נבחרת לכל קבוצה – 22 – ניו-יורק ניקס / עמיחי קטן

ה-MVP מהכתבה על יוסטון הוא האקים שזכה ב-183 מתוך 196 הקולות, מה שמעניק לו 93.37% מהקולות. לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר". *נתונים מעונת 2021 לא ייכנסו לסדרת כתבות זו*.

שיעור היסטוריה קצר:

הניו-יורק ניקרבוקרס היו אחת מ-11 הקבוצות המייסדות של הליגה בעונת 1947, ולמעשה הראשונה שעלתה על פרקט, יחד עם טורונטו האסקיס שהתפרקו במהירות. בעשור הראשון של הליגה הניקס לא החמיצו את הפלייאוף בכלל, ולשיא הגיעו בשנים 1951-3, אז הם ייצגו את המזרח 3 פעמים רצופות בגמר, אבל גם קאמבק מ-3- 0 לשוויון 3 לא הספיק נגד הרויאלס ב-1951, ואחרי זה הם נכנעו עוד פעמיים ללייקרס, וגם אז באחד מהמקרים זה הוכרע במשחק 7.

העשור השני של הליגה, 1957-1966, היה זה שבו הסלטיקס ייצגו את המזרח בגמר בכל אחת מהעונות, ואילו עבור הניקס מדובר היה בעשור כושל במיוחד בו הם העפילו רק פעם אחת לפלייאוף, וגם אז חטפו סוויפ מהיר מסירקיוז. וויליס ריד, הבחירה של הניקס בדראפט 1964, היה זה שהחל את הדרך חזרה שלהם לצמרת, ויחד עם צוות מסייע שהלך והתגבש הוא הוביל את הניקס ל-2 הופעות מכובדות בפלייאוף ואחר כך להפסד בגמר המזרח נגד ביל ראסל בעונתו האחרונה ב-1969.

הניקס גם היו אלה שניצלו את הפרישה של ראסל כדי להשתלט על המזרח והליגה וריד הוביל את הקבוצה למאזן 60- 22, הטוב בליגה, שהעניק לו את תואר ה-MVP ולרד הולצמן את תואר מאמן העונה. הניקס עברו בקושי את הבולטס ב-7 משחקים, הסתדרו קצת יותר בקלות עם הבאקס של קארים הרוקי, והגיעו לגמר נגד הלייקרס, בסדרה ידועה בזכות כמה רגעים משמעותיים.

במשחק 3, ג'רי ווסט קלע שלשת ניצחון מאחורי החצי עם הבאזר, אבל בעידן טרום השלשות זה היה שווה רק 2 נקודות הארכה, אותה ניצחו הניקס. במהלך משחק 5 של הסדרה נפצע ריד, והניקס הגיבו בהגנה אזורית בניגוד לחוקים, אבל כזו שידעו כולם שהשופטים לא ישרקו נגדה במדיסון סקוור גארדן. הניקס אכן ניצחו את משחק 5, והובסו במשחק 6 ללא ריד, מה שהעלה את השאלה האם ריד יעלה למשחק 7 או לא. כשיר למשחק הוא לא באמת היה, אבל עלה לפרקט מדדה, קלע 2 סלים בפתיחה והעניק לניקס את המומנטום הדרוש ולעצמו את הפיינלס MVP, למרות שהוא קלע 4 בלבד באותו משחק לעומת 36 נקודות ו-19 אסיסטים של וולט פרייזר.

גם בעונה החולפת הניקס הגיעו לגמר המזרח עם יתרון ביתיות, ועוד משחק 7 ביתי נגד הבולטס, אבל השליטה של בולטימור בריבאונד עם 61 לעומת 38 בלבד של הקבוצה הביתית הייתה זו ששלחה הביתה את האלופה המכהנת. בעונה החולפת וויליס ריד גמר את העונה בשלב מוקדם שלה, אבל הניקס הצליחו בכל זאת לגבור על בולטימור ובוסטון בדרך לגמר, אך הפעם להפסיד ללייקרס. גם ב-1973 הניקס עברו את בולטימור ובוסטון בדרך לגמר עם הלייקרס, אך הפעם ריד היה כשיר ולקח פיינלס MVP שני כשהוביל את הניקס לניצחון 4- 1 בסדרה ואליפות שנייה.

ב-1974 הניקס עוד הצליחו להעפיל לגמר המזרח, אך ללא ריד שנפצע במהלך הסדרה וגמר את הקריירה באופן לא רשמי, הסלטיקס הסתדרו הפעם עם הניקס ולקחו את הסדרה. בשלב הזה הקבוצה של האליפויות החלה להתפרק, כאשר פרייזר עוד הוביל אותם להפסד בסיבוב הראשון של הפלייאוף בשנה העוקבת, אך אחר כך הם לא הצליחו לעשות זאת ב-2 העונות הבאות וגם הוא עבר לקליבלנד.

בעשור ויותר הבאים הניקס היו רחוקים ממועמדות לאליפות או גמר מזרח, אבל לפחות העפילו לסיבוב השני ב-1978 עם בוב מקאדו וב-1983-4 עם ברנרד קינג, ואז הגיע דראפט 1985, הראשון עם הגרלת לוטרי, ואיתו הבחירה הראשונה, פטריק יואינג, לניקס. לקח להם עוד שתי עונות לא מוצלחות עד לחזרה אל הפלייאוף ב-1988, אבל זו התחילה רצף של 14 שנים בהן העונה של הניקס לא נגמרה באמצע אפריל.

זה החל בהפסד בסיבוב הראשון לבוסטון, המשיך בהפסדי סיבוב שני או ראשון לשיקגו, וב-1993 הניקס הגיעו לגמר המזרח וליתרון 2- 0 בסדרה, אבל הפסידו שוב לבולס ולג'ורדן. את הפרישה של ג'ורדן ניצלו הניקס כדי לגבור סוף סוף על הבולס בסיבוב השני של 1994, והצליחו גם לנצח את אינדיאנה של רג'י מילר, למרות קאמבק מטורף שהוא הוביל ברבע הרביעי של משחק 5. הניקס הצליחו לשמור על הביתיות בגמר נגד יוסטון וג'ון סטארקס הגיע לזריקת אליפות פוטנציאלית, אבל נחסם על ידי האקים והניקס הפסידו את 2 המשחקים ואת האליפות.

ב-1995 היה זה תורם של הפייסרס לשלוח הביתה את הניקס בסיבוב השני, מה שהחל 4 שנים של הדחה בשלב הזהה עבורם. בשנה העוקבת היו אלה שוב שיקגו וג'ורדן החוזר, אחר כך מיאמי של מאמן הניקס לשעבר פט ריילי ב-1997, ובשנה שאחרי היה זה שוב רג'י מילר. ב-1999, עונת השביתה, הניקס התקשו בעונה הסדירה ונכנסו לפלייאוף מהמקום ה-8 במזרח. סדרה מאוד צמודה נגד מיאמי בסיבוב הראשון הסתיימה בסל ניצחון של אלן יוסטון לזכות הניקס, אחר כך הגיע סוויפ על אטלנטה בסיבוב השני, ובגמר המזרח הגיע מפגש רביעי ב-6 השנים האחרונות בין הניקס לפייסרס.

יואינג נפצע במשחק 2 של הסדרה והסדרה הגיעה לשוויון 1 כשהפעם הפייסרס פייבורטים, אבל מהלך 4 נקודות של לארי ג'ונסון הכריע את משחק 3 והניקס ניצחו גם את משחק 5 בחוץ ו-6 בבית כדי להעפיל לגמר שני בעידן פטריק יואינג, אבל הפעם גמר בו יואינג לא שותף עקב פציעה. היריבה בגמר הייתה הספרס שניצלה את ההיעדרות של יואינג כדי לשלוט מתחת לסלים עם דאנקן ודיוויד רובינסון, וריצת הפלייאוף המטורפת הזאת של הניקס הסתיימה עם מחמאות וניצחון אחד בסדרת הגמר.

הניקס ניצחו את מיאמי, שנה שלישית ברציפות, גם בפלייאוף של 2000, והגיעו שוב לגמר מזרח נגד אינדיאנה, אבל הפעם הפייסרס היו אלה שעשו את העבודה והעפילו לגמר, ואילו הניקס נתנו ליואינג לנטוש לסיאטל ואחר כך לאורלנדו. הקבוצה הייתה מספיק טובה כדי לעשות פלייאוף ב-2001 גם בלי יואינג, אבל הפסד בסיבוב הראשון לטורונטו פירק את העסק והניקס מצאו את עצמם בעונה שאחרי מחוץ לפלייאוף, לראשונה מאז 1987.

השנים הבאות לא היו מוצלחות עבור הניקס שהעפילו לפלייאוף רק פעם אחת ב-9 הבאות, וגם אז הפסידו בסוויפ בסיבוב הראשון לשכנים מניו-ג'רזי. בקיץ 2010 הניקס הצליחו להחתים את אמארה סטודמאייר כשחקן חופשי בכיר, ואחר כך הביאו את כרמלו בטרייד מדנבר, מה שסייע לניקס לחזור לפלייאוף. ב-2011 הם חטפו סוויפ מבוסטון בסיבוב הראשון והשתדרגו ב-2012 לניצחון אחד על אלופת המזרח המכהנת, הפעם מיאמי.

ב-2013 הניקס כבר נראו כמו מועמדים להגיע רחוק, עם עונה של 54 ניצחונות ומקום שני במזרח, אבל יתרון 3- 0 נגד בוסטון הפך ל-3- 2 ויתרון 26 במשחק 6 הפך לשוויון תוך פחות מרבע. בכל זאת, על בוסטון הניקס הצליחו לגבור 4- 2 ולעבור סדרת פלייאוף, לראשונה מאז 2000, אבל אינדיאנה היו אלה ששלחו את הניקס הביתה בסיבוב השני, עם ניצחון חוץ במשחק הראשון שהספיק.

ב-2014 הניקס פתחו רע את העונה וגם ריצה טובה לקראת סיום העונה לא הספיקה למקום בפלייאוף, ומאז הניקס לא היו קרובים אפילו לפלייאוף, ובעיקר היו עסוקים בבחירות דראפט, טריידים ופינוי מקום לשחקנים חופשיים שמעדיפים את היריבה העירונית מברוקלין.

כמעט נכנסו:

אמארה סטודמאייר – 5 עונות, 17.3 נקודות, 6.7 ריבאונדים, 1.3 אסיסטים, 1.1 חסימות, 54.5% אפקטיבי, 75.8% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

הגיע לניקס כשחקן חופשי ב-2010 ובעונה הראשונה שם היה השחקן המוביל שעצר בצורת של 6 שנים מחוץ לפלייאוף. בהמשך הפך אמארה לשחקן משני בהצגה של כרמלו ולאט לאט מעמדו ירד עוד יותר עד שסיים את הקדנציה בניו-יורק כשחקן ספסל.

דיק בארנט – 9 עונות, 15.6 נקודות, 2.8 ריבאונדים, 2.9 אסיסטים, 46.4% אפקטיבי, 75.5% מהקו, 2 אליפויות, בחירה אחת לאולסטאר.

הגיע לניקס בקיץ 1965 ורשם שם את שנות השיא האישיות, כולל בחירה בודדת לאולסטאר ב-1968, וגם היה חלק ב-2 האליפויות של הניקס. באליפות הראשונה הוא היה הגארד לצד וולט פרייזר בחמישייה, ואילו ב-1972 הוא הורד לספסל כשהגיע לניקס ארל מונרו, וכך מעמדו החל להידרדר עד שבסדרת האליפות ב-1937 הוא קלע 6 נקודות בסך הכל.

מארק ג'קסון – 7 עונות, 11.1 נקודות, 4 ריבאונדים, 8 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 48.3% אפקטיבי, 31.9% לשלוש, 74.3% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

הניקס של 1987 היו חסרים רכז כדי להתחיל להיות כוח משמעותי, וזה בדיוק מה שג'קסון נתן להם כאשר כבר בתור רוקי הוא הגיע לכמות דו-ספרתית של אסיסטים למשחק והניקס חזרו לפלייאוף. בשנים הבאות הפך ג'קסון לשחקן מרכזי בניקס שהחלו להיות גורם משמעותי במאבקי הצמרת המזרחיים, וגם נבחר לאולסטאר בפעם היחידה בקריירה ב-1989.

המחליפים:

לטרל ספריוול – 5 עונות, 17.9 נקודות, 4.1 ריבאונדים, 3.8 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 45.2% אפקטיבי, 34.9% לשלוש, 81.9% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

הגיע ב-1998 מגולדן סטייט בתמורה לג'ון סטארקס והפך לקלעי המוביל של הניקס באותו פלייאוף, בו הם הגיעו עד לגמר שם הפסידו לספרס. גם בעונות הבאות היה ספריוול כוח משמעותי בניקס שהגיעו לגמר המזרח ב-2000, אבל אחר כך לא הצליחו בהיבט הקבוצתי, עד שהוא עבר למינסוטה בקיץ 2003.

ג'ון סטארקס – 8 עונות, 14.1 נקודות, 2.7 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 49.1% אפקטיבי, 34.5% לשלוש, 76.9% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת לשחקן השישי.

את המקום בסגל של הניקס קיבל סטארקס בגלל ניסיון להטביע על יואינג שהסתיים בפציעה, אבל עד מהרה הוא הוכיח שהוא ראוי למקום הזה והפך לספק הנקודות השני בחשיבותו של הניקס בשנות ה-90 אחרי יואינג. עונת שיא שלו ב-1994 הניבה לו בחירה לאולסטאר ולקבוצה מקום בגמר, אבל משחק 7 מזעזע שלו היה חלק משמעותי מההפסד. בהמשך עבר סטארקס לספסל וגם נבחר לשחקן השישי לפני שנשלח בטרייד לגולדן סטייט, שם הוא התחיל את הקריירה.

צ'ארלס אוקלי – 10 עונות, 10.4 נקודות, 10 ריבאונדים, 2.3 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 49.6% אפקטיבי, 78.2% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה.

הגיע משיקגו בטרייד ב-1988 והניקס הרוויחו את אחד מסמלי ההגנה הקשוחה שלהם בשנות ה-90, כולל שיא NBA של 107 משחקים בעונה בהם אוקלי פתח בחמישייה ב-1994 – 82 בעונה הסדירה ועוד 25 בפלייאוף. באותה עונה אוקלי גם נבחר לאולסטאר ולחמישיית ההגנה בפעם היחידה בקריירה שלו.

ברנרד קינג – 4 עונות, 26.5 נקודות, 5.2 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 54.3% אפקטיבי, 76.1% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישיית העונה.

הגיע לניקס בקיץ 1982 והחזיר אותם לפלייאוף עם 2 עונות קליעה יוצאות דופן בהן הוא היה הסקורר המוביל בליגה. בהמשך הניקס הלכו לכיוון הדראפט ופטריק יואינג והנוכחות שלו כמובן פגעה בממוצעים של קינג שהמשיך בנדודיו בליגה עוד כמה שנים.

אלן יוסטון – 9 עונות, 18.5 נקודות, 3.1 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים, 49.4% אפקטיבי, 39.9% לשלוש, 87.2% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר.

הגיע לניקס בקיץ 1996 ומיד תפס את מקומו של סטארקס בחמישייה ובהמשך הפך לאחד מהשחקנים המשמעותיים ביותר של ריצת הפלייאוף ב-1999 שהסתיימה בגמר, כולל סל הניצחון של הסיבוב הראשון נגד מיאמי. בשנתיים הבאות נבחר יוסטון לאולסטאר וזכה לחוזה ענק, אבל אז החל להסתבך בפציעות והחוזה שלו הפך לאחד מהגרועים ביותר בליגה.

ריצ'י גארין – 8 עונות, 20.1 נקודות, 6.4 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים, 41.2% אפקטיבי, 77.9% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישייה השנייה.

הכוכב של הניקס בשנות ה-50  וה-60 המוקדמות שהיה אחד מהסקוררים והמוסרים המובילים בליגה באותן שנים, אבל להצלחות קבוצתיות הם לא הצליחו להגיע בכלל בתקופתו, כאשר רק פעם אחת הוא הגיע לפלייאוף, והפלייאוף הזה הסתיים מבחינת הניקס כבר אחרי שני משחקים. גארין הצליח יותר מבחינה קבוצתית בשנים הבאות כשהיה שחקן משני בהוקס, וגם הניקס השיגו את הדור הבא שהוביל להצלחות קבוצתיות.

ביל בראדלי – 10 עונות, 12.4 נקודות, 3.2 ריבאונדים, 3.4 אסיסטים, 44.8% אפקטיבי, 84% מהקו, 2 אליפויות, בחירה אחת לאולסטאר.

הספיק לזכות ביורוליג עם מילאנו לפני שהגיע ל-NBA, ועוד קודם זכה באולימפיאדה עם נבחרת ארה"ב, והיה לסמול פורוורד הפותח של הניקס לאורך כמעט כל הקריירה שלו. מעניין לציין שבראדלי היה הבחירה הטריטוריאלית האחרונה אי פעם, והוא גם הגיע ממש קרוב לקו האמצע בין ניו-יורק לפילדלפיה, אבל ניו-יורק היו קצת יותר קרובים. בראדלי הגיע לשיאו בתחילת שנות ה-70 באליפויות של הניקס וגם נבחר לאולסטאר בפעם היחידה ב-1973, עונת האליפות השנייה.

כרמלו אנתוני – 7 עונות, 24.7 נקודות, 7 ריבאונדים, 3.2 אסיסטים, חטיפה, 48.9% אפקטיבי, 36.9% לשלוש, 83% מהקו, 7 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית.

הגיע בטרייד מדנבר ב-2011 ומיד הפך לכוכב המוביל של הקבוצה שסחב אותה ל-3 הופעות רצופות בפלייאוף, כולל מקום שני במזרח וניצחון בסדרת פלייאוף אחת ב-2013. גם בשנים הבאות מלו שמר על היכולת האישית הגבוהה שלו, אבל הקבוצה הפכה לרחוקה מאוד מהפלייאוף וכל הישג קבוצתי, מה שגרם לו לדרוש טרייד ששלח אותו לאוקלהומה.

החמישייה:

גארד 1 – וולט פרייזר – 10 עונות, 19.3 נקודות, 6.1 ריבאונדים, 6.3 אסיסטים, 2 חטיפות, 49.2% אפקטיבי, 78.3% מהקו, 2 אליפויות, 7 בחירות לאולסטאר, 4 בחירות לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה, 7 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה לחמישיית הרוקיז, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

הבחירה החמישית בדראפט 1967 היה הרכז הפותח של הניקס לכל אורך התקופה שלו במועדון, ושילב קליעה טובה, ניהול משחק מצוין והגנה נהדרת, כפי שמעידות 7 בחירות רצופות לחמישיית ההגנה. הוכיח יכולת מרשימה לבוא לידי ביטוי במשחקים הגדולים עם 36 נקודות ו-19 אסיסטים במשחק 7 של הגמר ב-1970 שהביא לניקס את האליפות הראשונה.

גארד 2 – ארל מונרו – 9 עונות, 16.2 נקודות, 2.6 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים, חטיפה, 47.8% אפקטיבי, 82.1% מהקו, אליפות אחת, 2 בחירות לאולסטאר.

הגיע ב-1971 לניקס והשתלט על עמדת הגארד הפותח ליד פרייזר, תוך כדי שהוא הופך לסקורר מוביל בניקס של תחילת שנות ה-70 והאליפות השנייה ב-1973. גם כשהקבוצה שהביאה את האליפויות התפפרקה נשאר מונרו והיה חלק משמעותי גם בחזרה החד-פעמית של הניקס לפלייאוף ולסיבוב השני ב-1978.

פורוורד 1 – דייב דה-בושר – 6 עונות, 16 נקודות, 10.7 ריבאונדים, 3.1 אסיסטים, 43.9% אפקטיבי, 71.6% מהקו, 2 אליפויות, 5 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 6 בחירות לחמישיית ההגנה.

הגיע מדטרויט ב-1968 והשתלט על עמדת הפאוור פורוורד הפותח, כששילב יכולת קליעה בצבע, ראיית משחק לא רעה ביחס לגבוה בתקופתו והגנה טובה מאוד. דה-בושר היה גם זה שהסיט את ווליס ריד לעמדת הסנטר, בה הוא היה עדיף, על חשבונו של וולט בלאמי שעשה את הדרך ההפוכה בטרייד שהביא את דה-בושר.

פורוורד 2 – וויליס ריד – 10 עונות, 18.7 נקודות, 12.9 ריבאונדים, 1.8 אסיסטים, 1.1 חסימות, 47.6% אפקטיבי, 74.7% מהקו, 2 אליפויות, 2 פיינלס MVP, 7 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 4 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר, בחירה אחת ל-MVP.

הבחירה התשיעית בדראפט 1964 הפך די מהר לשחקן הטוב ביותר בדראפט הזה ולשחקן המוביל של הניקס בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, כאשר בעונת השיא שלו ב-1970 הוא גם זכה ב-3 תארי ה-MVP האפשריים – אולסטאר, עונה סדירה וגמר. ב-3 מתוך 5 העונות האחרונות שלו הוא סבל מפציעות שגרמו לו להיעדר ממשחקי פלייאוף, וייתכן שזה מנע מהניקס להצליח אפילו יותר באותה תקופה.

סנטר – פטריק יואינג – 15 עונות, 22.8 נקודות, 10.4 ריבאונדים, 2 אסיסטים, חטיפה, 2.7 חסימות, 50.9% אפקטיבי, 74.2% מהקו, 11 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 6 בחירות לחמישייה השנייה, 3 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

הבחירה הראשונה הברורה בדראפט 1985 הצליח להחזיר את הניקס לרלוונטיות במאבקי האליפות, אבל תמיד היה חסר להם כקבוצה עוד קצת כדי להגיע עד הסוף, בעיקר תחת פט ריילי שהפך את הניקס לקבוצה הקשוחה שהם היו בשנות ה-90. כחלק ממוטיב ההחמצה, תמיד זוכרים ליואינג את ההחטאה ששלחה את הניקס הביתה נגד אינדיאנה, אבל לא את הסל שהשאיר אותם בחיים בסדרה שני משחקים קודם לכן.

מאמן: רד הולצמן – 14 עונות, 2 אליפויות, בחירה אחת למאמן העונה, מאזן 613- 484 (55.9% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 35- 28 (56.8% הצלחה) בפלייאוף.

הולצמן היה סקאוט של הניקס כעשור לפני שקיבל את משרת המאמן, והיה זה שהוביל את הניקס לשנים המוצלחות והאליפויות, כולל זכייה בתואר מאמן העונה ב-1970. הולצמן שימש בתפקיד המאמן באופן רציף עד 1977, אז הוא הוריש את התפקיד לוויליס ריד, אך כעבור עונה וקצת הוא נטל על עצמו שוב את התפקיד לעוד 4 שנים פחות מוצלחות.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 29 תגובות

  1. גיא רוזן

    25 ינו 2021 08:26:47

    וויליס ריד בפאוור פורוורד?
    .
    אני מבין את הרצון לתת כבוד (ראוי שהורווח ביושר) לפטריק יואינג,
    אבל ריד במשך מרבית הקריירה, בדגש על עונות האליפות/MVP שיחק כסנטר.
    .
    אם עושים רשימה של השחקנים הגדולים של כל קבוצה, ללא קשר לעמדה, אז סבבה.
    אבל אם הולכים על עמדות,
    אז לא בשונה מהלייקרס שסובלים מאינפלציה בעמדת ה-PF, גם לאוהדי הניקס יש "בעיה".
    (בדומה לבעיה של קבוצה בשורותיה שיחקו נאש ו-KJ . . . )
    .
    תודה, חיים.

    1. חיים

      25 ינו 2021 09:22:32

      וויליס ריד שיחק לא מעט בתור PF לאורך הקריירה – 2 וחצי עונות עם וולט בלאמי ותקופה ליד ג'רי לוקאס. אני מבין שלך ברור שאם אני צריך לבחור אחד מבין ריד או יואינג זה יהיה הראשון, אבל לי זה לא היה כל כך ברור.

  2. דובי

    25 ינו 2021 08:39:52

    אני דווקא זורם איתך בחלק של ריד ויואינג. לשניהם יש מקום בחמישייה הראשונה של הניקס בכל הזמנים, גם אם אחד מהם יצטרך לשחק רכז.
    מדגיש, לא החמישה הכי טובים, אלא החמישייה הראשונה שהייתי מעלה לפרקט כנציגי הניקס.
    אגב, אישית הייתי מעלה את אוקלי במקום דה בושר, אבל זאת העדפה שלי.

  3. דובי

    25 ינו 2021 08:41:13

    טור נהדר, סיכום היסטורי מעולה. כמובן שאפשר להתעמק הרבה יותר בניינטיז ולהתעלם לגמרי משני העשורים האחרונים, אבל זאת הסיבה שעדיף שאתה כתבת אותו ולא אני.

  4. MBK

    25 ינו 2021 10:31:22

    תודה חיים
    זכיתי שמשחק ה NBA הראשון שלי היה ב MSG
    הקבוצה המלהיבה של אלן יוסטון, ספריוול, קמבי
    מסרטים שראיתי על הניקס 70-73 נראה שוולט פרייזר היה המלך של העיר
    ואיך אפשר בלי פיל ג'קסון, המאמן הכי מעוטר בליגה ששיחק בניקס

      1. MBK

        25 ינו 2021 13:47:45

        בקטנה
        תשמע הייתי בן 23, פעם ראשונה בחו״ל לא כולל סיני והחושות בראס אל סטאן
        הייתי בהלם מוחלט, מדרגות נעות, סדרן שמושיב אותך בכסא וממתין לטיפ (עד היום)
        האוכל, זה שהמשחק זה לא המיין די שיגע אותי
        אחד הצופים אמר לי שזאת רק עונה רגילה ואין מה להתרגש יותר מידיי
        חבר שהיה איתי לא רצה לשלם 40 דולר על התענוג (אז זה הספיק למקום לא רע קרוב לגופיות על הגג)

  5. bobby

    25 ינו 2021 10:31:34

    תודה חיים, נהנתי לקרוא!
    ועוד יותר תודה על כך שהשארת את כרמלו רק בספסל (כמו שהוא אוהב חח) ולא התפתית לשים בחמישייה – עם כל הכבוד למספרים היפים שרשם, הוא ״הוביל״ בתקופתו את הניקס לכלום ושום דבר בערך. מילא הדחות בשלבים מוקדמים בפלייאןף, אבל חוסר הגעה לפלייאוף מ-2014?? ועוד בשנים בהם מקומות 5-8 במזרח לרוב כללו קבוצות מעפנות בטירוף.. בקיצור, תודה!

  6. jefffoster10

    25 ינו 2021 11:00:30

    מצוין חיים, אני מסכים עם החמישייה לחלוטין. הלב אומר לשים את סטארקס הגארד השני ליד פרייז'ר, אבל אז הראש אומר ללב "מה אתה מבין בכלל, עד שהניקס מצאו פנינה נוצצת שתוסיף להם בוהק זוהרה". לפעמים אפשר לשכוח כמה טוב מונרו היה.
    בחירה קשה לmvp, אולי הכי הרבה שהתלבטתי בפרויקט (בקבוצות שנשארו זה יהיה קשה יותר). הולך על פרייז'ר, אולי הmvp של הופס יפצה אותו על הmvp פיינלס שנשדד ממנו ע"י המדדה (ליטרלי) המקורי.
    מהעשור הראשון, שווה להזכיר את ג'ו לאפצ'יק המאמן, ואת דיק מגוויר והארי גלאטין- כולם בהיכל התהילה.
    תודה חיים.

  7. Yinon Yavor

    25 ינו 2021 11:56:57

    תודה חיים. אפשר בקלות לחיות עם הבחירות שלך. אני הלכתי עם יואינג כ-MVP, אבל גם ריד יותר מלגיטימי.
    כאיזכורי כבוד תמיד כדאי לרשום את החבר'ה הקשוחים של ה-90 – קסבייר מקדניאל, אנטוני מייסון ולארי ג'ונסון. כבוד למגזר. כאיזכורי אי-כבוד – ראש וראשון ברשימה הוא צ'ארלי סמית.

  11. הציפור הנדירה

    25 ינו 2021 15:28:28

    לא הוזכר בכתבה ג'רי לוקאס שהיה מחליף חשוב באליפות השנייה כשהגיע אליהם בשנותיו האחרונות בקריירה..

  13. אהרון שדה

    25 ינו 2021 23:44:17

    תודה רבה חיים
    לאחר התלבטות לא קטנה הלכתי על יואיניג נכון ריד הביא אליפויות
    אבל לא היה לו את שיקגו על הראש .
    יואיניג שיחק יותר שנים והיה יותר אפקטיבי חבל מאד שהוא ללא טבעת אבל עדיין הוא האם וי פי שלי .

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט