שבוע טוב ויום ראשון של משחקים מוקדמים שמח לכולם! רגע לפני השלמת המשחקים הראשונים בכל סדרה, הגיע הזמן להשלים את הדירוג הסופי שלי לפלייאוף על בסיס התיאוריה שכל קבוצה צריכה שלושה כוכבים כדי לזכות באליפות. הסבר מפורט יותר על התיאוריה אפשר לקרוא כאן.

לדירוג מקומות 9-16 לחצו כאן.

בפעם האחרונה לעונה, הגיע הזמן לקבל החלטות קשות. יאללה לדירוגים:

8. מיאמי היט

שלושת המוסקטרים: ג'ימי באטלר, באם אדבאיו, אריק ספולסטרה.
דארת'ניאן: טיילר הירו.

מיאמי צריכה גיבור. אחרי עונה חלשה ביחס למצופה, ההיט מצאו את הקצב ועלו לפלייאוף מאותו מקום שבו עלו בשנה שעברה. אז, הם הוכיחו שהם הקבוצה הקשוחה בליגה, שיכולה לנצח כל אחת ויכולה להתאים את עצמה לכל סיטואציה שתפגוש. הסגל העמוק שלה מאפשר לספולסטרה לשחק במגוון דרכים ושיטות, כאשר הויתור על השחקנים הגבוהים שלה (אוליניק ולנארד) התברר כשיחוק.
מוזר להגיד על פיינליסטית העונה שעברה שהיא צריכה גיבור, כי יש לה אחד, הירו שמו, הוא פשוט בוחר מתי להופיע. כאשר נתנו לו את המפתחות לעמדת הרכז בהיעדר הכוכבים, הוא לא הצליח לשחזר את הרמה מהעונה שעברה וירד לספסל. בפלייאוף האחרון הוא היה פנומנלי והיה אחת הסיבות המרכזיות למסע של ההיט. אם יצליח לשחזר את אותה יכולת, הם יכולים לשחזר את ההישג, ואולי אף לזכות בגביע לארי אובריאן.

7. פילדלפיה 76

שלושת המוסקטרים: ג'ואל אמביד, בן סימונס, טוביאס האריס.
דארת'ניאן: דוק ריברס.

היי סירי, איך קוראים לקבוצה מעולה שלא מצליחה לממש את הפוטנציאל שלה? פילדלפיה 76? מעולה, בדיוק מה שחיפשתי. התהליך של סם הינקי הגיע לנקודת רתיחה בקיץ שעבר, כאשר ברט בראון פוטר (שנתיים מאוחר מדי), דריל מורי הגיע והביא אליו את דוק ריברס, שהוציא מאמביד עונה פנומנלית בדרך למקום הראשון במזרח. אז מה קורה אם לוקחים את המאמן שאיבד הכי הרבה פעמים יתרון 1-3 בפלייאוף, משלבים עם ג'נרל מנג'ר שהתעסק בלבנות קבוצה שתנצח קבוצה אחרת ללא הצלחה, ומוסיפים קרטוב של זיכרונות מכדור שקופץ 4 פעמים על הטבעת ובסוף נכנס? התשובה היא תעלומה.
על הנייר, אם הם לא מגיעים לגמר המזרח זה כישלון טוטאלי. בראי ההיסטוריה, אם הם מגיעים לגמר המזרח זה הישג מדהים – האריס ידוע בתור אחד שלא מופיע לפלייאוף, סימונס עדיין שחקן מוגבל שאי אפשר לסמוך עליו בהתקפה ואמביד יכול לתת סדרה של 30-15 ולא להתקרב בכלל ליריבות. אם ריברס, שלא הצליח לעבור את הסיבוב השני במשך 9 שנים, יצליח לשמור על יציבות ולהתאים את הכדורסל של הסיקסרס ליריבותיה, גם אליפות זאת לא מילה גסה.

6. פיניקס סאנס

שלושת המוסקטרים: דווין בוקר, דיאנדרה אייטון, מונטי וויליאמס.
דאת'רניאן: כריס פול.

אף אחד לא היה מאמין שבגיל 35 כריס פול יצליח להוביל 5 קבוצות שונות לפלייאוף. הרכז הותיק עשה בפיניקס את מה שעשה באוקלהומה בשנה שעברה – לקח קבוצה צעירה עם פוטנציאל והצעיד אותה למקום גבוה הרבה יותר מהתחזיות. הרי היה ברור שפיניקס יהיו בפלייאוף אחרי הריצה הנהדרת שלהם בבועה, וויליאמס נראה כמו בול פגיעה בעמדת המאמן, הפוטנציאל הקבוצתי התחיל סוף סוף להתחבר ופול, שהיו עליו שמועות בתור רעל בחדר ההלבשה, הגיע כדי לאחד הכל ולהטיס את הסאנס קדימה.
אז למה היא לא ממוקמת גבוה יותר? כי בנוסף להיותו פוינט גאד, פול הוא נאחס גאד. הוא לא הצליח לסיים את הנאחס של הקליפרס ולהגיע לגמר המערב וגם כשהגיע לשם ב-2018, פציעה שלו מנעה ממנו להגיע לגמר ה-NBA ולהפסיד לווריורס בשבעה משחקים. אבל בכל זאת אפשר למצוא שם סיבות לאופטימיות – בלעדיו הם קבוצה מעולה שיודעת להגיע למאני טיים בצורה מיטבית וגם העשור השחון ללא פלייאוף נגמר הרבה לפני סיום העונה. אם רצף אחד נגמר, אין סיבה שהאחר גם לא יגמר, ויביא לפול הופעה ראשונה בסדרת הגמר של הליגה.

5. מילווקי באקס

שלושת המוסקטרים: יאניס אדטקומבו, קריס מידלטון, ג'רו הולידיי.
דארת'ניאן: מייק בודנהולצר.

כבר כתבתי בעבר שיאניס לא ייקח אליפות עד שהוא ילמד לקלוע ואני עדיין עומד על זה, אך מוסיף הסתייגות קלה – אם יאניס יתאים את עצמו ליריבות כמו שהן מתאימות את עצמן אליו, בהדרכת המאמן שלו, הוא יזכה בטבעת.
מילווקי שחזרה העונה את אותה סולידיות שאפיינה אותה בכל תקופת שלטון הגריק פריק – הרבה ניצחונות, מעט הפסדים, הבטחת ביתיות בפלייאוף, יאניס מציג מספרים מפלצתיים, מידלטון עוזר לו ויש רכז שיודע לעשות הגנה. כל אלה הם אחלה של נתונים, אבל זאת בדיוק הבעיה – הם נוסעים על קרוז קונטרול ולא שמים לב למהמורות שבדרך.
לפני שנתיים, הם הובילו בגמר המזרח על טורונטו 0-2 בדרך למה שנראה כמו סוויפ קליל, ואז ניק נרס ביצע התאמות ליאניס והם התפרקו עם 4 הפסדים רצופים. בעונה שעברה, ספולסטרה נתן ליאניס חופש מוחלט מחוץ לקשת וסגר לו הרמטית את הצבע בדרך להדחה מפתיעה כבר בחצי הגמר. המשותף לשתי הסדרות הן שמאמן אחד ביצע התאמות ושינויים למען הניצחון והמאמן השני לא עשה כלום. בודנהולצר מאמין בשיטה שלו ובקצב הזה, השיטה שלו תשלח אותו הביתה מוקדם מהצפוי. החילוף של הולידיי בבלדסו הוא משמעותי לפלייאוף ואיתו אפשר להגיע רחוק יותר, אך אי אפשר להישאר מקובע, כי זה לא עובד, לא עבד ולא יעבוד. התאמה אחת של בודנהולצר בסיבוב, ויש גמר ראשון למילווקי מאז 1973/74.

4. דנבר נאגטס

שלושת המוסקטרים: ניקולה יוקיץ', מייקל פורטר ג'וניור, ארון גורדון.
דארת'ניאן: פאקונדו קמפאזו.

השנה דנבר הייתה יכולה להגיע לסדרת הגמר הראשונה בהיסטוריה שלה. כל הכלים כבר הונחו על השולחן – יוקיץ' בעונת MVP, פורטר ג'וניור מראה למה הוא היה מועמד לבחירה ראשונה בדראפט 2018, ארון גורדון הגיע בטרייד דדליין וג'מאל מארי התחיל להזכיר בקצת את גרסת הבועה שלו, אבל כל זה השתנה כשהוא נפצע.
החלל שנוצר בעמדת הרכז הרגיש ענק, שכן אף אחד מהרכזים המחליפים שנמצאים ברוטציה לא יכול להביא את היכולות ההתקפיות של מארי. אז מייק מאלון הימר על קאמפאזו, וקשה להגיד שהוא מתחרט על זה.
אמנם הוא קולע רק 10 נקודות למשחק מאז שעלה לחמישייה, אבל חכמת המשחק שלו מפצה על זה. הוא יודע למצוא כל שחקן בכל מקום והמהירות שלו יכולה להפתיע כל שומר. בהגנה הוא עדיין מיס מאץ', אבל זה פחות משנה כששאר השחקנים שסביבו מצליחים לכפות עליו. אם הנאגטס יצליחו לעשות היסטוריה, הרבה מהמחמאות ילכו לארגנטינאי.

3. לוס אנג'לס קליפרס

שלושת המוסקטרים: קוואי לאונרד, פול ג'ורג', סרג' איבקה.
דארת'ניאן: ראג'ון רונדו.

השנה זאת השנה. אם לא השנה, אז גם לא בשנה הבאה, או בזאת שאחריה וכן הלאה. אין מצב שקבוצה עם קוואי, ג'ורג', רונדו, ג'קסון, קאזינס ואיבקה לא תגיע לגמר המערב לפחות. לכאורה, זה הסגל הטוב בליגה, אבל הקליפרס הוא מועדון מיוחד, במובן הלא טוב של המילה.
הקליפרס, על כל גלגוליו, לא הגיעו לגמר אזורי. בשנה שעברה הם ראו איך הרצף הזה מסתיים כשהובילו ב-15 הפרש 9 דקות לסיום משחק מספר 5 מול דנבר, אך זרקו לפח יתרון 1-3 והפסידו במשחק השביעי, שזכור בעקבות אותה זריקה לשלוש שפגעה בצד הקרש.
באותו הפלייאוף, אצל היריבה העירונית, רונדו הראה שהוא נכס בעל חשיבות עצומה בפלייאוף. אם בעונה הסדירה זה נראה שהוא לא מתאמץ, בפלייאוף הוא לוקח את הכישורים שלו כמה צעדים קדימה ומזכיר את האולסטאר שהיה במדי בוסטון בסוף שנות האלפיים. אם בסוף יתברר שזאת החתיכה החסרה שהקליפרס חיפשו, קוואי יוסיף עוד טבעת לאצבע, ואולי גם עוד finals mvp לרזומה.

2. לוס אנג'לס לייקרס

שלושת המוסקטרים: לברון ג'יימס, אנתוני דיוויס, אנדרה דראמונד.
דארת'ניאן: דניס שרודר.

מצטער על הטעות בכותרת ומצטער בפני הקבוצות האחרות. הלייקרס לא צריכים להיות במקום השני, או אולי אפילו לא בעשירייה הראשונה, במיוחד אחרי העונה שעברו. בכותרת צריך להיות רשום לברון ג'יימס, וזה שהוא לא נמצא במקום הראשון גורם לי לאי נוחות בעת כתיבת שורות אלו. פשוט אי אפשר ללכת נגדו.
קודם כל, בכל אחת מ-13 הופעותיו בפלייאוף, הוא מעולם לא הפסיד בסיבוב הראשון ורק בשלוש מהן הוא לא הגיע לסדרת הגמר. אי אפשר ללכת נגד ההיסטוריה. כשיש לו את הפאוור פורוורד הטוב בליגה, בשילוב סנטרים סקוררים וקלעי שלשות מסביבו, קשה שלא להמר עליו לאליפות, גם אם הוא היה צריך פלייאין בשביל להיכנס.
מצד שני, זאת הפעם הראשונה שאין לו יתרון ביתיות לאורך כל הפלייאוף ופעם ראשונה שהוא מגיע אליו אחרי התאוששות מפציעה ארוכה. הוא צריך עוד עזרה ביצירת נקודות וניהול המשחק, ובשביל זה הביאו את שרודר.
הסקורר הגרמני ידוע בחוסר עקביותו. הוא פורח בתור שחקן שישי, אך הקבוצות שלו מתקשות יותר כשהוא מנהל את ההצגה. בשביל להצליח בפלייאוף, הוא יהיה חייב לתת את מה שרונדו נתן בעונה שעברה – שקט תעשייתי כשלברון על הספסל, ייצור נקודות בצורה עקבית ולחץ על הרכזים של היריבה. העונה, יותר מתמיד, הלייקרס יצטרכו את הממבה מנטליטי.

1. ברוקלין נטס

שלושת המוסקטרים: ג'יימס הארדן, קווין דוראנט, קיירי אירווינג.
דארת'ניאן: ג'ו האריס.

כולם ראו את זה בא, ועדיין לא רוצים להאמין – ברוקלין נטס תהיה האלופה השנה. למרות שיש להם שחקן משמעותי פצוע (דינווידי) ולמרות שהסגל שלהם לא מספיק רחב, השילוש הקטלני של הארדן, דוראנט ואירווינג יכול לקלוע יותר מכל קבוצה, אם רק ירצו. העובדה ששיחקו ביחד רק 7 משחקים היא פסיכית, כי אף אחד עוד לא יודע איך לעצור שלישייה שכזאת, שהטווח שלה הוא אינסופי באחוזים גבוהים.
קבוצה שכזאת צריכה דארת'ניאן. היא צריכה מישהו שיכול להצטרף לחגיגת הסלים בעת הצורך ולתת את השקט כדי שהמסע יושלם במלואו. ניק קלאקסטון, שמחזיק את ההגנה של ברוקלין על הכתפיים, יכול להתאים, אבל כבר יש מישהו מושלם לתפקיד, וגם הוא התחיל בתור פיתוח ישראלי. אני כמובן מדבר על ג'ו האריס.
האריס הוא הדוגמה המושלמת לאס בשרוול של הנטס – הוא האיום הרביעי בחשיבותו על הסל, אך המרכזי מחוץ לקשת. הוא קולע ב-47.5% לשלוש והוא יכול להוות את מה שריי אלן היווה למיאמי בתחילת העשור הקודם. אם הארדן או אירווינג יפצעו, הוא מספיק בשל כדי להיכנס במקומם ולזרוק יותר מהשדה כדי להגיע לאליפות ואולי בראיונות הסיכום, נשמע ממנו תודה לדיוויד בלאט.