תורת המספרים: רואים שש-שש

תורת המספרים: רואים שש-שש

בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

הוא המסרב לזרוק את הקוביה לעולם לא ישיג שש – נאבג׳וט סינג׳ סידהו

"ריצות״ (runs) בקריקט, כשמן כן הן. חבוט בכדור והתחל לרוץ. הגעת לצד השני של המשטח (wicket)? רשמת ריצה אחת. הכדור עדיין לא חזר ומסכן אותך? רוץ, חובט, רוץ! הגעת לצד השני, רשום לך ריצה שניה וכן הלאה, שלוש וארבע וחמש אפילו אם אפשר (כי למשל ההגנה זרקה את הכדור לא טוב והוא עכשיו מתגלגל לצד השני). עכשיו שאלה: והיה והכדור יצא את תחומי המגרש, האם ירוצו החובטים עד שיצליחו להחזיר את הכדור? כמובן שלא. אז בואו נעשה הסכם ג׳נטלמני ונחליט שתקבלו ארבע ריצות עלינו, לא צריך לרוץ. ואם עף הכדור ליציע? הרי להחזירו היה לוקח יותר זמן? אוקי, קחו שש ריצות אם הכדור יצא את תחומי המגרש בלי לגעת באדמה לפני.

יפה מאוד, אומר לעצמו האוהד הממוצע, מעכשיו, במקום להתעסק עם כל הריצות האלה קדימה ואחורה, ולהסתכן בפסילה מביכה, הנף-נא את מחבטך אל השמיים, חובט יקר, וצבור לך שש ריצות. חזור על כך מספיק פעמים, והרי לך תוצאה מנצחת. בתיאוריה זה נכון. בפועל, לא כל כך.

תחבוט! נראה אותך! Make my day!

היינו שישה, כתוב על הקיר

שחקני קריקט, במיוחד באופן שבו שוחק עד לסוף שנות השבעים, התרכזו לא בלהשיג ריצות אלא בלא להפסל. בכל רגע הוקף החובט מכל כיוון בשחקני הגנה שרק חיכו לכדור תועה שיותז מצד המחבט עקב טעות של החובט. בשל כך, רוב התנועה של החובט היתה יותר דפנסיבית מאופנסיבית, והמחבט בעיקר נשאר מאונך לקרקע ולכיוון מטה, מה שלא ממש מאפשר לחובט להעיף את הכדור אלא יותר לגלגל אותו, בשאיפה במהירות מספקת להרחיק אותו מטבעת ההגנה. רוב החובטים התמקדו בטכניקה שתמנע מהכדור לעוף באוויר והתמקדו בטכניקות שאפשרו להם לשלוט בתנועת הכדור על האדמה. חבטות התקפיות, מאוזנות (כמו בבייסבול) היו נדירות ביותר בשל הסיכון הרב. התנועה בעיקר התמקדה ב״דחיפת״ המחבט קדימה, כך שנשאר מאונך, או מקסימום המשך התנועה ליצור מומנטום כמו בחבטת גב יד בטניס, אבל מעט מאד swing.

המספרים בהתאם. סיר ג׳פרי בויקוט, אחד מגדולי החובטים האנגלים אי פעם? 8 פעם העיף כדור מעבר לחבל המסמן את תחום המגרש. 8 פעמים ב108 משחקים. שישיה אחת כל 13 משחקים. אבל, יאמר חובב הקריקט, בויקוט הרי נחשב שחקן משעמם ודפנסיבי, מה עם סיר דונאלד בראדמן, גדול החובטים בהיסטוריה של הקריקט? הרי וודאי אין יותר התקפי מהאיש שסיים עם ממוצע חבטות של 99.94. הפתעה. 6. שש פעמים העיף בראדמן את הכדור מעבר לחבל. שש פעמים ב52 טסטים. שישיה אחת כל 8.6 משחקים.

אבל מה אני מביא לנו חובטים מימי המנדט, מה עם, למשל סאשין טנדולקר, כוכב הנבחרת ההודית, גדול החובטים בעת החדשה, ואולי ה-פנים של המשחק המודרני? המצב משתפר, 69 שישיות! אבל ב200 משחקים. אחת כל 2.89 משחקים. ובראיין לארה, שחבט את תוצאת השיא בטסט, 400 ריצות עגולות מול אנגליה ב1994? 88 שישיות ב131 משחקים, אחת כל 1.44 משחקים. לא אשאיר אותכם במתח. השיא נכון להיום עומד על 107 שישיות בקריירה, ברנדון מק׳קולום מניו זילנד, ב101 משחקים, שישיה אחת כל 0.94 משחקים.

אז לא רק שלא מעיפים כדורים, אלא יותר מזה, כל התפיסה, כל האופן שבו חובטים פועלים במהלך המשחק בנוי על צבירה איטית, ריצה אחר ריצה במשך ימים, בראיין לארה, למשל, את ה400 שלו עשה עם 4 שישיות (24 ריצות) ו43 ״רביעיות״ (172 ריצות), משמע 204 ריצות הושגו על ידי חבטה וריצה הלוך ושוב, לארה השיג את ה400 האלה במשך 773 דקות (12 שעות ו53 דקות) שנפרסו על פני שלושת הימים הראשונים של המשחק ההוא מול אנגליה ב1994. אבל שוב, חשוב להדגיש, זה לא משהו ששייך לעבר. למשל ב2019, דייוויד וורנר, שאיש לא יאשים אותו בסגנון משחק משעמם ודפנסיבי, השיג 335 ריצות מול פקיסטן עם 39 רביעיות ושישיה אחת. או ברנדון מק׳קולום ההוא מהפסקה הקודמת, הישג השיא שלו במשחק טסט הוא 302 ריצות שהושגו מול הודו ב2014, ובדרך אליו חבט 34 רביעיות, ורק 4 שישיות. הם פשוט לא מנסים להעיף את הכדור, לא משנה מה. באוקטובר 2019 חבט רוהיט שארמה 13 שישיות, בסדרה בת שלושה משחקים מול דרום אפריקה. זה השיא לסדרת טסט שלמה.

הנה מחבט, רואים? זה מחבט, עכשיו תלמדו לעבוד איתו

בלדה לחובט

כל הסקירה הזו למה? כי בצד השני של הקריקט, מה שמכונה T20, יש אחד כריס גייל, גם בחור מהווסט אינדיז שלא רק שאי אפשר להאשים בשעמום והגנתיות, אלא שהוא כל כך לא הגנתי שאם היה משפט על הגנתיות הוא היה בו השופט והתובע. ב2017, במסגרת משחק בליגת הקריקט הבנגלדשית בין Rangpur Riders לבין Dhaka Dynamites, חבט הגייל 18 שישיות ובכך שבר את שיאו הקודם במשחק T20 שעמד על 17 שישיות. בשני המשחקים האלה הוא חבט 35 שישיות, שזה בערך שליש ממה שהוא חבט בכל קריירת הטסט שלו, 98 שישיות. אותו מחבט, אותו כדור, אותו דשא, אותו כריס גייל, שליש ממה שחבט בכל קריירת הטסט הועפו בשני משחקי T20. איך מסבירים את זה?

הכל בראש, או כמו שהסמל שלי היה אומר ״אין לא יכול, יש לא רוצה״. כריס גייל הוא אותו כריס גייל בt20 ובטסט, הוא אדם גדול וחזק שמתעסק בעיקר בלנסות ולעשות הרבה נזק במעט מאמץ, זה לא שהוא לובש מדים לבנים ונהיה פתאום בלם אחורי. זה לא שהכדור שונה או שהמשטח שונה או שהחוקים שונים (זה לא 100% נכון, אבל בהקשר של הטור הזה, ההבדלים לא רלוונטיים). זה אותו קריקט. אבל ממש ממש לא מסיבה אחת: זמן. בקריקט First Class, יש לנו 4 – 5 ימים, יש זמן. לא ממהרים. חובט יכול להתחיל לנפנף במחבט שלו ולהוציא 30-40 ריצות, אבל פה זה ייגמר. כדור תועה לפה, חבטה לא מוצלחת לשם, והופ, נפסלת. שלושה-ארבעה כאלה ואנחנו כבר 103-7 שבדרכו להפוך ל145 all out. והקבוצה השניה עולה וחובטת יומיים ועכשיו מובילה 432 והמשחק חצי גמור. אז לא, לא מנופפים.

בניגוד כמעט לכל ענף ספורט, המשאב הכי חשוב בקריקט First class הוא לא הריצה, אלא הפסילה. כל צד מתמקד בלהשיג את 10 הפסילות (או בלא להפסל) יותר מאשר למנוע מהחובטים להשיג ריצות, וזה מתבטא באופי המשחק של שני הצדדים. שחקני השדה מקיפים את החובט. הזורקים משחקים יותר אגרסיבי, יותר לכיוון הצד של החובט לגרום לו לנסות לחבוט ולהוציא איזה edge לתופסים שלידו. במשחק הT20, שלזכות כל צד 20 אוברים (סיבוב של 6 זריקות) בלבד (במשחק הטסט יש פוטנציאלית 90 אוברים ליום * 5 ימים), לחובט אין ממש מה להזהר, אז מעיפים ומעיפים. חובט שמשיג 30-40 ריצות בt20 זו תוצאה מכובדת. בטסט זו בדיחה. בטסט אף חובט לא ינסה לנצח את המשחק בכך שיעיף כדור ליציע כמו שמהנדרה סינג דהוני עשה ב2011 בגמר גביע העולם. דבר ראשון כי לא צריך, יש עוד הרבה זמן, ודבר שני, הסיכון גדול מדי. בטסט המנופפים הם לרוב השחקנים ב״תחתית״ הסדר, הזורקים שיודעים שאין להם סיכוי לשרוד הרבה אז מנסים לפחות לנפח את התוצאה בכמה שיותר. בT20 כולם מנפחים. בטסט קצב של 2 ריצות לאובר נחשב טוב, 4 ריצות לאובר פנטסטי. בT20 קצבים כאלה זו נוסחה להפסד, ומכוונים שם ללא פחות מ8 ריצות לאובר, וכל המרבה הרי זה משובח.

מנגד גם ההגנה בt20 לא מתעסקת בלפסול אלא נפרשת על פני כל המגרש כדי למנוע boundaries, כדורים שמתגלגלים אל מעבר לתחומי המגרש, והזורקים מנסים לזרוק יותר דפנסיבי, לא לנסות לעודד את החובט לחבוט אלא להפך, למנוע ממנו ליצור מגע עם הכדור, אבל זה לא ממש עוזר, כי קריקט לא בנוי לזה. דבר ראשון, שום מערך הגנתי לא יכול לעצור כדור ליציע, ודבר שני, שום זורק לא יכול למנוע מחובט שמנסה להעיף כל כדור להשיג לפחות ריצה שתיים כי הכדור מתגלגל וההגנה פרוסה בעומק המגרש. ופה בעצם הבעיה הקונספטואלית שטמונה בקריקט המקוצר: ענף הקריקט, כל המשחק וכל החוקים בנויים על הרעיון שהחובט לא מנסה לחבוט אלא להגן. כך שלקחת את המשחק ולשחק אותו בצורה שבה לחובט אין שום סיבה שלא to throw caution in the wind מפרק את כל המאזן העדין שעליו בנוי המשחק הזה. אי אפשר לשנות אלמנט אחד ולהשאיר את כל השאר, כי ברגע שלוקחים משחק שנבנה על רעיון אחד ומנסים להפוך אותו למשהו אחר, זה כמו שתנסו לשחק כדורגל 3 על 3 במגרש כדורגל רגיל. זה כמו שתורידו את הסל ל9 feet ותגדילו את היקף הטבעת ב10 סנטימטר. זה ישבור את כל המשחק, קבוצות יבקיעו 25 שעראים או יקלעו 140 נקודות כל צד וכל משחק יגמר 146-148. התוצאה תהיה משהו שדומה לספורט המוכר, אבל לא ממש. כך, הt20 הוא ״סוג של״ קריקט. זה הולך כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז, אבל זה לא ברווז. הקשר בין הT20 למשחק הקריקט הוא כמו זה כמו הקשר בין הhome run derby למשחק בייסבול רגיל. וכל שישיה שמועפת ליציע רק מזכירה כמה זה לא ״באמת״ קריקט.

מספר חזק: ג׳וליוס אירווינג

האמת, מפתה לעשות פה כבוד לביל ראסל, אבל בהתחשב שזה עתה פורסם תרגום נהדר למאמר על האיש, אז עדיף ללכת על מישהו אחר. ולא שהדוקטור למדעי התעופה הוא בחירה כזו רעה. אם בטור עצמו דיברתי על החבטה לשש כמסמלת את האופן שבו הפך הקריקט ממשחק דפנסיבי לאופנסיבי, הרי שאפשר להצביע על דוקטור ג׳יי כמסמל את המעבר מהכדורסל ה״ישן״, זה שסמלו הוא ג׳רי ווסט שצלליתו מופיעה על לוגו הNBA, לזה ה״חדש״ שסמלו הוא הלוגו של אייר ג׳ורדן הצועד באוויר.

רואה את דוקטור ג׳יי קורע רשתות

האיש שנולד כג׳וליוס אירווינג ב1950 החל לשחק באוניברסיטת מסצ׳וסטס שם השיג ממוצע של יותר מ20 נקודות ו20 ריבאונדים והוא אחד מששה בהיסטוריה שעשו את זה. ב1971 חתם אירווינג בווירג׳יניה סקווירס מהABA וב1972 נבחר בדראפט על ידי הקאבס מהNBA, חתם עם ההאוקס, ולבסוף נאלץ לחזור לסקווירס שב1973 מכרו אותו לניו יורק נטס, שם שיחק עד לפירוק הABA ב1976 ועבר לפילדלפיה 76 שם החל ללבוש את המספר 6.

אירווינג היה אחד הגורמים העיקריים לכך שהABA נחשבה לליגה אטרקטיבית, כשרבים באו לצפות ביכולתיו האוויריות. הוא היה הזוכה הראשון של תחרות ההטבעות בABA. כשהגיע לסיקסרס המשיך ללהטט כשהוא עומד בראש החץ של הNBA החדשה: התקפית, אטרקטיבית, בעלת תדמית נקיה ובטוחה כמו החיוך של מג׳יק ולבנה כמו השפם של בירד. ברוב הזמן מצא עצמו הדוקטור שהוא מנסה בכל כוחו למשוך אחריו את הקבוצה אך כמו כוכב עתידי של הסיקסרס לא הצליח בפלייאוף עד שב1983 הצטרף לסיקסרס מוזס מאלון ועזר להביא לג׳יי את התואר השלישי בחייו והיחיד שלו בNBA.

ב1987, אחרי שהליגה התמלאה כוכבים שגדלו על ברכיו המעופפות של הדוקטור הוא פרש, ונבחר להיכל התהילה ול50 השחקנים הטובים בהיסטוריה. ואגב, האיש גם שיחק בקבוצה שכינוייה ״הסיקסרס״ אז בכלל מכובד.

לקחתם מספר? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות! בשבוע הבא: מה שבע?.

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  3. מנחם לס

    9 דצמ 2020 19:48:30

    6 הוא 'המספר המושלם' הקטן ביותר השווה לסכום של ה-DIVISORS שלו – 1, 2, ו-3. 28 הוא PERFECT NUMBERץ 496 הוא 'מספר מושלם, 8,128 וכן הלאה
    מספר מושלם הוא מספר שגם התוספות של המספרים שאתה יכול לחלק אותו בהם, וחיבורם נותן אותו.

    6=1+2+3
    1X2X3=6

    1. שחר דלאל

      10 דצמ 2020 18:05:46

      מל, עד שנות ה-70 הכדורסל הנשי היה שונה מהותית מכדורסל הגברים, והיה דומה יותר לכדורסל אותו המציא ג'יימס נייסמית'. הקבוצות היו מורכבות משש שחקניות ומחולקות לשתיים – אחת להגנה ואחת להתקפה – כאשר השתיים לעולם לא התערבבו (קבוצות ההגנה היתה מוסרת את הכדור להתקפה במחצית המגרש, אך אסור היה לה לעבור אותו).
      לא סתם השחקניות הגדולות של המשחק התחילו לצמוח רק בשנות ה-80…

  7. שחר אלוני

    9 דצמ 2020 20:07:09

    תודה על הפוסט
    דר' ג'יי הוא מגדולי השחקנים
    16 עונות 16 אולסטאר
    3 אליפויות
    30 אלף נקודות בקריירה
    הפנים של הליגה לאורך תקופה
    גם הגדיר מחדש את התפקיד של הגארד, בין הראשונים

    1. thejanitor

      10 דצמ 2020 09:14:58

      בטבע או הטבע כפי שאנחנו תופסים אותו? כי אנחנו תופסים ספקטרום מסויים שלמיטב ידיעתי רציף (מכיל גוונים שונים ואז כבר נכנסים לעניין של הגדרה מהו צבע מהו גוון) אבל גם אם נעשה לו גרופינג עדיין קיבלת יותר מ-6 צבעים כנראה. בתכלס אתה יכול ליצור כל צבע כמעט על ידי שילוב של אדום ירוק כחול מה שקוראים אותו RGB, ככה שהייתי אומר ש-3 זה מספר יותר טוב במקרה הזה.

  10. אהרון שדה

    9 דצמ 2020 21:29:36

    תודה רבה ארז
    6 מזכיר לי כמובן את ה 1-6 של ברצלונה על פ.ס.ז
    את בית הגמר האגדי בגביע אירופה לאלופות סל שכללו בתחילה 6 קבוצות בלבד
    אמרו לפני השישייה של גידי דמתי

    רעיונות ל 7
    קודם כל ללא ספק גיים 7 בנ.ב.א למשחק הקובע בסדרת פליאוף איכותית
    אח"כ לזכור שזה מספר הנקודות בשובר השוויון בטניס שמכריע מערכה
    מספר חזק ללא ספק משה סיני אך האיש שלי מוטי ארואסטי
    בעולם כמובן כריסטיאנו רונאלדו
    ההישג הספורטיבי האגדי ללא ספק 7 מדליות הזהב של ספיץ בשחייה .

  11. אור

    9 דצמ 2020 22:03:19

    תודה ארז
    .
    למה במשחקים של ה-400 וה-501, לפי הסרטונים הם נפסקו ברגע שהגיע אליהם מבלי שנפסל? הרי הוא יכול היה להמשיך ולהגדיל את השיאים שלו

    1. ארז

      10 דצמ 2020 08:30:35

      בשני המקרים לארה תיאורטית יכל להמשיך לחבוט עד לסיום חמש או ארבעת הימים, הבעיה היא שיש גם משחק מסביב לסיפור הזה, והרעיון היה לתת לאנגלים (במקרה של הטסט) לחבוט כדי לפסול אותם ולנצח, מה שלא קרה. בפירסט קלאס אם לא מושגת הכרעה בתום התקופה (חמישה ימים לטסט, ארבעה למשחק ליגה) המשחק מוכרז כתיקו (draw) והתוצאה היתה שהאנגלים סיימו את הסדרה 3-0 ולא 3-1 אם הווסט אינדיז היו מנצחים. יותר מזה, בהרבה מובנים ההתעקשות של לארה על שבירת השיא פגעה בסיכויי הווינדיז לנצח, טסט קריקט בנוי, מעבר ליכולת האישית ולטקטיקה בשדה על ניהול האינינגס, אם צד אחד מצליח לא להפסל אז לא חובטים עד דלא ידע אלא מצהירים אסטרטגית כי גם צריך לפסול את הצד השני פעמיים. לארה ״בזבז״ שלושה ימים על האינינג הראשון, האנגלים נאלצו לחבוט פעמיים ברצף וחוסר היכולת של הווינדיס לסגור את הבאסטה בשני הרגה את המשחק. כמובן שאם האנגלים פוסלים בשני גם על ה300 הכל דבש, אבל בגדול ברגע שהווסט אינדיז מבססים יתרון כזה בראשון, הגישה היא לחתוך בנקודה טובה, ומבחינת לארה, ״נקודה טובה״ היתה אחרי שהוא שבר את השיא…
      לגבי ה501, זה היה משחק ״dead on arrival״ יום אחד הלך על גשם, ושחזרו, ביום הרביעי והאחרון, המשחק היה תיקו מהדקה הראשונה, אז לא ממש שחקו על נצחון, ולכן הקפטן של דורהאם נתן ללארה לחבוט כאוות נפשו, וברגע שעבר את ה500, הודיע שסיימנו, לחיצות ידיים והולכים הביתה כי באמת לא היתה סיבה להמשיך.

      1. ארז

        10 דצמ 2020 08:34:53

        אגב, ההצהרה הכי ״מיוחדת״ היתה של מייקל קלארק, כשהיה קפטן אוסטרליה, שחבט 329 והצהיר, תאמינו או לא, כדי לא לשבור את השיא של בראדמן, 334. בנאדם מאוד מיוחד קלארק.

  12. thejanitor

    10 דצמ 2020 09:10:02

    ארז אתה כותב ממש טוב, הצלחת לגרום לקריקט להישמע מעניין והייתי במתח תוך כדי קריאה עד שסיימתי והבנתי שקריקט זה עדיין משעמם 🙂

    1. ארז

      10 דצמ 2020 09:24:40

      מחמאה אדירה.
      זה כמו וידוי של מזוכיסט, אולי מרתק לקרוא, אבל שאף אחד לא ילך שירביצו לו עם שוט 🙂
      בשבוע הבא נחזור לשדות יותר מוכרים.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט