הקדמה

אחרי 11 שנים במדבר. תקופת חיים שלמה, בה הספקתי להכיר את אשתי, להביא לעולם 3 ילדים (וספר), לעבור עבודות, דירות, לעשות תואר שני ומה לא – ועדיין, לא זכינו לראות את פיניקס סאנס בפלייאוף.

בתקופה הזאת, הפכנו מאחד המועדונים הכי מוערכים בליגה, לבדיחה מהלכת. בתקופה הזאת נהנינו מסיפורים על עזים, ציוצים מהמספרה, תאומים מטורפים, טריידים הזויים ובחירות דראפט כושלות. החלפנו 4 ג'נרל מנג'רים, 7 מאמנים, עשרות רבות של שחקנים, ומעט מעט ניצחונות.

עכשיו, כשהמהפך התחיל, וכשבצורת הפלייאוף עומדת בפני סיום, החלטתי לכתוב יומן מסע, ולאופטימיים בינינו – יומן אליפות – על העונה הכול כך מרגשת.

***

עם ההקדמה הזאת פתחתי את יומן המסע שהתחיל אי שם בחודש מרץ. ולמרות, שכבר אז, עם היציאה לפגרת האולסטאר, היינו בצמרת המערב ושיחקנו כדורסל שוטף ויפה, הרעיון של לשים את המילים פיניקס ואליפות באותו משפט, היה נראה מופרך לחלוטין, עד כדי כך שאפילו סימן השאלה שבכותרת של הפרק הראשון לא היה בו כדי להרגיע את הקוראים.

חמישה חודשים אח"כ, ניתן לכאורה להגיד שאותם לגלגנים צדקו, כי אכן, יומן המסע הזה לא הסתיים באליפות (אלא אם סופרים את אליפות המערב ככזאת), החלומות שוב נגוזו, והמקום השמור לגביע המוזהב בארון הגביעים של הקבוצה נותר מיותם.

אבל, בסיומו של מסע מופלא, שהסתיים סנטימטרים בודדים לפני הנחת הדגל על פסגת ההר, פיניקס סאנס של עונת 20/21, הוכיחה לכולם, שאף שהיא לא זכתה באליפות, היא לחלוטין קרוצה מחומר של אלופה. מכאן, אף אחד כבר לא יקרא לבוקר "שחקן של מספרים ריקים", אף אחד לא יתייג את אייטון כבאסט, אף אחד לא יצחק על ההחלטות של ג'יימס ג'ונס, ואף אחד לא יפול מהכיסא בעונה הבאה – כששוב נצא ליומן מסע עם מטרה אחת – וללא סימני שאלה – אליפות!

לפרקים הקודמים – (1, 2, 3, 4, 5, 6, 7).

פרק 8 ואחרון לעונה – מתחילים:

לב שלם

"גלים גלים בא הכאב
לב שבור הוא לב שלם
לב שבור הוא לב שלם".

13.2.2021, פיניקס נמצאת ברצף נדיר של 4 ניצחונות – אמנם השני שלה העונה, אבל השלישי בלבד בכל חמש העונות האחרונות (האחר – ה-8-0 בבועה) – ועולה למשחק ביתי מול אחת מאריות המזרח, פילדלפיה 76. אני מנצל את העובדה שמדובר במשחק מוקדם כדי לנסוע לראות אותו אצל חבר, כאשר לאורך כל הנסיעה אני מכין את עצמי להפסד הצפוי – אמביד נותן עונת MVP, הם מגיעים בהרכב מלא, הם בטח עצבניים אחרי הפסד בפורטלנד, ובכלל קבוצות התחילו לקחת אותנו ברצינות אז קשה להמשיך לגנוב ניצחונות.

שעתיים אח"כ, אחרי עוד ניצחון משכנע, כבר ביקשתי מדני לבדוק לי מה היחס עלינו לאליפות בוגאס. התשובה שלו – 1 ל-45. אז למרות שאח שלו מעבר לים לא הצליח לשים בשבילנו את ההימור (ובדיעבד חסך לנו 100 דולר), אני חייב להודות שזה הרגע הראשון שבו האמנתי שאשכרה יש לנו סיכוי אמיתי לאליפות השנה. לא פליי-אין, לא פליי-אוף – אליפות!

מאז המשכנו לאסוף ניצחונות ולטפס במעלה הטבלה, בזמן שהיחס בוגאס הלך וירד, והמחשבה על פיניקס כקונטנדרית לא נשמרה לאוהדים הזויים בלבד. על אף שסיימנו את הליגה במקום השני, מאץ' מול הלייקרס אותת על אפשרות לשברון לב כבר בסיבוב הראשון, בטח כשכריס פול נופל לפרקט עם פציעה כבר במשחק הראשון. איכשהו, עם המון אופי, ומעט מזל של פציעה גם מהצד שלהם, הצלחנו לעבור את המשוכה הגבוהה של האלופה היוצאת, והדרך לאליפות ראשונה בהיסטוריה נראתה פתוחה ופנויה מתמיד.

סוויפ על דנבר, מלחמה מול הקליפרס בגמר המערב, שני ניצחונות רצופים בבית בגמר ה-נ.ב.א – וכבר ממש היה אפשר לטעום את טעם השמפניות, להתחיל לחשוב ברצינות על עיצוב הקעקוע שהבטחתי לעשות לציון האירוע, ובעיקר – להתחיל לדמיין את היום שאחרי – איך לעזאזל מתמודדים עם חלום שהוגשם אחרי מרדף של 30 שנה?

אבל אז הגיע יאניס, שנתן את אחת מתצוגות הגמר הגדולות בהיסטוריה, והוביל – יחד עם מידלטון והולידיי הנפלאים – לרצף מדהים של 4 ניצחונות רצופים (ומבחינתנו – רצף ראשון העונה של מעל 3 הפסדים), מתוכם שניים שוברי לב במיוחד (משחק 4 ובעיקר משחק 5). שברון לב נוסף, שהתווסף לאלה הקודמים: החל מפקסון ב-1993, דרך נשיקת המוות של מריו אלי ב-1995, ההרחקה של סטודמאייר ודיאו ב-2007, הסל של ארטסט ב-2010 ובערך כל מה שקרה מאז. מה נגיד, נולדנו לסבול.

ומצד שני – לב שלם ומפוצץ מגאווה, מהחבורה הלוחמת הזאת, שהחזירה ובגדול את הגאווה מלהיות מזוהה איתם ולהסתובב עם החולצה שלהם ברחוב. לב שלם, שמאמין שלא מדובר במאורע חריג וחד פעמי, ושאנחנו פה כדי להישאר. לב שלם ומלא בחלום שרק הולך ומתעצם מכל שברון לב ואכזבה. לב שבור, הוא לב שלם.

מה היה לנו כאן

"ואחרי שחלמנו ועפנו לשמים
התעוררנו שבורים באדמה"

וכעת לסיקור משחקי הגמר כפי שנכתבו בזמן אמת:

משחק מספר 1 – לראשונה מאז ה-20/6/1993, אותו יום בו נקלע הסל המפורסם ההוא של ג'ון פקסון, פיניקס מארחת בביתה משחק מסדרת הגמר של ה-NBA. בלתי נתפס.

המשחק התחיל עם החדשה המשמעותית ביותר בסדרה – יאניס IS BACK, שבוע בלבד אחרי הפציעה שנראתה כמו פציעה גומרת עונה (ואפילו קריירה), יאניס חזר לשחק כבר במשחק הראשון בסדרה, כאשר בניגוד לקאמבקים המהירים של הארדן או יאנג שחזרו כצל של עצמם, אצל יאניס הפציעה כמעט ולא הורגשה. וולברין של ממש.

אבל, אם מישהו חשב שפיניקס תרגיש מאויימת מהחזרה של ה-MVP לשעבר, הוא כנראה לא עקב מקרוב אחרי הקבוצה הזאת העונה. שישה שחקנים שונים של אלופת המערב הטרייה קלעו בספרות כפולות, כשדווקא היחיד מהקבוצה שהיה במעמד הזה – ג'יי קראודר – מסיים משחק עם נקודה אחת בלבד, ו-0-8 מהשדה (ואיכשהו עם הפלוס-מינוס הכי גבוה בקבוצה, +19). הכוכבים הגדולים הגיעו ובגדול, כשפול מסיים עם 32 נקודות (21 מהם במחצית השניה), כשבוקר מתפקד הפעם ככינור שני, עם 27 נקודות (וגם 3 חטיפות). אייטון המשיך להיות נהדר עם 22 נקודות ו-19 ריבואנדים, כשרק פול מונע ממנו את ה-20-20 הנכסף, עם ריבאונד ש"גנב" לו בשניות הסיום.

יאניס הסיר קצת חלודה, עם 20 נקודות ו-17 ריבאונדים, והיה היחיד עם פלוס-מינוס חיובי (+1) בחמישיה של מילווקי. 118-105 לפיניקס בסיום, שממשיכה לנצח את כל המשחקים הראשונים במהלך הפלייאוף הזה. ביתיות זה חשוב.

ובכל זאת לא הכל דבש – במהלך המשחק דריו שאריץ' קורע את ה-ACL, מסיים את העונה הזאת (וכנראה שגם את כל הבאה), במה שעלול להיות משמעותי ביותר בהמשך הסדרה.

משחק מספר 2 – באופן די מדהים, קיבלנו במשחק השני תוצאה כמעט זהה לתוצאה של המשחק הראשון – 118-108, ואיכשהו, הפעם היה מדובר במשחק שונה לגמרי.

מילווקי החליטה הפעם לנסות ולקחת מפיניקס את המיד-ריינג', ותוך כדי גם לסגור את הצבע לחדירות של אייטון. ועם 20-0 נקודות בצבע לטובת מילווקי, התכנית שלהם לכאורה עבדה. אלא, שפיניקס של השנה היא קבוצה מגוונת ועמוקה, שיודעת לעשות התאמות מהירות, ולנצח במספר דרכים שונות – לקחת לה משהו, היא תמצא משהו אחר. כך, 5 הסלים הראשונים של פיניקס במשחק נקלעו מעבר לקשת, כשאת הרבע הראשון פיניקס מסיימת עם 26 נקודות, מתוכן 24 משלשות.

ברבע השני הגיעה הבריחה של פיניקס, כשמשוויון 41, פיניקס רצה 15-4 עד לירידה למחצית, כולל סל נהדר שהגיע בסיומה של התקפה מופתית של 11 מסירות עד לדאנק (פלוס עבירה) של אייטון. חגיגה.

במחצית השניה מילווקי ניסתה להתקרב פעם אחר פעם, כשפיניקס, ובעיקר בוקר, מגלים בגרות, ומצליחים לקלוע סלים חשובים ששמרו על פער סביב 10 הנק' ממש עד לסיום.

בוקר סיים את המשחק עם 31 נק' (7 שלשות), ונעזר הפעם בעיקר במיקאל (שיא קריירה של 27 נק' בפלייאוף, לצד 7 ריב'), שהצליחו להתגבר על ערב מפלצתי של יאניס (42 נק' ו-18 ריב') שהראה שהפציעה לחלוטין מאחוריו. לצערו, הצוות המסייע של מילווקי היה חלש מאוד (מידלטון עם 11 נק' ב-31% מהשדה, והולידיי עם 17 נק' באחוזים דומים). פיניקס שומרת על הבית, בתקווה לא לחזור אליו יותר. וכעת, בדיוק כמו שאיגי וקסמן חזתה – נוסעים את כל הדרך למילווקי.

משחק מספר 3 – אם חשבנו לרגע שהסדרה הולכת לכיוון הסדרה מול דנבר, כבר מההתחלה מילווקי הבהירו שכדאי לנו להכניס את המטאטים עמוק לתוך הארון. ג'רו הולידיי לקח כפרוייקט את כריס פול, באופן שהגביל את ההתקפה של פיניקס בצורה משמעותית. בוקר נקלע לאחד הערבים הכי גרועים בקריירה שלו – 10 נקודות בלבד, עם 3 מ-14 מהשדה, ובאופן נדיר עוד יותר – לא שיחק בכלל ברבע הרביעי. עייפות או סדרת חינוך של מונטי? כנראה שאיפשהו באמצע.

הסיפור של המשחק מבחינת פיניקס הייתה בעיית העבירות שאייטון נקלע אליה, שגרמה לו לשחק 24 דקות בלבד. פיניקס בלעדיו פשוט לא אותה קבוצה, והדברים נכונים שבעתיים בכל הנוגע להגנה.

קראודר הסטריקי עוד ניסה לשמור אותנו במשחק עם ערב מדהים של 6 מ-7 מהשלוש, אבל מול משחק מפלצתי נוסף של יאניס (41 נק' עם 13 ריב'), שקיבל הפעם סיוע טוב בהרבה מהולידיי (21 נק') ומידלטון (18 נק'), זה פשוט לא הספיק. 120-100 למילווקי שמצליחה להישאר בחיים.

משחק מספר 4 – המשחק של הסדרה לבינתיים. 11 פעמים שוויון, 9 חילופי יתרון, כשאף קבוצה לא מצליחה לפתוח פער דו ספרתי לאורך המשחק. פיניקס הוליכה לאורך רוב רובו של המשחק, ואף עלתה ליתרון שיא של 9 עם פתיחת הרבע האחרון, אבל איכשהו בעטה בדלי ולא הצליחה לחזור הביתה עם הניצחון החשוב.

בוקר, עם אחד ממשחקיו הטובים ביותר, התאושש מהמשחק הקודם ונתן תצוגה בראיינטית לחלוטין, שנהרסה אך ורק בגלל שנקלע לבעיית עבירות. 42 נק' ב-60% מהשדה (וללא אף שלשה), עם סלים מקרוב, מרחוק, מימין ומשמאל, בלי שאף אחד מצליח לעצור אותו – מלבד אלה עם המשרוקית.

אלא, שהמשחק הזה הזכיר את סיוטי העבר, כשבוקר היה השחקן היחיד שלקח את הקבוצה על גבו, כששאר החמישיה קולעת ביחד 38 נקודות, 15 מהם של קראודר. בלט במיוחד בחולשתו – כריס פול, שהיה פשוט מזעזע עם 5 איבודים – אחד מהם קריטי במיוחד בשניות הסיום – ועם המדד הכי נמוך מבין שחקני הקבוצה (10-). לפחות לי, זה היה ברור שפול משחק עם פציעה כלשהי שלא מדווחת, נותר רק לקוות שיחזור לעצמו במשחק הבא, כי כשהוא גרוע, אז גם אייטון מנוטרל בקלות יחסית (6 נק' בלבד).

יותר מכל, פיניקס הפסידה את המשחק הזה כי נתנה למילווקי הרבה, הרבה יותר מדי פוזשנים. 17 איבודים של פיניקס מול 5 בלבד של מילווקי, ותוצאה הפוכה לגמרי בריבאונד ההגנה, גרמה ל-24 פוזשנים עודפים של מילווקי – וככה, מה לעשות, קשה לנצח.

מהצד של מילווקי, יאניס המשיך להיות נפלא, כשההיי-לייט של המשחק (ואולי של הסדרה) היה החסימה המהדהדת והקריטית שהביא לאייטון בשניות הסיום. יאניס תרם גם 26 נק' ו-14 ריב', כשאת נטל הנקודות לקח הלילה מידלטון עם 40 נק' משלו באחוזים טובים. נותר רק לקוות שמידלטון ימשיך עם חוסר היציבות שלו, ושבמשחק הבא נקבל את מידלטון שקיבלנו במשחקים 1 ו-2.

חוזרים הביתה – כשעכשיו הלחץ עובר לפיניקס. אלוהים, איזה מתח.

משחק מספר 5 – אם המשחק הקודם הוכרז כמשחק של הסדרה, אז המשחק הזה הוא מועמד חזק (לצד משחק 7 של באקס-נטס) להיות המשחק של הפלייאוף. וכמה שזה היה טוב, ככה זה היה כואב.

דווקא התחיל מעודד מאוד, עם רבע ראשון מדהים של 37-21, כשפיניקס חוזרת לשחק את המשחק השוטף שלה אחרי 2 הפסדים רצופים. בשלב ההוא, זה כבר היה נראה שאנחנו הולכים לבלו-אאוט שישים אותנו מרחק של ניצחון אחד מהכתר, אלא שאז התחיל הרבע השני והקערה התהפכה לגמרי. בתוך דקה ורבע מילווקי רצה 7-0 וקיזזה את ההפרש בכמעט חצי. שלשה של פול עוד החזירה ליתרון דו-ספרתי, אבל ריצה נוספת של 14-2, הביאה את המשחק לשוויון 42, קצת פחות מ-8 דקות לסיום המחצית. משחק חדש. עד לסיום המחצית מילווקי קולעת 3 נקודות יותר, ובסה"כ מסיימת את הרבע השני בתוצאה מדהימה של 43-24, כשהאחראי הגדול על המהפך היה ג'רו הולידיי, שבנוסף להגנה הנהדרת שלו על פול, קלע 14 נקודות (6 מ-7 מהשדה) וחילק 5 אסיסטים, ברבע הטוב בקריירה שלו.

המחצית השניה המשיכה עם המומנטום של מילווקי, והמפלצת התלת-ראשית שלה. וכך, למרות רבע נהדר של בוקר עם 14 נקודות, פיניקס פשוט לא הצליחה לחזור למשחק, כאשר פיניקס לא הצליחה להשיג עצירות בהגנה, ופעם אחר פעם השחקנים של פיניקס קיבלו סלים על הראש, כשמילווקי קולעת ברבע הזה ב-71% מהשדה!! ומנצחת אותו 36-29. 100-90 לרעים לקראת הרבע האחרון.

מרבית הרבע האחרון המשיך במתכונת של חילופי סלים, כשמילווקי ממשיכה בערב מטורף של השלישיה המובילה שלה, כשכל פעם מישהו אחר לוקח את הבמה, עד שמילווקי פתחה יתרון שיא של 14 נקודות, 9 דקות לסוף. מפה פיניקס, בדחיפת הקהל, הצליחה לקזז לאט לאט את ההפרש. שלשות של פול ומיקאל צמצמו ל-8. סלים גדולים של יאניס ומידלטון שמרו על היתרון. שלשות נוספות של פול ובוקר הורידו את ההפרש ל-3 בלבד, דקה וחצי לסוף. הגנה טובה, וסל של פול בצד השני הורידו ל-1 בלבד דקה לסוף. החטאה של הולידיי נתנה לסאנס פוזשן 30 שניות לסוף, עם אפשרות לקאמבק מטורף. ואז – המהלך של המשחק.

בוקר חודר לסל, מסתובב לזרוק, ומוצא מאחוריו את הולידיי שחוטף ממנו את הכדור, יוצא למתפרצת ושולח הליי-אופ ענק ליאניס שמסיים בדאנק פלוס עבירה טיפשית של פול. 123-119 לבאקס, עם ניצחון חוץ ראשון בסדרה, כשעכשיו השליטה עוברת אליהם.

השלישיה של מילווקי עם ערב היסטורי – יאניס עם 32 נק', 9 ריב' ו-6 אס', מידלטון עם 29 נק' (ב-52% מהשדה) עם 7 ריב' ו-5 אס' והמצטיין של הערב – ג'רו הולידיי עם 27 נק' (60% מהשדה), 13 אס' ו-3 חטיפות.

מהצד השני בוקר עם ערב היסטורי משלו, קולע בפעם השנייה ברציפות, והרביעית בפלייאוף, 40 נק' (ב-52% מהשדה), כשהוא מקבל עזרה מפול – שנראה עדיין מעט מוגבל, אם כי קצת יותר טוב (21 נק' ו-11 אס') ואייטון, שלמרות הסטטיסטיקה היפה (20 נק' ו-10 ריב') לא היה אגרסיבי מספיק.

נוסעים למילווקי להילחם על החיים שלנו, בתקווה לחזור הביתה למשחק שבע. בלי אמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה, נקווה שזה נכון גם לגבי מילווקי.

משחק מספר 6 – הרבע השלישי הסתיים בתוצאה 77-77, כאילו באה לסמן על משחק מספר 7 שמתקרב. אבל בערב כזה, עם התעלות בלתי אנושית של יאניס, כל הסימנים וכל התקוות נעלמו כלא היו.

הרבע הראשון, כצפוי, היה בשליטה כמעט מוחלטת של מילווקי, שעם האנרגיות המטורפות מהיציעים ומעשרות האלפים שהתגודדו מחוץ לאצטדיון, הצליחה לפתוח פער של 13, וסימנה שהגביע כאן כדי להישאר.

פיניקס, בפעם ה-7,452 העונה גילו אופי של אלופה, ובתמונת מראה די מדהימה למשחק הקודם, הצליחו להחזיר ברבע שני מצוין משלהם, כשהם משאירים את מילווקי על 13 נקודות בלבד ברבע, אל מול 31 של הסאנס.

אז כמו בסדרה כולה, גם במהלך המשחק הזה עברנו רכבת הרים רגשית, כשבסופה, מפלצת יוונית שפשוט קפצה על הגביע ולא השאירה לאף אחד אחר סיכוי. 50 נקודות, 14 ריבאונדים ו-5 בלוקים, באחת מתצוגות הגמר הגדולות ביותר אי פעם, תוך שלכל זה הוא מוסיף תחפושת של סטף קרי מהקו, עם 17 מ-19 – ומול זה, מה כבר ניתן לעשות?

105-98 בסיום. הדמעות יורדות, וגם הקונפטי. מילווקי אלופים, ברכות.

View post on imgur.com

מה הלאה?

"אני אלוף העולם בליפול
ולקום כמו גדול
את תראי, כמו עוף חול
אני נשרף, אבל בוחר בכל יום להמשיך לחיות
אני אלוף העולם בלרצות
לפחות לנסות
את תראי, איך בסוף
אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק
אני אלוף העולם"

מה הלאה? לקום מהשברים, לנער את החול, לקום ולהמשיך לחלום: פיניקס סאנס אלופה.

ואלוהים, כמה שזה יהיה הרבה יותר מתוק עכשיו.

GO SUNS!