נבחרת לכל קבוצה – 24 – דטרויט פיסטונס / עמיחי קטן

ה-MVP בכתבה על הניקס הוא פטריק יואינג שזכה ב-84 מתוך 185 הקולות, כלומר 45.41%, ואילו ה-MVP בכתבה על מיאמי הוא דווין וויד שזכה ל-182 מתוך 231 הקולות, מה שהקנה לו 78.79% מהם. לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר". *בניגוד לכתבות שהתפרסמו בפגרה הקודמת או באמצע העונה הנוכחית, גם הנתונים מעונת 2021 ייכנסו לכאן*

שיעור היסטוריה קצר:

מבין מועדוני הכדורסל הפעילים ב-NBA, הפיסטונס הם העתיקים ביותר. כבר בעונת 1942 התחרה המועדון הזה בליגת ה-NBL שקדמה ל-NBA, והשחקן שיקבל אזכור מיוחד הוביל אותם ל-2 אליפויות כמאמן שחקן, כאשר ב-2 העונות הוא זכה גם בתואר ה-MVP וגם בתואר מאמן העונה, וחוץ מזה זכה ב-MVP עוד פעמיים. האליפויות ב-1944-5 הושגו עוד לפני שהוקמה אף קבוצה אחרת שאנחנו מכירים היום, כאשר הניקס, הסלטיקס והווריורס הוקמו עם הקמת ה-BAA, הליגה שהפכה ל-NBA, לפני עונת 1947, הלייקרס הוקמו בקיץ 1947 והקינגס היו הכי קרובים, אם כי הם נקראו רויאלס במקור, כאשר הם הוקמו עם סיום מלחמת העולם ב-1945, לא הרבה אחרי האליפות השנייה ברציפות של הפיסטונס.

במקור, הפיסטונס הגיעו מפורט ווין, אינדיאנה, ונקראה פורט ווין זולנר פיסטונס, על שם הבעלים פרד זולנר ואחותו ג'נט, ועל שם מפעל הבוכנות שהיה בבעלותם. בשנת 1948 המועדון עבר ל-BAA, רגע לפני שהוא הפך ל-NBA, יחד עם הרויאלס הלייקרס ואינדיאנפולוס, ומהם רק אינדיאנפוליס לא החזיקו מעמד בליגה. בזמן שהלייקרס והרויאלס הפכו לשתי הקבוצות החזקות במערב, לפיסטונס לקח כמה שנים, עד שב-1955 הם הצליחו לעבור את הלייקרס ולהגיע לגמר נגד סירקיוז, הקבוצה שהפכה לסיקסרס. הגמר הזה היה צמוד מאוד, כאשר אף אחד מהמשחקים לא נגמר בהפרש גדול מ-7, והעלה אפילו שמועות על מכירת משחקים לאחר שהפיסטונס איבדו יתרון 41- 24 במשחק 7 והפסידו בנקודה אחרי 2 איבודי כדור בשניות הסיום.

גם בשנה העוקבת הפיסטונס עלו לגמר, הפעם אחרי ניצחון על אטלנטה בדרך להפסד לווריורס בגמר, ואז הם חזרו לשגרה של הפסדים ל-2 קבוצות העילית של המערב, אז הלייקרס ובעיקר ההוקס, כאשר בין לבין הפיסטונס עברו לדטרויט והפכו לדטרויט פיסטונס בקיץ 1957, ואחרי 14 עונות רצופות בפלייאוף, עונת 1964 הייתה זו שעצרה את הרצף של דטרויט, והייתה הראשונה שלהם מחוץ לפלייאוף מאז 1949.

הפעם הבאה שדטרויט ניצחו סדרת פלייאוף הייתה בהבלחה מקרית נגד מילווקי ב-1976, כאשר שתי הקבוצות היו עם מאזן שלילי, ובטווח של 20 שנה הפיסטונס הגיעו לפלייאוף 5 פעמים בלבד עם סך מצטבר של 11 ניצחונות ורק סדרה אחת מוצלחת של הטוב מ-3, כאשר גם המעבר למזרח ב-1978 לא הקל עליהם. השינוי הגיע עם בחירתו של אייזאה תומאס בתחילת שנות ה-80 והקבוצה שהחלה להיבנות לידו, ועונת 1984 הייתה הראשונה ברצף של 9 הופעות פלייאוף של דטרויט, מתוכם רק 3 מהמקרים הסתיימו בסיבוב הראשון.

ב-1987 הפיסטונס ניצחו 2 סדרות באותו פלייאוף, לראשונה מאז 1945, והגיעו לאותה סדרה מיתולוגית נגד בוסטון בגמר המזרח שהסתיימה רק אחרי 7 משחקים דרמטיים. בשנה הבאה הפיסטונס עשו עוד צעד קדימה והכריעו גם את בוסטון בגמר המזרח לפני שנכנעו ללייקרס בתום 7 משחקים צמודים בגמר. 1989 הייתה השנה של הצעד הנוסף, כאשר אחרי סדרה קשה מהצפוי נגד שיקגו בגמר המזרח הגיע סוויפ על הלייקרס בגמר ואליפות NBA ראשונה. בשנה אחרי הדרך הייתה מורכבת וארוכה יותר, אבל שוב דטרויט ניצחו את שיקגו בגמר המזרח, הפעם ב-7 משחקים, ושוב זכו באליפות, הפעם בגמר נגד פורטלנד.

1991 הייתה השנה בה דטרויט עברו את השיא, והפעם גמר המזרח נגד שיקגו נגמר בסוויפ לרעתם, לפני שב-1992 הם הפסידו לניקס בסיבוב הראשון וב-1993 בכלל לא עלו לפלייאוף. בסוף שנות ה-90 היו לדטרויט כמה הדחות בסיבוב הראשון, אך ב-2002 שוב הייתה להם קבוצה שהעפילה לסיבוב השני, כאשר בשנים 2003-8 היו להם 6 העפלות רצופות לגמר המזרח שהובילו ל-2 גמרים ואליפות אחת ב-2004 נגד הלייקרס של שאקובימאלוןפייטון. מאז ההפסד לבוסטון בגמר המזרח ב-2008, דטרויט לא ניצחו אף משחק פלייאוף, ויחד עם אותה סדרה הם כבר ברצף מרשים של 15 הפסדי פלייאוף רצופים.

אזכור מיוחד:

בובי מקדרמוט – 6 עונות, 14.7 נקודות, 69% מהעונשין, 2 אליפויות NBL וגם כל שאר הנתונים הם רק באותה ליגה, 6 בחירות לחמישיית העונה, 4 בחירות ל-MVP, ו-2 בחירות למאמן העונה בעונות בהן הוא גם זכה ב-MVP כשחקן.

ב-NBA הוא לא שיחק, אלא רק בליגת ה-NBL שקדמה ל-NBA, ולכן הוא גם לא נכנס להגדרות הרלוונטיות לצורך הפרויקט הזה. עם זאת, מקדרמוט מקבל כאן אזכור של כבוד בשל העובדה שהוא נבחר פעם לשחקן הכדורסל הגדול ביותר בכל הזמנים, תואר שמעטים זכו לו. זה קרה ב-1946, לא הרבה לפני שהוקמה ליגת ה-NBA. יחד עם כל התארים האישיים והקבוצתיים שלו שצוינו לעיל, ונתוני הקליעה המרשימים ביחס לעידן הקדום של הכדורסל, קשה יהיה לחלוק על הבחירה במקדרמוט כשחקן הגדול ביותר ששיחק בעידן טרום ה-NBA ובעיקר טרום ג'ורג' מייקן.

כמעט נכנסו:

דייב דה-בושר – 7 עונות, 16.1 נקודות, 11.2 ריבאונדים, 2.6 אסיסטים, 42.5% אפקטיבי, 68.9% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הכוכב של הפיסטונס בשנות ה-60 הלא מוצלחות בהן הם היו בתחתית המערב בכל עונה. השם של דה-בושר מוכר יותר דווקא לאוהדי הניקס, שם הוא זכה בשתי אליפויות אחרי שהועבר לשם ב-1968, אבל שנות השיא האישיות שלו היו השנים המוקדמות יותר בקריירה בדטרויט, שנים בהן הוא גם שימש כמאמן-שחקן החל מגיל 24, מאורע ללא תקדים. כמאמן הוא היה כנראה פחות מוצלח, הקבוצה לא עלתה לפלייאוף והוא התפטר אחרי כ-3 שנים בתפקיד, לא הרבה לפני שהוא הועבר לניקס.

ויני ג'ונסון – 10 עונות, 12.7 נקודות, 3.1 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים, 46.6% אפקטיבי, 73.6% מהקו, 2 אליפויות.

"המיקרוגל" היה השחקן השישי של דטרויט במשך עשור בתור המחליף של אייזאה תומאס והאיש שהוביל את יחידת המחליפים שהיה בה רק מעט פחות רוע מאשר בחמישייה הפותחת. ג'ונסון היה בעיקר סקורר שיכול היה להתחמם במהירות ובקלות, כמו המשחק ההוא נגד בוסטון ב-1985 אחריו דני איינג' העניק לו את הכינוי שהוזכר לעיל, והוא אפילו זכה להיות אחראי על סל ניצחון בגמר של האליפות השנייה נגד פורטלנד.

ג'ין שו – 6 עונות, 18.3 נקודות, 5 ריבאונדים, 4.4 אסיסטים, 40.3% אפקטיבי, 83% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

הגיע לפיסטונס אחרי 2 עונות כרכז מחליף ובכל 6 השנים שלו בקבוצה הם הגיעו לפלייאוף, בשנים הראשונות יחד עם ג'ורג' יארדלי שהיה הכוכב הראשי של הקבוצה ואחר כך הוא הפך לשחקן המוביל, בעיקר בעונת 1960 אז הוא נבחר לחמישיית העונה, רגע לפני שאוסקר רוברטסון וג'רי ווסט ייבחרו בדראפט וינעלו את האפשרות הזאת לעשור הקרוב. אחרי הפסד ללייקרס בגמר המערב של 1962 עזב שו את הפיסטונס והחלה בנייה מחדש ארוכה.

המחליפים:

דייב בינג – 9 עונות, 22.6 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 6.4 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 44% אפקטיבי, 77.1% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

באופן מעניין, גם מי ששבר את הרצף של ווסט ורוברטסון ביחד בחמישיית העונה הגיע מדטרויט. מדובר כאן על דייב בינג, הבחירה השנייה בדראפט 1966 והוביל אותם חזרה לפלייאוף ב-2 הזדמנויות. בינג היה בעיקר קלעי בתחילת הקריירה שלו, אבל בהמשך הפך לחודר נהדר, אחד מהריבאונדרים הטובים ביותר מבין הגארדים ושחקן הגנה מצוין שהיה לאולסטאר כמעט קבוע בשנותיו בדטרויט.

גרנט היל – 6 עונות, 21.6 נקודות, 7.9 ריבאונדים, 6.3 אסיסטים, 1.6 חטיפות, 48% אפקטיבי, 74.6% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 4 בחירות לחמישייה השנייה, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

האיש שנבחר לרוקי העונה במשותף יחד עם ג'ייסון קיד והיה כל כך פופולרי שכבר בעונת הרוקי שלו היה זה שזכה להכי הרבה הצבעות מהקהל בבחירות לאולסטאר. גרנט היל של דטרויט היה לפני הפציעות שהפכו לדבר הראשון שזוכרים ממנו, אז הוא היה לאחד מהשחקנים האתלטיים ביותר בליגה והחזיר את דטרויט לפלייאוף בשנים שאחרי התפרקות הקבוצה שלקחה אליפויות בסוף שנות ה-80.

טיישון פרינס – 12 עונות, 12.6 נקודות, 4.7 ריבאונדים, 2.6 אסיסטים, 48.8% אפקטיבי, 37.1% לשלוש, 76.4% מהקו, אליפות אחת, 4 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

הבחירה של דטרויט בדראפט 2002 שלא קיבל דקות בהתחלה עד שהתבררה היכולת הקריטית שלו בהגנה על טרייסי מקגריידי כבר בסדרת הפלייאוף הראשונה בקריירה שלו. כתוצאה מכך, הפך פרינס לצלע חשובה מאוד בחמישייה של דטרויט שלקחה אליפות ב-2004 והייתה קבוצת צמרת כמעט עד סוף העשור כשפרינס לא מחמיץ אף משחק אחרי עונת הרוקי במשך יותר מ-6 שנים. בהמשך, פרינס נדד בכל מיני מקומות, והיה חלק מגמר המערב היחיד עד כה של ממפיס, וחזר לעונה פחות מוצלחת בדטרויט לפני הפרישה.

ריפ המילטון – 9 עונות, 18.4 נקודות, 3.4 ריבאונדים, 3.8 אסיסטים, 47.7% אפקטיבי, 35.4% לשלוש, 84.9% מהקו, אליפות אחת, 3 בחירות לאולסטאר.

הגיע בטרייד מוושינגטון של מייקל ג'ורדן ב-2002 והפך במהרה לסקורר המוביל של הקבוצה במקום ג'רי סטאקהאוס שעשה את הדרך ההפוכה. המילטון אמנם קלע פחות, אבל ביעילות גבוהה יותר ונתן יותר מקום לכוכבים הנוספים של הקבוצה שהחלו לצוץ, כל הדרך ל-6 הופעות רצופות בגמר המזרח, 2 גמרים ואליפות אחת. בשלב מסוים המילטון החל לזכות גם בהוקרה אישית ובחירות לאולסטאר.

לארי פאוסט – 7 עונות, 15 נקודות, 10.9 ריבאונדים, 1.9 אסיסטים, 40.4% אפקטיבי, 72.4% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

הבחירה החמישית של דראפט 1950 היה לסנטר הטוב ביותר בליגה אחרי ג'ורג' מייקן, מה שבא לידי ביטוי גם בכך שהוא נבחר לחמישיית העונה בעונה שאחרי פרישת מייקן, עונת 1955 בה הוא סיים עם 17 נקודות ב-48.7% מהשדה, נתון שהיה אז גבוה באופן יוצא דופן. יחד עם ג'ורג' יארדלי הם סחבו את הפיסטונס לשני גמרים, אז עדיין בפורט ווין, והמעבר שלו ללייקרס היה חלק משמעותי בצניחה של הפיסטונס עם המעבר לדטרויט.

בוב לניר – 10 עונות, 22.7 נקודות, 11.8 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 2 חסימות, 50.8% אפקטיבי, 77.5% מהקו, 7 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הבחירה הראשונה של דראפט 1970 העמוס כל טוב, אבל נאלץ להתמודד בהתחלה עם פציעה שהוא סחב ופגעה בתפוקה שלו בעונת הרוקי, ואחר כך עם חוסר יציבות שהוביל לכך ש-8 מאמנים שונים אימנו אותו בדטרויט וכולם מונו או פוטרו באמצע עונה, אבל הוא את שלו עשה עם 8 עונות רצופות של 21 נקודות או יותר למשחק. באמצע שנות ה-70, השילוב שלו עם דייב בינג החל להוביל להצלחות מסוימות, וגם אחרי שבינג עזב הצליח לניר להוביל את הקבוצה לפלייאוף, ואפילו לניצחון בסדרת פלייאוף ראשונה מאז 1962.

צ'ונסי בילאפס – 8 עונות, 16.5 נקודות, 3.2 ריבאונדים, 6.2 אסיסטים, חטיפה, 50.2% אפקטיבי, 39.7% לשלוש, 89.2% מהקו, אליפות אחת, בחירה אחת לפיינלס MVP, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

עוד אחד שהצטרף לדטרויט בקיץ 2002, יחד עם ריפ המילטון וטיישון פרינס, ובדיעבד זה שנחשב לשחקן המוביל של החמישייה המאוזנת שלקחה את האליפות ב-2004. בילאפס היה המנהיג של הקבוצה ההיא והאיש ברגעי ההכרעה, כולל שלשה מהחצי שכפתה הארכה ראשונה מתוך 3 במשחק פלייאוף נגד הנטס. הוכחה נוספת לחשיבות של בילאפס היא שבעוד דטרויט היו עם רצף של 6 הופעות בגמר האזורי, בילאפס עצמו הגיע ל-7 גם העונה הראשונה שלו בדנבר, בעוד דטרויט חטפו סוויפ בסיבוב הראשון.

ביל ליימביר – 13 עונות, 13.5 נקודות, 10.1 ריבאונדים, 2.1 אסיסטים, 50.8% אפקטיבי, 32.5% לשלוש, 84.4% מהקו, 2 אליפויות, 4 בחירות לאולסטאר.

הגיע בטרייד מקליבלנד ב-1982 והפך במהרה לשחקן המפתח בצבע של דטרויט. אחד הגבוהים הראשונים שזרק שלשות, אבל היה הרבה יותר מזה, בעיקר בהגנה, בריבאונד ובאלימות. ככל הנראה ליימביר הוא מי שהכי סימל את הרוע של "הילדים הרעים" של דטרויט בשנות ה-80, אבל היה לו גם הרבה מאוד כדורסל משני צידי המגרש עם היכולת אפילו לרווח קצת בתקופה שזה לא היה מקובל.

החמישייה:

גארד 1 – אייזאה תומאס – 13 עונות, 19.2 נקודות, 3.6 ריבאונדים, 9.3 אסיסטים, 1.9 חטיפות, 46.5% אפקטיבי, 29% לשלוש, 75.9% מהקו, 2 אליפויות, בחירה אחת לפיינלס MVP, 12 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות ל-MVP של האולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הבחירה השנייה בדראפט 1981 הפך עד מהרה לשחקן המוביל הבלעדי של דטרויט שהחזיר אותם לפלייאוף ולמעמד בכיר, ואמנם נאלץ לחלוק את הכדור עם האחרים מדי פעם כשהקבוצה נהייתה טובה יותר, אבל בסוף הוא היה הכוכב הגדול ביותר של הקבוצה וזה שאחראי לרגעים הזכורים, כמו למשל אותו משחק גמר נגד הלייקרס בו הוא נקע את הרגל והפסיק להחטיא או 16 נקודות בדקה וחצי של משחק פלייאוף נגד הניקס.

גארד 2 – ג'ו דומארס – 14 עונות, 16.1 נקודות, 2.2 ריבאונדים, 4.5 אסיסטים, 49.8% אפקטיבי, 38.2% לשלוש, 84.3% מהקו, 2 אליפויות, בחירה אחת לפיינלס MVP, 6 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, 4 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הדמות הצעירה בדטרויט של שנות ה-80, וזה שניצל הכי טוב את המאצ'-אפ נגד הלייקרס בגמר של 1989, מה שגרם לכך שדווקא הוא זכה בפיינלס MVP של האליפות הראשונה. דומארס גם החזיק בדטרויט אחרי שהחבורה הזאת התפרקה והיה גם חלק מהקבוצה שהנהיג גרנט היל בסוף שנות ה-90 לפני שפרש ממש עם סיום המילניום הקודם. בניגוד לאחרים בקבוצה הזאת, מדובר בקלעי עם מספרים די יעילים גם ביחס לימינו.

פורוורד 1 – ג'ורג' יארדלי – 6 עונות, 19.1 נקודות, 9.2 ריבאונדים, 1.7 אסיסטים, 41.4% אפקטיבי, 77.8% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

הקלעי המוביל בשני הגמרים של הפיסטונס בשנות ה-50, והייתי אומר האיש ששבר את שלטון הלייקרס, אבל זה קרה אחרי הפרישה של ג'ורג' מייקן, מה שקצת השפיע כנראה ומחליש את הטיעון. יארדלי נחשב בשנות ה-50 לשחקן עם שחרור הזריקה המהיר ביותר בליגה, מה שהקשה על ההגנות להתמודד איתו, זאת בנוסף לאתלטיות שאפשרה לו גם להטביע מדי פעם בתקופה שלא כולם ידעו לעשות זאת. יארדלי גם היה השחקן הראשון שקלע 2000 נקודות בעונה עם 27.4 בממוצע בעונת 1958, ובכך הותיר את חותמו כסקורר מהגדולים של התקופה.

פורוורד 2 – דניס רודמן – 7 עונות, 8.8 נקודות, 11.5 ריבאונדים, 1.3 אסיסטים, 54.6% אפקטיבי, 59.2% מהקו, 2 אליפויות, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית, 5 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, 2 בחירות לשחקן ההגנה.

שחקן שמוכר לנו בעיקר מתקופתו בשיקגו, שם הוא היה הריבאונדר הטוב בליגה ואחד משחקני ההגנה המובילים, אבל בלי כלום ושום דבר בהתקפה. לעומת זאת, בדטרויט הוא היה הריבאונדר הטוב ביותר בתהליך התפתחות, שחקן ההגנה הטוב ביותר בליגה כשפעמיים הוא גם זכה בפרס הרשמי וגם קלעי סביר לחלוטין, כולל עונה בדאבל-פיגרס, נתון שנשמע מוזר מאוד לרוב מי שמכיר את רודמן.

סנטר – בן וואלאס – 9 עונות, 6.6 נקודות, 11.1 ריבאונדים, 1.5 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 2.3 חסימות, 47.7% אפקטיבי, 41.8% מהקו, אליפות אחת, 4 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, 5 בחירות לחמישיית ההגנה, 4 בחירות לשחקן ההגנה.

הייתה לי התלבטות לא פשוטה בעמדת הסנטר, אבל בסופו של דבר צריך גם נציג לדטרויט של 2004, ובעיקר בן וואלאס הצליח להיות הטוב ביותר בליגה בתחומו, כלומר הגנה. האיש שנבחר 4 פעמים ב-5 שנים לתואר שחקן ההגנה, ובשנה היחידה באמצע בה הוא לא זכה בתואר הזה הגיעה הטבעת במקום, לא היה טוב במיוחד בהתקפה בשום שלב של הקריירה שלו, אבל האיזון ההתקפי של שאר החמישייה הספיק וההגנה שלו עשתה חיים קלים יותר לכולם בצד הזה. בעוד שליימביר יוזכר תמיד ככינור שלישי לתומאס ודומארס, קשה יותר לומר את זה על ביג בן.

מאמן: צ'אק דיילי – 9 עונות, 2 אליפויות, מאזן 467- 271 (63.3% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 71- 42 (62.8% הצלחה) בפלייאוף.

בסופו של דבר, במועדון עם אחוזי הצלחה לא מאוד מרשימים, נמצא מאמן אחד שאימן את הקבוצה 9 שנים ברציפות והגיע איתם לפלייאוף בכל 9 העונות, כאשר לפחות בחצי מהן הפיסטונס יכלו לראות את עצמם כקונטנדרים לכל דבר ועניין. החלק של דיילי בעסק ברור גם כשמדברים על דניס רודמן שהבעיות שלו התגלו רק אחר כך, אבל עוד יותר כשחושבים על כך שבאופן יחסי לא היה לו סופרסטאר ברמת מג'יק, בירד או ג'ורדן ועדיין ההישגים הקבוצתיים נמצאים באותו איזור. הפרס של דיילי היה טיול לברצלונה בקיץ 1992 עם אותם מג'יק, בירד וג'ורדן כאקורד סיום בדטרויט.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 40 תגובות

  1. איזה עומק…
    כראוי למועדון בעל ותק כזה.
    לדעתי לבוב לניר חיב להיות מקום בחמישיה וכנראה גם לליימביר.
    לטעמי (כנראה מטעמי עמדה) נתת יותר מדי קרדיט לרודמן בשלב הזה של הקריירה שלו.

  2. מדהים כמה שחקנים מטורפים היו בקבוצה הזאת אז הגיוני שכמה נעלמו להו (אגווייר, סטקהאוס וכאלה). אני הייתי שם את ליימביר במקום ביג בן בחמישיה רק בשביל האשך וגם לניר כמובן במקום רודמן. תודה עמיחי

  3. תודה עמיחי. איזה עומק אדיר. בחרתי באייזאה כמובן. יש מצב גם שהייתי שם את למביר בחמישייה במקום ביג בן…
    שאפו על המקום לדומארס בחמישייה, בעיניי החלק השקט והלא מוערך מספיק בטירוף של הבאד בויז .

    1. האמת שהתלבטתי לגבי עד כמה הבחירה מוצדקת כי דייב בינג יכול בקלות לדרוש את מקומו (ראש העיר אחרי הכל). אבל אורך הקריירה +האליפויות בסופו של דבר מצדיקות את זה.

  4. מועדון קלאסי משוק קטן שביסס את השנים המוצלחות שלו על עבודת צוות והגנה ברמות מפלצתיות. אחד האהובים עליי בליגה כשהוא מוצלח, כי מי יכול לשנוא את האנדרדוג? (חוץ מאוהדי שיקגו)

  5. תודה רבה.
    יש כל כך הרבה בחירות לגיטימיות לחמישייה, וזה מראה עד כמה המועדון הזה העמיד צוותים קבוצתיים ולא קבוצות כוכבים.
    בקונסטלציות מסוימות גם ריפ וצ'ונסי יכולים למצוא את עצמם בחמישייה, שלא לדבר על ראשיד. בספסל היו יכולים בכיף להירשם גם סאלי ומהורן.

  6. תודה עמיחי,
    אייזיאה, למרות היותי אוהד ניקס, אותה הוא החריב (לא שלפני זה היתה איזה אימפריה), הוא הגדול מכולם.
    חסרים לי ג'ון סאלי וריק מאהורן.
    רק לחשוב על קבוצה שאייזיאה פותח רכז, וצ'ונסי מחליף אותו. וואו.

    1. תודה.
      כמו בכל הכתבות בסדרה הזאת, אני משתדל לגוון ולא להביא רק את השחקנים שזכו באליפויות, אלא גם את הכוכבים הבולטים מהתקופות האחרות, בפרט אם מדובר על שחקנים ותקופות פחות מוכרות.

  7. אחלה טור, תודה רבה.
    בתור מי שגדל בשנות השמונים והיה בצד של הסלטיקס, דטריוט לא היו מהחביבים עליי, וראש הקנוניה היה הגמד החייכן. דווקא את המיקרוגל אהבתי, וגם את למביר, עליו מנחם פעם כתב שהוא השחקן היחיד שמרוויח פחות מאבא שלו…

  8. אין מצב שדניס רודמן (של דטרויט) בחמישיית כל הזמנים. שחקן מחליף, אפילו לא הפורוורד המוביל של אותה קבוצה (דנטלי/אגוויר). יותר מידי קרדיט על המשך הקריירה.
    חוץ מזה לא בטוח שהייתי שם את דומארס לפני ריפ המילטון בתרומה לאליפויות הספציפיות אבל אולי בגלל אורך הקריירה בדטרויט.
    ושיייייד כמו שאמרו לפני (אולי אפילו במקום רודמן בחמישייה)

    1. אני חושב שרודמן בדטרויט היה טוב יותר מאשר בשיקגו, אז זה לא קרדיט על המשך הקריירה. יכול להיות שזה קצת יותר מדי. בעניין דומארס, אני אזכיר שהוא זכה בפיינלס MVP הראשון אז אין ספק שהייתה לו תרומה משמעותית.

  9. פוסט מעולה תודה רבה. בחרתי כמובן בדומארס. ברור שאיזאה היה על מושב הנהג אבל דומארס היה שחקן שחקן. יעיל מאוד כמו שאמרת.

  10. יופי של כתבה, אהבתי את אזכורי הוותיקים (יארדלי, מקדרמוט, פאוסט ושו), כל אחד מהם אדיר בפני עצמו וביחס לתקופה. האם בהסתכלות היסטורית קייד יהיה שווה מקום בסגל הזה? ימים יגידו.
    גם אני חושב שראשיד ומהורן שווים אזכור (ולשים את שניהם על אותו פרקט…בהצלחה עם זה), והבחירה בביג בן לא כזו מובנת מאליה- פשוט נשכח כמה לניר היה טוב. ועדיין, בפרספקטיבה היסטורית, מקומו של ביג בן ראוי.
    בחרתי באייזיאה.
    תודה

  11. לא יודע אם ביל למביר לא שווה חמישייה ולרודמן בטוח לא מגיע אם אני לא טועה הוא אפילו ב1989 היה שחקן ספסל שם בכלל. בכל מקרה חשוב לציין דבר אחד הקבוצה של דיטרויט של 1988-1990 הייתה קבוצה היסטורית. כולם אוהבים לשכוח אותה בגלל שלא היה לה סופרטאר על ברמה של מג'יק בירד ג'ורדן וכדומה אבל במשך שלוש שנים היא הייתה הקבוצה הטובה בליגה וזה היה מול הלייקרס בשיאם ( טעות שיפוט קשה הביאה אליפות ללייקרס ב88 פלוס פציעה של תומאס) שיקאגו בשיאה בוסטון בשיאה . הפיסטוס בוודאות היו טובים יותר מהלייקרס הגדולה של קרים ומגיק ולדעתי גם משיקאגו של ג'ורדן . לגבי בוסטון 86 לא בטוח שהם היו מנצחים אותם אין לדעת

  12. תודה. כתבה מעולה.
    אישית אף פעם לא סבלתי את איזייה …
    אבל הם באמת היו קבוצה מעולה שלא ויתרו על אף כדור, ותמיד נלחמו.

  13. תודה עמיחי
    כמדומני הקבוצה הכי עמוקה עד כה בפרויקט
    יש לא מעטים שאפילו לא הוזכרו
    למרות העומק הרב אין שאלה של ממש לגבי האם וי פי….אבל כן לגבי המקום בסגל ולגבי החמישייה
    אצלי לפחות לאמביר לפני וואלאס.

  14. אני קורא כאן כמה תגובות על רודמן המחליף.
    רודמן ב-89-90-91-92 הוא אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה.
    בפרק הזמן הזה הוא נבחר פעמיים כשחקן ההגנה של העונה, ופעם אחת ל-All NBA
    .
    ביל ליימביר הוא יותר ממה שהסטטיסטיקה שלו מלמדת. הוא היה חלק משמעותי מעיצוב הזהות של הקבוצה. הקשיחות שגבלה (וחרגה) באלימות (לטוב ולרע) היא חלק גדול בסוד ההצלחה של הקבוצה.
    .
    באותה נשימה,
    בן וואלאס עשה בדיוק את אותו הדבר עבור הפיסטונס בזכייתם האדירה מול הלייקרס.
    .
    אחלה קבוצות, העמידה דטרויט.
    לרודמן, ליימביר, ווואלאס חלק עצום בזכותם של אותן קבוצות (גם אם חלק קטן יותר בסלים…)

    1. לרודנן חלק קטן יותר בסלים, ריבאונדים או אסיסטים.
      שחקן הגנה טוב אבל זה לא שמולו עמדו בארקלי מאלון או דאנקן. סך הכל אי סי גרין

      1. רודמן הוביל את דטרויט ברב' בשנים 90 – 91 – 92 – 93
        ב-89 היה שני, 0.2 רב' פחות מליימביר.
        בריבאונד התקפה הוא היה בטופ של הליגה (ושל הפיסטונס, כמובן) בכל עונותיו מאז עונת הרוקי.
        בהגנה?
        הוא עשה הרבה יותר מלשמור על גרין …
        היכולות שלו לכסות שטח,
        להציק בצבע,
        ולסתום את נתיבי המסירה,
        הן חלק עצום בהגנה הקבוצתית של אותה פיסטונס.
        לא לחינם הוא נבחר לשחקן ההגנה של העונה במדי הקבוצה. פעמיים.

  15. אם אני בוחר את השחקנים הטובים ביותר בקבוצה (שהכרתי):
    חמישייה – תומאס, דומארס, היל, שיד, ליימביר.
    מחליפים ראשונים: צ'ונסי, ריפ, דנטלי, רודמן, וואלאס
    המשך הספסל: פרינס, סאלי, אדוארדס, ויני ג'ונסון, מהורן, סטקהאוס, אגווייר.

    1. מצויין אני מסכים עם האשך רק למבייר האדיר היה על הספסל וואלאס במקומו, גם לרודמן בהחלט מקום בחמישיה. איזה קבוצות של שחקנים העמידו דטרויט זה לא יאמן קבוצות שהשלם הרבה יותר גדול מסך חלקיו. כואב לראות מה נהיה מהם. תודה רבה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט