תורת המספרים: עשרים-עשרים

תורת המספרים: עשרים-עשרים

בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר

Always denied entry, by the English gentry. Now we're driving Bentleys playing Twenty-twenties – Neil Hammond/Thomas Walsh, Age of Revolution

בשנת 2008 הוקמה ״ליגת העל ההודית״ (Indian Premeire league, IPL) בקריקט ובכך סתמה את הגולל על כ400 שנה של קריקט ופתחה עידן חדש שאת תוצאותיו מי ישורינו. הליגה ההודית מתרחשת מדי שנה במשך כחודש וחצי בתקופת האביב, אבל כמו כל דבר בהודו, גם זה נזיל, מפגישה בין 8 (או יותר, גם זה נזיל) מועדונים אשר מציגים את מיטב כוכבי הקריקט בהודו ובעולם. כל הקבוצות משחקות בשיטת ליגה של בית-חוץ, ארבעת המקומות הראשונים עולים לפלייאוף המשוחק בשיטת נוקאאוט לקביעת האלופה. למרות פרק הזמן הקצרצר שמוקדש לתחרות מדובר בהפנינג ענק ששואב את הצופים ההודים תאבי הקריקט בהמוניהם (ממוצע צופים של כ25.5 אלף למשחק) למגרשים הפזורים ברחבי הודו (או בUAE, כאמור, נזיל), ומושך סכומי עתק במושגים הודים ובכלל. שווי המפעל הוערך בכ6.7 מליארד דולר, ומשכורת השחקנים הממוצעת, כ4.6 מליון דולר בעונה, ממקמת את המפעל במקום השני בעולם, אחרי הNFL ולפני הMLB. השחקנים החופשיים מועמדים למכירה פומבית מצולמת המתרחשת לפני כל עונה, ומבטיחה לשחקנים הנבחרים חוזי עתק בסדר גודל של הקריקט העולמי (ולא רק). המועדון המצליח ב12 שנות קיום המפעל הוא המומבאי אינדיאנס, שזכו באליפות 5 פעמים.

המפעל עצמו מייצג במובנים רבים את שיאו של התהליך שעבר על הקריקט במאה ה20. ממשחק ״ג׳נטלמני״ ששוחק בין אנגלים בני המעמד הגבוה, הפך המשחק לספורט בין לאומי שמושך אליו שחקנים רבים מרחבי העולם. טוב, רחבי העולם שמשחק קריקט, שזה בגדול אזור תת היבשת הודו, אוסטרליה, דרום אפריקה, אנגליה והקריביים. האופי הצנטרליסטי-קולוניאליסטי של הקריקט לא אפשר לספורט להתרחב למקומות אחרים וכך, בניגוד לענפים אחרים, נותר ברמה הזו די עד לימינו, כשמדינות כמו אירלנד ואפגניסטן רק בשנים האחרונות צורפו למעמד הנחשב של ״מדינות טסט״. במובן הזה הקריקט נותר עשורים מאחור, כשהליגות המקומיות במקום להתפתח ולעשות קהלים חדשים, נדחקות עד לנעלמות, וספורטאים רבים שפעם נהרו לקריקט בוחרים לנסות את כשרונם בענפים אחרים, יותר מכניסים. במובן הזה, התעוררותו של השוק ההודי, על מליארד תושביו חובבי הקריקט, הפך את הקריקט מענף של כ6-8 מדינות, לענף של מדינה אחת, כששאר השחקנים משאר המדינות מתחרים בעיקר על הזכות להתקבל למפעל כשחקנים זרים ולגרוף כמה מליונים עבור 4-5 שבועות של משחק.

המועדונים המשתתפים במפעל. מי פילל ומי מילל שיהיה פה IPL!

״אני רוצה להודות לך, סאשין טנדולקר, מעמקי לבי, על שאפשרת לנו לנשום את האוויר אותו אתה נושם״ – שאה רוח חאן (גדול כוכבי בוליווד)

מצד שני, כשיורדים לפרטים שמאחורי המספרים האלה, החלק של ״ההודית״ ב״ליגת העל ההודית״ קופץ לך מול הפרצוף כמו עשרות הרקדנים בכל סצינת מחול בסרט באאר באאר דחו. הודו, עד לפני מספר עשורים מדינת עולם שלישי נחשלת עם כלכלה מלאת שחיתות ומפוזרת בין שלל מוקדי כח ששתו את דמם של נתיני המדינה, הפכה תוך מעט מאד שנים למדינה קפיטליסטית עם כלכלה דוהרת ומלאת שחיתות המפוזרת בין מספר אוליגרכים ופוליטיקאים ששותים את דמם של אזרחי המדינה. בהתאם, הIPL היא כמו כל דבר בהודו, רקובה ומסואבת, רק על סטירואידים. המפעל הוקם על ידי יו״ר הBoard of Cricket Control India דאז, ניאראנאסוואמי סריניוואסאן, שהוא גם בעליה והדירקטור המבצע של חברת India Cements שהיא גם, הפלא ופלא, הבעלים של קבוצת Chennai Super Kings. ולפני שתספיקו לומר ״ניגוד אינטרסים״, הספיק סריניוואסאן להיות גם מעורב בשערוריית הימורים שבה הואשמו מספר שחקנים ועסקנים במה שמכונה spot fixing, כלומר מכירת אירועים מסויימים במשחק (ביצוע שגיאות, פסילה במועד מסויים, וכדומה) למהמרים. אחד העסקנים היה חתנו של סרוניוואסאן והדבר הוביל להשעיה של המועדון מצ׳נאי ושל הרג׳אסטאן רויאלס למשך שנתיים. הדי הסקנדל הזה ממשיכים להכות גלים, ובינתיים סריניוואסאן הושעה מראשות הBCCI בעוד משפטיו השונים ממשיכים להתנהל בערכאות השונות. בנוסף מאז תחילת הIPL, קמו ונפלו 5 מועדונים שונים, כולל הדקאן צ׳ארג׳רס שהוקם עם תחילת הליגה ולקח את האליפות השניה בהיסטוריה. כל הקריסות האלה הן של מועדונים שהוקמו, חלקם במינוף, חלקם בשיטת ה״יהיה בסדר״ או ״תשים שלט, ותספור את הכסף נכנס״. במפעל שמגלגל מאות מליונים, לא מקימים מועדון שיהיה לך מה לשרוף. והתוצאה בהתאם.

הבעיה השניה בכל הסיפור הזה היא ההשתלטות ההודית על עולם הקריקט. כמובן שמדובר במשהו שאירע בזכות, ולו רק בשל העובדה שהודו היא הגורם שהופך את הקריקט מענף שולי וזניח שמעניין רק (תיאורטית), כחצי מליארד איש, בלחץ, לענף מהמרכזיים בעולם שמושך אחריו אומות בסדר גודל של כמעט 2 מליארד איש. באותו אופן הנבחרת ההודית היא מקור הכנסה מסיבי לא רק להתאחדות ההודית, אלא לכל אומות הקריקט, כשהביקור של ההודים מבטיח הכנסה להתאחדות המקומית שדי מכסה את ההוצאות השנתיות שלה ומאפשרת לה להמשיך להתנהל, גם בזכות זכויות השידור שגורמי השידור בהודו מרעיפים על ההתאחדות המקומית, וגם בזכות הex-pats ההודים החיים בכל המדינות האחרות ונוהרים בהמוניהם לאצטדיונים. בנוסף, הכסף הגדול ששחקנים בין לאומיים עושים בליגה ההודית, גרם ללא מעט מהם להעדיף את ההשתתפות בIPL על פני ההשתתפות בנבחרות שמהן באו. די היה בכך כדי לאפשר להודו להשתלט על כל מוסדות הקריקט העולמיים, והשיא היה במינויו של אחד נ. סריניוואסאן לתפקיד יו״ר הInternational Cricket Council. או שלום! כן, אותו סריניוואסאן מהפסקה הקודמת. זה קרה ב2014, בעיצומו של אותו סקנדל הימורים, והתנהל כאילו עסקים כרגיל. משמע כמו שהאנגלים הנחילו את הקולוניאליזם והסנוביות שלהם כשהם שלטו בקריקט, כך ההודים מנחילים את השחיתות והשכונה שלהם בימינו אלה. סריניוואסאן הושעה מהתפקיד ב2015, יחד עם השעיתו בהודו, אך הנזק כבר נעשה, והקריקט העולמי במקום להפוך ליותר שוויוני ופתוח, מנוהל כרגע כטריומוויראט על ידי ההתאחדות ההודית, האוסטרלית והאנגלית, כשההודים משחקים את תפקיד קרסוס ויוליוס קיסר כאחד.

שמונת המופלאים, כל אחד תרנגול הודו

עד 120 כ20.

אבל עזבו אתכם מכל הקשקשת הפוליטית הזו, הרי אותנו מעניין הספורט, לא המסביב. למשל האיגרוף. הענף מפורק לאיזה 4 ארגונים פלוס, כל אחד עם חגורות אליפויות משלו, שחיתות מפה ועד הודעה חדשה, פשע מאורגן, מה שלא תרצו, אבל האיכות? ללקק את האצבעות (או הכפפות). אז מה עם הקריקט? האמת, לא משהו. כלומר, אני האחרון שאתלונן על זה שמשחק לוקח 3 שעות במקום חמישה ימים. ככה גם מנותק כמוני יכול לתפוס קצת קריקט. אבל הבעיה היא שזה לא קריקט. קחו לוח של 5 על 5 משבצות ושחקו עליו שח. נראה דומה, אבל זה לא אותו משחק.זה כמו הקשר בין הhome run derby למשחק בייסבול. בין תחרות השלשות למשחק כדורסל. בין דו קרב פנדלים למשחק הכדורגל. זה נראה דומה, אבל זה לא אותה חיה. קשה להסביר בלי להכנס לפילוסופיה מאחורי המשחק אבל הרעיון הוא שבפורמט הזה, לחובט אין שום ברירה אלא לנסות להעיף כל כדור שהוא רואה לכל הרוחות, שזה בתיאוריה מתנה משמיים לשחקני ההגנה שיכולים לארוב מסביבו לטעות שיעשה, אלא שה״לארוב״ הזה לוקח זמן, ועלול לעלות לקבוצה המגינה ב20-30 ריצות (או יותר). במשחק של 5 ימים, זה לא כזה אסון. במשחק של 20 אוברים (120 זריקות) שיש לך כשעה וחצי פלוס מינוס לחבוט ולהגן, זה יכול להיות ההבדל בין נצחון להפסד. התוצאה היא שההגנה לא מנסה לפסול, או אפילו להקשות, אלא פשוט נפרסת במטרה לעצור את הריצה האחת-שתיים, ולמנוע מהכדור לצאת את תחומי המגרש ל4 ריצות (או 6, רק שאת זה קשה לעצור). הזורקים שפועלים בלי תמיכה של ההגנה פשוט מנסים לזרוק שבלוני ולנסות לצמצם את הנזק, וקריקט הוא פשוט לא משחק שבנוי על עצירה דפניסיבית של ריצות. (אם זה באמת מעניין מישהו, יש פירוט על הנושא בפוסטים קודמים שלי על קריקט).

התוצאה היא שכל משחק נגמר די באופן זהה. אם צד אחד הצליח להשיג 160 ריצות, הצד השני יצליח להשיג 160 ריצות גם כן. וזה אומר שהמשחקים יוכרעו על חודן של ריצה שתיים. זה נשמע מדהים, אבל תחשבו שכל המשחקים בNBA יוכרעו על חודה של זריקה עם הבאזר. תוך עונה שתיים כל המתח יעלם, ומה שהיה אירוע מיוחד ונזכר יהפוך למשהו שגרתי. ואז גם נתחיל יותר לשים לב לכך שזריקה עם הבאזר זה לא ממש מלמד על יכולת, אלא שזה עניין של מזל. ושקבוצה שהצליחה לנצח יותר משחקים לא עשתה את זה בזכות יכולת, כי כולם קולעים אותו מספר נקודות, אלא כי הם צברו יותר פוקסים. אז נכון שאוהדי ה, נניח, לייקרס ישמחו לצבור יותר פוקסים מאחרים ויראו את זה כהוכחה שיש אלוהים והוא צהוב, אבל כל המושג של ״לנצח״, של ״להיות הכי טוב״ יאבד את משמעותו. וזה הקריקט T20 במהותו. מתחת לספקטקל ולאפקטים ולקהל המשתולל ולשאגות של הפרשנים, מדובר בפורמט שבלוני, משעמם, שלא ממש מלמד על יכולת, כשזהות המנצחת פחות נובעת מ"מי יותר טובה" ויותר מרצף אקראי של אירועים. כמו שבכל ענף קיים האיזון בין המקרי למתוכנן, ואם הוא נשבר אז המשחק כבר לא מעניין, ככה בקריקט T20, האיזון הופר באופן קריטי לטובת הקרנבל, ובכך הפך את המשחק לחסר ערך ספורטיבי. ולחובב הקריקט, שמבין שתוך עשור שניים, זה מה שישאר, אז הלב קצת נצבט.

מספר חזק: לו ברוק

נפתח ונאמר שאין בכוונתי לסקור את קורות חייו של השחקן המדהים הזה. לא כי לא בא לי, פשוט כי עמיתי יוני לב ארי עשה את זה באופן מעולה ואני מפנה אתכם לפוסט המחווה שלו לשחקן הנהדר הזה. לא, הדרך שלי לספר על מספר 20, right field, לו ברוק, תהיה לא לספר על ברוק, אלא על משהו קצת אחר. למי שיצא לראות משחק של הניו יורק מטס, בשידור המופתי של SNY, יודע שהפרשן שלהם, אחד קית׳ הרננדז, גדל והתחנך אצל לו ברוק. והרננדז, לא רק שלמד מלו ברוק כל מה שלו יכל ללמד אותו, אלא גם טורח לציין ולהזכיר את זה. עד כדי כך שהחבר׳ה של SNY יצרו גרפיקה מיוחדת שהם היו מריצים בכל פעם שהשם לו ברוק היה מוזכר, שזה ברמה של אחד למשחק שניים.

עוד סיבה למה המשחקים של המטס הם הדבר הכי כיפי לצפות בו, גם כשהבייסבול לא היה משהו.

פרק א׳ של מסכת אבות, המסכת התשיעית בסדר נזיקין במשנה מתחיל כך: ״משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.״ וכן הלאה, כל פסוק ממשיך לתאר מי מסר למי, ללמדנו כי התורה שיש לנו כרגע הועברה מאחד לשני, וכולם קראו בה, למדו אותה, והעבירו אותה תוך שהם מוסיפים את מה שלמדו ממנה. כלומר התהליך מתחלק לשניים. החלק האחד, העברת התורה עצמה כלשונה, והשני, העברת המסרים והלקחים שלמדו. לדוגמה, כבר מתארים את אנשי כנסת הגדולה שלמדו מהתורה את שלושת הדברים אותם הם העבירו יחד עם התורה עצמה. וכך ממשיך המעגל עד ימינו, וכל דור מקבל מהדור שקדם לו את התורה, מעבירה הלאה, ומוסיף עליה את הלקחים והדברים שלמד (וכמובן מעביר את הלקחים והדברים שלמדו כל הדורות הקודמים).

עכשיו, אני ממש לא משווה את הבייסבול לתורת ישראל. בתור התחלה, בניגוד לתורה, לא ידוע מי מסר את הבייסבול למועדון הניקרבוקרס שכתבו את החוקים הראשונים. אבל הרעיון דומה, וכל דור שחקנים העבירו את תורת הבייסבול לדור הבא, והוסיפו עליה את הלקחים והרעיונות שלמדו. אלא שבדרך קרה משהו. עידן הסטירואידים, שבמובנים רבים הציל את הבייסבול מהאסון שקרה לו בשביתה הגדולה של 1994, גרם לכך שהמשחק הפך ממשחק טקטי ומורכב, למשחק של חובטים גדולים שהתמקדו בלהעיף את הכדור ליציע. האנליטיקס שבאו מיד לאחר מכן, הפכו את האמצעי למטרה, כשלימדו אותנו שבפועל כל מה שחשבנו שהוא הבייסבול חסר משמעות אמיתית, ומה שקובע הוא שוב היכולת של קבוצה להשיג את ההומראן וכי לכשרון וראית משחק אין מקום כשכל תוצאה אפשרית מנותחת ומעובדת ולשחקנים יש ביד כרטיסים שמלמדים אותם איפה לעמוד ומה לעשות בכל רגע נתון. וכך מאבד הבייסבול את המסורת העשירה שלו, והופך במובן מסויים למשחק של ״שלוש התוצאות האמיתיות״: סטרייקאאוט, walk, והומראן. המשחק של לו ברוק, שהיה משחק של חוכמה, קריאת מגרש, גניבת בסיסים, טקטיקה, השגת הראן בדרך קבוצתית של ניהול החובטים ומניעתה בדרך של ניהול ההגנה על פי אותם לקחים שלמדו דורות על דורות של שחקנים כמעט ונעלם, ואיתו גם מערכת החוקים הלא כתובים שלוותה את הבייסבול כמעט מאז תחילתו. וכך, למרות שלו ברוק עזב אותנו רק בשנה שעברה, הבייסבול שלו עזב אותנו כבר עשור לפני, ולך תדע אם אי פעם יחזור.

יחזור או לא, מה שבטוח הטור הזה יחזור שבוע הבא. ועד אז, אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: פרופיל 21.

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  4. אור

    17 מרץ 2021 21:59:37

    תוד את ארז, תוכל להרחיב עוד קצת למה כל המשחקים נגמרים ממש צמודים? הבנתי את החוקים פחות או יותר, ועדיין
    .
    לגבי הבייסבול, יש משהו במה שאתה אומר אבל הנה מוקי בטס תרם המון לאליפות עם מהלכי סמוך בול, לא חושב שזה באמת ייכחד.

    1. ארז

      18 מרץ 2021 09:34:21

      בגדול אין ממש ״סיבה״ שמשחקים יגמרו תמיד צמוד, אבל האופי של הפורמט גורם לזה, דבר ראשון, ברגע שמפרקים את המשחק מכל מה שיש בו למנוע מהחובט להשיג ריצות, אז זה הופך לתחרות חבטות שהדבר היחיד שמפריע לה זה היכולת של כל השחקנים, שהיא די פלוס מינוס שווה, כולם שם ברמה בי״ל, ותנאי המגרש והמשטח וכזה. בנוסף, ברגע שצד אחד משיג, נניח, 160 ריצות, אז הצד השני בגדול מכוון לשם. נכון שיכול לקרות מצב שבו צד אחד קורס לגמרי או שמצליח להשיג 230 ריצות והשני לא מתקרב לזה, יש כאלה, אבל גם הם פחות מעידים על רמה. נגיד, בוא ניקח שתי קבוצות כדורסל, וניתן להם לשחק חיובים במשך 48 דקות, יזרקו 200 זריקות, ייכנסו בערך 70%, והתוצאה תהיה 150-150 עם איזה סטיה קלה לכאן או לכאן. זה ממש בולט למשל שאיזה שחקן בצד אחד תופס את היום של חייו ומעיף כאילו אין מחר, עושה 100 ריצות תוך חצי שעה, וסוגרים צד אחד על 210, ואז הצד השני חובט וחובט ומגיע ל180 שני אוברים לסיום, ואז מעיפים איזה 2 שישיות, פלוס 4, ועוד 2 ריצות, ששם אותם על 198, 12 ריצות מהיעד. עכשיו באובר הבא שישיה אחת זה כבר 204, ועוד נגיד 4, 208, ומספיק להם עוד דאבל או משהו לסגור ענין. ולהזכיר שבחצי הראשון החובט ההוא העיף כדורים כאילו הוא באימון, ובכל זאת זה לא הספיק להם. הסיבה העיקרית היא שהפסילות של חובטים הן המשאב העיקרי של המשחק, לא הריצות. המשחק כולו בנוי על היכולת של צד אחד לפסול את הצד השני מה שיותר מהר, שיגרום לחובטים לפסול לפני שהם set in, וימנע מהם להשיג כמות גבוהה של ריצות שהם משיגים. כדי להשיג את זה מקיפים את החובט בתופסים וזורקים לו באופן שיפתה אותו לחבוט ואז הוא מפספס והכדור עף לאחד התופסים מסביבו. אם החובט מחליט להעיף כל דבר, הוא יעוף מהר, אבל עד אז הוא ישיג את ה20-30 ריצות שלו, ואם יש לו מזל, גם 40-50. זה לא בעיה בפורמט הנורמלי. כי המטרה היא לפסול. ברגע שהמטרה היא לנסות למנוע ריצות, אתה לא יכול לשחק ככה, ואז כל הטקטיקה הולכת לפח והפסילות הופכות לפוקסים. חובט יכול להתקע שעה ויכול לעוף אחרי חמש דקות. מכאן שבסופו של דבר אין לחובטים ולהגנה השפעה אמיתית על המשחק. התוצאה היא שמה שקרה בצד אחד די קורה בצד שני. אם הצד השני מנצח זה לרוב בסביבות האובר ה19-20. אם הצד השני מפסיד זה יהיה בהפרש זעום או שהפסילה האחרונה גם תיפול באזור ה19-20. לקהל המשולהב באצטדיון זה כיף לא נורמלי. אחרי שראיתי כמה מאות משחקים כאלה, זה פשוט רנדומלי שאין מילים לתאר.

      1. אור

        18 מרץ 2021 14:59:21

        אז אני חצי מבין. למה אם קבוצה אחת חובטת מעל 200 נגיד (לפי הדוגמה שלך) עדיין יש לקבוצה השנייה סיכוי מאוד טוב להגיע למספר הזה? אתה אומר שאין הרבה יכולת להשיג כמה נקודות שרוצים אבל גם שלא משנה כמה הקבוצה הראשונה משיגה כי השנייה תמצא דרך להגיע לזה. אם זה ככה לכל קבוצה שחובטת שנייה יש יתרון עצום..
        מצד שני פחות הבנתי

        1. ארז

          18 מרץ 2021 17:47:27

          לגבי האיך, זה חצי פסיכולוגי וחצי מכני, פסיכולוגי, ברגע שיש "יעד", הקבוצה השניה מתכווננת לשם, ומן הסתם תגביר או תוריד הילוך לפי הקירבה ליעד. מכני, כי בגדול אם ניקח את תנאי המגרש, המשטח, המזג אוויר, וכל זה ונניח שאפשר לכמת אותם לכדי מספר, אז זה בערך המספר שהמשחק "שווה". ומאחר ואין ממש מה שמונע מהחובטים אז הם יגיעו לכדי המספר הזה. כמובן שצריך לזכור שלא משחקים פה נבחרת הודו נגד לוד ליונז, אלא שתי קבוצות די שוות ברמתן, ומפה השוויון. אגב, אני לא אומר ש100% מהמשחקים נגמרים ככה, תמיד יש לכאן ולשם, אבל בגדול, אפשר לראות את המגמה.
          לגבי החלק השני, יש וויכוח ענק לגבי האם יש יתרון לקבוצה השניה בקריקט מוגבל אוברים. הלדעתי יש, אבל לא כזה גדול. דבר ראשון, כשהמשחק נגמר על חודן של 4-5 ריצות, זה יכול להיות פוקס לפה פאלטה לשם לטובת הקבוצה הראשונה, נגיד שהקבוצה השניה צריכה 4-5 ריצות באובר האחרון, אבל מעשה שטן מתפלק לחובט איזה בלופ והוא פוסל, ואז החובט הבא מגלגל כדור ונפסל בנסיון לרוץ, וטרח, 10 פסילות והביתה, זה משחק לכאן ולכאן. דבר שני, משחקי t20 משוחקים לרוב בערב, שהקבוצה הראשונה חובטת באור יום והשניה כבר בחושך, זה משנה את תנאי מזג האוויר, לחות האדמה וכו'. פחות רלוונטי בהודו ששם המזג אוויר נע בין יובש למונסון, אבל עדיין. דבר שלישי, פסיכולוגית, הקבוצה הפותחת יותר רגועה כי אם נפסלו להם שניים על ההתחלה, עדיין זה לא מרגיש כאילו המשחק הולך לפח. בסופו של דבר היתרון של הקבוצה השניה זה כמו היתרון בשח של השחקן בלבן. יש יתרון, אבל הוא מתקזז.

  5. אהרון שדה

    17 מרץ 2021 23:33:46

    ארז תודה רבה על הטור שני ענפים שלא התחברתי אליהם אף פעם ..בקושי כדורגל של 90 דק אני מסוגל לראות היום אז קריקט 5 ימים ?
    או בייסבול ?
    ובכל זאת נהנתי מהטור 20 שלי כמובן הגרנד סלמים של פדרר /נאדל
    ומספר תארי האליפות של היונייטד

  7. אהרון שדה

    17 מרץ 2021 23:53:07

    רעיונות ל 21

    א. 21 טורנירי גביע העולם בכדורגל בטורניר שהחל ב 1930 ושוחק כל 4 שנים (למעט מלחמת העולם שביטלה טורנירי 42-46 )

    ב. דרק נוביצקי 21 שנה כשחקן בקבוצה אחת שיא נ.ב.א

    ג. 21 גמרים לארסנל במפעל הוותיק ביותר בכדורגל הוא הגביע האנגלי
    מפעל הגביע האנגלי החל כבר ב 1872
    9 קבוצות הופיעו מספר דו ספרתי של גמרים
    2 קבוצות הופיעו ב 20+ גמרים
    יונייטד עשתה בדיוק 20 גמרים וזכתה 12 פעם
    ארסנל עלתה אשתקד לגמר ה 21 שלה מתוכם זכתה ב 14 גביעים כולל אשתקד
    והיא שיאנית הזכיות בגביע וההופעות בגמרים

    ד. 21 זוכות בגביע אירופה לאלופות /יורוליג בכדורסל בכל הזמנים
    מ 11 מדינות שונות

    1 קובנה (ליטא)

    2. לימוז (צרפת)

    3 פרטיזן (סרביה בהיותה סרביה ומונטונגרו ולא חלק מיוגוסלביה )

    4 פנרבחצ'ה (טורקיה )

    5 צסק"א ( רוסיה /ברה"מ זכתה בשתי התקופות )

    6 מכבי (ישראל )

    7-8 פאו ואולימפיקוס (נציגות יוון )

    9-10 ריגה וטיבלסי (נציגות ברה"מ בעבר שתחתיה זכו ולא תחת דגל מדינתם היום …צסק"א הוזכרה קודם )

    11-13 ספליט ,ציבונה ובוסנה סרייבו ( שלושתם תחת דגל יוגולסביה )

    14-16 (ריאל ברצלונה וחובנטוד (ספרד)

    17-21 וארזה ,מילאנו ,קאנטו ,וירטוס ורומא ( נציגות איטליה )

    לתחושתי בעוד מס' חודשים תהיה הקבוצה ה 22 ברשימה המפוארת הזו ושמה אנדולו

  8. מנחם לס

    18 מרץ 2021 06:00:11

    הטרוף ההודי אחרי סאשין טנדולקר הוא כנראה דבר שלא היה לו אח וריע בעולם הספורט, בכל הספורטים, ולעולם ועד. קראתי את הספר ובספורטס אילוסטרייטד (כשהיה עדיין מגזין למופת ולא הזבל של היום) הופיעה סידרה של מאמרים על הספר שניכתב עליו.
    ממש לא יאומן כי יסופר.
    וכמו כן התאווה למשחק הזה שראיתי אותו משוחק ברמות די גבוהות בג'מאייקה, ובברמודה, והאנגלים שעברו אצלי 25 שנה בקייטנות הכדורגל שלי שיחקו אותו באדלפי, וניסו ללמד אותי, אבל המשחק הזה הוא היחיד מכל משחקי הספורט הקבוצתיים שלא עושה לי זאת. תמיד השתעממתי.

    1. ארז

      18 מרץ 2021 09:43:14

      תשמע דוק, לפחות אתה ניסית! אני מאוד מודע לבעיה הזו בקרב קוראי האתר ולכן משתדל מאוד לא להכנס לקרביים של המשחק, אלא לספר את הסיפורים של הענף וגם זה בדחילו ורחימו. סאשין הוא אלוהים בהודו, לא כמטאפורה, צריך לזכור שלהודים יש, בדת שלהם, את הרעיון שהאלים מתגלמים בדמות בני אדם, אוואטארים (ומפה כל הגורואים שהמאמינים שלהם ממש מחזיקים מהם אלוהות). סאשין טנדולקר, אולי אף אחד לא יגיד את זה רשמית, אבל האיש להודים הוא אלוהים. וגם הנבחרת שלהם מדהימה מבחינת האנשים שמה והאופן שבו ההודים מעריצים אותם. לחובב קריקט רק תזרוק שמות כמו רהול דראוויד, ווירנדר סיוואג, לקסמן, גנגולי או קוהלי ודהוני, היותר מודרנים, ותתכונן לערב של סיפורים מפה ועד הודעה חדשה. בכלל האופן שבו הפזורה ההודית-פקיסטנית הפכה לגלובלית הופכת את הקריקט באופן הזוי לספורט עולמי (רק שהעולם לא יודע את זה עדיין). אני תמיד נזכר במוכר הפקיסטני ברומא שזרקתי לו איזה אפרידי וואסים אקראם ועשה לי הנחה יפה על איזה צעיף שזוגתי דאז רצתה.

    2. ארז

      18 מרץ 2021 09:45:46

      ואם כבר, אז לESPN שבבעלותם אתר cricinfo שהוא האתר המוביל בתחום, שלחו בזמנו את הכותב המוביל שלהם, רייט ת׳ומפסון לסקר את גביע העולם 2011 בהודו, והמאמר שלו In Tendulkar's Country הוא אחד המעולים בתחום https://www.espncricinfo.com/story/wright-thompson-in-tendulkar-country-509803
      במיוחד כי מדובר באיש של בייסבול וספורט אמריקני שהגיע חדש מהניילון למשחק. הוא אחרי זה סיקר את סידרת הטסט בין הודו לאנגליה ויצא לו ממש שירה מודרנית http://www.espn.com/espn/eticket/story?page=111225/testcricket

  9. מנחם לס

    18 מרץ 2021 06:07:34

    בתורת המספרים, מס' 20 נחשב ל-INFINITE POTENTIAL.
    זה איזה מין חיבור שהמאמינים מאמינים שהוא חיבור בין "0" – האנרגיה של היקום, ואולי אפילו אלוהים, והמספר "2" הוא מספר ה-BALANCE בעולם. שיווי המשקל.
    עבורי כל התורות האלה הן יצירת אנשים שחסר להם בורג בראש, או – להיפך – יש להם אחד מיותר.
    .

  11. asaf

    18 מרץ 2021 09:47:42

    תודה ארז. תמיד מהנה לקריאה ואני אישית איכשהו תמיד מגלה דברים שלא ידעתי בטור שלך. ו-20 כשמו של המגיב מעלי זה לעד מאנו.

  12. אור

    18 מרץ 2021 14:52:24

    ארז עוד שאלה, הפקיסטנים משחקים בליגה הזו בהודו? אני כבר לא זוכר מה טיב היחסים אבל אם הם מחרימים אותה זה יכול לפגוע קשות בנבחרת שלהם

    1. ארז

      18 מרץ 2021 18:00:49

      שאלה יפה, ונכונה. אין שחקנים פקיסטנים בליגה ההודית, לאו דווקא בגלל הפקיסטנים, אלא כי ההודים לא מוכנים לשתף אותם. יש והיו כמה וכמה שחקנים מעולים לפורמט שהיו יכולים להשתתף, אבל יוק. לגבי הנבחרת, זה פחות משפיע, אם כבר זה אומר שיותר שחקנים זמינים לנבחרת כי הם לא בחוזים בIPL, שלא לדבר על כמה שחקנים שפרשו מהנבחרת כי יותר משתלם להם לשחק IPL חודש וחצי בשנה… הבעיה העיקרית של פקיסטן, וזה נושא שניסיתי לשלוח לכמה אתרים פעם, ו"משום מה" לא התאים להם, היא שבעקבות הבעיות הפנימיות שיש להם, ובעיקר העובדה שיש בפקיסטן זרוע של אל קאידה באזור הצפוני שגובל באפגניסטן (איפה שתפסו את בין לאדן), אז ב2009, בזמן ביקור של הנבחרת משרי לנקה, פתחו טרוריסטים באש על האוטובוס של הנבחרת השרי-לנקית. שישה שחקנים של שרי-לנקה נפצעו פצעים קלים ועוד 6 שוטרים נהרגו וכמובן היורים, וזה הספיק לICC להודיע שאין יותר משחקים בפקיסטן, ומאז הפקיסטנים נאלצים לארח את משחקי ה"בית" שלהם בUAE. זו המכה העיקרית. הליגות המקומיות ממשיכות לרוץ, ויש ליגת T20 עם כל הכוכבים, והכמה שחקנים בי"ל שמסכימים להגיע, אבל זהו, חובבי הקריקט הפקיסטנים לא ראו את הנבחרת שלהם 10 שנה, עד ל2019 שאז התחילו הנבחרות לחזור לשחק, כנראה בזכות זה שראש הממשלה הנוכחי הוא אימראן חאן, קפטן נבחרת פקיסטן לשעבר, שגם הוא מועמד שמקובל גם על הצבא וגם על הפלגים הבדלנים בצפון (למיטב הבנתי). בקיצור, זה סיפור עם הרבה דם ואמוציות.

  13. מנחם לס

    18 מרץ 2021 18:48:05

    אאני מציע לכל קורא אנגלית לקרוא את הפוסט של WRIGHT THOMPSON. קראתי אותו עתה פעם שנייה או שלישית וכל פעם אני נהנה יותר כי כל פעם אני מגלה דברים חדשים. לקריקט יש הרבה ממנה שיש לבייסבול: אצילות. מין אריסטוקרטיות. אבירות.. מין קסם , נועם, ועדיין אנחות אכזבה. מתח וכוננות. הפסקות המלאות בהתלבטויות על המגרש ובין הצופים.
    בבייסבול אני חי את הכל. בקירקט לא כי הוא מרגיש לי כמשחק 'זר'. אבל מספיק לראות את הצופים יושבים שעות וימים – 5 ימים – \בטסט. לא לא יאומן. ואז אתה יכול להבין כיצגד Sachin נחשב בהודו לבן אלוהים.
    כל מה שיש לי לומר זה שלמרות שפוטבול כובש יותר ויותר את ארה"ב, והטיווי הוא פוטבול פי 3 או 4 מבייסבול, אם תלך לספרייה ספרי בייסבול רבים מספרי פוטבול לפחות 25 ל-1. הכוכב הגדול ביותר של אמריקה הוא בייב רות ולא ג'ו מונטנה. סרטים? בייסבול. הצגות? בייסבול. הדרמה בבייסבול יותר אנושית.

    קריקט לא עושה לי את זה כי הוא זר לי אבל אני יכול לקשר את כל ההילה שהבייסבול הביא (ומביא) גם למשחק הקריקט. ממליץ מאד לקרוא את
    http://www.espn.com/espn/eticket/story?page=111225/testcricket

כתיבת תגובה

סגירת תפריט