את הפרק הקודם קינחנו בתיאור אילן היוחסין המפואר של אווה אנדטוקמבו, ש(חשבנו ש)"הולך אחורה" חמישה דורות עד למייקל בכבודו ובעצמו. כמובן שהשרשרת הפיקטיבית לא נעצרת שם, שהרי גם מייקל looked up לשחקנים שקדמו לו, שבעצמם קיבלו השראה משחקנים שקדמו להם, שגם הם העריצו שחקנים שקדמו להם, וכן הלאה וכן הלאה.
אפשר לשאול מאיפה מתחילה השרשרת, אבל לא ברור שיש מישהו שאכן אפשר להצביע עליו כנקודת ההתחלה. אפשר לקבוע, כרונולוגית, שהשחקן הראשון שג'יימס נייסמית' לימד את המשחק שהמציא, הוא נקודת ההתחלה, אבל אין לנו שמץ של מושג מי היה אותו שחקן ראשון, איך שיחק, ומה חשבו עליו "בניו". אפשר גם לתהות האם בכלל יכול להיות שחקן כדורסל אחד ראשון, שהרי מדובר בספורט קבוצתי, ולא יודע "כמה על כמה" שיחקו אז, אבל אולי נכון להגדיר את הקבוצה הראשונה כ"ראשונה" ולא שחקן בודד כזה או אחר. אפשר גם לתהות האם המשחק כמו ששוחק אז, והמשחק כיום, דומים מספיק כדי להיכלל בצוותא באותה קטגוריית ניתוח.
זו בעצם סוגיה של אבולוציה.
ומתברר שיש מונח שנקרא Last Universal Common Ancestor, שאפשר לתרגם אותו כ"האב הקדמון המשותף האוניברסאלי האחרון", או משהו מסורבל שכזה, אבל אנחנו נעדיף את ראשי התיבות באנגלית, ונקרא לו לוקה.
אבל, כמו שראיתם בתמונה דלעיל, אם נפשפש בעץ המשפחתי שלנו, נמצא כל מיני בקטריות, פטריות, דגים, ואולי אפילו סלמנדרה חלקלקה במיוחד. איכס. קשה לי לטעון שקיבלתי השראה מהיצורים האלה או להרגיש חלק מהם. לא שיש לי בעיה עקרונית עם 6 או אפילו 8 רגליים, ואם מישהו ממש רוצה להסתובב עם מקור בולט או שריון קשקשים, שיבושם לו, אבל אחר כך שלא יצפה שאצביע עליו ואומר לילדים בקול גדול, "תגידו שלום לסבא מוטי".
מזווית אחרת אפשר להצביע, כתחילת השרשרת, על אדם וחווה בגן עדן. זה אמנם נשמע הרבה יותר טוב מהסלמנדרה החלקלקה הזו, ואפילו מעלה אסוציאציות של הבוסטון גארדן, שהרי הכל מסביב כל כך ירוק, אבל כמו במקרה של נייסמית', ושל הבקטריות, גם כאן קשה לי לומר שגן עדן, ומה שקורה היום, דומים מספיק כדי להיכלל באותה קטגוריית ניתוח – שהרי גורשנו משם, (אדם, חווה, ומרקוס סמארט), ומאז גם היו מבול, חורבן, גלות ושאר אירועים. כלומר, גם מהזווית הזו, היכולת למתוח את הקו הברור המוביל מאז לעכשיו נראית מוגבלת.
על כן, מכל זווית שלא נסתכל על זה, השאלה העקרונית בעינה עומדת – איפה נסמן את נקודת ההתחלה של השרשרת "שלנו"? מהי החולייה הראשונה מבין אלו שמספיק דומות לנו כדי לבסס קשר שכזה?
בהעדר עדויות חד משמעיות, אמיתות ברורות, הוכחות מוצקות, או בדיקות ד.נ.א מוסמכות, בחרתי בגרג פופוביץ'.
לבחירה זו מספר יתרונות.
ראשית, זו אכן נקודה קדומה מאד בציר הזמן, לפחות בקנה המידה של הנ.ב.א. שנית, מדובר בבעלים גאה של חוש הומור, אדם שלא חושש מכך שיתלוצצו על חשבונו, או שישוו אותו לסלמנדרה. שלישית, למאמנים (ומנהלים) שושלות משלהם, ופופוביץ' הוא הזדמנות טובה לדון בכך, אז שני הפרקים הבאים בסדרה יתמקדו בעיקר בו ובצאצאיו הרבים.
בסדר, אז נניח שפופ הוא נקודת ההתחלה, עדיין נותרנו עם השאלה כיצד לשרטט את שאר המשפחה. לנוכח מספרם העצום של בני משפחת פופוביץ', ולאחר מספר התלבטויות, הוחלט על חלוקה לחמש קבוצות משנה.
קבוצת משנה I – עוזרי מאמן של פופ שהפכו למאמן ראשי בנ.ב.א.
נכון לעכשיו (קיץ 2025) הרשימה מונה 10 חברים. יתכן שפספסתי מישהו, אבל אני לא חושב שמועמד נוסף, כזה או אחר, משנה משמעותית את התמונה הכללית המצטיירת, ועיקריה תחילה – 10 עוזרים של פופ מונו למאמן ראשי בנ.ב.א, ב-15 קבוצות בליגה, כלומר ב-50% מהליגה. הם עשו זאת בסה"כ 18 פעם, במשך זמן מצטבר של 47 עונות, שכללו 4138 משחקים, מהם ניצחו כ-1845. הם זכו 4 פעמים במאמן העונה, הגיעו פעמיים לגמר אזורי, עוד פעמיים לפיינלז, וגם זכו באליפות אחת.
האם ניתן להגדיר זאת כ"השפעה רבה על הנ.ב.א"?
לטעמי כן.
להשפיע על 50% מהמועדונים בליגה זה "הרבה" לבן אדם אחד שעובד בקבוצה אחת.
גם 4138 משחקים זה "הרבה" – אם עונת נ.ב.א סדירה כוללת 1230 משחקים, ו"בניו" של פופ אימנו 4138 משחקים, אז הדבר שקול ללמעלה מ-3 עונות סדירות שלמות שבהן כל המשחקים שישוחקו, בכל הליגה, הם בין "בניו" של פופ. תחשבו על זה, אם הם יתחילו לשחק עכשיו, הפעם הבאה שבה יתחילו לשחק מאמנים אחרים בליגה, תהיה אי שם לקראת 2029. בספר שלי זה בהחלט עונה להגדרה של "הרבה".
או.קי, אז אפשר להסכים שעשרת "בניו" של פופ הם אכן ביטוי ל"השפעה רבה" על הליגה. ועדיין, אפשר לטעון שזה כמו מקורבים של פוליטיקאים – העובדה שהם תופסים עמדות מפתח אכן מבטאת את השפעתו של הפוליטיקאי, אבל לא בהכרח מבטאת מצוינות מקצועית. כלומר, אפשר, ואולי גם צריך, לשאול –
האם הפופולריות של בני פופוביץ' היא תוצאה של קשרים ודימויים או שהיא מוצדקת ומביאה להצלחה?
שאלה טובה. קשה לענות עליה, אבל ננסה.
ראשית, וודאי שההצלחה של הספרס תחת פופוביץ' תרמה לפופולריות של יוצאי הספרס ברחבי הליגה, שהרי קבוצות אחרות רצו ללמוד מהניסיון והבינה שצברו יוצאי הספרס במערכת הכדורסל המצליחה בסאן אנטוניו.
ועם זאת, אף אחד מעוזרי המאמן של הספרס, נכון לעכשיו, לא זכה בהישגים דומים לשל הספרס ופופ. לכן, באופן טבעי, אפשר לתהות האם כל ה"בנים" הללו, ורבים שעוד יוזכרו בהמשך, פשוט קטפו את פירותיה של הצלחת הספרס למרות שמשקלם בהצלחה זו היה מועט, או כמו שאוהד ס"א ופופ עצמו אומרים (הראשון ללא כחל וסרק, השני ברמיזה נעימה) – האם האנשים האלה בעיקר צריכים להודות לטים דאנקן?…
לצורך השוואה, והפרדת משתנים, ניתן לבחון את ההישגים אליהם הגיעו עשרת הבנים בתפקידם כמאמנים ראשיים מחוץ לספרס, שהרי ברור שאת האליפות בה זכה בודנהולצר במילוואקי, למשל, אי אפשר ליחס לדאנקן.
ובכן, נכון לעכשיו, 3/10 מ"בניו" של פופ מוגדרים אצלי כמאמנים מצליחים – בודנהולצר, מייק בראון ואודוקה. כל ההישגים ברשימה, הקבוצתיים והאישיים, נחלקים בין שלושתם, והם גם היחידים ברשימה עם אחוז ניצחונות חיובי (מעל 50%).
מה זה אומר, בעצם? האמת, לא ברור.
ראשית, סטטיסטית, מרבית הקבוצות בליגה אינן מגיעות להישגים – מדי עונה רק 4 קבוצות מגיעות לגמר האזורי, 2 לפיינלז ורק אחת זוכה באליפות, כך ש-26/30 מהמאמנים אינם מגיעים לאף אחד מהישגים אלה. גם "מאמן העונה" מוענק רק ל-1/30 מאמנים בכל עונה. לכן עמודות ההישגים הללו, בהגדרה, יוותרו ריקות עבור הרוב המוחלט של המאמנים. אז יתכן ש-3/10 זו דווקא סטטיסטיקה מוצלחת.
שנית, לקבוצה חזקה ונחשקת יהיו, על פי רוב, מספר גבוה של אופציות לבחור מביניהן, ולעתים קרובות תעדיף מאמן מנוסה, "עם קבלות", שניתפס כמי שיכול להוביל אותה בהצלחה כפי שעשה בעבר בקבוצות אחרות. קיימות, כמובן, גם דוגמאות הפוכות – אודוקה מונה ע"י בוסטון ביום שאחרי בראד סטיבנס, ומזולה אחריו. דארווין האם מונה על ידי הלייקרס, וג'יי.ג'יי רדיק אחריו. גם דייויד אדלמן נבחר ע"י דנבר ביום שאחרי מאלון. אבל אלה עדיין יוצאים מהכלל המעידים על הכלל, והוא שרוב הקבוצות החזקות יבחרו מועמד מנוסה יותר – הניקס, הקיץ, העדיפו את מייק בראון. קליבלנד, עונה לפני כן, העדיפה את אטקינסון. פיניקס, ככל שעדיין אפשר היה להגדיר אותה כקבוצה חזקה, העדיפה את בודנהולצר, מילוואקי את ריברס, וכו'. לכן, עוד יותר מאשר קלאסטר המאמנים הכללי, קלאסטר המאמנים הצעירים יקבל, בדרך כלל, קבוצה שלא תגיע להישגים.
אפשר לטעון שלניסיון משקל חשוב בהגעה להישגים. זה בוודאי נשמע הגיוני, ואין סיבה להניח שרמתו של המאמן תדרדר ככל שיצבור ניסיון בליגה. אבל, לפחות במקרה הזה, גם קשה להוכיח קשר ישיר בין ניסיון להצלחה – בודנהולצר זכה בתואר מאמן העונה, לראשונה, בעונתו ה-2 כמאמן ראשי בליגה, באטלנטה, ולאחר מכן שוב בשנתו ה-6, מתוך 11 עד כה, במילוואקי. מייק בראון זכה בתואר מאמן העונה לראשונה בשנתו ה-4 כמאמן ראשי בליגה, בקליבלנד, ולאחר מכן שוב בשנתו ה-9, מתוך 11 עד כה, בסקרמנטו. כלומר אין קשר ליניארי בין ניסיון להישגים.
אפשר לטעון שזה עניין של וותק בליגה, כלומר שהסיכוי להיבחר למאמן העונה פעמיים, כמו בודנהולצר ומייק בראון, גדול יותר אם אתה מאמן, כמוהם, 11 שנה בליגה, מאשר אם אתה מאמן שנתיים בלבד. זה נכון, שהרי הסיכוי שלך לכל דבר גדל ככל שיש לך יותר הזדמנויות, ממש כמו שהסיכוי שלך לזכות בלוטו גדל ככל שתמלא טופס יותר פעמים… אבל אפשר גם לטעון שהקשר הוא הפוך, כלומר, שאם אתה מאמן טוב, תגיע להישגים, ולכן ימשיכו להעסיק אותך בליגה, ולכן תקבל יותר הזדמנויות, כלומר שהקשר הוא פחות "הזדמנויות -> הישגים", ויותר "הזדמנויות -> הישגים -> הזדמנויות נוספות". כלומר, אין קשר ליניארי בין וותק להישגים.
האם יש בכלל קשר בין טיב המאמן לבין הישגיה של הקבוצה?
בשורה התחתונה, לדעתי, לא נעים להודות, אבל אין קשר ברור, לפחות במספר עונות מוגבל, ובוודאי אצל מאמן צעיר, בין טיב המאמן לבין הישגיה של הקבוצה, מאחר והישגים אלה תלויים יותר, ובעיקר, ברמת שחקניה ויריבותיה.
דוגמא לכך הוא המאמן המצליח השלישי ברשימה, אודוקה, שכבר בעונתו הראשונה בתפקיד סיים עם מאזן 51-31 והגיע לפיינלז, בעוד שבעונתו השנייה סיים עם 41-41 ולא העפיל כלל לפלייאוף. האם אודוקה נחלש בין העונות? קשה לי להאמין. קל לי להאמין שהסיבות להישגים השונים הללו הן שהסגל של בוסטון ב-2022 היה טוב בהרבה מהסגל של יוסטון ב-2024, ובנוסף, שהקונפרנס המזרחי ב-2022 היה חלש בהרבה מהקונפרנס המערבי ב-2024.
דברים אלה נכונים במידה רבה גם לגבי פופ עצמו, שזכה באליפות בעונתו ה-3 בתפקיד, אבל ידע אחר כך גם עונות פחות מוצלחות, ולא משום ששכח לאמן, אלא בגלל "נסיבות חיצוניות" דוגמת שאקיל אוניל, קובי בריאנט, דירק נוביצקי, כריס פול, קווין דוראנט, סטף קרי ואחרים, ולאחר מכן עקב הזדקנות הביג-3 ועזיבת קוואי.
מתוך גישה אוהדת יותר למאמנים, אפשר לטעון שאם קבוצה חלשה, דוגמת ברוקלין של ז'ק ווהן או טורונטו של ראיקוביץ', אינה מגיעה להישגים, אין בכך בהכרח כדי להעיד על חולשתו של המאמן, בעוד שאם קבוצה מוכשרת מגיעה להישגים אפשר לזקוף זאת, גם, לזכות מאמנה.
אישית, אני נוטה להסכים. כלומר, גם אם קשה להוכיח באופן פוזיטיבי או למדוד זאת, לדעתי, מאמן טוב לא יכול להפוך טנקיסטית לקונטנדרית בעצם נוכחותו, אבל כן יכול להוציא מקונטנדרית את "הקצת יותר" הזה, שיכול לעשות הבדל מול קונטנדריות אחרות, ולהביא להישגים. בא לי להגיד שלפרטים אפשר לפנות לאריק ספולסטרה…
אבל, לא בטוח שאפילו ספולסטרה, ומאמנים מצליחים אחרים, יסכימו איתי… סטיב קר, לאחר הזכייה באליפות ב-2017 או 2018, צחק בראיון "הכל בזכות צוות האימון, לא ראיתי הרבה כשרון על הפרקט הלילה", ונזכיר שכאשר פופ נשאל מה הסוד לקריירה מוצלחת, הוא ענה "גייס את טים דאנקן, ואז הישאר בחיים".
זה נכון, להבנתי, לגבי לא מעט אנשים מצליחים, ומפוכחים, שמבינים היטב שלנסיבות החיצוניות השפעה מכרעת על ההישגים שלהם, גם ואף בעיקר לטובה.
אז סטטיסטית אפשר לומר שבניו של פופ מצליחים במובן זה שהם נבחרים למשרות של מאמן ראשי בכל רחבי הליגה, אבל ההגעה להישגים תלויה במשתנים נוספים, וקשה להוכיח שהם מצליחים יותר מאחרים הממונים לתפקיד זה.
אבל רגע, לא כל הבנים שווים זה לזה – חלק בילו תקופות ארוכות מאד עם פופ, וחלק תקופות קצרות למדי. האם ניתן להצביע על קשר בין אורך התקופה שלהם בספרס להישגיהם?
ובכן, גם במקרה הזה, התשובה היא… לא ממש
כפי שניתן לראות בטבלה להלן, מייק בודנהולצר, המצליח בבניו של פופ, אכן "עזב את הבית" רק בגיל 17, אבל אודוקה שהה במערכת "רק" 7 עונות, ומייק בראון בילה אצל פופ 3 עונות בלבד. ברט בראון, לעומת זאת, לא הצליח כמאמן ראשי למרות עונות רבות במערכת של הספרס. בנוגע לוויל הארדי ומיץ' ג'ונסון עדיין מוקדם לשפוט.
קבוצות משנה בקרב עשרת המופלאים
ניתן לחלק את העשיריה הזו למספר קבוצות משנה:
בעלי רקע בינלאומי – בארה"ב המילה "בינלאומי" משמשת באופן דומה ל"חוץ לארץ" אצלנו, כלומר כל מה שנמצא מחוץ לארה"ב… פופ, לעומת זאת, ידוע בכך שהוא מגלה עניין רב במתרחש מחוץ לגבולות ארה"ב, ולא רק בהקשרי כדורסל, ואין להתפלא על כך שבחר, במהלך השנים, עוזרים בעלי רקע בינלאומי, על הידע והקשרים שהם פיתחו במהלך השנים – מייק בראון גדל בגרמניה, אודוקה ממוצא ניגרי, בורגו ממוצא מקסיקני ודובר ספרדית, וברט בראון שיחק ואימן שנים ארוכות באוסטרליה.
ווטרנים – פי.ג'יי קרליסימו וג'ים בוילן. שני עוזרי מאמנים וותיקים בליגה, שלא גדלו אצל פופ, אלא סייעו לו מספר שנים לפני שעברו הלאה. שניהם לא הצליחו כמאמן ראשי, ואחרי כשנתיים חזרו להיות עוזרי מאמנים בקבוצות אחרות. נראה שאין כאן מקרה של אבהות, אולי יותר של אחאות או חברות – אנשים מבוגרים יחסית, שכנראה העריך מקצועית, ושמח לראות אותם בצוות שלו.
כישרונות צעירים – וויל הארדי, ז'ק ווהן ומיץ' ג'ונסון מונו לתפקיד מאמן ראשי בנ.ב.א בגיל צעיר יחסית (35, 37, ו-38 בהתאמה), ככל הנראה בגלל "מח כדורסל" מבטיח ו/או יכולת טובה לתקשר עם שחקנים צעירים. שלושתם מונו בקבוצות חלשות וחסרות ניסיון, שמצריכות טיפוח של שחקנים צעירים רבים. במקרה של ווהן, באורלנדו, זה לא כל כך הצליח. הארדי וג'ונסון יקוו לסיומת נוסח דייגנולט באוקלהומה או לפחות סטיבנס בבוסטון. אם אפשר ללמוד מזה משהו על פופ, ועל הספרס, אולי זה שילוב של כישרונות צעירים עם הווטרנים מהסעיף הקודם.
שחקני ספרס לשעבר, והם אודוקה וז'ק ווהן. הגיוני סך הכל – מאמן מכיר היטב את שחקניו, ויכול לסמן את השחקנים שמתאימים, לדעתו, לאימון. השחקנים הללו, מצידם, מכירים את המערכת, ואת פופ, ואין להם סיבה מיוחדת להתחיל ולנסות את מזלם במקום אחר, אז הם מתחילים את קריירת האימון שלהם במערכת בה שיחקו.
הידעת? – לאחר לחץ פיזי מתון מצד פופ והמערכת, לקראת עונת 2020 הצטרף עוד שחקן ספרס לשעבר, אדם בשם טים דאנקן, לצוות האימון של הספרס. ב-3 במרץ 2020 פופוביץ' הורחק במהלך משחק נגד שרלוט, טימי נטל את המושכות, והוביל את הדורבנות לניצחון, על חוט השערה, 104-103. בתום העונה פרש טימי מצוות האימון וקיבע, ככל הנראה לנצח, את "הרקורד שלו כמאמן ראשי", על 100% הצלחה. יפה מאד. לא שציפינו ממנו לפחות, כן?
קבוצת משנה II – עוזרי מאמן בספרס שלא מונו למאמן ראשי בנ.ב.א
בכל הקשור להשפעה, וקבלת החלטות, נראה שאין דין עוזר מאמן כמאמן ראשי, אבל זה עדיין תפקיד בעל השפעה על קבוצות והישגיהן ועל שחקנים והתפתחותם, לכן במסגרת בחינת השפעתו של פופ, נבחן גם את קשריו לעוזרי מאמן בליגה, ולמי שמונו למאמן ראשי מחוצה לה.
ראשית, 7/10 הנבחרים שדיברנו עליהם קודם לכן, שמונו, בשלב כלשהו, למאמנים ראשיים, שימשו גם כעוזרי מאמן בקבוצות אחרות אחרי שעזבו את הספרס. במצטבר, ונכון לעכשיו, שבעת המופלאים הללו מונו ל-11 תפקידי עוזר מאמן, ב-7 קבוצות, ושימשו בתפקיד במשך 27 עונות. ושוב, זו השפעה רבה מאד לבניו של אדם אחד מקבוצה אחת.
שנית, ניתן להוסיף לרשימה הזו לפחות שני בנים נוספים, ששימשו כעוזרי מאמן בספרס, לא מונו למאמנים ראשיים, אבל כן המשיכו לתפקידי עוזר מאמן בקבוצות אחרות בנ.ב.א, והם ג'ו פרונטי וצ'אד פורסייה. פורסייה בילה עם פופ כ-9 עונות, והמשיך לאחר מכן לחמש קבוצות אחרות. פרונטי הוא עוזר מאמן "נצחי", שאמנם שימש מספר משחקים כממלא מקום של המאמן הראשי, אבל כנראה לא רצה או לא התאים לתפקיד לאורך זמן.
שלישית נציין עוזרי מאמן שמונו למאמן ראשי, אבל מחוץ לנ.ב.א.
בקי האמון שימשה כעוזרת מאמן בספרס במשך 7 עונות, והפכה לאשה הראשונה שאימנה משחק בנ.ב.א, לאחר שנטלה את המושכות במשחק שפופ, שוב, הורחק בו. למרות שהייתה מועמדת מספר פעמים, האמון טרם(?) מונתה למאמן ראשי בנ.ב.א, אבל הצליחה מאד ב-WNBA, כשזכתה באליפות ב-2/3 מעונותיה כמאמנת ראשית, וסביר להניח שניסיונה כעוזרת מאמן בספרס תרם לכך.
את הצלחתו של אטורה מסינה לא ניתן לייחס לפופ בשום צורה ואופן, שהרי הבחור שימש כמאמן ראשי באירופה עוד לפני שפופ בכלל מונה לתפקידו בספרס, אבל, ב-2014 לקח מסינה פסק זמן מאירופה, ובילה 5 עונות כעוזר מאמן בספרס, לפני שחזר לאיטליה מכורתו.
האם, כמו האמון, מסינה התאכזב שלא מונה למאמן ראשי בנ.ב.א? קרוב לוודאי שכן. האם, כמו האמון, זה עשוי לקרות יום אחד? יתכן. אבל גם אם לא, אני נוטה להאמין שחמש העונות הללו תרמו לו כאשר חזר ליבשת הישנה.
בשני המקרים, שוב ניתן לראות איך פופ אוהב "אופקים חדשים", והפעם בדמות כדורסל נשים וכדורסל אירופאי.
קבוצת משנה III – שחקנים בספרס שמונו למאמן ראשי בנ.ב.א
אני לא יודע בדיוק כמה שחקנים עברו תחת שרביטו (ושוטו) של פופ במהלך השנים, אבל מדובר בלמעלה מ-250 איש. מאחר ומדובר במספר גבוה כל כך, ומאחר וחלק מהשחקנים בליגה ממשיכים לקריירת אימון, ואף הופכים למאמן ראשי בנ.ב.א, אין להתפלא על כך שחלק ממי ששיחקו תחת פופ מונו לתפקיד.
האם לפופ הייתה השפעה ניכרת על הקריירה שלהם כמאמנים? קשה לדעת, ולא נותר לנו אלא לשמוע את מה שהם אומרים.
נציין ארבע דוגמאות, מתוך מי יודע כמה.
מונטי וויליאמס, ששיחק אצל פופ שנתיים, ולאחר מכן שימש משך 7 עונות כעוזר מאמן, ב-3 קבוצות, ו-10 עונות כמאמן ראשי ב-3 קבוצות, מצוטט כדלקמן:
"Monty Williams describes his relationship with Gregg Popovich as foundational, built on Popovich's consistent mentorship, tough love, and profound impact on him as a player and coach. Williams highlights Popovich's advice on authenticity ("be yourself") and coaching philosophy ("less is more"), emphasizing the genuine, lasting impact Popovich had on his career and life beyond basketball, even calling him the "standard" for coaching".
ויני דל נגרו, ששיחק אצל פופ 3 עונות, ולאחר מכן שימש כמאמן ראשי 5 עונות, בשתי קבוצות, מצוטט כדלקמן:
"Vinny Del Negro viewed Gregg Popovich as an incredible mentor and a key influence on his coaching career, having spent time with Popovich as a player and visiting the Spurs' training camp to learn from him."
אייברי ג'ונסון, ששיחק אצל פופ 8 עונות, אימן 7 עונות, שתי קבוצות, כולל את דאלאס 2006 שהובלה על ידי פאואר פורווארד מיתולוגי אחר, (הערת המחבר – המונח "פאואר פורווארד מיתולוגי אחר", בסדרה זו, ובכלל בחיים האלה, מתייחס לפאואר פורווארד מיתולוגי שאינו טים דאנקן), מצוטט כדלקמן:
Avery Johnson is attributing a significant part of his career success to Popovich who played a pivotal role in shaping Johnson's perspective and understanding of the game. Popovich emphasized the importance of "habits and discipline," which translated to high expectations for players' performance in practice and games.
Johnson also shared a memorable anecdote recounting a time after a heated practice disagreement, where Popovich flew Johnson's wife to L.A and instructed her to take him out to dinner.
Johnson acknowledges that the wins and championships achieved under Popovich don't fully encompass the impact he had on the San Antonio community and the countless players and coaches, like himself, who benefited from his guidance".
"
סטיב קר, ששיחק אצל פופ 4 עונות, למרות שהיה כבר שחקן מבוגר ומנוסה כשהגיע לספרס, לאחר שזכה באליפויות עם מייקל ג'ורדן ותחת פיל ג'קסון, הפך חסיד גדול של פופ והספרס, ואימן קבוצה אחת, במשך 11 עונות, נכון לעכשיו, ובהצלחה מרובה.
מדברים יפה מאד, שחקניו לשעבר של פופ, לא נכחיש זאת, אבל האם אפשר / צריך / כדאי להאמין להם?
אפשר להסכים שיש להם אינטרס להפיץ ברבים את היחסים שלהם עם פופ על מנת להעלות את יוקרתם המקצועית ואת "מעמדם החברתי" בליגה, כמו גם כדי שיראו כ"מפרגנים", בוודאי מאחר שעם השנים פופ הפך למישהו ש"אוהבים לאהוב", ואף אחד לא רוצה להיות הפארטי-פופר שהורס את הסיפור.
אפשר גם לטעון שהם, ואחרים, קולטים שהדברים האלה חשובים לפופ, ורוצים לשמח אותו, כמו שבנים רוצים לשמח את אביהם הקשיש, ולכן, בפומבי, הם מתייחסים אליו ומתארים אותו בנדיבות רבה. גם זה כנראה נכון.
אבל קשה לי להאמין שכולם משקרים, ועוד בסנכרון מושלם כל כך של סיפורים, מסרים ומחוות. אני נוטה להאמין שפופ אכן נהג בהם באופן אבהי, אנושי, פתוח, הומוריסטי וחכם, באופן שאינו תמיד נפוץ באמריקה התאגידית והמעונבת, ושהם זיהו את זה, נענו לזה, הפיקו את המירב, וכיום שמחים ומודים על כך.
הדגש שכולם שמים על כך שפופ הוא "מענטש", שדיבר איתם ולימד אותם על המון דברים מעבר לכדורסל, יכול, אולי, ללמד אותנו משהו על אבהות וחינוך – הילדים לא תמיד זוכרים את פרטי הפרטים "המקצועיים", אבל הילדים בהחלט זוכרים, ומושפעים, מאיך שהתנהגו אליהם כבני אדם, וזה גם משפיע, לעתים, על איך שהם "מעבירים את זה הלאה", ומתנהגים לאנשים אחרים בהמשך הדרך.
קבוצת משנה IV – אנשי ניהול ופיתוח שחקנים בספרס שהמשיכו לקבוצות אחרות
הקלאסטר הזה כולל אנשים שלא שימשו, פורמלית, כעוזרי מאמן של פופ, וגם לא שיחקו עבורו, אבל כן החזיקו במשרות מגוונות בצוות המקצועי של הספרס במהלך השנים.
הקשר שלהם לפופ פחות ברור מחברי הקלאסטרים הקודמים, מאחר ומי ששימש כג'נרל מנג'ר משך רובה המכריע של תקופת פופ הוא אר.סי ביופורד. אבל פופ הוגדר, בנוסף למאמן הראשי, גם כאחראי על פעילויות הכדורסל בקבוצה, וגם אם מעולם לא לגמרי הבנתי אם אר.סי כפוף לפופ או שלא, נראה לי סביר להניח שפופ היה מעורב בהחלטות העיקריות בנוגע לסגל השחקנים ואנשי המקצוע בקבוצה.
בכל מקרה, אני מאמין שאם נכריז שחברי הקבוצה הזו הם לא רק בניו של פופ אלא גם בניו של אר.סי, פופ יסכים במאה ועשרה אחוז, וביופורד יסמיק ולא יאמר דבר, אז נראה לי שאפשר להמשיך הלאה ללא פקפוק או היסוס.
את הקבוצה הזו אפשר לחלק לשתי קבוצות משנה מרכזיות.
קבוצת המשנה הראשונה כוללת אנשים שהפכו למאמן ראשי בנ.ב.א, גם אם לא היו עוזרי מאמן של פופ לפני כן, והם:
טיילר ג'נקינס, מאמנה לשעבר של ממפיס, אימן 5 עונות את קבוצת הג'י-ליג של סאן אנטוניו.
דארקו ריאקוביץ', מאמנה הנוכחי של טורונטו, ו"בינלאומי" נוסף בשרשרת ספרסית ארוכה, שימש 7 עונות כסקאוט בשורות הספרס.
ב-2007, כך אומרת האגדה, כבר התייאש קווין סניידר מתקוותו להיות מאמן כדורסל, אך ברגע האחרון קיבל הצעה מהספרס לאמן את קבוצת הג'י-ליג שלהם, חזר למסלול, ומשמש כיום כמאמנה של אטלנטה. לפעמים נדמה לי שהוא מתחרט על זה.
קבוצת המשנה השנייה כוללת בעלי תפקידי ניהול ופיתוח שחקנים בנ.ב.א, ובהם:
סם פרסטי, ששימש כמנהל הסקאוטינג בספרס, (ובעל מניות ראשי, כנראה, בבחירה בטוני פארקר), שעזב לתפקיד ה-GM בסיאטל ב-2008, בו הוא משמש עד היום, ואין ספק, לי לפחות, שהוא האיש החשוב בתולדות המועדון מאז המעבר לאוקלהומה.
שון מארקס – שחקן בספרס, עוזר מאמן בה, "בינלאומי" מניו זילנד, המשמש כ-GM בנטס.
דני פרי – שיחק אצל פופ 3 עונות, שימש בספרס כעוזר GM במשך שנתיים, ולאחר מכן ניהל 8 עונות, ב-3 קבוצות, כולל את הקאבס של לברון הצעיר.
דל דמפס – שימש 5 עונות כמנהל פיתוח שחקנים בספרס, כולל 3 עונות בניהול קבוצת הג'י ליג, ולאחר מכן בילה 8 עונות כ-GM בניו אורלינס.
קווין פריצ'ארד – שיחק באוניברסיטת קנזס, כשפופ שימש בה כעוזר מאמן ללארי בראון. שימש כסקאוט בספרס במשך שנתיים, ומאז בילה 12 עונות בליגה כ-GM בשתי קבוצות.
לאנס בלאנקס – שימש 5 עונות כעוזר בפרונט אופיס של הספרס, עבר לתפקיד דומה בקליבלנד, ואז בילה 3 עונות כ-GM של הסאנס.
ואחרון אחרון חביב – צ'יפ אנגלנד, מאמן הקליעה המיתולוגי של הספרס, שאחרי 17 שנה בספרס, ואחרי שלפני כשלוש עונות התייאש, ככל הנראה, מהמחמיצנים שלנו, חבר לנעריי פרסטי באוקלהומה, וזכה איתם באליפות ב-2025. מברוק צ'יפ!
המספרים והשמות שהזכרנו עד כה משקפים, ככל הנראה, תמונה חלקית בלבד של משפחת פופוביץ'. בחור נחמד ברשת איתר צאצאים נוספים, וסכם אותם למספרים מפלצתיים עוד יותר.
קבוצת משנה V – יריבים
מערכות יחסים בין יריבים מעלות שאלות מעניינות על מהותה של יריבות, על שותפות גורל בין יריבים, על האופן שבו היריבים – גם אם אינם מעוניינים בכך – מפתחים זה את זה, ותורמים זה לזה, נוסח "אין חרב מתחדדת אלא בירך חברתה", ועוד.
זו סוגיה מעניינת, ובעלת היבטים אבולוציוניים ברורים, שמצדיקה דיון מעמיק יותר מאשר פסקה נידחת בפרק בודד בסדרה הזו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז בכל זאת מספר דוגמאות – אריק ספולסטרה אימן נגד פופ כ-45 משחקים במהלך השנים, דוק ריברס עשה זאת כ-65 פעמים, פיל ג'קסון התנגש בפופ בכ-75 הזדמנויות, כולל סדרות פלייאוף אימתניות, חוזרות ונשנות, וכך גם ריק קרלייל שעשה זאת ב-90 מקרים במהלך הקריירה שלו.
אלה מספרים עצומים. מי שאתה "נלחם בו" כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה שנים, מי שאתה חושב עליו תוך כדי המשחק, לפני המשחק וגם אחריו, מישהו כזה משפיע עליך. חד וחלק.
ובעצם, כל מי שאימן ושיחק בנ.ב.א בכמעט שלושים השנים האחרונות, מצא את עצמו מנסה להביס את פופ, ומתמודד עם האמצעים שפופ נקט כדי להביסו, ואז עשה זאת שוב. ושוב. עכשיו תכפילו את זה במספר המאמנים, עוזריהם ושחקניהם. זה שוב מצטבר למספרים עצומים, וגם זה אימפקט חשוב של פופ על הליגה.
בפרק זה הצבענו על גרג פופוביץ' כעל אב קדמון עבור מאמני הנ.ב.א. חילקנו את צאצאיו הרבים לקבוצות משנה, תהינו בנוגע למידת הצלחתם, וקינחנו בתהייה על השפעתו על יריביו.
בפרק הבא נמשיך במסענו בעקבות האפיפיור – ננסה לברר מהם היבטי ההשפעה של פופ, האם יש חסרונות לדומיננטיות הפופוביצ'ית, מה בעצם יצא לאיש עצמו מכל הסיפור הזה, ונקנח בהצצה קטנה לחור השחור ממנו הגיעו אבותיו של פופ.
מקורות: בסקטבול רפרנס, פייסבוק, הופס, וויקיפדיה, ועוד ועוד
תודה מאנו. כתוב נהדר . כמעט כמו המשפט של פופ : "גייס את טים דאנקן, ואז הישאר בחיים".
עדיין בפיסקה הראשונה שתוהה מי היה השחקן הראשון, ואז ההבנה שהיו 5 ובעצם היתה קבוצה ראשונה. אבל אני רוצה להמשיך את קו המחשבה הזה ולהרחיב אותו – הרי קבוצה חייבת לשחק נגד קבוצה אחרת, אז לכל הפחות היו שתי קבוצות, כלומר 10 שחקנים ראשונים
וגם שופט ראשון
הבן של הזונה הראשונה
😄😄😄😄
בעיקר אהבתי את העץ האבולוציוני ששמת.
החסרת לי את הציאנובקטריה שחביבים עלי ביותר.
לגבי העץ של אנטה קמפופו, טוב שלא הארכת אותו לאוסטארופיטקוס אפריקנוס. הנה, לגבי האבות המשותפים שלי ושלך אני לא טועה בתחביר.
🙂
וסבא מוטי זה הדו-חי אקסולוטל, זה הסבא שלך, לא שלי…
ממש פינת הטבע פתחת לנו פה.
אקסולוטל זה לא סלמנדרה.
אההההההההההההההה, תודה!
מצוין מאנו.
קשה לכמת את ההשפעה של מאמן, עוד לא המציאו מדד corp בשביל זה כי אין חילופי מאמנים והרכבי אימון שונים. מקסימום המאמן הראשי נזרק מהמגרש והמחליף לוקח פיקוד או שהראשי חוטף שבץ לא עלינו כמו שקרה עם פופ.
פרספקטיבה ארוכת שנים כמו של פופ מאפשרת להעריך אותו בצורה נכונה וברור שהוא אחד המאמנים הגדולים אי פעם וכנראה הג׳ואי.
במקרה שלו ועם שנות אימון כה רבות אכן הולידו צאצאים רבים ומוצלחים. זה חלק חשוב במורשת שלו בליגה.
ג’ואי==> גואט
תיקון סמנטי:
אם יש 4100 משחקים שאימנו צאצאיו של פופ, זה שקול לקצת פחות משתי עונות מלאות (1230 משחקים) שכל המאמנים הם עוזריו. זה מפני שבכל משחק יהיו שתי קבוצות ולכן 2 מאמנים, כלומר עונה מלאה של עוזרי פופ תסתכם ב 2460 משחקים שהם אימנו בהם – שזה בפשטות 82 משחקים בעונה לכל קבוצה כפול 30 קבוצות.
.
למען הסר ספק – זה עדיין הרבה מאוד…
עוקב אדוק אחרי סדרת הכתבות. נהה עד מאוד, מחכים וצוחק רבות. תודה רבה אחי היקר!
יפה כתבת מאנו
אכן השאיר חותם על הליגה
👏✨