ניו יורק ניקס / דובי עופר

27 שנים חיכיתי לטלפון שיצלצל. 27 שנים. בכל סיום עונה רק הרינגטון השתנה, אבל לא התוכן שלא היה שם – במטותא, אם תוכל, קדימון לגמר כי הניקס שם. העורכים התחלפו וגם העונות. ציפורים נדדו, נשיאים התחלפו, ראשי ממשלה וגם ערכים, מלחמות התחילו וחלקן הסתיימו, אבל דבר אחד לא השתנה – הניקס מסריחים. ואז הגיעו ליאון רוז וברונסון, ואם להפוך סיפור ייסורים בלתי נגמר לקצר, הרגע הגיע. עם Uptown Funk של רונסון ומארס ברינגטון, זה סוף סוף קרה. הניו יורק ניקרבוקרס, לראשונה מזה 2.7 עשורים, בגמר הNBA, ועל הקלידים, אני.

איך הגענו עד הלום – בסיבוב הראשון פגשנו את ההוקס. ניצחנו אחד, הפסדנו שניים על קוצו של יו"ד, וכרגיל אצלנו, התחילו רינונים. בראון לא הוא, ברידג'ס לא זה, ומי בכלל מהמר על הניקס. ניקס סטינקס. בראון אטם אוזניים, הוציא את טאונס אל הקשת, שם לו את הכדור ביד ואמר לו נהל את העסק. מאז, בגדול, השאר הוא היסטוריה. שלושה ניצחונות רצופים על ההוקס, באחרון הובלנו בחמישים כבר במחצית, הולי מאדר אוף גאד, טאטוא של הסיקסרס, טאטוא של הקאבס, 11 ניצחונות רצופים ללא הפסד (זה רק נראה מובן מאליו, בעבר יכולנו להפסיד גם כשנראה היה שניצחנו), ועדיין, מקלים בנו ראש. למה? כי המזרח חלש, והמזרח עלוב, וההוקס צעירים והסיקסרס זקנים והקאבס בנויים על כרעי תרנגולת, זה ידוע. ועכשיו, מול הכוח העולה במערב, זה הרגע של הניקס להוכיח.

מי ומי במלאכה –

חמישייה – ברונסון, ברידג'ס, הארט, אנונובי וטאונס. שמותיהם כבר חקוקים בספר דברי הימים של הניקס לצד ענקינו הקדמונים.

מהספסל עולים – ראש וראשון, מיצ'ל רובינסון. עם זרת שבורה, או פרק יד נקוע, או פצע וחבורה ומכה טרייה או השד יודע מה, כמאמר הנביא. מה שבטוח, מיצ' ישחק, מיצ' יחטיא מהעונשין, מיצ' יהיה טרור ברחבה גם אם יעלה עם אגודל בכסא גלגלים והמעי הגס תלוי לו על הצוואר בגבס. מיצ' ישחק, וומבי יאכל מרורים.

לידו גיבורי המשנה, מקברייד שמשחק על חוזה פירורים ייתן תחת בהגנה ופעם בשתיים נקודה שלושה משחקים יתפוצץ מעבר לקשת, לאנדרי שאמט, קליי תומפסון לבעלי חוב למע"מ, עם אחוז מהשלוש שטרם נראה בהיסטוריה ולראשונה נראה כמו שחקן אמיתי, גראנד ת'פט אלבראדו המתגנב בצללים, וג'ורדן, שם פרטי, קלרקסון שנכנס עושה בלאגן וחוזר לנוח. לצידם, אולי, יעלו ויבואו הוקפורטי, קולק, ג'רמי סוהאן שמקבל טבעת בלי קשר לתוצאת הגמר אבל ישמח שיהיה כתוב עליה ניקס, ג'יימיסון, מקולר… כאלה מין דברים.

איך הניקס ינצחו – פייר אנד סקוור. אצלנו לא תראו שטיקים וטריקים, לא פלופים ולא משיכה בצמות, לא דריכות על רגליים ולא אחיזות מלוכלכות ומכות מתחת לחגורה. בעונה הרגילה הפסדנו לספרס פעם אחת וניצחנו פעמיים, כולל בגמר גביע הטוטו בוגאס. נכון, הילדים מסן אנטוניו השתפרו מאז וצברו ניסיון והם מגיעים בתור האלופים הגאים של המערב הקשוח ומדיחי האלופה, אבל אצלנו יש אנונובי ומיצ'. ובגמר הגביע הם הגבילו את וומבניאמה השב מפציעה ל18 נק' ושישה ריבאונדים בלבד. וגם אם השתפר והתחסן והתחזק מאז, האיש הארוך מגיע מרוט וחבוט אחרי פלייאוף ארוך. נאחל לו, אי, הצלחה מול הטפרים והשרירים.

התקפית – הניקס של שלושת הסיבובים הראשונים במזרח מעמידה מספרים היסטוריים. רצף 11 הניצחונות הושג דרך שורות סטטיסטיות של הפרשים מצטברים ומספרים שחלקם חסרי תקדים בהיסטוריה. הקבוצה מדורגת כרגע ראשונה בנקודות, בהפרש ממוצע ובאחוזים מהשדה ומשלוש. הניקס מתבססים על חמישה שחקנים תורמים בהתקפה, שכל אחד מהם יכול, ועשה, לתת 25+ נקודות בערב נתון, ועל בסיס קבוע. כרגע ברונסון בשיאו, אבל לצידו אנונובי בריא, ברידג'ס משחק כאילו שווה היה לשלם עליו מה ששילמו, וטאונס הוא עדיין בטופ של הסנטרים ההתקפיים בליגה ומקבל את מקומו ברוטציה למען הקבוצה. ג'וש הארט הוא השחקן היחיד בחמישייה שיריבה יכולה לרמות בהגנה עליו, וגם הוא מצא ערבים נקודתיים להתפוצץ בהם, ובכל מקרה יודע מה לעשות עם כדור ומרחב נשימה, חוץ מלקלוע. כרגע, ההתקפה של הניקס לא נתקלה בהגנה שיכלה לה לאורך זמן, והיא מגוונת מספיק כדי לא להגיע לידי שיתוק אם קאסל בולם את ברונסון, לדוגמה, או וומבניאמה נצמד לטאונס כדי לסגור את הצבע. פשוט כי טאונס לא שם, וברונסון הוא כבר לא ההתקפה של הניקס. ההתקפה שיצר בראון בניו יורק, בהתבסס על היתרונות של חומר השחקנים שבידיו, היא כרגע בלתי עצירה, ונקווה שתקשה מאוד גם על הספרס. מיץ' ג'ונסון יצטרך למצוא פיתרונות יצירתיים.

מספרים להתרשמות – 51.5% מהשדה, 40% משלוש, ראשונים בפלייאוף, ואחוז קליעה אפקטיבי הזוי, 59.2%, ראשונים בפלייאוף, ובהיסטוריה.

הגנתית – קודם כל, וומבי סטופרס. יש לנו שניים, אנונובי ומיצ'ל רובינסון, וככל הנראה גם טאונס ייקח חלק. בתקווה לשיפוט הוגן, וומבניאמה יתקל בהגנה שתעשה שוב את מה שעשתה במשחקים הקודמים – להוציא לו את החשק לחיות, קרי להיכנס למשכנו בצבע. הצרפתי יעשה את הנקודות, אבל לא בקלות ובטח לא בהנאה. כמו שכתבתי כבר בהתחלה, ההגנה של הניקס לא צריכה למשוך בצמות או לדרוך על רגליים כדי ששחקן יעדיף את האוויר הנקי שמחוץ לקשת. מיץ' ג'ונסון יהיה חייב לסדר חסימות וחילופים לכוכב שלו, רק כדי שוומבי יפגוש בצד השני של הקיר עוד זוג לסתות. נאחל לו כישלון מלא ותסכול עד בלי די, ומספרים דומים לאלו שצבר במפגשים מולנו עד כה. אם הצרפתי חושב שהארטנשטיין וקארוסו זה הכי מתסכל שאפשר, צפויה לו הפתעה.

כקבוצה הניקס אפשרו בפלייאוף עד כה 103.5 נק' ל100 פוזשנים, ראשונים לפני הספרס, ובעשרת המשחקים האחרונים שמרו את היריבות על מספר קשה לצפייה של 99.2 נקודות למשחק. אחוז משלוש, נתון חשוב עבור הספרס הלא יציבים בתחום, פחות מ31%, של היריבות כמובן. אנחנו סוף סוף רואים את הניקס כיחידה משומנת גם בצד האפור של המגרש, עם ידיים ארוכות של אנונובי וברידג'ס, עם הנשכנות של הארט, מקברייד ובמפתיע גם שאמט, ועם הדומיננטיות ברחבה של מיצ'ל רובינסון בדקות שהוא משחק, ועם טאונס, שוב מפתיע, בשני צידי המגרש עם 1.4 חסימות ושליטה מלאה בצבע.

סייגים – נכון. זה היה במזרח. אטלנטה, פילדלפיה וקליבלנד היו יריבות חלשות מהספרס, שהניקס שברו מוקדם, ולחתיכות קטנות. הספרס מוכשרים יותר, מאומנים היטב, מחוברים אחרי פלייאוף קשוח ויבואו עייפים אמנם, אבל נחושים ובטוחים אחרי שהדיחו את האלופה במשחק שביעי בביתה. ויש להם את וומבניאמה.

האם הניקס יצליחו להמשיך את ההתעלות ההתקפית גם מול ההגנה הקשוחה בהרבה של הספרס, שמעליה ידי הפידו דידו הארוכות של הפריק? האם המספרים היו תוצאה של יריבות חלשות ותו לא? האם שני פרקי זמן של תשעה ימי מנוחה יעטו חלודה על הניקס, או שמא תכריע דווקא התשישות של צעירי הספרס, שעברו שתי סדרות קשוחות מול מינסוטה ואוקלהומה? התשובה צפויה להימצא, כרגיל, אי שם באמצע. אישית, אני שונא להמר. אבל לניקס יש סיכוי כל כך טוב לקחת אליפות ראשונה מזה 53 שנים, ו-41 השנים שאני צופה בהם בלב שנשבר שוב ושוב, שאני חייב להגיד מה שאני רוצה וצופה שיהיה – אנחנו ננצח את המשחק הראשון, נפסיד בשני, ננצח שניים דרמטיים בבית, נקבל בראש בסן אנטוניו, ונחזור הביתה להניף גביע בMSG הבוכה מרוב התרגשות. 2-4, ניקס אין סיקס.

סאן אנטוניו ספרס / מאנו

אז אני חיכיתי רק 9 שנים, כי עד 2017 הקבוצה הייתה, בעיני לפחות, קונטנדרית.

במהלך 9 השנים הללו עמלתי, ימים כלילות, לפצח את הדרך לחזור לקונטנדרשיפ. בהתחלה חשבתי שאם בכלל ממשיכים לכוון למעלה, אז צריך להטריד את קוואי לבוסטון, עבור ג'יילן בראון ועוד קצת מסביב, אבל פופ העדיף את דרוזן.

ב-2019 הצלחנו לגרור את דנבר הצעירה ל-7 משחקים, אבל בעונת הבועה ב-2020 כבר פספסנו את הפלייאוף, כך שלא שברנו את שיא העונות הרצופות בפלייאוף, ואנחנו "רק" חולקים את המקום הראשון עם פילדלפיה.

ב-2021 וב-2022 שהינו בבטן הרכה של הליגה, נפרדנו מדרק וייט, והרווחנו את דווין וואסל.

רק ב-2023 השתכנע סופסוף התרח הזקן שאין ברירה אלא לטנקק עד נוזיום. וכך, בבוקר יפה במיוחד, ב-17/05/23, סמיילי בישר שזכינו בבחירה הראשונה בדראפט (המכור?). התמודדנו עם החרדה הכרוכה בבחירה נדירה כל כך, החלטנו על וומבי, ויצאנו לדרך הארוכה, כך לפחות חשבתי, חזרה לצמרת.

ב-2024 אמנם זכינו ברוקי העונה (וומבי), אבל עדיין הסרחנו, וכך בבחירה ה-4 גייסנו את סטפן קאסל. במקביל, הטרדנו עבור דיארון פוקס.

ב-2025 וומבי שיחק רק 46 משחקים לפני שהושבת על רקע רפואי, ופוקס נפצע. שוב זכינו ברוקי העונה (קאסל), ולמרות שהמאזן היה כבר נסבל (34 ניצחונות), פורטונה שוב קפצה לביקור, ובבחירה ה-2 גייסנו את דילן הארפר.

איך הגענו עד הלום?

העונה הסדירה של 2026 התחילה עם חמישה ניצחונות רצופים, עברה דרך הגעה לגמר גביע הליגה בו הפסדנו על חודו של סל ל…ניקס, כמובן… והסתיימה במקום השני במערב, ובתואר DPOY לוומבי. בפלייאוף, פורטלנדני לא עשתה לנו חיים קלים בסיבוב הראשון, מיניסוטה החרתה-החזיקה אחריה בסיבוב השני. למרבה הפליאה, שלי לפחות, צלחנו את הרעמים האלופים, וכך מצאנו את עצמנו, הערב, ובפוסט הזה, ראש בראש מול דובי והניקס. כל הכבוד לנו!

מי ומי במלאכה?

חמישייה – דיארון פוקס, סטפן קאסל, דווין ואסל, ג'וליאן שמפני, ויקטור וומבניאמה. מהירים, יחסית לגודלם; שומרים מוצלחים, ברובם; שלשותיהם נכנסות, לעתים. להגיד לכם שזו החמישייה הגדולה ביותר שפגשתי – עדיין לא (עם שי אבן צור הסליחה), אבל היא מצליחה יפה מאד. אם אני חייב לסמן בה חולשות אציין את פוקס הקטן בהגנה, ואת שמפני, שגם הוא קטן יחסית ל-4 קלאסי, וידו לשלוש רועדת לעתים. קאסל, ואסל וכמובן וומבי הם מגינים אדירים, ולכן החמישייה הזו, בסופו של דבר, בהחלט מציגה הגנה מצוינת, אבל, כמו שעלה גם ב5 על 5 לקראת הגמר, כאן, גם כזו שתצליח יותר בהגנת הצבע, באדיבות השרוך הצרפתי הארוך, אך יכולתה לבלום קלעי שלוש ביום טוב (דוגמת קארוסו, ג'יילין וויליאמס, ומקיין, למשל) הינה מוגבלת יותר.

מהספסל עולים

דילן, הבן-של-רון, הארפר. הבדלי השכר העצומים בין האב לבנו, עוד לפני שהצאצא שיחק אפילו דקה בליגה, לא נעלמו מעינינו, אבל התברר ש…

אמנם, "לשם שינוי" הארפר לא זכה ברוקי העונה אלא "רק" במקום הרביעי – אבל באמת לא יאמן שרוקי, בחירה שניה או לא, משחק ככה ברמות הגבוהות ביותר של הפלייאוף. אמנם היו לו גם משחקים חלשים, אבל אני, ואחרים, נוטים לייחס אותם לפציעה באגודל, ולפחות לפי המשחק האחרון נראה שהחלים.

האם הארפר יהיה השחקן השישי הטוב ביותר בתולדות המועדון? להערכתי לא, ולא בהכרח משום שהוא נופל מהגדול מכולם, או מקלדון ג'ונסון, אלא בגלל שלדעתי ימצא את דרכו לחמישייה בעונות הקרובות.

בנוסף – קלדון ג'ונסון, כאמור, השחקן השישי של העונה המכהן, שהפלייאוף שלו אינו מושלם, אבל כדרכו תורם אנרגיה, רוח קרב, גוף גדול וחזק, ולעתים גם נקודות. עוד יצוינו קורנט – שאמנם לא ממש מחליף את וומבי (לא שמישהו באמת יכול), אבל מאפשר קצת הגנה בצבע כשוומבי נח, כולל צ'ייסדאון בלוק אימתני על הארטנשטיין האימתני; קרטר בריאנט – רוקי אתלטי וחמוד שעושה שטויות בקצב של מלח שיכור כלוט בנמל פיראוס (לא כולם קוואי); ולעתים קצת האריסון בארנס, שמנסה, ובדרך כלל מצליח, אם לא להועיל, אז לפחות לא להזיק.

איך הספרס ינצחו?

לא בלי קושי חברים, ואפילו הייתי אומר לא בלי קושי רב. נצטרך להיות טובים מאד. בהגנה – להפחית את עוקצם של כוכביהם, לשבש את שיטת המשחק שלהם, לצמצם את שלשותיהם, למנוע את ריבאונדיהם בהתקפה, ולחטוף בשפע את כדוריהם. בהתקפה – בדיוק ההפך. רצף של פעולות, פשוטות למדי, לכאורה, שבזו אחר זו מצטברות להן בצוותא, וקובעות מי תנצח במשחק. ונצטרך לעשות זאת במשך 4 משחקים לפחות.

החדשות הטובות? ובכן, יש לא מעט כאלו:

ראשית, שעברנו את אוקלהומה, שאפשר להתווכח האם היא טובה מהניקס או נופלת מהם, אבל אני לא חושב שמישהו יערער שגם בגרסתה הפצועה אוקלהומה היא עדיין קבוצה מצוינת. ומי שבכל זאת יערער, מוזמן לשחק 7 משחקים מול אוקלהומה ולהיווכח בעצמו, הליצן.

שנית, שהתברר שאנחנו קבוצה מצוינת ולוחמת – קבוצה שמציגה גארדים קטלניים ופורוורדים לא רעים בכלל; קבוצה שמשחקת במגוון שיטות משחק והרכבים, בהגנה ובהתקפה; קבוצה שמגיבה לריצות אימתניות של היריבה, וחוזרת למשחק; קבוצה שמתאוששת מהרחקות, מפציעות ומהפסדים קשים, כולל בבית, ומנצחת בחוץ עם הגב אל הקיר.

שלישית, שברשותנו שרוך צרפתי ארוך, שחקן כמותו לא ראינו, וכשאני אומר לא ראינו, זה כולל את כולם כולל כולם, ולכן גם את הניקס. לא היה דבר כזה. לפעמים הוא טוב, לפעמים הוא לא משהו, אבל, לי לפחות, קשה להצביע על קשר הדוק בין יכולתו לבין פעולותיה של הקבוצה השנייה בנידון. במובן הזה, והוא סובייקטיבי למדי, צפייה בוומבי משאירה אותי לעתים עם התחושה שהוא בלתי ניתן לעצירה. תחושה נדירה למדי שכוללת, אצלי לפחות, ענקים דוגמת קארים, בירד, ג'ורדן, קרי ויוקיץ' בשיאם.

סייגים

ראשית, הניקס מגיעים אחרי 11 ניצחונות רצופים בפלייאוף הזה, כלומר ההפסד האחרון שלהם היה במשחק 3 בסיבוב הראשון מול אטלנטה אי אז ב-23 באפריל. מאז ביצעו מהפך מול אטלנטה, מחצו את הסיקסרס בסוויפ, ועשו זאת שוב מול קליבלנד. "המזפח, המזפח" ישוררו המשוררים, ולא בלי צדק – העונה הזו שפעה קבוצות מזרחיות חלשות, בין אם כתוצאה מפציעות, ובין אם מכיוון שהן וושינגטון – אבל לדעתי אין שום סיבה להניח שהניקס, גם אם שייטו לאיטם במקום השלישי, יסוגו לממוצע בקונפרנסם, בוודאי אחרי ריצת הפלייאוף הארוכה הזו.

שנית, כל מה שדובי כתב למעלה.

התחזית

אני מסכים עם עמיתי המלומד על כך שהתרחיש של ניצחון חוץ במשחק הראשון בסדרה הינו משמעותי – אם הקבוצה האנדרדוגית מגיעה עם תכנית משחק מפתיעה / יום קליעה מוצלח / ווטאבר היא יכולה לגנוב את המשחק הראשון, ואז הפייבוריטית מוצאת את עצמה תחת לחץ לא סימפטי. במשחק הראשון בבית מול מיניסוטה הפסדנו. את המשחק הראשון בחוץ מול אוקלהומה גנבנו. בשני המקרים ניצחנו, בסופו של דבר, בסדרה, אבל אני חושב שהמשחק הראשון השפיע על איך שהסדרות הללו התפתחו. דיברנו על הסוגייה הזו, בין השאר, כאן.

את הסדרות הקודמות לא היטבתי לחזות, ובוודאי שאין לי מושג מה יקרה הפעם, אבל אנחש שננצח את הסדרה ב-6 משחקים קשים, ונזכה באליפות. אליפות מתוקה, מפתיעה, מוקדמת, וראשונה בעידן החדש. בשביל זה עמלנו כל השנים הארוכות האלה.

03:30 סאן אנטוניו ספרס – ניו יורק ניקס (0-0 בסדרה)

הלילה יתקיים המשחק הראשון בסדרה. הניקס מגיעים אליו עם 11 ניצחונות רצופים בפלייאוף ו-9 ימי מנוחה, ואילו הספרס הדיחו את האלופה היוצאת מאוקלהומה רק לפני 3 ימים במשחק 7 בחוץ.