בפרק הקודם הצבענו על גרג פופוביץ' כעל אב קדמון עבור מאמני הנ.ב.א, חילקנו את בניו הרבים לפי קבוצות משנה, ותהינו בנוגע למידת הצלחתם.
בפרק זה נמשיך את מסענו בעקבות האפיפיור – ננסה לברר מהם היבטי ההשפעה של פופ, האם יש חסרונות לדומיננטיות הפופוביצ'ית, מה בעצם יצא לפופ מכל הסיפור הזה, ונקנח בהצצה קטנה לחור השחור ממנו הגיעו אבותיו של פופ.
היבטי ההשפעה של פופ
אמנם בפרק הקודם פרשנו את מגוון סוגי היחסים בין פופ לבין המוני אנשים בתפקידי אימון וניהול בנ.ב.א ומחוצה לה, כך שהמספרים איתנו, אבל עדיין אפשר לתהות, מה זה בעצם אומר "להשפיע" בהקשר הזה? שהם מריצים את התרגילים של פופ? מספרים בדיחות כמוהו? מתעללים בעיתונאים כמוהו? משהו אחר?
שאלות טובות, כרגיל. התשובות יהיו פחות טובות, כרגיל, אבל ננסה.
השפעה על שיטות משחק?
פופ והספרס החליפו מספר שיטות משחק במהלך השנים, כך שקשה להצביע על שיטה ספציפית ולבדוק האם התממשה בקבוצות אחרות. גם אם שיטה ספציפית התממשה בקבוצה אחרת, אפשר לייחס זאת יותר לאופי השחקנים והקבוצה, ופחות לכך שהמאמן הוא צאצא של פופ. רוצה לומר, שכנראה שמי שיש לו ביצים יכין מהן חביתה, ומי שיש לו ירקות יכין מהם סלט, וזאת ללא קשר לשאלה האם גדל והתחנך אצל מומחה חביתות או אצל אלוף סלטים.
אבל בכל זאת, לטעמי אפשר להצביע על שיטת משחק שזלגה לה מהספרס לקבוצה אחרת, גם אם בשינויים המתחייבים, והיה מעורב בה צאצא של פופ, שאף ציין אותו, לפחות כשהזכיר את השינויים המתחייבים.
זו, שוב, סוגיה סבוכה ששווה דיון מעמיק, שלא ננהל את כולו כאן ועכשיו, אבל בתמצית:
גולדן סטייט של סטיב קר (2015 ואילך), אימצה את משחק המסירות של הספרס 2014, בכך שהחזקת הכדור על ידי הפוינט גארד פחתה (פארקר/קרי), תוך שהיא מסתמכת על שחקנים מוסרים וחכמים בעמדות אחרות (דיאו/גרין, מאנו/איגי, ורבים אחרים), ויוצרת התקפה מרובת ראשים וזרועות שעוקצת אותך מכל טווח ואזור על הפרקט.
שיטת המשחק הזו גם איפשרה לשלב באופן משמעותי, ולהפיק את המירב, משחקנים רבים בסגל. אאל"ט ב-2015 או 2016 פורסמה באי.אס.פי.אן כתבה שהצביעה על כך שהשביעייה הכי טובה בליגה היא השביעייה של גולדן סטייט, והעשיריה הכי טובה בליגה היא העשיריה של הספרס. חיפשתי אבל לא מצאתי אותה, עימכם הסליחה.
לטעמי, ההבדל העיקרי בין שתי הקבוצות, והשיפור המרכזי בגולדן סטייט, הוא העלאת נפח השלשות יחסית לכלל הזריקות. כזכור לכם, מפרק 3, על משפחת קרי, סטיב קר הבין את זה, ככל הנראה, בדרך הקשה…
…בעוד שאביו פופ נאחז בקרנות המזבח, והתקשה לזרום עם התופעה (ד"ש מהספרס של 2019-2021 שהתבססה על המיד-ריינג' של דרוזן ואולדריג').
אבל לדעתי אין סתירה בין הדברים – שיטת המשחק של גולדן סטייט תחת קר היא התפתחות טבעית של הספרס 2014, ואני חושב שקר היה קשוב לשיטת המשחק הזו, ואולי יותר מאחרים, מאחר ו"הוא רגיל" ללמוד מפופ. לפעמים זה פשוט תלוי על מי אתה מסתכל, וכמו מי אתה רוצה ומאמין שאתה צריך לנהוג.
האם זה עובד בכל המקרים? כמובן שלא.
אוקלהומה של פרסטי, למשל, התבססה בדרך כלל על שחקנים אתלטיים ולא מעט בידודים. אני לא חושב שזה בגלל שלפרסטי יש משהו עקרוני נגד שיטת משחק שיתופית יותר, זה כנראה בעיקר בגלל ש"זה מה שהביא הים" בדראפטים. אפשר להמשיך ולטעון שההבדל בין אוקלהומה של העשור הזה, לבין אוקלהומה של העשור הקודם, הוא כוכבים נטולי אגו, בנוסח הספרס, וההבדל בתוצאות בהתאם, ושזה גם בזכות פרסטי.
אפשר גם לציין את טיילר ג'נקינס, שתחת שרביטו בממפיס ראינו מופעים מחרידים של כדורסל טיפש בכיכובו של ג'ה מוראנט, למרות שאני בספק רב שזו הייתה שיטת המשחק שהנחיל ג'נקינס בקבוצת הג'י-ליג של הספרס – You play the hand you were given (אייקון מושך כתפיים).
והכי גרוע, לפחות בינתיים – שון מארקס, בברוקלין, "ייבא" את דוראנט וקיירי, ואחר כך את הארדן, לתוך קבוצה שהסתמכה על שיטת משחק שבנה קני אטקינסון, באופן שפשוט השמיד את הקבוצה הקודמת ואת שיטת המשחק שלה. לאחר מכן מארקס פיטר את אטקינסון, וביקש מסטיב נאש לבנות שיטת משחק עבור שלושה כוכבים עם אופי כמעט בלתי אפשרי וקאם תומאס אחד. נאש אמנם גאון, ובוגר צוות האימון של גולדן סטייט, אבל יש דברים שגם הוא לא יכול לעשות. אם הספרס של פופ הם 1, אז רכבת השדים הזו של מארקס היא לא 0 אלא ההפך המוחלט (1-).
אבל, למרות הדוגמאות הסותרות דלעיל, אני נוטה להאמין שמי שנחשף לשיטה מסוימת, לאורך שנים, בעיקר אם היא נחלה הצלחה, יטה לאמץ אותה, לפחות עד שישתכנע שהיא לא מתאימה לקלפים שקיבל.
לדעתי, במקרה של גולדן סטייט הקלפים היו מתאימים למדי, וקר, להערכתי, זיהה זאת, וגם מימש בהצלחה, בעוד שקודמו בתפקיד, מארק ג'קסון, שהיה פוינט גארד טהור, ולמרות ששיחק עם רג'י מילר, נטה יותר לסגנון קלאסי, ואולי פספס את ההזדמנות. דיברנו על זה, בין השאר, כאן.
ואני חושב שלפופ ולספרס היו כמה אחוזים בשינוי הזה, ואני חושב שכך גם יגיד קר.
השפעה על שיטות אימון?
אישית אני לא שומע יותר מדי על מה שקורה באימונים של קבוצות הנ.ב.א, כך שקשה לי לומר על זה משהו אינטליגנטי. עם זאת, אני נוטה להאמין שהמוביליות של אנשי צוות האימון בליגה גורמת לכך שגם אם אנחנו בחוץ לא יודעים מה קורה, המידע זורם די מהר, ומספיק שקבוצה מגייסת לשורותיה תפקידן יוצא ספרס כדי לקבל לא מעט אינפוטים על מה שקורה שם באימונים. אז סביר ששיטות אימון של הספרס תחת פופ השפיעו על הליגה, אבל נראה לי שזה קשור פחות לפופ אישית, ויותר למוביליות בצוותי האימון שפועלת בכל הכיוונים כמעט כל הזמן.
השפעה על ניהול והובלה של קבוצות ויחידים?
אם אני חייב להמר, זה יתרונו הגדול של פופ, ואופן ההשפעה המרכזי על צאצאיו השונים. חלק גדול מהעניין, נראה לי, וגם עולה ממה שאנשים מספרים, לא קשור כמעט לכדורסל.
רק לחדד – אני לא טוען שפופ לא מבין בכדורסל. ברור שפופ כן מבין בכדורסל, עוסק בזה המון שנים, מתמודד עם בעיות תוך כדי המשחק, חושב על פתרונות אפשריים, מממש אותם, נכווה, משנה את הפתרון, מכניס שחקן, מורה על תרגיל וכו' וכו'. אין ספק שהוא יודע לעשות את כל אלה, אחרת לא היה משמש בתפקידו זמן ארוך כל כך.
אבל, אני נוטה להאמין שגם אחרים שיודעים לעשות זאת, וחלקם גם לא בהכרח פחות טובים בזה מפופ, ושהגורם המרכזי המבדיל בין פופ והקריירה שלו, לבין, סתם לדוגמא, ג'ו פרונטי והקריירה שלו, הוא היכולת לנהג את הספינה בכיוונים הנכונים, תוך שיתוף פעולה מיטבי בין הגורמים השונים, לנהל שינויים, ואז לעשות את כל זה שוב בעונה הבאה, ואז שוב בזו שאחריה.
במובן זה, פופ היה יותר מנהל של הספרס מאשר מאמן שלה. ומנהל עוסק חלק ניכר מזמנו באנשים ובתהליכים באופן שיש בו מימדים גנריים, כאלה שפחות קשורים לתחום הספציפי שבו הוא מנהל.
אני נוטה להאמין שאופן הניהול הזה השפיע הן במימד הקבוצתי – כלומר היכולת לסנכרן בין אנשים שונים, עם אופי שונה, תפקיד שונה ואינטרסים שונים, לכדי יחידה אחת החותרת למטרה משותפת, והן במימד האישי – כלומר היכולת לראות את האדם הספציפי, כמו שהוא, לזהות את הקושי שלו, להתחבר אליו, ליצור איתו תקשורת ואמון, ולסייע לו. אני חושב שזה נכון גם לגבי אנשי צוות האימון והפיתוח, וגם לגבי השחקנים ששיחקו אצל פופ.
כמובן שזה, גם זה, לא תמיד עבד באופן מושלם.
האם לדומיננטיות הזו של פופ יש חסרונות?
עבור הליגה – אפשר לטעון שכמו אצל כלבים גזעיים, וצאצאי בית טרגריאן, הימנעות משילוב ד.נ.א חיצוני תגרום לירידה באיכות הזרע במהלך הדורות, שסופה צאצאים רפי-שכל, חלושי-אופי ומוטרפי-דעת. לדעתי הטיעון, בבסיסו, נכון, אבל לא משקף את המצב במקרה הנ"ל – הן מכיוון שהמון אנשים נכנסים ויוצאים מהליגה כל הזמן, והן מאחר וכבר ראינו שפופ דווקא שילב בספרס הרבה ד.נ.א חיצוני.
עבור הספרס – ניתן להצביע על חסרון אפשרי, והוא שבאיזשהו שלב המכונה המשומנת הזו מחלידה, נחלשת, או סתם תופסת כיוון לא נכון, והיות שכולם רגילים לסמוך על הקברניט, אז אף אחד לא יבין את הטעות, או יבין אבל יבטל את דעתו מפני המסורת, או פשוט יפחד לצאת בגלוי נגד המיתוס.
אפשר לטעון שזה כבר קרה – הספרס אינם מצליחים כבעבר; מערכת היחסים עם קוואי התפרקה; הטרייד עבור דרוזן, לטעמי, היה טעות, ויצר קבוצה שלא הייתה קונטנדרית ולו לשנייה אחת (דיברנו על זה כאן), וגם פירוקה התעכב במספר שנים מיותרות; חלק מבחירות הדראפט שנתפסו כתמוהות אכן התבררו ככאלה (סמאניץ', פרימו, ואחרים); אי אילו החתמות מוזרות בשוק החופשי אכן התבררו ככאלה (גאסול, מקדרמוט, זאק קולינס); ומה שנוצר סביב וומבי לא נראה, נכון לכתיבת שורות אלו, כמו קבוצת כדורסל.
אני לא יכול לבטל את כל הטיעונים הללו, ובוודאי שאחריותו של פופ לכישלונות ולאכזבות לא נופלת מאחריותו להצלחות ולהישגים, אבל אישית אני חושב שהן הדברים הטובים והן הדברים הרעים הושפעו לא מעט מנסיבות שמחוץ לתחום השפעתו של פופ, ושההצלחה של הספרס בתקופת כהונתו הייתה סוג של נס, שקרוב לוודאי שלא יחזור על עצמו בעתיד הקרוב, בספרס או במקום אחר. דיברנו על זה כאן. פופ היה חלק מהנס הזה, וצריך לזקוף זאת לזכותו, למרות שלאורך הדרך צבר גם כישלונות.
למה בעצם נהג פופ כפי שנהג? מה יצא לו מזה?
לא בטוח שמישהו, למעט אולי פופ עצמו, יודע לענות על השאלה הזו, אבל להערכתי ניתן לציין שתי סיבות מרכזיות:
סיבה ראשונה – זה מי שהוא באמת
לדעתי פופ הוא איש שאוהב אנשים.
כן, כן, פופ – האיש הסרקסטי, עם הפתיל הקצר, שהתעלל בעיתונאים על בסיס קבוע – אוהב אנשים.
פופ אוהב אנשים מכל מיני סוגים ומינים – שחקנים ומאמנים, וותיקים וצעירים, אנשים שהכיר בעבר וכאלה שרק עכשיו הצטרפו, שחורים ולבנים, אמריקאים וזרים, גברים ונשים, גבוהים ונמוכים, שחקנים מוכשרים וכאלה שפחות, שחקנים רזים ואת בוריס דיאו.
פופ גם אוהב כדורסל תחרותי, יין, וענייני דכולי עלמא.
ופופ אוהב לערבב את כל החומרים האלה ביחד.
את הספרס בתקופת פופ אני מדמיין כמעין קומונה כזו, שעניינה כדורסל תחרותי, והדרך לשם כוללת כל מיני סוגים של אנשים, שבין אימון לאימון, וטיסה לטיסה, יושבים על הדשא, שותים יין, ומדברים על כדורסל, על החיים, ועל עצמם.
סיבה שניה – זה הצליח
תהא הסיבה שעשה זאת אשר תהא, מה שפופ עשה הצליח – פופ יצר תאומי מגדל קטלניים תוך שילוב של סופרסטאר ותיק עם כוכב עולה, בדמות רובינסון ודאנקן; פופ הצליח לשלב שחקנים בינלאומיים ברמה שלא נראתה כמוה לפני כן, בדמות טוני ומאנו; פופ מיזג חדש עם ישן, בדמות שילוב קוואי הצעיר בספרס של הביג-3 המזדקנים; ועוד ועוד.
כך נוצר מעגל פידבק חיובי, כשפופ לוקח כל מיני אנשים מהגורן ומהיקב, משלב אותם בהצלחה במערכת, המערכת מצליחה (5 אליפויות וריי אלן אחד), עוד אנשים מתדפקים על הדלתות (היי דני גרין, היי פאטי מילס), משתלבים בעצמם, מה שגורר הצלחות נוספות, וחוזר חלילה. ואם זה מצליח, אין סיבה לשנות את זה.
לדעתי, פופ הבין שתהליך הלימוד והגדילה הוא הדדי – כל אדם חדש שנכנס בשערי הקבוצה מביא איתו מטען משלו – רעיונות, חשיבה, אנרגיות, ידע, וואטאבר – מטען שצבר במקום אחר, ובעצם "מפזר את הקומפוסט שלו בערוגה של הספרס", וגם אצל פופ עצמו. פופ הירבה לבקר בעולם, אבל גם "ייבא" את העולם אליו, ויצא מכך נשכר ועתיר הישגים.
תסתכלו למשל פה למטה, איך פופ "עושה מאנו" לא רע בכלל, בטח לאדם בגילו. לטעמי זה מחזק את התיזה לפיה העסק היה דו-כיווני – פופ לימד את מאנו, אבל גם הארגנטינאי המשוגע לימד את פופ דבר או שניים 😊
אבותיו של פופ
כזכור, שני הפרקים האחרונים נולדו מכיוון שבהעדר פתרון טוב יותר הצבענו על פופ כעל "לוקה" – האב הקדמון המשותף האוניברסלי האחרון, או משהו כזה – של הליגה. ובכל זאת, הרי גם לפופ היו אבות משלו, יטענו הנודניקים, והאמת שבצדק. אז "החופר בור ויחפרהו, וייפול בשחת יפעל" – לכל שאלת קיטבג יש תשובת קיטבג, והיא מאריכה את המסע עוד יותר. בפעם הבאה תחשבו טוב טוב לפני שאתם מנג'סים.
נתחיל בסיפור קצר, לידיעת הגולש קיירי אירווינג – לאחר שהתברר שהעולם הוא כדור, יצא מדען צעיר לסבב הרצאות על מנת לדווח לציבור את החדשות המרעישות. עבר עיר אחרי עיר, כפר אחרי כפר, נשא הרצאה אחרי הרצאה. ערב אחד, לאחר שסיים את דבריו, הצטעקה קשישה נכבדה בקהל – "זה הכל טוב ויפה מה שאתה אומר, אבל כולם יודעים שהארץ היא לוח שטוח הנישא על גבם של שלושה פילים, הניצבים על גבו של צב ענק!". מנוסה בהערות מעין אלה, חייך המדען הצעיר ושאל בנימוס, "אם אכן כך, גבירתי, על מה עומד הצב?". מיהרה הקשישה והצליפה, "אתה חושב שאתה חכם גדול, אדוני הצעיר, אבל יש צבים כל הדרך עד למטה!".
אז נצא לחפש את הצבים שנמצאים כל הדרך עד למטה.
משרת האימון הראשונה של פופ, ב-1973, הייתה באלמא-מאטר שלו, כמו שאומרים באמריקה, כלומר במוסד החינוכי שבו התחנך בעצמו, והוא אקדמיית חיל האוויר האמריקני, בה שימש כעוזר מאמן להאנק האגן. לימים יציע פופ להאגן לשמש כעוזרו בספרס, האגן יסכים, ובכך יהפוך להיות לא רק אביו של פופ, אלא גם בנו. זהו מצב נדיר, ולטעמי יפה, שמתאפשר לא רק בשל הערכה הדדית בין שני אנשים, אלא גם בשל היכולת להשתחרר מתבניות חשיבה שלעתים מעצבות את חיינו יתר על המידה.
ב-1985, בעת ששימש כמאמן ראשי בקולג' פומונה-פיצר בקליפורניה, לקח פופ שנה חופש על מנת להתנדב כעוזרו של לארי בראון באוניברסיטת קנזס, בשל הערכתו לבראון ורצונו ללמוד ממנו. בתום השנה חזר פופ לקולג', אך ב-1988 נשכר על ידי בראון, שעבר לאמן בסאן אנטוניו, לשמש כעוזרו בספרס.
ב-1992 פיטרו הספרס את לארי בראון ואת עוזריו, ופופ חזר לקליפורניה, שם שימש כעוזר מאמן לדון נלסון בגולדן סטייט.
ב-1994, לאחר חילופי בעלים בספרס, חזר פופ לסאן אנטוניו כ-GM, תפקיד בו החזיק עד שפיטר את המאמן בוב היל במהלך עונת 1997, ונטל את מושכות האימון בעצמו. ללא דייוויד רובינסון הפצוע הקבוצה הדרדרה, זכתה בבחירה הראשונה בדראפט, בחרה את טים דאנקן, והשאר, כידוע, היסטוריה.
ובכן, ניתן לומר שאבותיו של פופ ב.נ.ב.א הם לארי בראון ודון נלסון. אם אנחנו רוצים להמשיך במעלה העץ המשפחתי, מתברר שלארי בראון הוא בנו של דין סמית' המיתולוגי (תודה רבה אריאל). סמית' הוא בנו של פורסט "פוג" אלן שהוא בעצמו בנו של… ג'יימס נייסמית', ממציא הכדורסל. לפיכך, פופ הוא בנם של לארי בראון ודון נלסון, נכדו של דין סמית', נינו של "פוג" אלן, וחימשו של נייסמית'. יפה.
בפרק הבא נחזור לעולם השחקנים, ונהרהר בשושלות משפחתיות.
מקורות: בסקטבול רפרנס, פייסבוק, הופס, וויקיפדיה, ועוד ועוד
איזה סדרה נהדרת והפוסט הזה לללק את האצבעות
בס"ד
פוסט מרשים.
אבל פופ ה
בעצמו לא ירד עלייך
מקסים,
עלה לי עוד רעיון, לא קשור לפופ אבל אולי עוד נושא על שחקנים שהם לא בדיוק משפחה אבל זן שכיח. כאלו שהגיעו לליגה ונתנו 2-3 עונות מפחידות ופוף….נעלמו בבת אחת. כרגע קופצים לי לראש פרנסיס, מרבורי, אולי וורלד בי פרי אב קדמון, גריפין ונראה שאם לא ישתנה אז מוראנט הבא בתור….