בפרק הראשון ראינו איך אב אחד משפיע על מספר בנים. בפרק זה נעסוק בבן של מספר אבות. ואל יקל הדבר בעיניכם – הבן צריך לבחור נכון את האבות השונים, להבין מה כדאי ללמוד מכל אחד מהם, איזה לקחים בכלל רלבנטיים ליכולות, ולמגבלות, שלו עצמו, ולשלב אותם בהצלחה.
קובי ואבותיו
לקובי חמישה אבות
ראש לכל, יש להכיר בכך שקובי מתייחס בכבוד רב לאבותיו, וזאת למרות שהיה, לטעמי, בוודאי בצעירותו, שחצן לא קטן ובן אדם בלתי נסבל באופן כללי.
אני חושב שזה לא מקרי – בעולם שמשתנה תדיר, בעולם שבו ידע, ניסיון וכישורים מתיישנים מהר מאד, בעולם שבו התלמידים עולים על רבניהם מהר מאד וגם עושים יותר כסף מהם, כלומר בעולם שבו אנחנו חיים כיום, לפחות בתחום הספורט עדיין נותרה איזו זיקה, איזו שארית, איזה אוד מוצל מאש של כבוד בסיסי לנציגיו של העבר. יתכן שזה נובע, בין השאר, מכך שספורט משפיע עלינו מגיל צעיר מאד, אז הדמויות שאנחנו נושאים אליהן עיניים נטבעות בנו כל כך חזק, שכבר קשה לנו להסתכל עליהן בצורה "מפוכחת" אפילו כשאנחנו מתבגרים.
קל יותר להיווכח בכך במצבים שבהם הילד, למרות שהוא כבר מבוגר, קצת "מגזים" בנוגע לאליל נעוריו. כמו למשל כאשר זינדין זידאן, בשנת 1995, מעניק לבנו בכורו את השם אנזו, על שם אנזו פרנצ'סקולי מאורוגוואי. לדעתי, אי אפשר להסביר זאת בכך שזידאן ב-1995, כבר בן 22, חושב שפרנצ'סקולי הוא "השחקן הכי טוב בעולם" או אפילו קרוב לכך. יתרה מזו, לטעמי ב-1995 אפילו זידאן עצמו כבר שחקן טוב יותר מפרנצ'סקולי. אבל אולי אפשר להסביר זאת בכך שזידאן ב-1986, בן 14, צפה בפרנצ'סקולי מככב בליגה הצרפתית, ונותר בו רושם שלא נמחה לעולם.
השושלת נמשכת כמובן, ומי שגדל על זידאן מהלל אותו בעצמו, ושוב, ב"הגזמה" קלה.
אם נחזור לכדורסל, ולקובי, אישית לא התחברתי לקובי ולמייקל-וואנאביזם שלו, בעיקר כי הוא נראה לי מתיימר ושחצני. יתרה מזו, זה חלק ממה שדחף אותי לחבור ליריביו הגדולים במנזר השתקנים האפור/שחור בסאן אנטוניו. אני לא חושב שטעיתי, אבל אני כן חושב שפספסתי את התועלת הרבה שהפיק קובי מה"דיבוק" הזה, של ללמוד את מייקל, גם במובן הטקטי, של ללמוד את התנועות והתרגילים, אבל עוד יותר מזה במובן העמוק יותר, של ה"דרייב" העצום, שבין השאר גרם לקובי להיות שחקן מעולה בשני צדדי הפרקט; לא להירתע מאף יריב ואף סיטואציה; לקום ולהתגבר כארי בחמש בבוקר, כדי להתחיל את האימון שעתיים לפני כולם, אפילו כשכבר היה כוכב גדול בליגה; ועוד. זה לא טריוויאלי כלל וכלל, וגם אם ניתן להניח שקובי, כמו גם מייקל עצמו, היה משוגע לא קטן "עוד מהבית", נראה שהדוגמא של מייקל השפיעה עליו מאד.
אישית, לא ידעתי שקובי ראה גם את מג'יק, ג'רי ווסט, בירד, וחאכים כאבותיו. מעניין לבחון את הבחירות הללו, מאחר ולטעמי למעט העובדה שכולם שחקנים חכמים, הם שונים זה מזה, ומקובי עצמו, במגוון היבטים.
מג'יק ו-ווסט כיכבו בשורות הלייקרס, הקבוצה היחידה שקובי הסכים לשחק בשורותיה. איך זה קרה בעצם? קובי נולד בפילדלפיה כשאביו (הביולוגי. היה לו גם כזה) שיחק בסיקסרז, עבר לאיטליה, וחזר לפילדלפיה עד שנבחר בדראפט. לא ידוע לי על שום זיקה ללוס אנג'לס בכל התקופה הזו. יתרה מזו, אביו הלא-ביולוגי, מייקל, לא שיחק בלייקרס, ואף גבר עליהם בפיינלז של 1991. אז מאיפה הקבעון הזה ללייקרס?
אני לא יודע, אבל לשמע רשימת האבות שלו, יתכן שלמג'יק היה בכך חלק. וזה מעניין, כי אם יש שחקן שקובי לא מזכיר לי אותו, הרי שזה מג'יק ג'ונסון – מג'יק חייכן ונעים, בעוד שקובי כועס וזועף; מג'יק פוינט גארד מסוג pass-first, בעוד שקובי שוטינג גארד מסוג shoot-first (וגם second, וגם third); מג'יק לא נחשב שחקן הגנה מסור, בעוד שקובי התגאה ביכולתו בצד הזה של הפרקט, ועוד.
אפשר לטעון שווסט – כוכב בלייקרס, ובעת גיוסו של קובי ללייקרס גם מנהל מקצועי בקבוצה – אחראי במידה רבה לזיקה הזו. אני לא יודע אם זה אכן כך, (ובכלל, מי שרוצה לדעת דברים בוודאות כנראה צריך לשקול לעבור לפוסטים אחרים), אבל ניתן למצוא דמיון בכל הקשור לתחרותיות, כמו שניתן לראות בפינג פונג המחויך כאן:
ולמרות פער השנים בין השניים, הצצה בהיילייטס של ווסט, להלן, מצביעה על לא מעט אלמנטים קוביסטיים, דוגמת הג'אמפ שוט מהמיד ריינג', יכולת החדירה לצבע, הבטחון בקלאץ', החטיפות והיכולת ההגנתית, הקשיחות והלוחמנות, אז אולי יש כאן משהו.
האב הרביעי של קובי הוא דווקא לארי בירד.
כמו במקרה של מג'יק, אם היו שואלים אותי אם בירד הוא אביו של קובי הייתי עונה בשלילה – בירד גבוה יותר, אתלטי פחות, חכם יותר (לא כביקורת על קובי, בירד פשוט חכם יותר מכולם), וכמובן צלף הרבה יותר טוב.
זה מעניין, כי קובי יכול היה למנות בין גיבוריו שחקנים דומים יותר לאביו "הראשי" מייקל, ולקובי עצמו, דוגמת דוקטור ג'יי, דומיניק ווילקינס, קלייד דרקסלר ושאר רחפנים, אבל כנראה שמשהו תפס אותו דווקא בבירד ובווסט, הצלפים הלבנים. אני חושב שזו יכולת חשובה מאד, היכולת ללמוד מאנשים שונים ממך, והיא מאפשרת לילדים להתרחב ולפרוץ מעבר לגבולות התבנית בדמותה, לכאורה, הם נוצקו.
אביו החמישי, והאחרון, של קובי הוא חאכים.
ראשית, עוד יותר מאשר אבות אחרים, חאכים היה שונה מקובי בכך ששיחק בעמדה שונה מאד, והיה גבוה ממנו ב-15 סנטימטרים שלמים. איך אפשר ללמוד ממישהו שונה כל כך? ובכן, קובי כבר לא יכול לענות על כך, אבל אם אני חייב להמר אז אפשר לציין פוסט אפ קטלני, עבודת רגליים נפלאה, מחויבות הגנתית אדירה, ולצערי גם נטייה לעשות צרות לספרס.
שנית, חאכים, כמו בירד, היה יריב מושבע של הלייקרס, ונראה שקובי ידע ללמוד גם מיריביו הקשים ביותר. גם זו יכולת חשובה, ובכלל מהסקירה הזו נראה לי שקובי כ"בן", ובניגוד לדימוי הכללי שלו בעיני, היה ענייני, קשוב ופתוח באופן מרשים.
יוקיץ' ואבותיו
לטעמי, קובי היה שחקן מצוין אבל לא מאד מיוחד, ושוב, הדברים אינם נכתבים על מנת להעליב את קובי, או את חסידיו הרבים, אלא פשוט כי ככה אני באמת חושב. למה הכוונה? שבספר שלי קובי היה "סוג של מייקל", אז כשראיתי אותו לא חשבתי שיש בו משהו שלא ראיתי קודם, אלא ראיתי אותו כ"עוד מאותו הדבר", פשוט פחות טוב מהמקור.
יש שחקנים שנראו לי מיוחדים יותר, "ראשונים מסוגם" יותר, ואז גם היה קשה יותר להצביע בדיוק על אבותיהם. אחד מאלה, בלי ספק, הוא ניקולה יוקיץ'.
ובכל זאת, אחרי סריקת היו-טיוב, חרישת הפייסבוק, ומספר הרהורים ארוכים בזמן שאני תקוע בפקק, זכה יוקיץ' בארבעה אבות ובאח חורג אחד.
ראשית, מעניין שבירד ומג'יק נבחרו גם כאבותיו של קובי וגם כאבותיו של יוקיץ', וזאת למרות ש, בעיני לפחות, הדמיון בין קובי ליוקיץ' קלוש למדי. יתכן שזה משום שקובי בחר את אבותיו בעצמו, בעוד שאת אבותיו של יוקיץ' בחרתי אני, ומאחר ובדומה לקובי גם ה"החתמה" הראשונית שלי, כילד שצופה בליגה, התקיימה בשנות השמונים, והשניים האלה, בירד ומג'יק, היו ה"גו-טו-גייז" של חלק גדול מהילדים באותה תקופה, וקובי ואני ביניהם. נדמה לי שהבחירות שלי מדויקות יותר מבחירותיו של קובי, אבל עזבו את זה כרגע, נריב על זה בתגובות, ובינתיים נתמקד ביוקיץ'.
שנית, שלושה מהאבות נתפסים, אצלי לפחות, כמוסרים דגולים וכשחקנים יצירתיים באופן יוצא דופן, מה שהופך אותם גם לנדירים מאד, וגם לכאלה שאפשר לקשר אותם ליוקיץ', מוסר דגול ושחקן יצירתי באופן יוצא דופן בפני עצמו.
רוב האמריקנים שיצא לי לשמוע אותם משווים את יוקיץ' לשחקנים אחרים, (כולל פופ), ציינו, בין השאר, את לארי בירד, ואפשר בהחלט להבין מדוע – צלף לבן, גבוה, קשוח, יצירתי, עם חכמת משחק עילאית? אפילו ChatGPT יודע שזה לארי בירד.
עוד ציין הצ'ט (לא הולמגרן, השני) את דונצ'יץ' ונוביצקי, אבל כששאל אם ארצה דוגמאות של שחקנים המשחקים כיום, הראשונה שבהן הייתה יוקיץ'.
אבל לא רק בינה מלאכותית, אלא גם מראה עיניים מעיד על הזיקה בין בירד ליוקיץ', תעיפו מבט, למשל, ב"נו-לוק-פאס" האופייני הזה… מסוג הדברים שכולנו היינו רוצים לעשות, אבל לא עשינו, ואם כן עשינו, אז אף אחד לא זוכר… ("זוכר את הנו-לוק פאס שלי בקטסל מול כפר-סבא?", "לא. לא זוכר שום דבר כזה, נראה לי שאתה ממציא"…) אבל בירד עשה, וגם יוקיץ'.
נו בסדר, כולה נו-לוק-פאס תגידו? אז תראו עוד אחד.
וממש כמו שבירד עשה זאת, מיליון שנה לפני כן.
ויש גם את הקטע של זריקות מאחורי הסל, שזה לא נפוץ במיוחד, חוץ מב… משפחת יוקיץ'… אז הנה הבן
והנה האב (ועוד מזווית שלא הכרתי)
נזכיר גם ש-Ljos, בהברקה אופיינית, הגדיר פעם את בירד כ"יוקיץ' של התירס".
הבחירה השלישית של צ'ט הייתה סאבוניס ג'וניור.
אבל, בספר שלי, שמושפע גם מהכדורסל האירופי, יש להקדים את ארווידאס לדומאנטס. לא יודע אם כולם מכירים, חלקכם נולדתם מאוחר מדי, (לא מאשים, רק אומר, ומודה שגם לטיימליין שלכם יש יתרונות, בוודאי בכל הקשור לעתיד הרחוק), אז רק נשים את זה כאן:
וגם את זה
וגם את זה, עם הנו-לוק-פאס והכל
וממש כדאי לכם לקרוא מה כתב עליו סטוקלון.
אז כן, גם דומאנטס נהנה מהזיקה שלו לארווידאס, אבל, כמו THJ לפניו, אחיו הלא-ביולוגי הקדים אותו במירוץ.
קיבלתם את הטיעונים? משוכנעים שיוקיץ' מתמודד על תואר השחקן הלבן הטוב ביותר בכל הזמנים?
אז אני מציע להסתכל גם על השורשים השחורים שלו, ונתחיל במג'יק ג'ונסון.
נכון שהסרטון ערוך, אבל גם אם תשקיעו ימים בלערוך את ההיילייטס של אמביד, או אפילו את ההיילייטס שלי, לא תצליחו למצוא מהלכים דומים כל כך לאלה של מג'יק – ראיית משחק אבסולוטית, קבלת החלטות מהירה כבזק, ומגוון מסירות והטעיות שלעולם אינו נגמר. פשוט לא יאמן. וכל זאת למרות השוני הרב ביכולות האתלטיות ובעמדה הפורמלית, מאחר ואם יש סוג של שחקן שהוא "ההפך ממג'יק ג'ונסון" הרי שזה סנטר לבן גבוה, והנה בא סנטר לבן גבוה ו"עושה מג'יק ג'ונסון" בעצמו. מדהים, מדהים, מדהים.
האב הרביעי הוא טים דאנקן, ואת זה כבר יותר קשה להסביר, שהרי יוקיץ' מבריק כל כך, בעוד שטימי פחות, וטימי שחקן הגנה משובח כל כך, בעוד שיוקיץ' פחות, וטימי גם לא כזה מוסר דגול, בטח לא מאחורי הגב, בעוד שיוקיץ' כן, וטימי מיעט לזרוק משלוש בעוד שיוקיץ' הוא הסנטר הצלף ביותר בכל הזמנים.
אז אולי בכלל לא צריך אב נוסף? וגם אם חייבים, למה דווקא טימי? שאלות לגיטימיות לגמרי, אז אציין מספר נקודות דמיון שגרמו לי להחליט, למרות העלויות הכבדות הכרוכות בהכרזה הזו, שאכן יש מקום לאב נוסף, ושאכן טימי הוא האיש, (אין עלויות כאלה, אני סתם מקשקש), ובהן:
א. היכולת הזו לדחוף את עצמך, עם הטוסיק, לתוך הצבע. לא חינני במיוחד, אבל יעיל.
ב. צורת הקליעה. דה-שוט וחבר מרעיו האיסטניסטים נחרדים כשהם רואים את הדרדלה / גוייאבה / איך שלא נקרא לתנועה הזו, שטימי ויוקיץ' עושים מאזור הצבע ובסופה, הפלא ופלא, הכדור בסל… שוב, לא חינני במיוחד, אבל יעיל.
ג. לייקרס קילר.
ד. מעט טעויות. מעט מאד טעויות. אבל ממש מעט מאד טעויות – שיקול דעת עילאי ממש בהחלטה, ודיוק מפחיד בביצוע. כמעט על-אנושי (כבר מספר שנים שאני אוסף חומרים לפוסט על טימי מהזווית הזו, זה פשוט קשה לניסוח מדויק, והמלחמה נכנסה באמצע, אבל מתישהו אפצח ואפרסם).
ה. הצניעות המפורסמת, והשקט הכללי. תחושה שבעצם, למרות שהם כדורסלנים אדירים ותחרותיים להפליא, הם איכשהו מצליחים לשמור על פרספקטיבה קצת אדישה / צינית / משועשעת / דוגרית / נו-בולשיטית בנוגע לכל הכדורסל הזה. כמו שאפשר לראות כאן:
כאן
וכאן
לא מיותר לציין שכל אבותיו של יוקיץ' מבוגרים ממנו בהרבה – בירד ומג'יק פרשו לפני שיוקיץ' נולד, ארווידאס כיכב באירופה לפני שיוקיץ' נולד, ופרש מהנ.ב.א כשיוקיץ' היה בן 8, ואפילו טימי ידע את שנותיו היפות ביותר לפני שיוקיץ' הפך לשחקן מקצועי ב-2012. אפשר לטעון שיוקיץ' למד על כדורסל משני אחיו, הגדולים ממנו בעשור, ואולי הם אלה שהכירו לניקולה הצעיר את פועלם של ארווידאס ודאנקן, אבל גם זה לא בטוח.
אם אכן כך, אפשר לתהות בנוגע למשמעותה של האבהות בסיטואציה כזו. כלומר, אם הבן לא למד מאבותיו, אלא רק מזכיר אותם, האם זה "עדיין נחשב" לאבהות? או אולי אבא חייב להיות "מעורב" (Involved), או לפחות "נוכח" (Present), כדי להצדיק את התואר?
שאלה טובה. נראה לי שאבהות "מעורבת", כמו במקרה של מייקל וקובי, יכולה להשפיע יותר מהרגיל, אבל גם אבהות "נוכחת" כמו זו של הארדוואי בתחום הקרוסאובר משפיעה, אפילו אם הארדוואי וקיירי, למשל, מעולם לא נפגשו על הפרקט או החליפו מילה מחוצה לו, ולו משום שהסביבה יכולה לקלוט את הפוטנציאל, ו"להכיר" בין האב לבין בנו באמצעות סרטוני וידיאו ישנים.
במקרה של יוקיץ' אני לא יודע כמה סרטונים כאלה היו, כי בכל זאת סרביה של אחרי מלחמה, אבל מספיק שאנשים בסביבתו של הילד – הוריו, אחיו, מאמניו – ראו מספר משחקים או סרטונים של ארווידאס, כדי שהם יבינו ש"הילד הזה הוא סוג של סאבוניס", ויעודדו אותו להמשיך ולפתח את סגנון משחקו הייחודי. אולי נכון להתייחס לזה כאבהות "מאפשרת לגיטימציה"? כלומר, שעצם קיומו של המודל האבהי הזה, מקנה לילדים לגיטימציה לעשות כל מיני דברים שהיו נתפסים כלא לגיטימיים אלמלא אותה דמות אב ידועה?
ואפשר לתהות – האם זו אחת הסיבות לכך שכולם, חוץ מסקאוט אלמוני של הנאגטס, "פספסו" את יוקיץ' בדראפט 2014? כי הוא לא התאים לקטגוריות המקובלות בנ.ב.א בכלל, ולקטגוריית "סנטר לבן גבוה" בפרט?
הסבר אחר ל"פספוס" הזה הוא שיוקיץ' התפתח מאוחר, כלומר שיוקיץ' של 2014 היה בעצם הרבה פחות מפותח מיוקיץ' של 2025, או אפילו 2017. אני לא מתכוון לכך שכיום הוא שחקן טוב יותר, זה כמעט ברור, אוי לו לשחקן שלא משתפר במהלך שנותיו הראשונות בליגה, ובוודאי שיוקיץ' השתפר במהלך השנים. אני כן מתכוון לכך שאצל יוקיץ', אולי, השיפור ביכולת היה משמעותי יותר יחסית לממוצע, ושהסיבה לכך הינה שכאשר הגיע לליגה מצא אנשים שמכירים את אגדות העבר, וידעו להתאים אליו חלק מהתרגילים של אותן אגדות, מה שאיפשר לו להפוך מברווזון מכוער, סוג של פלאמלי עם מבטא, לברבור יפהפה בדמותם של לארי ומג'יק.
האם ההסבר הזה נכון? לא יודע. אני זוכר סרטי היילייטס פסיכיים שלו מהעונות הראשונות, אבל לא מספיק עקבתי אחריו במהלך השנים הללו כדי לאמוד את מידת ההתפתחות מאז. אם אני חייב להמר, זה כנראה שילוב של השניים – גם לגיטימציה בסיסית מהצד הארווידאסי של המשפחה, וגם הבנה של מאלון והצוות שלמרות הגודל, העמדה והמבטא מדובר בסוג של לארי ומג'יק.
לסיום, יש לציין אב נוסף, חמישי במספר, מעין "אב בונוס", שאינו כדורסלן כלל וכלל, אלא דווקא שחקן פוטבול, מה שיכול להסביר את "מסירות הקווטרבק" של יוקיץ'
לא מדובר רק בדמיון הפיזי הניכר בין השניים, אלא גם בכך ששניהם אנשים רגילים למדי, המבלים את עיקר זמנם בחיק המשפחה
ועם זאת הם בעלי כישורים נדירים המאפשרים להם להביס מפורסמים למיניהם
בפרק הבא נעמיק בגנאלוגיה של משפחת קרי
מקורות: בסקטבול רפרנס, פייסבוק, הופס, וויקיפדיה, ועוד ועוד
[…] זה ראינו איך אב אחד משפיע על מספר ילדים. בפרק הבא נעסוק בבן למספר […]
את זיזו אי אפשר להלל מספיק
גמר חתימה טובה לכולכם וצום קל לצמים.
נקבל מזג אוויר טוב ביום כיפורים הזה כך שהצום יעבור בלי בעיות מיוחדות.
נהדר מאנו. יופי של הקשרים. אין שחקן שיחסי האהבה – שנאה שלי אליו היו מורכבים יותר מקובי וזה למרות שאני אוהד לייקרס. הסרבי זה גאון כדורסל שהשווה והעלה את בליל היכולות שלקח מאבותיו הכדורסלניים.
יפה מאד מאנו אהבתי תכלס בין קובי למגיק אין כלום דומה חוץ מצבע העור.
לאחרים כבר יש דימיון
יצירתי.
הייתי מציין את דיאן בודירוגה בהקשר של יוקיץ' – שניהם משחקים בקצב שלהם ובעצם כופים אותו על המשחק, לא אתלטים במיוחד, אבל אי אפשר לעצור אותם. לשניהם אותה יכולת הקליעה מעמידה וגם יכולת המסירה.
ותכלס יש יותר סיכוי שיוקיץ' ראה את בודירוגה משחק מאשר כל אחד מאבותיו האמריקאים.
כשראיתי כותרת של אבות ובנים עם תמונה של קובי ויוקיץ', חשבתי שהתחרפנת.
כשראיתי את ההקשרים לאבות של קובי, חשבתי שהצ'אט התחרפן.
אבל הסברים מנומקים ויפים, הקשרים מעניינים ומפתיעים בחלקם.
לא יודע, בינתיים בירד מצדיק את הכינוי. לא?
יפה כתבת
הקטע הכי הורס של יוקיץ'….
https://youtube.com/shorts/yyrl-lob3oM?si=ROUfBaii6Sl-vtsA
🤣
תודה מאנו
מצפייה בסרטון של ווסט, מכניקת הקליעה של בירד מאוד דומה לשלו.
חד משמעית.
השאלה האם ווסט הוא אביו של בירד עלתה במהלך הכתיבה, וגם אם נחתכה בעריכה, לגמרי נשארת ברקע.
מוסיף עוד 'אבא' ליוקיץ': ביל וולטון
מעניין מאד, לא חשבתי על זה. תודה רבה יהודה.