דרור פישר אוהד לייקרס שאוהב קבוצות עם גופיה צהובה.

*

דעה לא פופולרית: יאניס אדטוקומבו לא יקח אליפות ככוכב ראשי במילווקי באקס. נכון, הוא נבחר בשנתיים האחרונות לmvp, בשנה האחרונה צירף את תואר שחקן ההגנה של העונה וכעיקרון הוכתר לשחקן השלם הטוב ביותר בעולם, אז למה אני חושב ככה? הנה כמה סיבות:

1.המרכיבים

מאז יוסטון בשנת 1994, לכל קבוצה שלקחה אליפות היה מכנה משותף: האלופה הייתה מורכבת מגבוה שדומיננטי בצבע, סקורר שיכול ליצור לעצמו נקודות בקלות ושחקן מנהל משחק. אם אין את שלושתם, הסיכוי לאליפות נמוך עד בלתי אפשרי.  בעשור האחרון התווסף למשוואה עוד אלמנט: הגבוה הדומיננטי חייב להיות איום גם מעבר לקשת השלוש – החל מדירק נוביצקי וכריס בוש עד לקווין דוראנט ופסקל סיאקם, כאשר אפילו טים דאנקן שיפר את הקליעה מחצי מרחק לכדי אומנות.

הפלייאוף האחרון המחיש בצורה מופלאה את הצורך בשחקן כזה – ארבעת הקבוצות שהגיעו לגמר האזורי החזיקו בשחקן כזה, ובדרך עברו קבוצות שאין להם שחקן כזה בנמצא (בין אם זה בנפשו כמו סיאקם).

במילווקי יש את שלושת האלמנטים שציינתי מקודם: קריס מידלטון הוא קלעי מחונן, ג'רו הולידיי הוא גארד יוצר שיודע לנהל משחק ויאניס שולט בצבע של הליגה כבר שלוש שנים רצופות. עדיין, כל זה לא תורם לבאקס לזכות באליפות כי יאניס פשוט לא יודע לקלוע מחוץ לקשת השלוש. או מהעונשין. מה שמוביל אותנו לסעיף מספר 2.

2.הנתונים

ה-mvp המכהן מעמיד אחוזי קריירה של 28.4% מחוץ לקשת ו-72% מקו העונשין בעונה הרגילה. אלה לא אחוזים מספיק מאיימים כדי לשמור על יאניס מחוץ לצבע. כבר התרגלנו לראות קבוצות שלא מפריעות לו לזרוק 5.5 שלשות למשחק בעונה האחרונה, ולקלוע רק 1.5 מהן. גם לעשות עליו עבירות זה משתלם – בעונה האחרונה הוא קלע רק ב-63%  מהעונשין נתונים שמזכירים את ימי "האק א שאק" הידועים לשמצה.

כשמגיעים לפלייאוף, הנתונים הם פחות או יותר אותו דבר – הוא זורק שלשה פחות בממוצע וקולע את אותה כמות, כך גם מהעונשין עם פחות זריקות (6.5 מתוך 10.1 בשנתיים האחרונות) וכשהשיפור בנתונים מינורי על גבול הלא קיים, קשה מאוד לקחת אליפות. עד עכשיו, נתונים פשוטים. לכאורה, יאניס עדיין יכול לקחת אליפות במילווקי ככוכב ראשי, וכל מה שחסר לו זה מצרך שלא כל כך קשה להשגה בליגה וסעיף מספר 3.

3.היכל התהילה של כוכבי המשנה

הראשון בליגה שהשתמש בצורה מובהקת באולסטארס ככוכבי משנה כמפתח לאליפויות הוא לברון ג'יימס, שהרכיב יחד עם דווין וויד ופט ריילי חבורה של שחקנים שעונה על המרכיבים של קבוצת אליפות כל הדרך לשתי אליפויות רצופות מתוך ארבעה גמרים רצופים. אחרי שהצליח שם הוא חזר לקליבלנד של קיירי אירווינג, ששימש כתחליף הולם לוויד והביא איתו את קווין לאב כתחליף לכריס בוש. לברון יצר שם את אותו מודל שהצליח במיאמי בדרך לעוד ארבעה גמרים רצופים ואליפות אחת, רק משום שמולם הייתה הקבוצה הטובה בעידן המודרני.

לברון, כמו יאניס, היה ידוע בתור שחקן שלא מאיים לשלוש. הוא חווה את ההתפתחות של המשחק ממשחק איטי למהיר, מדטרויט מודל 2004 עד ליוסטון מודל 2020, משאקיל אוניל עד לניקולה יוקיץ'. הוא ידע שהוא צריך לשדרג את ההתקפה שלו כדי להמשיך לנסות להילחם על אליפויות בליגה שמשנה כל הזמן ולמרות שהאחוזים דומים מאוד למה שהיו לפני, ניתן לראות שינוי במשחק שלו. מה השינוי?

4.מנטליות

לברון כיום הוא השחקן הכי טוב מנטלית ב-nba. המנטליות שלו גרמה לקבוצות שלו להגיע לתשעה מתוך עשרת סדרות הגמר האחרונות (!) ולמרות שהפסיד ב6 מתוכם, בכל עונה הוא הצליח לגרום לחבריו להאמין שאפשר לעשות עוד עונה כזאת, הקנה להם את הביטחון הדרוש וסחף אותם עם הכריזמה הבלתי נגמרת שלו.
בינתיים במילווקי, יאניס התפתח משחקן אלמוני לגריק פריק והם הבינו שיש להם בידיים שחקן היסטורי לראשונה מאז ימי אוסקר רוברטסון וכארים עבדול ג'אבר, וצריך להקים סביבו קבוצה שתאפשר לו להחזיר את הפרנצ'ייז לקדמת הבמה. רק דבר אחד הם שכחו.

5.ביטחון

לאדטוקומבו, שהחל לשחק כדורסל רק בגיל 13, אין ביטחון בזריקה שלו. הוא הסתמך במשך 13 שנים על יכולת אתלטית נדירה בשילוב עם גודל ייחודי. הוא לא תיאר לעצמו שיום יבוא והוא יהיה כוכב ובעל המשכורת הגבוהה בהיסטוריה של הליגה הטובה בעולם וככל הנראה, לא סיגל לעצמו את הביטחון מזריקה מחוץ לצבע, שתהפוך אותו לשחקן מהטובים בהיסטוריה. ב-2 הסדרות בהן הודח נגד קבוצות שסגרו לו את הצבע, נגד מיאמי ב-2020 וטורונטו ב-2019, הוא זרק 16.6 זריקות למשחק (לעומת 18.4 זריקות ב-2 העונות הסדירות). בזמן שכוכבים אחרים לוקחים את המשחק על עצמם בפלייאוף, יאניס זורק פחות.

השחקן הכי דומה ליאניס שסובל מאותה בעיה הוא בן סימונס, הגארד/פורוורד של פילדלפיה. דני גרין, קבלן אליפויות ושחקן 3 אנד D מהטובים בליגה, אמר עליו שהוא לא מחטיא באימונים מחוץ לקשת, אבל כשזה מגיע למשחק רשמי, הביטחון שלו נופל לרצפה והוא לא מצליח להשיג נקודות מחוץ לצבע. בנוסף לכך, סימונס עומד על ממוצע קריירה של קצת פחות מ60% מהעונשין, יותר גרוע משל יאניס, ובמשחק של היום קשה לתפקד בלי אחוזים טובים, ואתם כבר יודעים מה הולך לבוא עכשיו.

6.עונשין

הביטחון של שחקן בזריקה בא לידי ביטוי בצורה הכי טובה בזריקות עונשין. דוגמה נפלאה לכך היא מייקל ג'ורדן שזרק זריקה בעיניים עצומות בזמן משחק בגלל התערבות עם דיקמבה מוטומבו, או אנתוני דיוויס שקלע זריקה שניצחה את משחק האולסטאר האחרון.

גם יאניס עמד בסיטואציה כזאת בפתיחת העונה במשחק מול בוסטון – הוא קיבל אפשרות להשוות את המשחק כאשר הבאקס היו בפיגור 2 ונותרו 0.4 שניות לסיום, והצליח לקלוע את הזריקה הראשונה ולהחטיא את השנייה. לאחר המשחק אמר "ברור שבמצבים כמו שהיו לי היום, יש לא מעט לחץ. יש הרבה על הכתפיים שלך, ואתה יודע שאם תחטיא, המשחק הלך לאיבוד." בנוסף, הוא הודה שזה עניין מנטלי והדרך לפתרון עוד ארוכה.

7.מקרי עבר

אחרי שעברנו על בעיית הביטחון והזריקה שלו, נשארה רק שאלה אחת פתוחה, שהיא סוגיית הכוכב וגם כאן, ישנם תקדימים.

בלייק גריפין הגיע ללוס אנג'לס קליפרס כבחירה הראשונה בדראפט 2009 ואחרי עונה שישב בחוץ, סיפק עונת רוקי נהדרת וזכה למעמד אולסטאר בליגה. הקליפרס הבינו שיש להם קלף מעולה בידיים ומקום בתקרת השכר והביאו בטרייד את כריס פול, הרכז שנחשב לטוב בליגה דאז. שניהם, יחד עם דיאנדרה ג'ורדן הציגו לעולם את הלוב סיטי, מופע של דאנקים ואסיסטים בדרך להיות הקבוצה שהכי כיף לצפות בה בליגה. למרות זאת, הם לא הצליחו להתקדם מעבר לחצי גמר אזורי בכל עונה – גם כשהגיעו ליתרון 3:1 נגד יוסטון הם איבדו אותו.

ראסל ווסטברוק נבחר ע"י סיאטל סופרסוניקס, לימים אוקלהומה סיטי ת'אנדר, ב-2008 בסיטואציה נהדרת עבורו – קבוצה צעירה עם דוראנט שנבחר לרוקי העונה הקודמת. כל מה שנדרש ממנו זה להיות הכוכב המשני, וכך עשה. הצמד, בתוספת ג'יימס הארדן שנבחר בדראפט אחריו, הוליכו את הת'אנדר מבנייה מחדש לטוענת לאליפות בקצב מסחרר והצליחו להגיע פעם אחת בלבד לסדרת הגמר.

המשותף בין שני השחקנים הללו ליאניס הוא פשוט: לשלושתם אין קליעה מספיק יציבה כדי להיות כוכבים ראשיים בקבוצה עם שאיפות: בלייק גריפין ניסה את מזלו בקליפרס ונתן עונת שיא במובנים שלו, אך דוק ריברס לא ראה בו את הכוכב שרצה ושלח אותו בטרייד לדטרויט המדשדשת, ושם הוא בעיקר פצוע. ראסל ווסטברוק סיפק שלוש עונות רצופות עם ממוצע טריפל דאבל, אבל קלע באחוזים רעים מהשדה ולא הצליח לעבור סיבוב בפלייאוף. בעונה שעברה הוא עבר לתפקד ככוכב משני ביוסטון של ג'יימס הארדן ואחרי שלא הסתדר גם שם, עבר לוושינגטון של בראדלי ביל ונראה שהוא עבר להתעסק בתפקיד המבוגר האחראי. אפשר גם כאן להזכיר את סימונס, אבל כנראה שהנקודה ברורה. שחקנים מהסוג הזה לא מסוגלים לשמש ככינור שני כי אין להם את החבילה השלמה הדרושה מכוכב בליגה של ימינו. גם אם ווסטברוק וגריפין זרקו יותר מדוראנט ופול, הקבוצה לא הייתה "שלהם". יאניס בן 27, יש לו עתיד גדול לפניו. שחקנים גדולים ממנו זכו באליפויות בשנים מאוחרות יותר בקריירה וכמו שזה נראה, הוא עוד לא בשיא שלו, וזה מפחיד ומדהים בו זמנית. אם הוא יצליח לשלב קליעה יציבה מחוץ לצבע ומהעונשין בשילוב של כוכב שיכול לקחת ממנו פוקוס בהגנה, האליפויות ינהרו אליו באוטובוסים.

אם לא, הוא ייזכר כנראה בתור השחקן הגדול בהיסטוריה שלא לקח אליפות, שזאת אולי הרשימה הכי מבאסת להיות בה ראשון.