קריקט!!!!!!!!!!!!! / ארז שץ

Fire in Marylebone: הבודיליין, נבחרת הווסט אינדיז ומה שביניהן.

ארז שץ, 44, הוא מתכנת מבית שמש. הוא אחד המגיבים המבינים ותורמים ביותר בפוסטים של הבייסבול. הוא לא היחיד כמובן. ישנו 'אור' ואחרים.

בקרוב יפורסם המאמר שהוא תרגם לפרוייקט התרגומים שאני מריץ, וכותרתו "רוג'ר פדרר כחווייה דתית"

מילה מארז:


מה שאני אוהב בקריקט ובייסבול זה את האופן שבו משחק שלם, ספורט שלם בנוי סביב אלמנט אחד, זריקת הכדור והנסיון לחבוט בו. בייסבול וקריקט מסמנים שני קצוות שאליהן הולך הרעיון הזה, כשקריקט מסמן את הקצה השמאלי של הרצף הצד האיטי והממושך, נטול האקשן והבלגן. ולמרות שהענף מנסה כבר שנים להפוך את עצמו לקצר יותר ומלא אקשן, לדעתי האופי האמיתי שלו הוא במשחק הארוך, מרובה הימים והאיטי. דווקא שמה ניתן למצוא את הטקטיקות והיכולות האמיתיות. כדי לחבר קצת אנשים לזה, המאמר הבא מתאר את אחד הנסיונות הראשונים לבצע מהפכה טקטית בענף, וקושר אותה למהפכה האמיתית שקרתה בשנות השמונים ולנבחרת הנהדרת של הווסט אינדיז שחוללה אותה.

אחד הסרטים הדוקומנטריים היותר טובים שראיתי, ולא רק בגלל שהוא על קריקט, הוא Fire in Babylon, בעיקר בגלל השילוב של קריקט ומוזיקה, פוליטיקה ותרבות ששזורים בו. אבל זו לא הסיבה שאני מציין אותו פה, אלא בגלל אלמנט אחר בסרט, זה שמחזיר קצת מהכבוד האבוד ש"נגזל" בתפיסה הפופולרית של הסדרה המפורסמת ביותר בהיסטוריה של הקריקט, אוסטרליה-אנגליה 1932-1933, המכונה ה"Bodyline".

למה כבוד אבוד? כי בתפיסה שהשתרשה מאז ועד היום, כפי שאמר קפטן הנבחרת האוסטרלית דאז, ביל וודפול, בסדרה הזו השתתפו שתי נבחרות, אלא שהאחת, האוסטרלית, שחקה קריקט, והשניה לא. ההיסטוריה מתארת את כוכב הנבחרת האוסטרלית, דונלד בראדמן, וחבריו עומדים בפרץ מול חבורה של בריונים אנגלים שזורקים כדורים במטרה לפצוע, לחבול ולפגוע בשחקנים. בזכרון הספורט הקולקטיבי, הנצחון האנגלי, 4-1 בסדרה, נחשב לאחת העוולות הגדולות בהיסטוריה.

Sir Donald Bradman

התפיסה הזו עושה עוול למי שהיה הקפטן האנגלי בסידרה, דאגלס ג'ארדין, ולהישג הדי מדהים שלו ושל הנבחרת האנגלית. הקריקט הבין לאומי היה די בחיתוליו באותן שנים, וכלל בעיקר את הסדרה בין אוסטרליה לאנגליה, המכונה האשס. האוסטרלים כבר אז היו נבחרת עדיפה בהרבה, והאנגלים הרימו ידיים ופנו למי שנחשב אז לאחד המוחות הטקטיים המבריקים בקריקט. דאגלס ג‘ארדין ידע היטב שכדי לעצור את נבחרת אוסטרליה ולנצח 3 מתוך 5 מפגשים, הוא יצטרך למצוא משהו שונה ויצירתי שלאוסטרלים לא יהיה מענה בשבילו. היתרון היחסי שהיה לאנגלים היתה חבורה של משלחי סופר מהירים (לא במושגים של אז, אלא בכלל), שהיו צפויים לחגוג על המשטחים האוסטרליים המהירים. אלא שמנגד, לאוסטרלים היה את דון בראדמן, החובט הטוב ביותר בהיסטוריה.

להסביר את החשיבות של בראדמן לקריקט זה כמעט בלתי אפשרי בלי להסביר מה זה בעצם קריקט. כל הנסיונות להגיד "מה שפלה לכדורגל, ג'ורדן לכדורסל וגרצקי להוקי" הם שגויים ומטעים, כי בכל הענפים האלה מדובר בספורט קבוצתי, בו השחקן הוא אחד מקבוצה, וכמה טוב שיהיה, יש גבול ליכולת של שחקן אחד לנצח משחקים לבדו. לא כך בקריקט. אחת הקלישאות האהובות על אנשי קריקט היא שקריקט הוא בעצם "קרב של מחבט וכדור", וזה נכון, למרות שעל המגרש בכל רגע מצויים 13 שחקנים, ברגע השילוח אנחנו מתמקדים בשניים, אחד זורק, אחד חובט. וכשהחובט הוא ברמתו של בראדמן, בהרבה מקרים אין הרבה שאפשר לעשות.

לבראדמן היתה שליטה מושלמת בכל סוגי החבטות, הוא יכל לייצר ריצות מכל סוג של כדור שהיה נשלח אליו, נמוך, גבוה, מהיר, איטי, זה לא שינה לפנומן. הממוצע בקריקט מחושב כמספר הריצות חלקי מספר הפסילות בקריירה. והממוצע ההיסטורי של בראדמן, 99.94, שזה כמעט 100 ריצות לפסילה, מלמד גם על התפוקה המסיבית שלו וגם על הקושי של היריבות לפסול את בראדמן. למעשה היה הרבה יותר פשוט לנסות לפסול את החובטים האחרים. בקריקט על המגרש בכל רגע נתון עומדים שני חובטים, ובכל over (סיבוב) קבוצת השדה מחליפה צד. בנוסף גם החובטים מחליפים צד בכל ריצה, כך שבתיאוריה גם אם בראדמן בלתי מנוצח, הרי שתוך ריצה-שתיים או באובר הבא יעמדו האנגלים מול שותפו של בראדמן וינסו לפסול אותו, ופה מגיעה הבעיה השנייה.

אנחנו מדברים על טסט קריקט שהוא פורמט first class. מתחילים לשחק בבוקר, ומסיימים בערב, משחקים עד שצד אחד נפסל לגמרי ואז מתחלפים, כך כשש עד שמונה שעות ביום, בסביבות 4-5 ימים. כתוצאה מכך, First class קריקט הוא משחק של אורך רוח וטקטיקה. הפורמט מרובה הימים מאפשר לשחקן לא לקחת סיכונים מיותרים או סיכונים בכלל, ולבחור ביתר קפידה את החבטות שלו. החובט יכול להמנע מלחבוט בכל כדור שלא עשוי לפגוע בשערון (wicket), ולחסום כל כדור שמכוון לשערון ועל ידי כך לתסכל את הקבוצה השנייה ולגרום להם לעשות טעויות שהוא יוכל לנצל לריצות קלות. בפורמטים הקצרים יותר אין זמן ואין לשחקנים את הלוקסוס לבחור מתי לחבוט כי המשחק נגמר תוך שעות מספר וזה מכריח אותם לחבוט כמעט בכל כדור. אבל בקריקט "האמיתי" החובט יכול לבחור מתי לחבוט, אם כי מתישהו הלחץ להשיג ריצות גובר, במיוחד בשלבים המאוחרים של המשחק בימים הרביעי-חמישי. אבל.

בתקופה ההיא הפורמט היה שונה בכל ארץ. באנגליה טסט קריקט שוקח לאורך 5 ימים, 6 כדורים לאובר, כמו היום. אולם באוסטרליה הפורמט היה של 8 כדורים לאובר וללא הגבלת ימים.

אי הגבלת ימי המשחק אפשרה לחובטים לא לנסות לחבוט אלא אם הם היו משוכנעים ב150-200 אחוז שהחבטה תייצר ריצה ולא תסכן אותם. וככה שכשזכתה ההתקפה לזרוק לחובט שאינו דון בראדמן, הוא יכל לשחק בונקר: לבלום כל דבר שנע בכוונו ולהתעלם מכל דבר שנע מסביבו, ולסמוך על בראדמן שייצר את הריצות. ללא מגבלת הימים שתניע את החובטים לקחת סיכונים, הדרך היחידה לפסול את האוסטרלים היתה לגרום להם לנסות להכות בכדור גם כשהם לא מחוייבים לכך.

כפי שציינתי מקודם, הטענה המקובלת היא שג'ארדין חשב שעל ידי הבודיליין – שילוח כדור קצר ומהיר לכוון גוף השחקן, הוא יצליח להפחיד את בראדמן, הסיפור היה שהוא ראה את בראדמן במשחק באנגליה אחרי שכדור פספס את ראשו מגיב בהיסוס וצעק ״he’s yellow״. אני לא פוסל את ההנחה שזו אכן היתה אחת המטרות, ג'ארדין בהחלט חשב שבראדמן יירתע מרצף של כדורים קצרי ומהירים לכיוונו, אבל המטרה העיקרית שלו היתה לגרום לחובטים האוסטרלים לשחק, ולפסול. סתם לזרוק ״קצר״, כלומר שהכדור יפגע קרוב לזורק ומכאן יעוף גבוה יותר לכיוון החובט ויאיים לפגוע בחזהו או ראשו לא היה משיג שום מטרה, החובטים היו אמנם נאלצים להתכופף או להשתטח הרבה, אבל זה לא מעודד אותם לחבוט ולא יגרום להם להפסל.

בשביל להשיג את זה, יצר ג'ארדין מערך שדה שכונה "leg side theory": הקפת השחקן החובט בשחקני שדה מצדו השמאלי של החובט (לחובט ימני). הרעיון מאחורי מערך זה הוא שכדור שמכוון לאמצע הגוף של החובט יקשה עליו לשחק הגנתי מאחר והזווית הלא נוחה תגרום לכדור לפגוע בקצה המחבט השמאלי (לחובט ימני) ולנוע לצד שמאל שלו, על ידי כיסוי כל הצד הזה של החובט, נוצר מצב שבו אם החובט מגן הוא מגביר את סכנת הפסילה שלו, ואם הוא מנסה לחבוט בכדור יש סיכוי גבוה שהכדור יצא גבוה ונוח לתפיסה. התוספת של כדורים קצרים ומהירים המכוונים לגוף החובט הפכה את ההתמודדות של החובטים עם המערך לקשה יותר, מאחר וזמן התגובה שלהם התקצר וכי כל טעות הייתה מלווה בסכנה של כדור מהיר למרכז החזה והראש. באימוץ המערך הזה, האנגלים קיוו לגרום לאוסטרלים לקחת יותר חבטות קשות במצבים לא נוחים, ועל ידי כך להגביר את הסיכוי להיפסל. בכך גם נוצר יותר לחץ על בראדמן שנאלץ, מעבר להתמודדות עם הטקטיקה האנגלית, גם לנסות לחבוט יותר כדורים בגלל שהוא לא יכל להישען על העוגן שסיפק לו השותף שלו.

בעולם אחר הסיפור הזה יכול היה להיחשב לסיפור הצלחה, הרגע בו הקריקט הופך מלהיות התמודדות חובבנית וג׳נטלמנית לספורט טקטי ומורכב, אלא שהיסטוריית הספורט פחות אוהבת את הסיפורים האלה.  מסיבות שונות, חלקן בכלל דיפלומטיות ופוליטיות, התקבע הנראראטיב שגרס ששיטת הבודיליין היא "לא קריקט". כלומר, מאחר וקריקט הוא משחק ג'נטלמני, בחירה בטקטיקה שמטרתה להפחיד, לאיים ולפגוע סותרת את רוח המשחק.

וזה, תסלחו לי, בולשיט. הסיבה ששחקנים בקריקט לא מקיפים את השופט על כל החלטה כמו בכדורגל, או שהספסל לא עולה למגרש ומתחילה קטטה כמו בבייסבול, היא לא איזה קוד התנהגות ג'נטלמני ערטילאי, אלא חוקים ברורים ומנוסחים היטב שמטילים קנסות גבוהים מאוד על שחקן שצועק על שופט, שלא לאמר פוגע בזדון בשחקן אחר. במידה ומדובר ביותר משחקן אחד, גם הקבוצה והקפטן נענשים.

הרבה מההתפתחות של כל ענף ספורט באה מהמקום שבו צד אחד מאתר הזדמנות שלא אסורה בחוק, או שהחוק לא מתייחס אליה במפורש (בכלל, בספורט בגלל שכמעט כל פעולה במשחק מוגדרת, לרוב נוצרת התחושה ש"אם זה לא אסור, זה מותר“). ומנגד, התפתחות החוקים בענפי הספורט מקורה בקבוצות ויחידים שמצאו פרצה בחוקים, או שפעלו בצורה שנחשבה "לא ספורטיבית" אבל חוקית עד שקברניטי הענף שינו את החוק. למשל, בכדורגל נהגו שחקני הגנה להחזיר את הכדור לשוער כדי לבזבז זמן, עד ששונו החוקים ואסרו על השוער לתפוס ביד כדור שנמסר אליו מבן קבוצתו. בכדורסל בזבזו זמן במשך שעות עד שהונהג שעון זריקה וכן הלאה.

כל זה נועד כדי להדגיש שלא מדובר פה במין אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של הספורט העולמי בכלל, והקריקט בפרט, אלא משהו שהיה אמור להיות עוד שלב, חוליה, בשרשרת ההתפתחות של הענף. אלא שפה קרה משהו שונה מבדרך כלל. במקום שהטקטיקה החדשה תתקדם לעוד קבוצות, וכמובן שיימצאו דרכים להתמודד איתה וכן הלאה, האופי הצנטרליסטי של הקריקט, שאז נוהל על ידי גוף אחד, מועדון הMCC האנגלי וכאמור, סיבות פוליטיות ואחרות הביאו לכך שבהיסטוריה של הקריקט, האירוע נתפס כיוצא דופן ויחיד במינו. בתור התחלה, מיד לאחר הסידרה נאסר השימוש במערך השדה של leg-side theory, ולמעשה עד היום הוא לא חוקי.דבר שני הוא שהטקטיקה של הפחדת החובט על ידי כדורים קצרים ומהירים נעלמה לכ10 שנים, ואוי לאירוניה, שהראשון להחזיר את הטקטיקה הזו היה לא אחר מאשר דון בראדמן, בתקופה שהיה קפטן הנבחרת האוסטרלית.

כל זה מוביל אותי בחזרה לFire in Babylon. בתחילת הסרט, אנחנו נמצאים בעצם במצב בו כל מי שיכול, כלומר שיש לו משלחים מספיק מהירים ומדוייקים, משתמש בנשק הbouncer, אותה זריקה קצרה ומהירה השורקת ליד אזנו של החובט (אם יש לו מזל). עד תחילת שנות ה80 עדיין שיחקו ללא קסדות, והרבה מהטכניקה של החובטים הוכתבה ע"י האיום המתמיד מצד המשלחים, שלא רק ניסו לפסול את החובט, אלא גם יכלו לפגוע ולפצוע אותו אם לא היה ערני. במצב הזה, קלייב לויד, הקפטן האגדי של נבחרת איי הודו המערבית, בוחר to fight fire with fire ומקים מערך של 4 משלחים סופר-מהירים, ומנחה אותם לירות על מנת לפגוע, בלי לשאול שאלות ובלי לקחת שבויים, טקטיקה אותה הוא מאמץ מנבחרת אוסטרליה דווקא, והקרב בין ארבעת פרשי האפוקליפסה מהקריביים לבין צמד המהירים האוסטרלים, ת'ומפסון ולילי, הוא אחד השיאים של הסרט.

אבל שיאו האמיתי של הסרט הוא לא הניצחון על האוסטרלים, לא שני גביעי העולם הרצופים בהם זוכה הווסט אינדיס, או הישגים אחרים, אלא הניצחון על האנגלים.

אז נכון שלאנגלים יש חלק בכך, למשל ההצהרה המטומטמת של טוני גרייג, הקפטן האנגלי ממוצא דרום אפריקני, שבכוונתו לגרום לווסט אינדיז "להתרפס" (to grovel) בפני האנגלים. אבל עדיין המאבק של הווסט אינדיז באנגלים הוא של המשוחררים הטריים בכובש הזר שהגלה את השחורים מארצם ושלח אותם לעבודות כפייה בקריביים.וגם לאחר שלבסוף קיבלו תושבי הקריביים עצמאות, המשיכו האנגלים לראות בהם נחותים, שחקנים סוג ב' שמתרפסים כשנותנים להם בראש.

כפי שציינתי, מאז סוף המאה ה19 ועד ל1989, עשורים רבים אחרי שהבודיליין היה זיכרון נשכח. עדיין היה זה מועדון הקריקט של Marylebone, הMCC, שניהל את הקריקט העולמי, כאילו אנחנו עדיין במאה ה19 (למעשה, המועדון הוא עדיין בעל הזכויות היחידי על חוקי הקריקט, וההתאחדות העולמית, הICC יכולה לשנות חוקים רק בהסכמת המועדון). ולא רק הקריקט העולמי נוהל על ידי הMCC, אלא גם הקריקט האנגלי, והנבחרת האנגלית הייתה למעשה נציגת הMCC, הנבחרת של הבוסים של הקריקט בעולם. כלומר זה יותר מלטעון שהליגה ״בכיס״ של נבחרת או קבוצה כזו או אחרת, אלא שנבחרת הקריקט האנגלית היתה, רשמית, הקבוצה הבינלאומית שמייצגת את אדוני הקריקט. האימפריה הבריטית אולי שקעה, אבל בקריקט האנגלים המשיכו להיות אדוני כולם, אוסטרלים, הודים ו״מערב הודים״, גם אחרי שהמדינות האלה הפכו לעצמאיות.

ולכן, מעבר לחגיגת הספורט, וכמובן יש משהו עוצמתי ומעצים בתמונות של מייקל הולדינג מפליא את מכותיו בג'פרי בויקוט, בתמונה של טוני גרייג פוסל על האפס, ב"קינג" ויו ריצ'רדס, וסגנונו הראוותני אל מול המשחק הדפנסיבי והזהיר עד משעמם של האנגלים, יש פה את הסיפור של הנכבשים, בני העבדים, שמגיעים לבית של מדינת האדונים לשעבר, ובעיני עצמם בהווה, ומנצחים אותם שוב ושוב, ולא לחינם הסרט מסתיים בתבוסה הגדולה ביותר של האנגלים, הblackwash 5-0 (משחק מלים על Whitewash, סוויפ).

ובכל זאת, אם ננתק לרגע את הקונטקסט הפוליטי-היסטורי, במה שונה הטקטיקה של הווינדיס, מזו של האנגלים, מעבר למערכי השדה? מה ההבדל בין הארולד לארווד שמטווח כדור אחרי כדור לגופו של דון בראדמן במטרה לפסול אותו בשל טעות שיעשה החובט מחשש שיפגע ובין מלקולם מארשל, ג׳ואל גארנר או אנדי רוברטס שנקטו בטקטיקה דומה כדי להפעיל לחץ על החובטים שמולם? טקטיקה, אגב, שלמדו היטב מהזורקים האוסטרלים, דניס לילי וג׳ף תומסון?

על בסיס כל זה, אני טוען כי בסדרת האשס ב32 השתתפו שתי קבוצות, ושתיהן, ולא רק האוסטרלים, שחקו קריקט. בנוסף, צריך ורצוי לכל חובב קריקט להכיר בהישג של דאגלס ג'ארדין, שהפך במחי יד את הקריקט , למשחק טקטי, ואפילו הייתי אומר ג'נטלמני, אבל במובן המקורי של המילה ״ג׳נטלמני״, המובן הציני, ההישגי, הלוחם, כאותם ג׳נטלמנים האנגלים שכבשו שלושת-רבעי עולם ושלטו בו ביד רמה. הקריקט של ג׳ארדין אולי הוקע, אבל הוא היווה את התרשים שעל פיו יצרו את עצמן הנבחרות הגדולות של אוסטרליה והווסט אינדיז, שהורידו את האדונים מאנגליה על הברכיים. הגיע הזמן להכיר בכך שבנסיון הנואש והאחרון של נציגי האימפריה הדועכת לשמר את עליונותם על נבחרת המהגרים, יצרו האנגלים את התבנית שממנה נוצקו האימפריות ששלושים וארבעים שנה אחרי הבודיליין, יכבשו את עולם הקריקט ויעלו אותו באש.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 23 תגובות

  1. כל הכבוד ארז. לא ידעתי שיש פה עוד אוהב קריקט. זאת אומרת אני אוהב לשחק קריקט ואפילו חובט לא רע בכלל (אני מחליף בליגת הקיץ מה שאומר שאני משחק כל שבוע אם לא מתנגש עם הטניס). אבל לראות זה גלולת שינה יותר אפילו מהפיסטונס.
    הווינדיז הם הנבחרת הכי דומיננטית בכל הזמנים. השליטה שלהם בשנות התשעים היתה מוחלטת. יותר אפילו מנאדאל על חיימר. או האולבלקס ברוגבי.

  2. שמע, ארז, קראתי את הפוסט פעמיים. פעם ראשונה כשהכנסתי אותו, ופעם שנייה זה עתה, בחצות, מיד אחרי שהברייבס מאטלנטה קרעו לדודג'רס את נצורה 1-5 בקרב הפננט (לגולשים שלא בענייני בייסבול – 'פננט' היא סידרת האליפות של הליגה – אחת ה-NL והשנייה ה-AL, ואז מנצחות 'הפננטס' משחקות ביניהן בסידרת ה'וורלד סרייס'.
    אלף, אני חייב להחמיא לך שוב על רמת – וסוג – הכתיבה הנהדרת שלך.
    בקשר למשחק עצמו: ראיתי קריקט ברמה גבוהה בג'מאייקה, באנטיגה, בגוודהלופ, בארובה, וכמה מהם היו נבחרות מהאיים הנפלאים האלה. האנגלים שמשך 30 שנה הריצו לי את מחנות הכדורגל שלי הסבירו והסבירו לי, והם אפילו שיחקו קריקט בשבתות וימי ראשון באדלפי.
    תמיד התפלאתי כיצד הבריטים הבני זונות האלה הצליחו להשריש משחק כמו קריקט בארצות כמו הודו, ובאיים הקריביים, שעד כמה שאני מכיר את הנייטיבס, זה צריך להיות המשחק האחרון שהם יאמצו לעצמם. פשוט מדהים כמה התרבות הבריטית השתלטה על הודו והמון איים קריביים.

    אני מבין את המשחק בגדול. אבל תן לי בייסבול כל יום וכל שעה בשבוע OVER הקריקט הזה.
    אבל קראתי על הטרוף בהודו, ואני יודע שלקריקט הזה ישנו משהו שמרתק צופים. אני לא יכול לקלוט למה ומדוע, אבל את הטרוף לקריקט אני מכיר ויודע מקריאה, וסרטים שראיתי.

    הפוסט שלך הוא לא פחות מנפלא!

    1. אני דווקא חושב, מעבר להיסטוריה הקולוניאלית של הודו והקריביים שיש משהו בקריקט שמתאים לתרבויות האלה, אם ניקח את המוזיקה שהם עושים, אפשר לראות בדיוק את החיבור, המוזיקה ההודית המסורתית היא ארוכה, רפטטיבית, עד כדי טראנס, וכנל המוזיקה בקריביים שממנה התפתחו הקליפסו, הסקא, הרגאיי והדאב. יש פה בדיוק סוג של ״קריקט״, חזרה אינסופית על מוטיבים לאורך זמן רב עם ווריאציות כמעט בלתי מורגשות. כך שלדעתי היה פה גם חיבור תרבותי מעבר להנחלה של הבריטים.
      כמובן שהיום מסיבות אחרות רוב הכשרון הולך למקומות אחרים, בייסבול, כדורסל ואתלטיקה.

  3. תודה על העונג שבקריאת המאמר המחכים שלך. הזכיר לי כמה אני מתגעגע לקריקט.

    אגב קריקט, יום אחד נתקלתי בערוץ היורוספורט בקריקט, גיליתי שם ספורט שבהיעדר שום דרך אחרת להגדירו אומר שהוא פשוט מתאים לאופי שלי. אני חושב גם שהעובדה שביורוספורט לא מראים כמעט קריקט מאנגליה אלא בעיקר מהודו ומתת-היבשת ההודית, תרם בהחלט לאהבה שלי לענף ספורט זה.

    אני מדבר על אחת הגרסאות המודרניות החדשות יחסית של הקריקט, ה 20-20, זו גרסה שמשחק נמשך בה בין שעתיים לארבע שעות, קצת כדי שיתאים לשידור טלוויזיה.

    לפני מספר שנים כתבתי תיאור של משחק גמר ליגת האלופות בקריקט, שניתן לקראו בכתובת: https://hoops.co.il/?p=34756,

    שם כתבתי בין השאר:
    "…מאחר ותחרות קריקט מסורתית יכולה לקחת מספר ימים, הרי הוחלט לפני מספר שנים על סוג של קריקט המכונה "קריקט עשרים עשרים" שכל משחק בו נמשך בערך שלוש שעות. המיוחד בסוג זה של קריקט הוא שכל קבוצה (בה יש אחד עשר שחקנים) זורקת עשרים סדרות זריקה (אינינגים) שבכל אחת מהן שש זריקות, דהיינו מאה ועשרים זריקות. אחרי שהקבוצה הראשונה מסיימת לזרוק, מסכמים את התוצאה שלה, הקבוצות מתחלפות, והקבוצה השנייה זורקת מאה ועשרים זריקות ומנסה להגיע לתוצאה טובה יותר מזו של הקבוצה הראשונה. ברגע שהיא מגיעה לתוצאה טובה יותר לפני תום מכסת הזריקות – היא המנצחת, אך אם התוצאה גרועה יותר בסיום זריקותיה – היא המפסידה. במקרה של תיקו בודקים כמה שחקנים מכל קבוצה נפסלו והמנצחת היא זו שפחות מאנשיה נפסלו…."

    אז לא יודע מתי יורוספורט יחזרו לשדר קריקט, אך אני בהחלט מציע למי שזמנו בידו לראות משחקים, לפחות את הגרסה של ה 20-20,

    ואגב, אם אין לכם קבוצה לאהוד, לכו על צ'נאי סופר קינגס 🙂
    זו קבוצה שמזכירה לי את נבחרת הולנד של קרויף או את מכבי נתניה כאשר מוט'לה שפיגלר אימן אותה: קבוצה קטנה יחסית ששיחקה את הכדורגל היפה ביותר, והגיעה לתוצאות לזמן קצר.

    1. אני התחלתי לצפות בone day cricket והמשכתי לכל הסוגים. היום אני כבר לא יכול לראות OD, זה אסון. 20-20 הוא פורמט חביב וכיפי לצפיה, אבל בפועל לא ממש קשור למשחק. חלק מהסיבה שכתבתי את המאמר הזה היא להסביר מה בעצם הרעיון פה, בניגוד ל20-20, שם המטרה לחבוט בכל כדור ולהעיף אותו, או למשל בייסבול, שם גם המטרה לחבוט, בקריקט ה״הגנה״ היא בעצם החובט. וההתקפה הוא זורק הכדור. תפקיד הזורק ושחקני השדה לפסול את החובט, ותפקיד החובט לא להפסל תוך כדי שהוא מקדם את התוצאה. זה דיסוננס פסיכי שלא קיים באף ענף אחר כולל קריקט 20-20 כולל בייסבול, וזה אפשרי רק שלזכות החובט שעות על שעות של זמן פוטנציאלי. נכון שהיום הסגנון הדפנסיבי הזה גם הוא נחשב משעמם ומיושן, תגיד לחובב קריקט שאתה אוהב את ג׳פרי בויקוט והוא יפול מצחוק, וגם זה חלק ממה שהביא אותי למאמר הזה, שהקריקט הזה כבר לא קיים, המשטחים, הקסדות, השינויים בחוקים, הכל בא לעקר את היכולת של הזורק לאיים גם ספורטיבית וגם פיזית על החובט. ולחובט לא נותר אלא להגיד יפה תודה ולחבוט כאוות נפשו בלי חשש.
      ואני דווקא בעד רויאל צ׳לנג׳רס בנגלור, אבל אני לא ממליץ לאף אחד לאהוד אותם, אלא אם אתם בקטע של מזוכיזם.

  4. למרות שאני לא מבין כלום בקריקט, נדמה לי שהבנתי את הסוגיה שתיארת, והיא רלבנטית כנראה לכל סוג של ספורט – הניסיון למצוא טריקים, (ספק הוגנים, ספק חוקיים, ספק מקובלים), כדי להתמודד מול יריב עדיף, והאופן שבו ההתפתחויות האלו משנות את המשחק ונתפסות שנים מאוחר יותר.
    .
    התחלתי לחשוב על איך יראה מאמר דומה בעוד שלושים שנה על סחיטת עבירות התוקף של הארדן בשנות הטינז, אבל אז עלו לי כל מיני תמונות קטועות ומסויטות בכיכובם של מחבט קריקט, הארדן ואשך זועם, אז העדפתי פשוט לעזוב את זה בינתיים.
    .
    אי אפשר שלא לתהות איך נראו חייהם של אצילי אנגליה כששומעים שפיתחו משחקים שנמשכו מספר ימים… אבל זה באמת היה עולם אחר.
    .
    תודה רבה ארז.

  5. קריקט, כמו בייסבול ואגרוף – מקצועות שיותר מעניין לקרוא עליהם מאשר לראות אותם בפועל. ניסיתי לצפות בקריקט מספר פעמים, כולל בחברת מביני עניין ואפילו פעם אחת במגרש עצמו. אלוהים עדי, שעמום המחץ.

    1. במקום השלושה עשרה ברשימת ענפי הספורט האהובים עלי לצפייה נמצא ספורט שמשוחק באולם, על קרח, אבל הוא מזכיר לי בעיקר שני דברים: משחק בגולות ואת אמי מבקשת ממני לטאטא את הבית.
      זהו כמובן הקרלינג, משחק שמערב מחשבה, אסטרטגיה, יכולת, וניקוי מהיר של משטח הקרח באמצעות מטאטא. את הקרלינג הכרתי רק לפני עשור, אך הוא ספורט שאני אוהב יחסית לראות, במיוחד את האופן בו מטאטאים את המשטח שלפני אבן הגרניט עם הידית (בצורת קומקום) תוך כדי צריחות בעוצמה מטורפת …
      ואגב, אמי לא הרשתה לי לצרוח כשטאטאתי את הבית, וזאת למרות תסכולי העמוק…

  6. נהדר ארז, כיף שהצטרפת לאתר!
    .
    ראשית הסרט – הגדרת אותו נפלא, אחד מסרטי הדוקו-ספורט הטובים ביותר נעשו. חובת צפייה גם למי שלא מכיר בכלל את המשחק.
    .
    בראדמן הוא האורג'ין סטורי של כל אחד שמגיע ללמוד מה זה קריקט, ואם אני לא טועה הוא אפילו נכנס לרשימות ה-100 של עיתוני הספורט בארץ בשנת 2000. הטענה לגבי הסדרה מול אנגליה היתה שהוא היחיד שהיה יכול לצאת ולדבר נגד המהלכים שלהם, בגלל שהוא היחיד שהצליח להתמודד עם הטקטיקה הזאת. אני שמח שנתת עוד צד לסיפור הזה.
    מחכה לסיפורים נוספים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט