזרה למערב והצבע חזר ללחיים. הווריורס הובילה מהפתיחה ואף דרסו ברבע האחרון, ונראו כמו שהם נראו ברגעים הכי גדולים שלהם ובאחד המשחקים הטובים שלהם בריצת חמש השנים. סטף קרי היה גדול במיוחד אבל פרט אליו היו אלו שני הגבוהים מהספסל שהיוו את האקס פאקטור וקלעו 10 סלי שדה ביחד, כשפסטוס אזילי עושה את זה מבפנים, ואילו מאריס ספייטס עושה את זה מבחוץ. בת׳אנדר דוראנט הגיע כהרגלו, אבל כשווסטברוק, איבקה ווויטרס קולעים 9 זריקות שדה מ 31 נסיונות, זה לא היום שלך.

המשחקים השלישי והרביעי היו המשחקים שהפילו לי את הלב לתחתונים ואלו שגרמו לי כמעט להתייאש. אוקלהומה לא רק ניצחה בשני המשחקים האלה. היא הביסה. כשלמעשה, הסיפור נגמר בשני המשחקים כבר במחצית הראשונה. בשני המשחקים קרי וקליי היו אמנם הקלעים הבולטים של הווריורס, אבל מה שבעיקר בלט הוא שלשניהם קשה מאד, ומהצד השני דוראנט ואולי בעיקר ווסטברוק עשו מה שבא להם, וקיבלו המון עזרה מאיבקה, אדמס והאחרים.

אתם יודעים מה אני הכי זוכר מהסדרה הזאת? את הידיים, הידיים הענקיות והניידות של אדמס ואיבקה. כשהתוצאה היתה 1-3 חשבתי שהנה סוף סוף, פחות משנתיים לאחר תחילת השושלת, הקבוצות למדו איך לשמור על הפלאש בראת׳רס וכל מה שצריך הוא צמד גבוהים שייצאו החוצה ויפרשו ידיים ארוכות ארוכות, ובעיקר שלווריורס פשוט אין את הכלים לעצור את התמנון שהוא אוקלהומה.

אבל עוד בתקופתי בישיבה למדתי שאני קטן אמונה, והווריורס הוכיחו לי שאכן כך. הקאמבק לא הגיע בקלות. התבוסות של הסדרה היו במשחקים 2-4. ובטח לא במשחקים 5-7, אבל צעד אחר צעד, גריינד אחרי גריינד, הווריורס חזרו לסדרה העצומה הזאת וניצחו אותה.

תבינו, הימים ימי גולדן סטייט של 73 נצחונות. אבל גם לי, בתור מישהו שראה את רוב משחקי הקבוצה באותה שנה (בשעה 3 בבוקר משוויץ) היה ברור שבסוף העונה משהו קצת חורק, קצת מאולץ. סטף קצת נפצע בתחילת הפלייאוף ולכאורה הקסם שהיה לקבוצה במשך חלק מהזמן, נעלם. כלומר, עד אותם שלושה משחקים קסומים בפיגור 3-1.

במשחק החמישי, היו אלו שמונה נקודות מהירות של בארנס, ליבינגסטון ואיגודלה בדקה וחצי הראשונות של הרבע האחרון שהרגיעו אותי בדרך ל-12 נקודות הפרש. אוקלהומה עוד ניסתה קצת לחזור אבל נתקלה בהגנה חונקת קלאסית ובזריקות עונשין מוצלחות שוב ושוב של קרי, קליי ואפילו גרין. בגדול, סטף וקליי היו נפלאים. בוגוט הפתיע בגדול עם דאבל דאבל מפלצתי, ומנגד דוראנט ווסטברוק אמנם קלעו 71 נקודות בצוותא, אבל תכל׳ס די ניגרו עם 39% מהשדה במשותף כשדוראנט בעיקר חלש ברבע האחרון למרות 14 נקודות ובגלל 3-10 מהשדה. היה זה דוראנט פרה ימי גולדן סטייט קלאסי – מישהו שלא תמיד יודע לזרוק את הזריקות הנכונות, וטוב שכך.

אבל זה היה באורקל, ועתה גולדן סטייט יוצאת למשחק שישי באולם הרועש והגועש של אוקלהומה שרוצה רק לסגור עניין. ואכן, המשחק השישי הבטיח וקיים. אתם מכירים את המשחקים האלה בהם לקבוצה אחת יש יתרון איכותי ברור ולמרות שהיתרון במשך המשחק הוא רק קטן, ברור שהיא הקבוצה הטובה יותר וברור שהיא זו שתנצח. או – אז זאת היתה אוקלהומה בשלושת הרבעים הראשונים. שום בריחה משמעותית אבל יתרון לכל אורך המשחק ו-8 הפרש עם רבע אחד לשחק. רק שאז שוב – אירע קסם, הבלתי ייאמן למעשה כשבמשחק השני ברציפות דוראנט נחנק ברבע האחרון מצד אחד (1-6 עם המון זריקות לא חכמות) ומהצד השני קליי תומפסון נותן רבע לפנתיאון עם 19 נקודות ו-5 שלשות. בקלות אחד הרבעים הטובים וההירואיים ביותר ששחקן אי פעם נתן. סטף תרם את שלו (8 נקודות ברבע, 31 נקודות ואסיסט חסר לטריפל דאבל במשחק) וגולדן סטייט כתשו 18-33 את הרבע, ברבע שכולו באמת קסם חסר פשרות.

המשחק השישי, היה ובקלות לא רק משחק המפתח של הסדרה כולה אלא אחד המשחקים הטובים ביותר ששוחקו אי פעם בעיניי, ובטח ובטח שאחד הרבעים הטובים ביותר של שחקן כלשהו. משחק לפנתיאון, קלאסיקה של ממש. כל השאר אחר כך היה לפרוטוקול.

ואפרופו פרוטוקול – המומנטום עתה היה ברור אך במשחק השביעי, רבע הקסם היה דווקא הרבע השלישי בהובלת 3 שלשות של קרי, ועוד נקודות מפתח של ליווינגסטון (איזה שחקן הוא היה פעם..) ואיגודלה (איזה שחקן הוא היה פעם…) המשחק ככלל, סבל מעצבים רבים של שני הצדדים ולא הגיע לרמה של חלק מהמשחקים האחרים בסדרה ועדיין – גם עם עצבים רופפים כל מה שהווריורס היו צריכים הוא את רבע הקסם האחד הזה. קרי היה קרי לכל אורך המשחק ובעיקר במחצית השניה (24 נקודות), קליי ודריימונד נתנו את שלהם, ולמרות שדוראנט דווקא הגיע למשחק ובניגוד לשני המשחקים הקודמים דווקא לא ניגר ברבע האחרון. זה פשוט לא הספיק במשחק שבו ווסטברוק זרק לבנים ומשום מה גם רוברסון (למרות שלפחות לא ברבע האחרון, בו אוקלהומה ניסתה מיני קאמבק של דוראנט עד 4 הפרש עם 1:40 לסיום. שפשוט לא הספיקו.

אז מה היה לנו – היה לנו מצד אחד את הסדרה שהיא לפחות ארגיואבלי הטובה ביותר של אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה. היה לנו קאמבק אדיר מ 1-3 שכל כולו ״אל תזלזלו בלב של אלוף״. היה לנו רבע קלאסי של קליי ואת אחד מהמשחקים הגדולים בהיסטוריה. היה לנו את הספלאש בראדרס בשיאם, ואת דריימונד בשיאו המוטיבציוני. היה לנו קבוצת 73 נצחונות שששיחקה ביכולת שיא ולמרות זאת נאלצה להגיע לשבעה משחקים (ללמדכם עד כמה שאוקלהומה היתה גדולה). ומנגד היתה לנו סדרה בין קבוצה שבה השחקן הבולט היה שחקן עבר בן 36 שהפסידה לקבוצה שבה השחקן הבולט היה מפורסם הרבה יותר כמאמנו של ג׳ורדן מאשר כשחקן.

נראה לי שהתשובה ברורה.

פילדלפיה נגד בוסטון 1977 / חיים:

משחק זכור: 30 שנה, לך תזכור… משחק 1 – סל ניצחון של ג'ו ג'ו וויט משלים קאמבק בוסטונאי ברבע האחרון.

האלופה המכהנת מתקדמת בקלילות בפלייאוף עד שנתקלת ביריבה שמחזיקה בסמול-פורוורד הקלאסי הטוב בליגה, ושם היא מתחילה להסתבך. את יתרון הביתיות היא מאבדת, ומוצאת את עצמה בפיגור 3- 2 בסדרה כשהיא חייבת ניצחון חוץ. הופעת 40+ נקודות של הגארד שלה, זה שנחשב סקורר קצת פחות טוב, מסייעת לאותה אלופה מכהנת לכפות משחק 7. המשחק המכריע הוא צמוד ביותר ומוכרע בסופו של דבר לטובת הקבוצה הביתית, כאשר אותה מנצחת מגיעה ליתרון של 2 משחקים בגמר, אבל מצליחה לאבד את היתרון ולהפסיד בסדרת הגמר.

הפסקה האחרונה ודאי התאימה לכם בראש לסדרה שתוארה למעלה, אבל למעשה היא מתאימה גם לסדרה עליה נדבר עכשיו, רק שבמקרה הזה יש עוד כמה ערכים מוספים שאמורים לתת את ההעדפה דווקא לסדרה העתיקה יותר.

נתחיל כמובן ממשחק 1, ומהרבע הראשון בו הדוקטור ג'יי מפגין את יכולותיו ומסדר לסיקסרס יתרון דו-ספרתי. הרבע האחרון היה זה שבו הסלטיקס מחקו את הפער, וממש עם הבאזר הגיע הפיינלס MVP המכהן, ג'ו ג'ו וויט, והשיג את סל הניצחון עבור בוסטון, ואת ניצחון החוץ המיוחל.

36 נקודות של ד"ר ג'יי לא הספיקו לניצחון במשחק הראשון, אבל גרמו להגנה להתמקד בו יותר, מה שאפשר לשחקנים נוספים, בעיקר דאג קולינס, אבל גם ג'ורג' מקגיניס ו"איש החופש העולמי" – וורלד בי פרי, והם סייעו ל-30 של הדוק במשחק 2, ולמרות 31 נקודות של ג'ון האבליצ'ק בן ה-36, הצליחו הסיקסרס להשוות את הסדרה. ג'וליוס המשיך להוביל את הקלעים גם במשחק 3, גם בו נרשם ניצחון די קל לזכות הסיקסרס, אם כי ההפרש במשחקים 2 ו-3 היה 12 ו-9 בהתאמה, שזה מעט מאוד ביחס ל-20+ ב-3 משחקים רצופים בסדרה של גולדן סטייט ואוקלהומה.

במשחק 4 הגיע כוכב אחר לעבודה, דייב קאונס ה-MVP של 1973, שהוביל את בוסטון עם 37 נקודות ו-21 ריבאונדים, והיה לאחד מ-ח"י שחקנים שהגיעו ל-35 ו-20 במשחק פלייאוף. את פילדלפיה במשחק 4 הוביל דאג קולינס, אותו אחד שגם יאמן את ג'ורדן בעתיד, אבל כאן היה בחירת דראפט ראשונה בעבר, שחקן מצוין ואולסטאר בפעם השנייה מתוך 4 רצופות, כאשר הוא קלע 36 נקודות והשאיר את הסיקסרס קרובים. הבוסטון גארדן המיתולוגי עשה את שלו ברגעי ההכרעה, והסליטקס הצליחו לקבוע שוויון 2 בסדרה.

משחק 5 היה היחיד שהסתיים בהפרש של יותר מ-12 נקודות, כאשר קולינס, הד"ר וסטיב מיקס קלעו 23, 22 ו-20 בהתאמה, וסידרו לפילי יתרון 18 בהפסקה שהספיק להרבה מריחת זמן בהמשך, אבל זה היה המשחק היחיד שלא עמד בקריטריונים הצמודים. במשחק 6 היה זה תור ג'ו ג'ו וויט לקחת על עצמו את העסק, והוא קלע 40 נקודות. קולינס הגיב ב-32 משלו והצליח לשמור על המשחק צמוד, אבל יתרון 55- 38 של בוסטון בריבאונד סייע להם לכפות משחק 7 מכריע.

אתם בוודאי מכירים את הקלישאה על הידיים הרועדות במשחק 7 ועל האחוזים המביכים שמגיעים לפעמים. המשחק הזה היה אולי אב טיפוס של התופעה, כאשר היסקסרס הביתיים קלעו 30/91 מהשדה שזה 33% בלבד, אבל בוסטון אכזבו אפילו יותר עם 27/90 שזה 30%. דייב קאונס לקח 27 ריבאונדים וסייע לסלטיקס לצבור יתרון 65- 53 בתחום, אבל יתרון משמעותי באחוזי העונשין (88.5% של פילי לעומת 65.7% של בוסטון) קיזז את הפער הזה. מי שסידר לסיקסרס יתרון ברבע השלישי היה וורלד בי פרי שקלע 27 ב-26 דקות, והיה היחיד שעבר את טווח ה-17 נקודות במשחק.
הרבע האחרון היה דרמטי ביותר, כאשר יתרון 71- 63 של הסיקסרס בסיום הרבע השלישי החל להתקזז, בעיקר בזכות הגנת ברזל תוצרת מסצ'וסטס שעצרה את הדוק וחבריו על 12 נקודות בלבד ברבע המכריע. לצערם של האורחים מבוסטון, הפעם גם החבר'ה שלהם אכזבו עם 14 בלבד ברבע האחרון, וברגעי ההכרעה הסיקסרס הצליחו להבטיח את הניצחון הדרמטי ואת הכרטיס לשלב הבא.

יש לנו 2 סדרות שהגיעו למשחק 7, אבל באחת מהן רוב המשחקים נגמרו בהפרש גבוה, ואילו באחרת רק אחד מהמשחקים עבר את התריסר, יש לנו סדרה אחת עם סל ניצחון וסדרה אחת בלי, יש לנו 2 קבוצות שנפגשו רק פעם אחת בתולדות הפלייאוף לעומת 2 קבוצות שנפגשו לא פחות מ-20 פעמים, הרבה מהן עם אותם שחקנים שפגשנו גם כאן – האבליצ'ק וד"ר ג'יי בעיקר.

יהיה מי שיטען שההפסד של אוקלהומה הביא לגולדן סטייט את קווין דוראנט, אבל כך גם ההפסד של בוסטון שלח אותם לעונת ריבילד שסידרה להם את הבחירה מספר 6 בדראפט שנה לאחר מכן, אחד בשם לארי בירד…

אולי החשיבות הכי גדולה של סדרת הפלייאוף הזו בין פילדלפיה לבוסטון היא בצד הפסיכולוגי שלה. הסלטיקס נתפסו, הבעיקר בשנות ה-60, אבל גם לאחר מכן, כמועדון על גבול הבלתי מנוצח. 11 אליפויות ב-13 עונות של ביל ראסל, כאשר באחת הוא נפצע והפסיד בגמר, ורק שילוב של ווילט צ'מברליין עם האל גריר ועוד כמה שחקנים היה מספיק כדי לגבור עליו. אחרי זה הניקס הגדולים של ריד ופרייזר הצליחו לגבור פעמיים על הסלטיקס באמצע תהליך הבנייה שלהם, אבל היה זה כמעט ברור שהסלטיקס בלתי מנוצחים כשהתנאים עובדים לטובתם.

ג'ון האבליצ'ק היה אמנם בן 36, אבל 3 שנים בלבד לפני כן הוא נבחר לפיינלס MVP, וגם בשלב הזה של הקריירה הוא היה שחקן של 20 נקודות למשחק בסדרה הזאת. וויט היה בן 30 וקאונס בן 28, שניהם בגילאי שיא הקריירה, ונדמה היה לפרקים שהצמד הזה יכול להיות קטלני כמו הצמד הקודם של סם ג'ונס וביל ראסל.

כדי לגבור על החבורה המצוינת הזאת היה צורך בקבוצה מיוחדת במינה מהעבר השני. זה קודם כל ג'וליוס ארווינג שהיה השחקן הטוב והגדול ביותר שאינו קארים בתקופה הזאת ודאג קולינס שזכור גם בתור מאמן, אבל בסדרה הזאת נתן 23.7 נקודות למשחק ב-55.4% מהשדה. הם הובילו חבורה של 6 קלעים בדאבל-פיגרס, שהם ג'ורג' מקגיניס, וורלד בי פרי, הנרי ביבי וסטיב מיקס, כולם בגילאים 23-29, כלומר בשנות השיא שלהם. כל זה בלי לציין את 2 הסנטרים גארל דוקינס וקוולדוול ג'ונס, שהצליחו לעצור את דייב קאונס האימתני על 17.3 נקודות ו-16 ריבאונדים למשחק, אחרי 4 שנים רצופות שהוא קלע 20 ומעלה למשחק בפלייאוף.

ידידי המלומד טען שהסדרה עליה דיברתי היא "סדרה בין קבוצה שבה השחקן הבולט היה שחקן עבר בן 36 שהפסידה לקבוצה שבה השחקן הבולט היה מפורסם הרבה יותר כמאמנו של ג׳ורדן מאשר כשחקן".
כעת, הוכיחו לו שלא משתלם להתעלם מהאיש שהפך את הכדורסל למודרני – DR J – ג'וליוס ארווינג, והצביעו לטובת פילדלפיה נגד בוסטון.