לאחר הזכייה בתואר ב-2007 חלה דעיכה טבעית ברמת הקבוצה. הסאנס הודחו פעמיים בחצי הגמר, ענייני בריאות החלו מגבילים את סטויאקוביץ וסטודמייר. שירת הברבור של נאש בפלייאוף של 2012 היוותה סיום נוגה ויפה לקריירה המופלאה שלו באריזונה – כשהוא בן 37, הצליח נאש לסחוף את פיניקס כל הדרך מהמקום ה-7 במערב ועד להופעה אחרונה בפיינלז. חבול כולו, חבוש בכל גופו, נאבק נאש עד הרגע האחרון, אך בסופו של דבר, בסוף המשחק השישי, כאשר שארלוט של כריס פול, דוראנט והארדן מוליכה בפער של 14 נקודות, ירד לספסל. התשואות האדירות מהקהל שיקפו את האהבה האדירה לרכז הגאון שהביא לסאנס 4 אליפויות מרגשות.
הפרישה של נאש, סטויקוביץ' ומאריון, לצד עזיבתם של אחרים, הביאה למספר עונות בהן פיניקס נותרה מחוץ לפלייאוף. הג'נרל מנג'ר החדש, ג'יימס ג'ונס, המשיך לנסות ולהחיות את הקבוצה בטריידים שונים ובבחירות דראפט, אך לשווא. מבין האוהדים הוותיקים היו שהצביעו על כך שלג'ונס אין את מגע הקסם שאפיין את קולאנג'לו או קר שהצליחו כל פעם להמציא את הקבוצה מחדש, אך תוך שנים ספורות, גם האוהדים המרירים והפסימיים ביותר נאלצו להודות כי ג'ונס יודע את עבודתו.
בדראפט של 2015 בחר ג'ונס את הגארד דווין בוקר שהתברר כסקורר מסוכן.
מספר שעות לפני הדראפט של 2016, כשלרשותו הבחירה הרביעית בדראפט איכותי, התלבט ג'ונס בין שני גבוהים זרים, דרגן בנדר ודומנטס סאבוניס. ג'ונס התקשר לקודמו, קולאנג'לו, ושאל 'יש לך עדיין את מטבע חצי הדולר ההוא, מלפני 45 שנה?'. תוך שעה המטבע היה ברשותו. ג'ונס הטיל את המטבע והתבונן – עץ. 'בבחירה מספר 4, פיניקס סאנס בוחרים את דומנטס סאבוניס', הכריז אדם סילבר.
ב- 2018, בפעם הראשונה מאז הדראפט של קארים עבדול ג’אבאר, פיניקס זכתה במקום הראשון בדראפט ושוב ההחלטה קשה – במי לבחור? בסנטר המצוין מאריזונה, אייטון, בפורוורד האתלטי מרווין באגלי, או בבחור סלובני שמנמן וחייכן בשם לוקה דונצ'יץ'. ג'ונס נטה לבחור באייטון, אך ברגע האחרון שלף שוב את המטבע ההוא, הטילו והתוצאה הפעם – פלי… 'בבחירה הראשונה, לוקה דונצ'יץ מסלובניה, הולך לפיניקס סאנס'.
ומה לעשות עם הבחירה הנוספת בסיבוב הראשון? משהו בגארדים קנדיים מוכשרים צילצל לו הגיוני ומוכר ולכן ג'ונס בחר את שי גילגיוס אלכסנדר. בסיבוב בשני נבחר את הסנטר-פורוורד מיצ'ל רובינסון.
אגב, רק שנים לאחר מכן, בריאן קולאנג'לו, בנו של ג'רי סיפר, בעודו מגחך בראיון – 'לאבא שלי לא היה מושג איפה המטבע המקורי.. הוא שלח לג'יימס ג'ונס מטבע אחר שמצא בארנקו'.
בעונת 2019-2020, פיניקס חזרה להיות קבוצת צמרת במערב. גילגיוס-אלכסנדר, בוקר, דונצ'יץ', רובינסון וסבוניס, לצד הרוקי טיילר הירו, שיחקו בהתאם לסגנון הקלאסי של הקבוצה לאורך השנים. הם כמו המשיכו את האתלטיות המרהיבה של וולטר דיוויס, לארי נאנס, ושון מאריון. הם שיחקו בחכמה וביצירתיות של סטיב נאש וקווין ג'ונסון, ובעוצמה של ג’אבאר ובארקלי. הצעירים הללו צמחו והיו לקבוצה כשהם מרימים עיניים אל גופיותיהם של כוכבי העבר בתקרת האולם, ומבינים שהם חלק מאימפריה של ממש.
אחרי חילופי מאמנים משך מספר שנים, הגיע מאמן שהצליח להקפיץ את הצעירים המוכשרים מקבוצה מבטיחה למתמודד על האליפות – סטיב נאש. 'לא הייתי מגיע לקבוצת ווטרנים כוכבים, זה לא מעניין אותי', אמר נאש בראיון לESPN, 'הסיטואציה היחידה שעניינה אותי בלהתחיל להיות מאמן היא להיות מורה, לקחת חבורה של צעירים וללמד אותם וללמוד איתם איך משחקים נכון. העניין של לחזור הביתה, לסאנס, הקבוצה היחידה ששיחקתי בה, ולבנות כאן משהו מיוחד הוא הדובדבן על הקצפת'. 'לא יכלנו לקבל מורה טוב יותר. הוא ווינר עם 4 טבעות אליפות והוא אחד המנהיגים הגדולים שהפרנצ"יס הזה הכיר', הסביר דונצ'יץ', 'אני מרגיש שזכיתי למורה מעולה ושיחד עם קוץ' נאש נגיע כאן להישגים נהדרים'.
ב- 2021, אחרי פלייאוף גדוש בדרמות אדירות, הניצחון בפיינלז על מילוואקי 3-4 היה מרגש מאוד. אחרי הפסקה ארוכה של 14 שנה, שוב הקבוצה מאריזונה ניצבה במקום המוכר לה כל כך.
האליפות של 2023 כבר הרגישה טבעית ומובנת מאליה, והפכה את פיניקס לקבוצה המעוטרת ביותר בתולדות הליגה, עם אליפות אחת יותר מבוסטון.
האליפויות שהגיעו בשנים הבאות קיבעו את מקומה של פיניקס כקבוצת הספורט המצליחה והאהודה ביותר בארצות הברית.
הפרשנים שיבחו את היכולת של הקבוצה, כמו עוף החול המיתולוגי, לחזור ולצמוח מחדש בזכות ניהול מבריק ויצירתי ובעלים נדיבים שידעו לפתוח את הארנק שוב ושוב. אחרים הדגישו את המסורת שנוצרה, ואת היכולת לשמר את הכוכבים באווירה משפחתית ונעימה, במזג אוויר שמשי ובקהילה יוצאת דופן. היו שהדגישו כי הסאנס הפכו לסמל של הצלחה מתמשכת, שמשכה שחקנים חופשיים, הרתיעה יריבים, וגרמה לשופטים לשרוק לטובתם.
אז מה יש בהם, בסאנס, שאין בפרנצ'ייזים כושלים כמו הלייקרס או שיקגו? יהיו שיגידו מזל, יהיו שיגידו קסם, יהיו שיגידו עבודה קשה ותכנון מעולה. יהיו שיגידו, בפשטות – אליפויות, והרבה.
פינגבק: הקבוצה הטובה בהיסטוריה – פיניקס סאנס, פרק 4, עידן נאש / המורה להיסטוריה – Hoops
ההיסטוריה כמו שהיא צריכה הייתה להיות – תענוג צרוף, והמון חומר למחשבה על מדוע בעצם דברים קורים כך ולא אחרת. שתי נקודות בהקשר זה:
.
בדיחה ישנה הולכת בערך ככה – ננסי ורונלד רייגן, בעת כהונתו של האחרון בבית הלבן, מגיעים למסעדה בעיר בה ננסי נולדה, ולפתע המלצר הראשי, מחויך, ניגש לננסי רייגן שנופלת על צווארו בחיבוק ממושך. לאחר שהזוג הנשיאותי מתיישב, שואל הנשיא את אשתו, ארשת פליאה על פניו, "מי זה הבחור הזה?". "זה החבר הראשון שלי מהתיכון", עונה הגברת, "לפני שפגשתי אותך". "נו, תראי איזה מזל יש לך", מתרברב הנשיא, "אם היית מתחתנת איתו, היית נשואה עכשיו למלצר במסעדה". "לא חמוד שלי", מדייקת הגברת הראשונה, "אם הייתי מתחתנת איתו, הוא היה היום נשיא ארצות הברית".
כל זה כדי לתהות על הסיבה והמסובב בסיפורי הצלחה – בוודאי שקל לנו להניח שהגעתו של קארים לפיניקס הייתה מספיקה כדי ליצר, או לפחות להוות את הבסיס, להצלחת המועדון, ועוד יותר קל להניח שהגעתו של ניל ווק למילוואקי לא הייתה מביאה לבאקס אליפות ראשונה, אבל האמת היא שקשה "לחלק את הקרדיט" בין הכוכבים לבין "כל השאר" – שאר השחקנים, מאמנים, מנהלים, בעלים וכו', ואני חושב שהנטיה שלנו לייחס חלק ניכר מההצלחה לכוכבים, נובעת לא רק מחשיבותם האובייקטיבית, ומכך שאנחנו רואים מה הם עושים על הפרקט, אלא גם מכך שאנחנו הרבה פחות חשופים לכל השאר – איך השפיעה מערכת היחסים בין ריילי לקארים על הצלחת הלייקרס בשנות השמונים? מה היה קורה ללייקרס ללא מייקל קופר? וכו'. קשה לדעת.
.
מזווית אחרת – לפחות מבחוץ יכול להיווצר הרושם שגורלם של מועדונים נגזר, מעבר לאותו מטבע ממוזל, בעיקר ממספר מצומצם של החלטות קריטיות שמתקבלות בדרך כלל בקיץ ולא במהלך העונה. עם זאת, יכול להיות מעניין לשמוע איך אנשים מבפנים רואים את הדברים, ואיך היו "מחלקים את הקרדיט" בין ההחלטות הגדולות בקיץ לבין האקסקיושן במהלך העונה ובעיקר בפלייאוף. למשל – כמה מההצלחה של הספרס אפשר ליחס ל"תגייס את טים דאנקן בדראפט, ואז תישאר בחיים" כמו שפופ ניסח את זה, מול כמה אפשר לייחס למיליונים רבים של החלטות ופעולות של אותו טימי במהלך 19 שנים ארוכות? אני מניח שאין תשובה של ממש לשאלה הזו.
.
תודה רבה רבה למורה על כל הסדרה המצוינת הזו.
חתיכת תגובה! תודה מאנו
צודק ממש. פעם ב5-7 שנים מגיע שחקן שהוא שחקן פרנצ'ייז שמביא אליפויות על הכתפיים שלו – אין הרבה כאלו. האלופות תמיד נבנות משילוב בין זכייה בכוכב-על, לצד היכולת לגייס לצדו את החיילים הנכונים. לפעמים זה ברמת המייקל קופר/ג'ון פקסון/ברוק לופז, שהם אלו שמכריעים משחק פה, משחק שם, ובזכותם בסוף זוכים באליפות. זו שילוב כישורים בין השחקנים השונים, כימיה ויחסי אנוש, מזל, מצ'-אפ ושיבוץ בפלייאוף, ועוד שורה של משתנים שרירותיים.
תודה המורה. סדרת כתבות מעולה.
תודה על סחדרה מענגת לקריאה. תודה למורה
תודה, מנחם, וכל השאר.
לפיניקס יש 4 שלבים בטרגדיה –
א. הפספוס של ג'אבר – כאן זה באמת ברמת המזל 'מלמעלה' – אבל ג'אבר הוא אכן שחקן ברמת כישרון של טופ 3 בהיסטוריה. תוסיף את ההחמצה של לתת לגודריץ' לחזור ללייקרס (שם הוא היה הקלע המוביל בקבוצה שניצחה 33 משחקים ברציפות!, הקלע המוביל, כשלצדו ווסט וצ'מברליין!) – שילבו בין שני כוכבים צעירים כאלו, לצד האוקינס , היה אמור להוביל את פיניקס לאליפויות, ברבים. כלומר, גם בלי מהלכים סבירים אחרים ש'עשיתי' בעלילה, היה כאן בסיס מטורף
ב. הקבוצה של בארקלי הפסידה בפלייאוף שלוש פעמים ברציפות ממש על חודו של סל – כך שלא צריך הרבה כדי שהיא תסיים עם אליפות
ג. הקמצנות של סארוור לא איפשרה לסאנס להשיג את העומק שהיא הייתה צריכה כדי לעבור את המשוכה של הספרס/מאבריקס ב- 2004-2010. עוד 2-3 שחקנים בינוניים-טובים יכלו לשנות את כל הסיפור שם. הם פשוט וויתרו על שחקנים מצויינים מסיבות כלכליות.
ד. מאז הבחירה בבוקר, פיניקס בחרה כמה בחירות איומות בדראפטים הבאים.
כלומר שבארבעה מקרים היה צריך מעט מאוד כדי שפיניקס תהפוך להיות שושלת – בכל אחד מהמקרים היא הפכה להיות קבוצת צמרת, שהגיעה ברציפות לפלייאוף, הגיעה לגמר שלוש פעמים, אבל לא שתתה מהבאר. ניסיתי לשנות קצת כדי לתת לאוהדיה מעט נחת (דמיונית, אבל גם זה משהו)