קודם כל, נציין שהסדרה של בוסטון נגד פילדלפיה ב-1981 גברה על הקרב בין נוביצקי לדאנקן והעפילה לשלב רבע הגמר, אותו אנחנו פותחים עכשיו. היא זכתה ב-46 מתוך 69 הקולות, שהם 66.67% מההצבעות.

לבקשת חלק מהציבור, אני אעלה תמונה של המצב הנוכחי של הבראקט, לאחר שמינית הגמר. ההצבעה לקרב הקודם בין רג'י מילר ושות' לבין ג'ון האבליצ'ק וחבריו עדיין לא הוכרע, ולכן זה יהיה הקרב היחיד של שמינית הגמר שלא תופיע התוצאה שלו כאן בתמונה.

שלב רבע הגמר נפתח עם 2 סדרות גמר אזוריות שהגיעו למשחק 7 צמוד ודרמטי, מצד אחד לארי בירד אולי בסדרה הטובה ביותר בקריירה שלו, ומצד שני אולי הקבוצה היחידה, ובעיקר הסאבוניס הראשון והגדול, שהצליח להתמודד עם שאק בשיאו. בקרב הזה אני מייצג את שני הצדדים, ואני פונה שוב לכולם – מי שמעוניין מוזמן לקחת חלק ולכתוב בעצמו. ניתן לפנות אלי…

בוסטון נגד דטרויט 1987:

נתחיל מאיכות השחקנים שהשתתפו בסדרה הזאת, פה יש פער משמעותי לטובת המזרח במקרה הזה, וכדי להראות את זה נמנה את אנשי היכל התהילה השותפים ליריבות הגדולה הזאת, לעומת זו של הצד השני בקרב הזה:

לארי בירד, קווין מקהייל, דניס ג'ונסון, רוברט פאריש, ביל וולטון, אדריאן דאנטלי, אייזאה תומאס, ג'ו דומארס, דניס רודמן, וגם שני המאמנים, קיי סי ג'ונס וצ'אק דיילי – 9 שחקנים ו-2 מאמנים בסדרה הזאת.

בצד של הלייקרס ופורטלנד יש את שאק, קובי (החבר הטרי ז"ל), פיפן וסאבוניס. מבין המאמנים רק פיל ג'קסון של הלייקרס נכנס להיכל, והפער בין 4 שחקנים ומאמן לבין 9 שחקנים ומאמן אחד הוא בולט ומשמעותי.

הזכרנו את השמות הגדולים, אבל לא תמיד יש קשר בין שמות גדולים ובין היכולת שלהם באותו פרק זמן נתון שמדברים עליו, ולכן כדאי לבדוק את הנושא. נתחיל עם לארי בירד, לו היה טריפל-דאבל במשחק הראשון ועוד 4 משחקי 30+ נקודות. ב-3 המשחקים האחרונים בירד אפילו שדרג את יכולתו באופן יוצא דופן עם 36 נקודות ב-56.5% מהשדה ו-29/29 מהקו באותם 3 משחקים.

אחרי שראינו שהכוכב הגדול של בוסטון היה בשיאו בסדרה הזאת ניקח דוגמא מדטרויט – אייזאה. ב-5 משחקים בסדרה הוא 20 לפחות, כולל משחק של 36, לפחות 7 אסיסטים בכל אחד מהמשחקים, ויחס של 5.33 אסיסטים על כל איבוד במהלך הסדרה. כדאי לזכור גם שאייזאה היה השחקן הכי טוב של הפיסטונס, אבל לא הסקורר המוביל, מה שהיה התפקיד של אדריאן דאנטלי, שעשה זאת גם במקרה הזה, ולכן עיקר התפקיד שלו היה ניהול המשחק, דבר שהוא עשה באופן יוצא דופן עם 64 אסיסטים על 12 איבודים בלבד במהלך הסדרה. לארי בירד למשל מסר 53 אסיסטים, אבל גם רשם לחובתו 22 איבודים, שגם אלה מספרים די טובים.

בסדרה שהיה ברור שתלך צמוד, שתי הקבוצות חיכו לרגעי ההכרעה כדי לנסות לעקוץ את הביתיות, ולכן ארבעת המשחקים הראשונים לא היו צמודים, אבל בשלושת האחרונים היו מספיק רגעי מתח ודרמה עבור שבעה משחקים ויותר. במיוחד משחק 5 המיתולוגי ושניות הסיום הדרמטיות שלו. המהלך הכי אייקוני בקריירה של לארי בירד, ואחד מהמהלכים הגדולים בתולדות הליגה.

בסדרה שהוכרעה ללא אף ניצחון חוץ יש לפעמים תחושה שהיה ברור שזה מה שיקרה, או שמדובר בפערים גדולים מדי בין האולמות, אבל שלושת המשחקים האחרונים של הסדרה ניקזו לתוכם כל כך הרבה דרמה ומהפכים, ובמפגש הבא בין הקבוצות, בדיוק אחרי שנה, הושגו לא פחות משלושה ניצחונות חוץ, חצי ממשחקי הסדרה ההיא, מה שמוכיח ששתי הקבוצות ידעו גם לנצח בחוץ. הפעם זה הוכרע לטובת הבית, ממש ברגעים האחרונים.

אם בכל זאת אתם שואלים מה עם משחק 7, וזאת בהחלט שאלה לגיטימית, אז אנחנו נקפוץ אל השניות האחרונות שלו עכשיו. דני איינג' סידר לבוסטון יתרון 3 כשנותרו 25 שניות, ואחרי החטאה של אייזאה מקהייל דייק פעמיים מהקו, ו-5 הפרש עם 20 שניות לסיום אמור להספיק. אייזאה הניח 2 וג'ונסון הגיב עם 2 מהקו בצד השני, אבל כשדומארס נשלח לקו ודייק רק פעם אחת הריבאונד נחת אצל סידני גרין שצימק ל-2 בלבד, 7 שניות לסיום. הפעם איינג' דייק פעמיים מהקו ואייזאה נשלח גם הוא אל הקו, 4 שניות לסיום. את הכדור הראשון הוא דייק יחד עם ההבנה שעכשיו הוא צריך להחטיא בכוונה. זה נגמר באיירבול…

בקיצור, יש לנו כאן סדרה עם שחקנים טובים יותר, רגע יותר אייקוני, משחק 7 לא פחות צמוד, ובעיקר לארי בירד אחד ברצף של 3 משחקים יוצאי דופן. נגד סדרה בה זוכרים בעיקר היחנקות בקלאץ' לא צריכה להיות לכם התלבטות.

לייקרס נגד פורטלנד 2000:

הפעם אני אפתח דווקא בהזכרת המכנה המשותף בין 2 הסדרות. בשני המקרים את הטבעת לקח בסופו של דבר איי סי גרין ובשתי הסדרות האלה על הספסל ישב הרבה ג'ון סאלי, אשר שבועיים לאחר תום הסדרה עליה נדבר עוד רגע הפך לראשון אי פעם שזוכה באליפות בשלושה עשורים שונים, השני שעשה את זה היה עוד האלוף המכהן, לראשונה בקריירה, בעת שהסדרה הזאת שוחקה.

כולנו מכירים את הסיפורים על הצמד שאקובי הבלתי מנוצח, הצמד שלקח 3 אליפויות רצופות והפסיד רק כשהיה מסוכסך לחלוטין. יהיה מי שיחלוק על הנרטיב הזה, אבל הוא יטען בעיקר לזכות הקינגס ואולי גם הספרס, בזמן שאת היריבה הזאת, אולי הגדולה ביותר שעמדה בפני שאקובי בשנותיהם הגדולות יחדיו, אנחנו לא כל כך זוכרים. אולי רק בתור פריט טריוויה.

הסגל של הבלייזרס מעונת 2000 מכיל היום 21 הופעות אולסטר בשילוב בין שניים ששימשו צלע שנית לקבוצה מהגדולות של שנות ה-90 ורצו בניסיון אולי אחרון לבדל את עצמם מאותה קבוצה, שניים אחרים שעוד יהיו חלק מקבוצה משמעותית בעשור שזה עתה התחיל, אחד שכרגע נמצא בשיא הקריירה שלו, ויזכה בטבעת ברגע שיעבור לספסל, ועוד אחד שהיה אימת אירופה, והיה נחוש להוכיח שהוא גם יכול להיות הסיוט של אוהדי NBA ולא רק של אוהדי מכבי.

חמישייה של דאמון סטודמאייר, סטיב סמית, סקוטי פיפן, ראשיד וואלאס וארבידאס סאבוניס אולי לא נשמעת לנו כל כך חזקה, אבל מדובר בחמישייה של אולסטארים בהווה הסיפורי או בעבר המאוד קרוב, וכאשר על הספסל נמצא דטלף שרמפף השחקן השישי האגדי, ועוד 2 צעירים בעלי עתיד כמו ג'רמיין אוניל ובונזי וולס, בסך הכל מדובר בסגל לא רע. גם אם קלעי השלשות הכי טוב שעולה לראש כשחושבים עליהם הוא בכלל הבן של המאמן – מייק דאנלבי.

עכשיו נדבר קצת על שאק, האיש שזה עתה זכה ב-MVP. הוא הגיע מוכן לסדרה, כפי שיעידו 30 נקודות ו-17 ריבאונדים למשחק ב-2 סיבובי הפלייאוף הקודמים, המשך ישיר של העונה המצוינת, כך שאי אפשר לטעון שהוא הגיע בכושר בעייתי לסדרה. למעשה, גם לבלייזרס לקח משחק אחד לפענח את הנושא, ו-41 של שאק הכריעו את המשחק הראשון בסדרה.

במחצית השנייה של המשחק הראשון שאק נשלח לקו 25 פעמים, וסיים את המשחק כולו עם 13/27 מהשדה, והבלייזרס הריחו נקודת תורפה דרכה אפשר להתמודד עם ה-MVP. במשחק 2 ההגנה של הבלייזרס התפרסה על פני 3 שחקנים בלבד – קובי שקיבל שמירה צמודה של פיפן, גלן רייס הקלעי המצוין שקיבל שומר אחד, לא משנה מי, ושאק שקיבל את כל שאר ההגנה. כאן התברר שללייקרס יש סגל הגנתי נפלא, אבל לא מספיק שחקני התקפה טובים.

רון הארפר ואיי סי גרין קלעו הרבה ברבע הראשון, אבל אחרי מחצית ראשונה צמודה הגיע הרבע השלישי, אולי הרבע ההגנתי המושלם ביותר של קבוצה אי פעם. הבלייזרס סגרו את שאק וקובי שלא הצליחו להגיע לאף זריקה נוחה, וקלעו 1/6 משותף מהשדה ברבע. לא היו ללייקרס כל כך שחקנים אחרים לנצל את זה, ובזמן שראשיד וסטיב סמית קלעו 11 כל אחד ברבע השלישי הלייקרס כקבוצה הגיעו רק ל-8 נקודות ברבע.

הפתרון של פיל ג'קסון לבעיה הזאת למנוע משאק מנוחה. במשחק 3 שאק שיחק את כל ה-48 דקות, וגם קובי קיבל בסך הכל 15 שניות על הספסל במהלך הרבע השלישי. הבלייזרס המשיכו עם הרוטציה הרגילה, וכך שאק זכה לכמה דקות עם ראשיד או האוניל האחר בסנטר, ואיתם היו לו קצת יותר קל להתמודד. התוצאה של זה הייתה יתרון 9 של הלייקרס במהלך הרבע הרביעי, אבל אז פיפן נכנס לפעולה ו-7 רצופות שלו קבעו שוויון 91. שמירה כפולה על קובי סידרה לרון הארפר את סל היתרון ואיבוד של ראשיד אילץ את פורטלנד לעשות עבירה, אבל גלן רייס מיד איבד ופורטלנד שוב קיבלו כדור אחרון. סאבוניס לקח את הכדור האחרון, אבל נחסם על ידי קובי שהתכבד גם באסיסט הניצחון וגם בחסימות הניצחון.

משחק 4 היה חריגה סטטיסטית מהסוג שלא רואים הרבה, כאשר שאק סיים עם 9/9 מהעונשין, ולמרות זאת, הדמות המשמעותית היה דווקא רייס שהוביל בריחה ברבע השלישי, ונראה היה שתכנית המשחק של פורטלנד, לסגור רק את שאק וקצת את קובי, נכשלה לחלוטין. אחרי סל ניצחון של הארפר, ו-12 נקודות של רייס ברבע השלישי, אולי צריך משהו קצת שונה.

פורטלנד באמת עברו לאסטרטגיה קצת שונה במשחק 5, שמטרתה הייתה להתמקד בכל מי שאינו שאק, והוא עצמו אמנם קלע 31 ב-12/20 מהשדה ו-7/12 מהעונשין והוסיף גם 21 ריבאונדים (משחק 30-20 ראשון שלו בפלייאוף מתוך 8 בקריירה), אבל כל השאר קלעו 57 ב-18/59 מהשדה, ובסך הכל הלייקרס קלעו רק 88 נקודות. הבלייזרס, ובעיקר פיפן במשחק הטוב ביותר שלו בסדרה, ניצלו את זה כדי לצמק ל-3- 2

פיל ג'קסון חזר במשחק 6 על השיטה של משחק 3, והצמד שאקובי לא ירד כלל מהפרקט. הלייקרס פתחו טוב, אבל 7 התקפות רצופות ללא נקודות, כולל 2 החטאות עונשין של שאק, העניקו לבלייזרס יתרון דו-ספרתי. שאק המשיך לא לפגוע וסיים את המחצית עם 0/6 מהקו, ומי שניסה להציל את הלייקרס היה קובי שקלע 12 ברבע השני ועוד 12 ברביעי, ובריאן שואו שקלע 12 משלו ברבע האחרון. לצערם, שאק הצליח בקושי לגרד 17 נקודות ב-7/17 מהשדה ו-3/10 מהקו, ובצד השני סטיב סמית ובונזי וולס הובילו את פורטלנד לניצחון.

על משחק 7 לא צריך לפרט ככה, כי הציבור כבר יודע שהבלייזרס הובילו ב-15 ברבע האחרון והלייקרס עשו קאמבק וניצחו, אז אולי ננסה להאיר כמה דברים אחרים מהמשחק, דברים קצת פחות ידועים, ובשביל זה אנחנו נפתח כאן פינה – עובדות שלא ידעתם על המשחק הזה:

1. נתחיל מראשיד וואלאס שהוביל את פורטלנד, ולמעשה את קלעי 2 הקבוצות, עם 30 נקודות ב-13/26 מהשדה, כולל 7 מתוך ה-13 של הבלייזרס ברבע האחרון.

2. קובי ברייאנט – זוכרים לו את האסיסט לשאק ואת האחוזים הרעים מהעונשין (6/12). מה שפחות זוכרים זה 25 נקודות, 11 ריבאונדים, 7 אסיסטים ו-4 חסימות. גם 8+ במדד הפלוס מינוס, השלישי בטיבו בלייקרס, והראשון מבין שחקני החמישייה.

3. שאק – במקרה שלו זוכרים את הדאנק בדקה האחרונה, ואולי גם אחוזים מפתיעים לטובה מהעונשין – 8/12, אבל ה-MVP קלע רק 18 ב-5/9 מהשדה. אפילו ריבאונדים הוא לקח פחות מקובי עם 9 בלבד, וכל זה רק בשנייה אחת פחות על הפרקט.

4. רוברט הורי – זו לא הייתה סדרה מוצלחת עבור ביג שוט שקלע ב-6 המשחקים הראשונים ב-29.5% מהשדה ו-20% לשלוש, אבל כשצריך הוא מגיע. 12 נקודות ו-7 ריבאונדים במשחק המכריע, וגם 12+, השני מבין שחקני הלייקרס.

5. בריאן שואו – מי שמכיר את השם בוודאי יודע, אבל נציין בכל זאת. 2 שלשות ו-2 חטיפות ברבע האחרון היו לרכז השלישי/רביעי בהיררכיה (תלוי איך מסתכלים על זה), והמהלכים שלו היו אלה שהתחילו את הקאמבק. 3/4 לשלוש (הכל במחצית השנייה), לעומת 1/7 של כל השאר בחצי השני.

הסדרה הזאת היא סדרה שהוכיחה לכל הליגה כמה דברים חשובים – אפשר לנצח כל קבוצה (פורטלנד שכמעט שלחו הביתה קבוצה עם 67 ניצחונות בעונה הסדירה ושאק בשיאו), קבוצה אלופה חייבת למצוא כוח אש על הספסל (שואו והורי במשחק 7), הגנה טובה חייבת להתאים את עצמה ליריבה ולמצב הנתון (ההגנה של פורטלנד נגד שאק – 41 נקודות במשחק הראשון ו-35 בשני האחרונים גם יחד).

הסדרה הזאת הייתה במקביל זו שגילתה לעולם צעירים מוכשרים שעוד יהיו כוכבים – ראשיד, ג'וניל ובונזי וולס, שחקנים ותיקים בהזדמנות האחרונה – סאבוניס, פיפן ושרמפף, שחקנים שבדיוק הגיע זמנם לזרוח – שאקובי, שחקני קלאץ' שהוכיחו את שמם – הארפר, שואו, הורי, קובי.

הסדרה הזאת לא הפסיקה להפתיע אותנו בכל רגע. בהתחלה חשבנו ששאק ישלוט בצבע בקלות, ואז התברר שלא. אחרי זה חשבנו שההגנה של פורטלנד מצאה את הפתרון, אז פתאום הלייקרס ביתרון 3- 1. עכשיו נדמה שידיהם של הצהובים-סגולים על העליונה, אך פתאום במשחק 5 שאק נותר לבד במערכה ובמשחק 6 זהו קובי שנאלץ להתמודד לבד. ובעיקר הרגע הזה שבו פורטלנד פותחים פער שנראה בלתי מחיק במשחק 7, אבל הוא נמחק תוך דקות בודדות.

עכשיו נשווה את זה לסדרה בין בוסטון לדטרויט. היה משחק אחד שהוכרע בשנייה האחרונה בכל אחת מהן, ועוד משחק 7 דרמטי שהוכרע על זריקות עונשין בשניות הסיום. את היתרון של הסדרה הזאת של הלייקרס נגד פורטלנד אפשר לחלק ל-2. הדבר הראשון הוא כמות המשחקים הצמודים – בין בוסטון לדטרויט היו 4 משחקים ראשונים שנגמרו בהפרשים די גבוהים, לעומת רק 2 הראשונים במקרה שלנו, אבל הדבר השני והעיקר הוא הציפיות שלנו כאוהדים.

בסדרה הזו של בוסטון ודטרויט קרו דברים מותחים, אבל די צפויים – הקבוצה עם הביתיות ניצחה את כל המשחקים, ולמעט חטיפה אחת של לארי, לא ראינו משהו שלא צפינו אותו מראש. בירד נתן כמה משחקי ענק – צפוי. הביתיות נשמרת – צפוי. אייזאה נותן סלי קלאץ' ומחזיר את הפיסטונס לתמונה – צפוי. בסדרה הזאת, כמו שהראינו מקודם, שום דבר לא היה צפוי, וזה מה שהפך את המתח והדרמה להרבה יותר גדולה.