ההרשמה נסגרת היום לליגת הבראקטים של הופס!

עונת הקורונה הראשונה (וכנראה שגם האחרונה) ב-NBA הייתה נדירה. מצד אחד, קיבלנו את כל מה שהיה אפשר לבקש: טרייד ענק, תצוגות עילאיות של שחקנים, ריצות קבוצתיות מרשימות, מפלות של "אימפריות", קבוצות מפתיעות בכל אחד מהקונפרנסים והכרה מחדש בעמדה שהפכה למוזנחת ביותר בעשור האחרון. מהצד השני, זאת הייתה עונה בלי קהל, תחושה של משחקי אימון, איבוד עניין של הרבה קבוצות בחלק מוקדם מאוד של העונה שכללו, בין היתר, תבוסות ענק בהפרשים מוגזמים. אבל אנחנו לא כאן היום בשביל לסכם, אנחנו כאן בשביל לנבא.

כפי שזה נראה כרגע, גם העונה תיאורית שלושת הכוכבים תקבע את זהות האלופה (מוזמנים לקרוא עליה בהרחבה כאן). כמו בפגרת האולסטאר, גם עכשיו הדירוג יהיה על פי אותה תיאוריה, הפעם בהשראת הרומן המפורסם של אלכסנדר דיומא האב: שלושת המוסקטרים (אם לא קראתם את הספרים/צפיתם בסרטים, מומלץ). להלן ההסבר:
לכל קבוצה שהגיעה לפלייאוף יש 2.5 דמויות שיכולות להיכלל תחת הגדרה של שחקן מסוים בתיאוריה (שלושת המוסקטרים) ועוד אס בשרוול שיכול לקחת אותן למקום גבוה מהמצופה (דארת'ניאן).

אחרי סיכומון קצר, זמן לקבל החלטות קשות. יאללה לדירוגים:

16. וושינגטון וויזארדס

שלושת המוסקטרים: ראסל ווסטברוק, בראדלי ביל, רוי האצ'ימורה.
דארת'ניאן: סקוט ברוקס.

אין יותר מדי מה להרחיב על העונה של הוויזארדס, שסוקרה בכל עת כשדני אבדיה היה כשיר. בלעדיו, הם רצו 3-15 בדרך להבטחת המקום בפלייאין, בדיוק כמו בתחזיות שלפני העונה.
בפלייאוף, כנראה, יהיה את אותו הסיפור כמו בשאר העונה – קיבעון של מאמן בשיטת הירו בול עם מינימום תרגילים ומקסימום בידודים.
ברוקס יהיה חייב לשנות שיטה ולהשתמש יותר בשחקני הרוטציה שלו כיוצרים בשביל לעבור סיבוב. האצ'ימורה וגאפורד יכולים לעשות חיים קשים לכל יריבה במזרח מתחת לסלים, ברטנס עדיין נשק קטלני לשלוש ושאר הסווינגמנים יכולים להפתיע עם יצירת המצבים הנכונה. לתחושתי, אם תהיה הפתעה במזרח, זאת יכולה להיות וושינגטון בגלל שדני לא שם כדי להרוס הכל עם הופעה ישראלית ראשונה בפלייאוף, אבל גם אם יעופו בסוויפ לא יהיה מפתיע, במיוחד מול פילדלפיה.

15. בוסטון סלטיקס

שלושת המוסקטרים: ג'ייסון טייטום, מרכוס סמארט, בראד סטיבנס.
דארת'ניאן: קמבה ווקר.

אני מניח שזה ברור למה הם כאן. אחרי 3 הפסדים בסדרת גמר המזרח ב-4 השנים האחרונות, לסלטיקס יקרה את מה שקרה לפילדלפיה נגדם בשנה שעברה – יעופו בסוויפ מביך מול קבוצה עדיפה. הפציעה של ג'יילן בראון טרפה את הקלפים ואחרי העזיבה של גורדון היוורד, אין לבוסטון אף שחקן משמעותי בעמדות הפנים מעבר לטייטום, מה שמעמיד אותם בסיטואציה הכי לא נוחה בה היו מאז 2016, אז נכנסו רק מהמקום השמיני.
וכשאין זרים, הגארדים חייבים לתת את הטון. אחרי שבפלייאוף הקודם מרכוס סמארט היה הרכז המרכזי, הפעם קמבה ווקר חייב לתפוס את מקומו. אחרי פלייאוף נוראי מבחינת אחוזים לשלוש ועונה עם ירידה קלה בכל המדדים, סטיבנס צריך את ווקר בשיאו כדי שיוכל לפחות להילחם מול ההתקפה הקטלנית בליגה. לדעתי, כל דבר מעבר לסוויפ בסיבוב הראשון יכול להיחשב להישג.

14. ממפיס גריזליס

שלושת המוסקטרים: ג'ה מוראנט, יונאס ואלצ'יונאס, דילון ברוקס.
דארת'ניאן: טיילור ג'נקינס.

אף אחד לא ציפה שהגריזליס יגיעו לאן שהגיעו כל כך מהר. אם הייתם שואלים את האוהד הממוצע לפני שנתיים "מי יגיע קודם לפלייאוף, מוראנט או זאיון?", לפחות 95% היו מהמרים לא נכון. אחרי שהגיעו לפלייאין בשנה שעברה, הצליח ג'ה לדחוף את הדובים קדימה לעבר הופעת פלייאוף יחסית מפתיעה. הסגל הכישרוני בשילוב עם מאמן צעיר שמתאים לרוח המועדון הצליח להפיח חיים ושמחה במועדון יחסית אפור, כשנראה שהפוטנציאל שלה עדיין לא התממש.
קשה להביא אס מהמקום השמיני במערב, אבל אם יש אחד כזה, הוא חייב להיות המאמן. בכל ההיסטוריה שלה, ממפיס תמיד נעזרה במאמן שעשה את ההבדל ולקח קבוצה מדשדשת למאבקי פלייאוף עקובים מדם. ג'נקינס יכול להפוך לכזה אם ידע לחזק את ההגנה שלו ובמקביל לפתח את השחקנים שלו התקפית. אם יצליחו להפתיע את הקבוצה (בדגש ענק הקבוצה) השלמה בליגה, הם יהפכו שוב לסינדרלה המושלמת, או לסוס השחור. בכל מקרה הם יודעים לגלם את שני התפקידים.

13. אטלנטה הוקס

שלושת המוסקטרים: טריי יאנג, ג'ון קולינס, קלינט קאפלה.
דארת'ניאן: נייט מקמילן.

נייט מקמילן הוא קוסם. אין דרך אחרת להסביר איך כמעט בכל עונה הוא מצליח לקחת קבוצה, שכבר קראו עליה קדיש בשלב כל שהוא של העונה, לפלייאוף. הוא עושה זאת בנונשלנט, מבלי שאף אחד שם לב, וגורם לכולם להרגיש שהקבוצה שלו היא חלק לגיטימי מהצמרת עם פוטנציאל להפתיע.
ואז מתרסק.
המאזן שלו בסיבוב הראשון של הפלייאוף הוא 16-3, הכי גרוע מבין המאמנים בליגה שלקחו חלק בלפחות 4 סדרות סיבוב ראשון. העונה עומד סביבו סגל טוב, המשלב בין כוכבים צעירים לוטרנים מנוסים שיודעים דבר או שניים על סדרות פלייאוף ויתנו את הביטחון לחדר ההלבשה. טריי יאנג יגיע לפלייאוף הראשון בקריירה וינסה לעשות את הבלתי יאומן – לקחת את נייט מקמילן לסיבוב השני ולסיים את הרצף המאוד ייחודי שלו.

12. ניו יורק ניקס

שלושת המוסקטרים: ג'וליוס רנדל, דריק רוז, אר ג'יי בארט.
דארת'ניאן: תום תיבודו.

את הסיפור של הניקס העונה אפשר לספר דרך אגדת הילדים הקוסם מארץ עוץ – תיבודו הגיע לניקס ולקח איתו למסע את רנדל ובארט במטרה למצוא להם ייעוד אמיתי בעולם של ג'יימס דולאן. באמצע הסיפור הגיע דריק רוז וכל אחד קיבל את מה שהיה חסר לו – בארט קיבל ביטחון, רוז קיבל גאולה ורנדל קיבל חופש. ביחד, הם הפכו את הניקס הנוכחית ממועמדת ללוטרי לקבוצת פלייאוף ראויה, לראשונה מאז 2013.
מה יצא ממנה? רק אלוהים יודע. המדיסון סקוור גארדן לא רגיל לחוות פלייאוף, וגם השחקנים הראשיים  בה לא רגילים – רוז לא שיחק שם כמעט עשור, בארט רק בשנה הראשונה שלו בקבוצה אמיתית ולרנדל זאת תהיה הפעם הראשונה שהוא ימשיך לשחק כדורסל מעבר לעונה הסדירה. על פי הסטטיסטיקה, תיבודו לא מגיע לאותו סיבוב כמו שהיה בפלייאוף הקודם שלו. אז, הוא הגיע לסיבוב הראשון. עכשיו? הכל יכול לקרות במכה של הכדורסל.

11. דאלאס מאבריקס

שלושת המוסקטרים: לוקה דונצ'יץ', ריק קרלייל, טים הארדוואי ג'וניור.
דארת'ניאן: קריסטפאס פורזינגיס.

אם דאלאס הייתה רכבת הרים, היא כנראה הייתה רכבת ההרים המשפחתית בלונה פארק בתל אביב, כזאת שמתאימה לכולם – יש עלייה קלה בהתחלה, ירידה יחסית תלולה אבל קצרה ואחריה קצת סיבובים כדי לתת בוסט לעלייה הסופית וחוזר חלילה. קרלייל הוא זה שמפעיל אותה, לוקה אחראי על הניווט והארדוואי שומר עליה שלא תסטה מהמסלול. בסופו של דבר, היא הגיעה ליעדה ומוכנה לסיבוב נוסף.
אבל המאבס רוצים להתקדם. נמאס להם להיות אטרקציה שמושכת קהל רק בזכות היופי שלה ולא בזכות העוצמה או המהירות, הם רוצים לגרום לדפיקות לב מואצות אצל היריבות. הם רוצים להיות האנקונדה.
בשביל להיות האנקונדה, הם צריכים את פורזינגיס. לפי מה שבדקתי, קרלייל לא יכול לשחק גבוה שקולע מבחוץ בליגה והמאבס חייבים יוניקורן שיהיה כוח משמעותי בהתקפה כשכל העיניים על דונצ'יץ'. כשפורזינגיס נפצע בסדרה נגד הקליפרס, קוואי וג'ורג' עשו תורנות על לוקה בהגנה ואמללו אותו. אם הם רוצים לעבור סיבוב, או שיהיה סיכוי לעבור סיבוב, פורזינגיס חייב לחזור להיות אותו אולסטאר שהיה עד הפציעה ב-ACL לפני שלוש שנים.

10. פורטלנד טרייל בלייזרס

שלושת המוסקטרים: דמיאן לילארד, סיג'יי מקולום, יוסוף נורקיץ'.
דארת'ניאן: כרמלו אנתוני.

ללילארד נמאס. נמאס לו משנים של מלחמות עולם נגד קבוצות היסטוריות ושחקנים היסטוריים שמעיפים אותו בכל פעם. נמאס לו מהתקשורת, שאומרת לו פעם אחר פעם שהוא לא יזכה באליפות בפורטלנד, ונמאס לו להיות הסוס השחור של כל פלייאוף אליו העפיל. זה שנמאס, לא אומר שזה יפסיק.
אחרי עוד עונה בה סחב את הבלייזרס לפלייאוף, הוא מגיע לראשונה לפלייאוף עם סגל שיכול להסתכל בלבן של העיניים לכל שאר הקבוצות במערב. סיג'יי מקולום הוא כבר תאום שלו, יוסוף נורקיץ' מתחיל להניע אחרי מכת הפציעות שלו וכרמלו אנתוני הוכיח שאפשר לסמוך עליו כשאף אחד לא פוגע. אם לילארד יעביר קצת מהווינריות שלו בפלייאוף לכרמלו, מקולום ונורקיץ', אל תופתעו לראות הבלייזרס בגמר המערב, או אפילו יותר גבוה.

9. יוטה ג'אז

שלושת המוסקטרים: דונובן מיטשל, רודי גובר, מייק קונלי.
דארת'ניאן: קווין סניידר.

וואו, וואו, וואו. למה נראה לך שהקבוצה עם המאזן הטוב בליגה היא רק תשיעית בדירוג הזה? יש בה את שחקן ההגנה של העונה (גובר) והשחקן השישי של העונה (ג'ורדן קלארקסון), הם משחקים קבוצתי בהתקפה בצורה כמעט מושלמת וזה סגל שרץ כבר כמה שנים ביחד. למה לעזאזל הם פה?
אז למה באמת הם פה? כי הם עקביים בצורה מאוד מחשידה. הם שומרים על כמות ניצחונות יחסית דומה לאורך השנים, מגיעים לפלייאוף ופתאום משהו שם נכבה. הפלייאוף האחרון הם היו מרחק של רבע וחצי מלעלות סיבוב יחסית בקלילות עם הופעות מטורפות של מיטשל, אבל נכנעו לקאמבק ענק של דנבר. בעונה שלפניה, הם לא היוו יריב ראוי לג'יימס הארדן וחבורתו.
העונה, יש תחושה חזקה מאוד באוויר שאין להם את זה. חוץ ממיטשל, אין לקבוצה אי של יציבות שאפשר לסמוך עליו התקפית בפלייאוף. קווין סניידר קיבל יתרון ביתיות בפעם הראשונה שלו כמאמן ועדיין זה לא מרגיש מספיק בשביל לשחזר את ימי סטוקטון-מאלון ולהגיע לגמר. ניווט טוב שלו, בשילוב המשחק הקבוצתי המעולה, יביא אותם גבוה. או עד שלושה ניצחונות בסיבוב הראשון. בכל מקרה, תהיה הפתעה.