הקדמה:

אחרי 11 שנים במדבר. תקופת חיים שלמה, בה הספקתי להכיר את אשתי, להביא לעולם 3 ילדים (וספר), לעבור עבודות, דירות, לעשות תואר שני ומה לא – ועדיין, לא זכינו לראות את פיניקס סאנס בפלייאוף.

בתקופה הזאת, הפכנו מאחד המועדונים הכי מוערכים בליגה, לבדיחה מהלכת. בתקופה הזאת נהנינו מסיפורים על עזים, ציוצים מהמספרה, תאומים מטורפים, טריידים הזויים ובחירות דראפט כושלות. החלפנו 4 ג'נרל מנג'רים, 7 מאמנים, עשרות רבות של שחקנים, ומעט מעט ניצחונות.

עכשיו, כשהמהפך התחיל, וכשבצורת הפלייאוף עומדת בפני סיום, החלטתי לכתוב יומן מסע, (לפרק הקודם) ולאופטימיים בינינו – יומן אליפות – על העונה הכול כך מרגשת.

עוף החול!

מונטי וויליאמס – כשמדברים על טרגדיות בספורט, בדרך כלל מספרים על איבוד של הפרש גדול במשחק מכריע, בחירה גרועה במקום גבוה בדראפט או פציעה גומרת עונה. במקרה של מונטי וויליאמס, הטרגדיה הייתה סיפור אחר לגמרי, והכתה בו חזיתית במלוא מובן המילה. ב-8 לפברואר 2016, מונטי סיים את משחקו כעוזר המאמן הבכיר של OKC מול – איך לא – פיניקס. באותו זמן ממש, אשתו אינגרד הסיעה את שלוש ילדותיהם חזרה מאימון כדורסל, כאשר רכב שנסעה בנתיב הנגדי סטה והתנגש בהן חזיתית. שלוש הבנות יצאו ללא פגע, אך האם, אינגריד, מתה מפצעיה כעבור יומיים.

וכך, האיש שרק 3 שנים קודם לכן נאלץ לגרד את שחקנו דאז, ריאן אנרדסון, מהרצפה, ואימץ אותו בביתו לאחר שהאחרון גילה את גופתה של זוגתו שנטלה את חייה, כעת הוא זה שהיה זקוק לחיבוק ונחמה, ומשפחת ה-NBA לא אכזבה.

View post on imgur.com

לאחר כמה חודשים, סאן אנטוניו סידרו למונטי תפקיד שקר כלשהו בהנהלה, כדי לתת לו הכנסה קבועה ואיזושהי תעסוקה. ב-2018 הוא כבר הרגיש מספיק בשל כדי לחזור כעוזר מאמן של פילדלפיה, וב-2019 כבר חזר לקדמת הבמה כמאמן של הפיניקס סאנס, מועדון שיותר מכל היה זקוק לאבא.

View post on imgur.com

דווין בוקר – באותו משחק ב-2016, כשארעה התאונה, בוקר לא היה טוב וקלע רק 6 נקודות, ב-1 מ-8 מהשדה. משחק לא אופייני לחלוטין לרוקי הצעיר (בן 18, הכי צעיר במחזור שלו), שנתן עונה נהדרת, בטח ביחס למישהו שנבחר במקום ה-13 בדראפט. היה זה ההפסד השמיני ברציפות של הסאנס, והחמישי ברציפות עם המאמן החדש, ארל ווטסון, אחרי שג'ף הורנסק פוטר כמה שבועות קודם לכן. מאז אותה עונה, בוקר המשיך לחוות הפסדים רבים, כשהוא מוקף בעשרות רבות של שחקנים שבאים והולכים כמו בתחנת אוטובוס, רובם עם כרטיס בכיוון אחד מחוץ לליגה. 5 מאמנים שונים ב-4 העונות הראשונות שלו. ובכל זאת, בניגוד לכוכבים בנו זמננו, הוא המשיך לשמוע שהוא "שחקן של מספרים ריקים", זכה להתעלמות מהמצביעים לאולסטאר, ושמע בכל יום המלצות וקריאות להוציא אותו מפיניקס. ובכל זאת, בניגוד לכוכבים בנו זמננו (כולל לוקה וזאיון לפי הדיווחים האחרונים), בוקר נשאר נאמן לקבוצה ולאוהדים, והמתין בסבלנות לשינוי הגדול, תוך שהוא ממשיך לעבוד קשה ולהשתפר משנה לשנה במטרה להגשים את צוואתו של קובי המקועקעת על גופו – be legendary.

View post on imgur.com

דיאנדרה אייטון – אייטון נולד באי קטן באיי הבהאמה, מקום שאולי נשמע אקזוטי ומתאים לטיול מפנק, אבל למעשה ביתה של אוכלוסייה מקומית ענייה וחסרת סיכוי אמיתי להצליח בגדול. לכן, כשמשלחת כדורסל זיהתה את הפוטנציאל שלו בגיל 12, והציעה לו לעבור לארה"ב, לאייטון, שרצה להציל את משפחתו, לא הייתה ברירה של ממש. כך, מצא את עצמו דיאנדרה הילדון כשהוא לבד על מטוס לארה"ב, עובר בין משפחה אומנת אחת לשנייה, עד שמצא בית חם (תרתי משמע) באריזונה. אחרי מספר שנים בתיכון, ולאחר מכן בקולג' המקומי, אייטון הצליח להשלים מסע יוצא דופן תוך שהוא נשאר במקום, ומתחיל לשחק בקבוצה המקצוענית המקומית, שבחרה בו במקום הראשון בדראפט.

ואם אייטון חשב שפה נגמר החלק הקשה, אז הוא גילה שהאתגר רק הולך ומתעצם. ביקורת קבועה ונוקבת על בחירתו במקום הראשון בדראפט הכי חזק מאז 2003, מעל שמות כמו טרה יאנג, JJJ, MPJ, SGA וכמובן לוקה דונצ'יץ', עד כדי תיוגו כבאסט, ליוו אותו אפילו עד לאמצע העונה הנוכחית. ועל כל זה, נוסיף השעיה של 25 משחקים עקב שימוש בסמים בעונה שעברה, אשר ככל הנראה עלו לקבוצה במקום בפלייאוף – ונלמד שתחילת הקריירה של אייטון לא הייתה אידיאלית. ובכל זאת, עם הכוונה נכונה, מוסר עבודה יוצא דופן, ומעל הכל – רצון ללמוד ולספוג ביקורת – אייטון לקח את כל הפוטנציאל הגופני שלו, והפך למנהיג של הקבוצה בהגנה מצד אחד, ולשחקן שיודע לעשות את הדברים הפשוטים והחשובים מהצד השני – לחסום חזק לשחקנים, לרוץ חזק לטבעת, לקלוע באחוזים טובים ולשאוב כל ריבאונד בסביבה, בעיקר בהתקפה. לא לחינם כריס פול – אחד הגורמים המרכזיים בשיפור שלו העונה – טען שאייטון הוא ה-MVP של הקבוצה עד כה בפלייאוף הזה.

כל אלה ועוד (ע"ע קאם פיין מהפרק הרביעי), התחברו השנה ביחד, לקחו את הטרגדיות והקשיים הפרטיים שלהם, והצליחו בשנה מופלאה ליצור יחידה לוחמת ומאומנת בדמותה של ציפור החול אשר על שמה קרויה הקבוצה – ומהמקום הכי נמוך שיש הצליחו לטפס עד לגמר המערב. אם תשאלו אותם, הם יגידו שהם רק באמצע הדרך למעלה. 8 ניצחונות לגביע.

SUNS IN FOUR!

בפרק הקודם הסברתי למה אני חושב שהסדרה מול דנבר תהיה קצרה, אבל אפילו אני, שהימרתי על סוויפ שמעטים הימרו עליו, לא יכולתי לדמיין שזה יהיה כל כך בקלות. מאז המשחק השני, לאורך כל המשך הסדרה, דנבר הוליכה רק לאורך דקה ושלושים שניות! שוב – לא לאורך אחד המשחקים, אלא לאורך הסדרה כולה, ובדרך כלל זה היה בגלל שהיא קלעה את הסל הראשון במשחק. מתוך 16 רבעים, דנבר הצליחה לנצח רק 3, האחרון שבהם היה הרביעי במשחק האחרון כשהכול היה גמור לגמרי.

הרבה אנשים (בדרך כלל אותם אלה שיטענו אותו דבר גם על הסדרה הקודמת, ובטח גם אלו שאחריה), יטענו שפיניקס ניצחה בגלל פציעות של היריבה, בראשן ג'מאל מארי. אבל כל מי שראה את ההבדלים בין הקבוצות, בעיקר בהגנה, מבין שגם עם מארי – זה היה אולי יותר צמוד, אבל המנצחת הייתה אותה אחת, זאת שעושה הגנה.

משחק מספר 1 – האולם בפיניקס התמלא במעל 15,000 אוהדים, שלמרות עשרות שנים של אכזבות, ואולי דווקא בזכותן, הגיעו עם טירוף ואנרגיות שכנראה לא ניתן למצוא בהרבה אולמות אחרים בליגה. המחצית הראשונה הייתה צמודה מאוד ולא לימדה על העומד לבוא בהמשך הסדרה. מחצית שניה של 65-47 גמרה את המשחק וסימנה לאיזה כיוון הסדרה הזאת הולכת.

4 שחקני חמישייה קלעו בפיניקס בין 20-23 נקודות, כשקראודר מוסיף 14 משלו, והראו עד כמה פיניקס עמוקה ומגוונת, כאשר פעם אחר פעם דנבר לא מצאה פתרונות להתקפת ה-0.5 של פיניקס. יוקיץ' עם 22 בלבד לא הספיק.

משחק מספר 2 – ההכרזה על יוקיץ' כ-MVP לא פגמו בחגיגות ביציע, הפעם בכיכובו של ילד שמנמן וחמוד, הדומה באופן משעשע ליוקיץ' עצמו, שברגע של טירוף הוריד את החולצה לקול תשואות הקהל. על המגרש תמונות דומות, כשהקבוצה שולטת במשחק מההתחלה ולא נותנת לדנבר שום סיכוי להתקרב אליה. 4 הפרש בסוף הרבע הראשון, 10 בסוף המחצית, 19 בסוף הרבע השלישי ותוצאה סופית של 123-98 הבהירו היטב מי הקבוצה הטובה יותר. נוסעים לדנבר.

View post on imgur.com

משחק מספר 3 – יוקיץ' קיבל את גביע ה-MVP מול הקהל הביתי, כאן בערך נגמרו הסיבות של הקהל לחגוג. כבר ברבע הראשון פיניקס קלעה 37 נקודות ופתחה פער של 10, אותו דנבר לא הצליחה לסגור. פיניקס מצידה המשיכה להציג חמישייה מאוזנת, כולם עם ספרות כפולות, והגנה חזקה ששיתקה כמעט לגמרי את ה-MVP ואת הצוות שסביבו. ואם לדנבר לא הספיק מה שקורה על הפרקט, הרי שגם ביציעים היא חטפה תבוסה, כאשר בקטטה שהפכה לויראלית, אוהד של פיניקס הביס 2 אוהדים של דנבר ששפכו עליו בירה ותקפו אותו, כאשר תוך כדי שהוא מכה בהם הוא מסמן להם – SUNS IN FOUR.

משחק מספר 4 – האוהד אמר, והקבוצה עשתה. 34 נקודות של בוקר, ו-37 (!!) נקודות של כריס פול, הכי הרבה שלו במשחק מאז 2018, היו הרבה יותר מדי בשביל דנבר, בטח לאחר הרחקה של יוקיץ' ברבע השלישי אחרי עבירת תסכול מכוערת על קאם פיין. 125-118 במשחק שלא היה קרוב באמת, הובילו את פיניקס לשיא מועדון של 7 ניצחונות פלייאוף רצופים, והחזירו אותה למקום שבו נעצרה אי שם לפני 11 שנים – גמר המערב.

BEAT LA, TAKE 2

בניגוד לסדרה הקודמת, הסדרה הקרובה תהיה הרבה יותר צמודה, ולא תיגמר לפני 6 ואפילו 7 משחקים. שתי קבוצות עם הגנה נהדרת, ואוסף של קלעים טובים, יגרמו למשחקים הרבה יותר צמודים ומתוחים ממה שחווינו עד כה בפלייאוף. למישהו יש במקרה משהו להרגעה?

מעבר לכך שתהיה סדרה צמודה, קשה לנתח את הסדרה הזאת ברצינות כאשר שני שחקנים מרכזיים בספק גדול להשתתף בה. מצד אחד קוואי, עם פציעה שעלולה להיות רצינית מאוד בברך, ובספק להמשך העונה כולה. מהצד השני כריס פול, שדווח לאחרונה שחלה בקורונה ולא ברור מצבו וכמה זמן יעדר.

View post on imgur.com

ובכל זאת, עם יתרון הביתיות (ועכשיו שיוטה הודחה – לאורך כל הפלייאוף), ההגנה הטובה של אייטון, מיקאל וקראודר, העומק הטוב מהספסל, ומעל הכל – הסטאר-פאוור של החבר החדש בנבחרת ארה"ב לאולימפיאדה – דווין בוקר, אני מעריך שהסאנס יצליחו להמשיך במסע המופלא, ייעשו את הבלתי ייאמן ויחזרו לגמר ה-NBA לראשונה מאז 1993.

המסע של עוף החול ממשיך.

GO SUNS!