אריק אוהד פניקס ותיק ומחבר ספר הילדים "הלוואי שהייתי".

*

עשר שנים במדבר. תקופת חיים שלמה, בה הספקתי להכיר את אשתי, להביא לעולם 3 ילדים (וספר), לעבור עבודות, דירות, לעשות תואר שני ומה לא – ועדיין, לא זכינו לראות את פיניקס סאנס בפלייאוף.

בתקופה הזאת, הפכנו מאחד המועדונים הכי מוערכים בליגה, לבדיחה מהלכת. בתקופה הזאת נהננו מסיפורים על עזים, ציוצים מהמספרה, תאומים מטורפים, טריידים הזויים ובחירות דראפט כושלות. החלפנו 4 ג'נרל מנג'רים, 7 מאמנים, עשרות רבות של שחקנים, ומעט מעט נצחונות.

עכשיו, כשהמהפך התחיל, וכשבצורת הפלייאוף עומדת בפני סיום, החלטתי לכתוב יומן מסע, ולאופטימים בינינו – יומן אליפות – על העונה הכ"כ מרגשת. יאללה מתחילים.

פרק א' – תקציר האירועים הקודמים

8.10.2018 – תשעה ימים בלבד לפני פתיחת העונה, דווקא לאחר קיץ עמוס בו נתן לו לקבל החלטות דרמטיות עם השפעה מהותית על עתיד המועדון (כולל הבחירה מס' 1 בדראפט, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המועדון), רוברט סארבר זימן את הג'נרל מנג'ר של הקבוצה לשיחה בה הודיע לו שהוא מפוטר. לו הפיניקס סאנס הייתה מניה בבורסה, כנראה שהנקודה הזאת הייתה הנקודה הנמוכה ביותר בגרף שלה, ומרגע זה החלה העלייה הגדולה.

כמו רוב המניות האמיתיות, העלייה לא קרתה בין לילה, בטח לאחר עשור של התרסקות שיטתית ושבירת שיאים שלילים. ג'יימס ג'ונס שקיבל את התפקיד, נאלץ להתמודד עם קבוצה מרוסקת ושבורה, עם תדמית בעייתית במיוחד ותרבות ארגונית קלוקלת לחלוטין. ג'ונס, החל מיד במה שהוגדר על-ידו כ"מבצע ניקיון", כשהוא נחוש להיפטר מכל הגורמים הבעייתיים, ולבנות תרבות ארגונית בהתאם למודל של המועדון בו בילה את מרבית הקריירה, כולל זכייה ב-2 אליפויות: מיאמי היט.

כך, בתוך פחות משנה, ג'ונס הפך את הקבוצה לחלוטין, כשהוא מותיר בה 3 שחקנים בלבד מהסגל שקיבל – בוקר, אייטון ומיקאל (שהשמועה אומרת שהיה בכלל בחירה שלו ולא של מקדונה), כל השאר נמכרו למרבה במחיר, ואם צריך, אז גם במחיר הפסד. ביקורות נשמעו בשפע, גם לגבי הבחירות שלו בדראפט, אלא שג'ונס היה בשלו – אם אתה לא מתאים לתרבות החדשה של המועדון, זאת שמקדשת עבודה קשה, קבוצתיות ותחרותיות – אתה לא תהיה כאן.

במקביל, ג'ונס דאג לשכנע את רוברט סארבר (שלא נודע בפזרנותו המוגזמת) לפתוח את הארנק, כאשר לאחר שנים ארוכות בהן הקבוצה הימרה על מאמנים חסרי ניסיון, ג'ונס פיטר את קוקושקוב האנמי, והחתים את מונטי וויליאמס על חוזה ארוך טווח ל-5 שנים. מהר מאוד התברר שמונטי הוא בדיוק מה שהקבוצה הזאת הייתה צריכה, תוך שהוא מקבע מהר מאוד את רוח המועדון החדשה: everything you want is on the other side of hard.

בעונה הקודמת זה עוד חרק. על אף פתיחה מעודדת של העונה, מכת פציעות חריגה ובעיקר השעייה של 25 משחקים לאייטון, לא סייעו לקבוצה לנער לגמרי את התדמית שלה כקבוצה כושלת. יחד עם זאת, כל מי שראה מקרוב את הקבוצה, יכל לראות בברור שעל אף שהקבוצה נושאת את אותו שם ואת אותו לוגו – בפועל מדובר בקבוצה אחרת לגמרי.

ואז הגיעה הבועה… ריצה מטורפת של 8 נצחונות רצופים, כולל סל ניצחון מטורף של בוקר בשניה האחרונה מול ידיהם המושטות של קוואי ופול ג'ורג', גרמה גם לפרשנים הציניים ביותר להבין שעוף החול התחיל להתרומם.

אבל, לג'ונס זה לא הספיק. לשבור רצף שלילי של 10 שנים בלי פלייאוף זה נחמד ויפה, אבל זה לא מתאים לתרבות הארגונית שהוא ביקש להנחיל למועדון. לא בשביל זה הוא הגיע. לא בשביל זה סארבר (כן, אותו קמצן ממקודם) השקיע מאות מיליונים לשיפוץ האצטדיון, ולבניית מתקן אימונים המשוכלל ביותר בעולם. ג'ונס שוב התעלם מכל המצקצקים וראה לנגד עיניו רק מטרה אחת – אליפות.

זה מה שגרם לג'ונס להמר על כל הקופה, ולקחת את שניים מהשחקנים הכי אוהבים בקבוצה – אוברה ורוביו, ולהעביר אותם בתמורה לכריס פול (ועבדול נאדר). מהלך שהיום אולי נראה מובן מאליו, אבל בשעתו היה שנוי במחלוקת. בנוסף, ג'ונס דאג למלא את הסגל בשחקנים נוספים שהם מעל הכל סמל למקצוענות, קשיחות ומוסר עבודה  – קראודר, מור, גאלווי ואחרים, כדי לבנות קבוצה עמוקה במיוחד.

פרק ב' – 2020/21, חצי ראשון

כשמכניסים ילד לגן ילדים, הימים הראשונים מוקדשים להסתגלות. ההורים נשארים קרוב, בתקווה שהילד שלהם יצליח להסתדר בלעדיהם ללא משברים מיוחדים. איך זה הולך? לפעמים ככה ולפעמים ככה.

אם הייתי צריך לסכם את 16 המשחקים הראשונים של העונה, הייתי מסכם אותם בערך כך. לצד נצחונות סופר מרשימים על יוטה ודנבר (שניהם בחוץ, לילה אחר לילה), חווינו הפסדים מוזרים לוושינגטון ודטרויט, אשר הובילו אותנו למאזן חצוי של 8-8. לא נורא, אבל לא בדיוק מאזן של קונטנדרית בעיני עצמה.  אלא שאז, דווקא לאחר רצף של 3 הפסדים כולל אחד משפיל במיוחד ל-OKC, משהו בקבוצה – בעיקר בחיבור בין שני הכוכבים הגדולים, בוקר ופול – התחבר, והקבוצה יצאה לריצה מטורפת של 16-3, שבסיומם הקבוצה מצאה את עצמה עם היציאה לפגרת האולסטאר, כשהיא נמצאת במקום השני בליגה – לראשונה מאז עונת 2006.

בניגוד לקבוצות ההיסטוריות של פיניקס, אשר היו ידועות בעיקר כקבוצות התקפה משובחות, עם הגנה בינונית במקרה הטוב, הקבוצה הנוכחית בנויה ראש בראשונה מהגנה קשוחה, ומשחקנים שיכולים להחליף על כל עמדה. נכון לכתיבת שורות אלה, פיניקס נמצאת במקום השלישי בליגה ב-Defensive rating, עם ממוצע של 108.2 בלבד – זאת למרות שהקבוצה נמצאת במקום ה-27 בליגה בממוצע החטיפות, ומקום 25 בליגה בממוצע החסימות. איך זה? פשוט מאוד, פחות מהמרים, ויותר שומרים.

השיפור בהגנה לא בא על חשבון ההתקפה, כאשר הקבוצה נמצאת במקום השמיני ב-Offensive rating עם ממוצע של 114.6, כשהיא משחקת משחק קבוצתי, שוטף ואחראי (מקום שלישי בליגה באסיסטים קבוצתיים, מקום רביעי בליגה בהכי מעט איבודים).

אמרתם שוטף ואחראי, אמרתם כריס פול. למרות שלטעמי מייחסים לו יותר מדי נקודות בהצלחה של פיניקס, אין ספק שהוא אחד מהגורמים המובילים למקום שבו נמצאת הקבוצה, על המגרש ומחוצה לה. בוקר, אייטון ואחרים מדברים באופן קבוע בראיונות על כמה שכריס פול משפיע עליהם, וכמה הוא כל הזמן מדבר ומלמד, גם על המגרש וגם בחוץ. ואם היו כאלה שחששו שהגיל יתחיל לתת את אותיותיו, הרי שלבינתיים נראה שפול לא מתכוון להאט – כאשר עם 16 נקודות, 8.8 אסיסטים למשחק (חמישי בליגה) ויעילות מטורפת, הוא נבחר לאחרונה כאולסטאר בפעם ה-11.

בוקר, אחרי התחלה מקרטעת, התחיל לקחת את המושכות, כאשר בחודש פברואר הוא נבחר פעמיים לשחקן השבוע במערב, ולראשונה בקריירה, עם ממוצעים של 28 נק' ב-53% מהשדה, 4.5 אס' ו-3.7 ר' נבחר גם כשחקן החודש (פעם ראשונה ששחקן של פיניקס נבחר מאז סטודומייר ב-2006!).

תוסיפו אליהם את אחד משחקני ההגנה הכי טובים בליגה – מיקאל ברידג'ס. את אייטון, שאמנם מאכזב התקפית, אבל נותן יופי של עבודה כמנהל ההגנה וכריבאונדר מהמובילים בליגה. ועומק בלתי נגמר שמתחיל בכנפיים – קראודר, ג'ונסון ונאדר – ממשיך בגבוהים הנהדרים מהספסל – שאריץ' וקמינסקי ונגמר בגארדים שמאפשרים מנוחה לכוכבים – פיין, מור, גאלווי וקרטר, ותקבלו את אחת הקבוצות הכי עמוקות בליגה, עם מנטליות של next man`s up, כשכל אחד יכול להתפוצץ בכל ערב נתון.  ורק לדמיין מה היה קורה אם ג'ונס היה לוקח את האליברטון במקום הרוקי המאכזב סמית'…

פרק ג' – לאן מכאן?

עכשיו נכנסים למאני-טיים. עם מערב סופר עמוק, ועם טורניר פליי-אין שמושק השנה לראשונה, אי אפשר לסמוך על מה שעשינו עד עכשיו, כאשר ברור לכולם של רצף הפסדים קטן עלול לדרדר אותנו בחזרה מאוויר הפסגות אל עבר מאבקי המיקום, וחלילה לסכן את המקום שלנו בפלייאוף עצמו.

מצד שני, אם לחזור להיות אופטימי – הקבוצה במומנטום חיובי, כשבוקר ופול סוף סוף התרגלו לשחק ביחד, כך שעם הפציעה של דיוויס, וירידה למציאות של יוטה, אפשר לפנטז אפילו על המקום הראשון בסיום העונה הסדירה.

בכל הנוגע למהלכים, אני לא צופה למהלכים משמעותיים, ובכלל לא משוכנע שהקבוצה תעשה משהו, לא בשוק הטריידים ולא בשוק החופשי, ולתחושתי פחות או יותר נסתמך על מה שיש.

ומכאן, תחזית לעשרת המשחקים הבאים:

1. אינדיאנה (ב) – הסתדרנו מולם בחוץ, נסתדר מולם גם בבית – ניצחון
2. ממפיס (ב) – קבוצה מנחוסה בשנים האחרונות, חייבים לנקום – ניצחון
3. מינסוטה (ב) – יש לנו נטיה לשחק גרוע מול קבוצות חלשות, הפעם נסתדר – ניצחון
4. מינסוטה (ב) – איכשהו נראה לי שלא נעשה זאת פעמיים רצוף – הפסד
5. לייקרס (ב) – תלוי מאוד אם דיוויס יחזור עד אז, בהנחה שעדיין ינוח – ניצחון
6. מיאמי (ח) – אחד המגרשים הקשים בליגה, ניתן כבוד לסגנית האלופה – הפסד
7. אורלנדו (ח) – מקום טוב להתאושש בו – ניצחון
8. טורונטו (ח) – מגרש לא קל, קבוצה לא פראיירית, בכל זאת – ניצחון
9. שארלוט (ח) – מהקבוצות הכי כיפיות בליגה, אבל חייבים נקמה על המשחק אצלנו – ניצחון

תחזית: 8:2.

GO SUNS!