נבחרת לכל קבוצה – 18 – וושינגטון וויזארדס / עמיחי קטן

ה-MVP שנבחר בכתבה על פורטלנד הוא קלייד דרקסלר שזכה ב-79 קולות מתוך ה-172, שזה יוצא 45.93%, וה-MVP בכתבה על אטלנטה הוא בוב פטיט שלקח 68 מתוך 132 הקולות, ובאחוזים מדובר על 51.52%. נזכיר גם שלרגל תחילת העונה הסדירה עברנו לפורמט של כתבה אחת בשבוע, ולא 2 בשבוע כפי שהיה נהוג עד כה.
לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר".

שיעור היסטוריה קצר:

המועדון הוקם בקיץ 1961 דווקא בשיקגו, שם הוא בילה את שתי העונות הראשונות. אחרי אותן שנתיים המועדון עבר לבולטימור וזכה לשם בולטימור בולטס, שם הגיעה הופעת פלייאוף ראשונה שהסתיימה בהפסד ללייקרס בגמר המערב. בדראפט 1968 בחרו הבולטס את ווס אנסלד, והוא הפך לשני, אחרי צ'מברליין, שזוכה בתואר ה-MVP בעונת הרוקי שלו, תוך כדי זה שהבולטס זכו במאזן הטוב ביותר במזרח, אליו הם עברו שנתיים קודם לכן. השנתיים הבאות הסתיימו בהפסדים לניקס בחצי הגמר האזורי, אולם ב-1971 נשבר המחסום והבולטס גברו על הסיקסרס והניקס ב-2 משחקי 7 על מנת להגיע לגמר, בו הם הפסידו למילווקי בסוויפ.

בכל אחת מ-3 השנים הבאות הבולטס הפסידו לניקס בחצי הגמר האזורי, מה שאז היה הסיבוב הראשון של הפלייאוף, גורל שהשתנה רק כשהניקס החמיצו את הכרטיס לפלייאוף ב-1975. בין לבין, את עונת 1974 הבולטס שיחקו תחת השם "קפיטול בולטס", ועונה אחר כך הם כבר קיבלו ת החותמת הרשמית של וושינגטון וקיבלו את השם וושינגטון בולטס.

הבולטס ניצלו את המצב וגברו על באפלו והאלופה המכהנת מבוסטון, והגיעו לגמר שני, הפעם נגד גולדן סטייט, אבל גם הוא נגמר עבורם בהפסד בסוויפ. ב-1976 הבולטס נחלו הפסד בסדרת פלייאוף ראשונה במזרח שאינה נגד הניקס, בה הם הפסידו לקליבלנד, וחזרו על זה בשנה העוקבת נגד יוסטון. בקיץ 1977 הבולטס הביאו חיזוק לקו הקדמי של אנסלד ואלווין הייז בדמות בוב דאנדרידג' שהגיע ממילווקי, והמאזן בעונה הסדירה דווקא היה פחות טוב, אבל בפלייאוף החיזוק זה התברר כמשמעותי במיוחד.

דאנדרידג' העלה את ממוצע הנקודות שלו ל-21 ב-1978 ול-23 בעונה העוקבת. בשני המקרים זה הספיק למקום בגמר נגד סיאטל. ב-1978 הגמר שוחק בפורמט ביתיות של 1-2-2-1-1, כלומר שהקבוצה עם הביתיות, סיאטל, אירחה את משחקים 1, 4, 5 ו-7. היא גם הייתה צריכה לארח את כולם בפועל, מכיוון שהסדרה הגיעה למשחק 7, בו סיאטל חזרו מפיגור דו-ספרתי וצימקו ל-2 בלבד, בזמן שאלווין הייז יצא בעבירות, אבל מהלך סל ועבירה של מיץ' קופצ'אק וקליעות עונשין של אנסלד מנעו את הקאמבק והבטיחו לוושינגטון אליפות.

בעונה העוקבת הבולטס עברו מסע קשה יותר בדרך אל הגמר, כולל חזרה מפיגור 3- 1 נגד הספרס בגמר המזרח עם 37 נקודות של דאנדרידג' במשחק 7, ולקחו את המשחק הראשון של הגמר מקליעות עונשין מנצחות של לארי רייט, אבל בהמשך הסדרה הסופרסוניקס היו טובים יותר, והניצחון הראשון היה האחרון של הבולטס בסדרה. במשחק 4 הם עוד הצליחו לכפות הארכה ובמשחק 5 זה היה קרב צמוד, אבל עידן ווס אנסלד הסתיים עם אליפות אחת ועוד 3 הפסדים בגמר, כאשר הוא גם קיבל תואר MVP אחד ופיינלס MVP אחד.

בחצי היובל שאחרי לא היה ממש על מה לדבר בהיבט המקצועי אצל וושינגטון, ב-1980 הסתיים ניסיון הפליאוף האחרון של החבורה המנוסה עם הדחה בסיבוב הראשון, גם בגלל פציעה של דאנדרידג'. ב-1982 הבולטס הצליחו לעבור את הנטס והפסידו לסלטיקס, וזו הייתה הפעם האחרונה שהם עברו סיבוב פלייאוף עד 2005. באותן כ"ג שנים הם הודחו 6 פעמים בסיבוב הראשון, וגם החליפו את השם לוושינגטון וויזארדס בגלל הקונוטציה של המילה בולטס – כדורי אקדח, ויש מי שטוען שזה גם קשור לרצח רבין שהיה קשור באופן כזה או אחר לבעלים של הקבוצה.

מייקל ג'ורדן בילה בוושינגטון כ-GM אחרי הפרישה השנייה שלו, ובשלב מסוים גם חזר לשחק, מה שהועיל לפופולריות של הקבוצה, אבל לא תרם להצלחה שלה. בינתיים הוויזארדס בחלו לבנות קבוצה וב-2005 עברו את שיקגו, במה שהיה הניצחון הראשון שלהם בסדרת פלייאוף מאז 1982. בסיבוב השני הם הפסידו למיאמי, ואחר כך במשך 3 שנים רצוף הפסידו לקליבלנד בסיבוב הראשון, כולל סדרה איכותית במיוחד ב-2006.

אחר כך הגיעה בצורת חדשה של 5 שנים, והיא נשברה ב-2014, שוב עם ניצחון על שיקגו בסיבוב הראשון והפסד בסיבוב השני, הפעם נגד אינדיאנה, גם ב-2015 הגיעו הוויזארדס לסיבוב השני, הפעם לסדרה נגד אטלנטה, בה פול פירס כמעט קלע 3 סלי ניצחון (סל ניצחון, סל שאחריו הורפורד קלע סל ניצחון וסל אחרי הזמן) וב-2017 שוב הוויזארדס היו קרובים לגמר המזרח, הפעם עם שלשת ניצחון של ג'ון וול שכפתה משחק 7 נגד בוסטון, וב-2018 הם הגיעו לפלייאוף בפעם האחרונה עד כה, ושם הפסידו לטורונטו בסיבוב הראשון.

כמעט נכנסו:

ג'ף רולנד – 5 עונות, 18.7 נקודות, 10.8 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים, 56.4% אפקטיבי, 71.8% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

נבחר לתפוס את הקו הקדמי של וושינגטון בדראפט 1981 והפך לכוח התקפי משמעותי, עם קליעה טובה גם מחצי מרחק. חלק מהזמן הוא שימש כפאוור פורוורד וחלק כסנטר, אבל ב-2 העמדות הוא מילא את תפקידו היטב גם התקפית וגם הגנתית, לפחות עד שהגיעו הפציעות. אחרי 3 העונות הראשונות שלו, רולנד לא הגיע ל-40 משחקים באף עונה אחרת בקריירה, ואחרי 67 משחקים בעונות 1985-6 הוויזארדס ויתרו עליו והוא פרש. אחרי שנתיים ראינו ניסיונות קאמבק בקבוצות אחרות, אבל גם הם לא צלחו במיוחד.

כריס וובר – 4 עונות, 20.9 נקודות, 9.7 ריבאונדים, 4.4 אסיסטים, 1.6 חטיפות, 1.7 חסימות, 52.5% אפקטיבי, 33.6% לשלוש, 56% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

הגיע לוושינגטון אחרי עונת רוקי בגולדן סטייט ובהתחלה נאלץ להתמודד עם הרבה פציעות, אבל הוביל את הוויזארדס לפלייאוף ב-1997, במה ששבר בצורת של 9 שנים, הארוכה ביותר בתולדות המועדון. עונה אחת נוספת מחוץ לפלייאוף גרמה לוושינגטון לנסות מחדש והם שלחו את וובר בטרייד לקינגס בעד מיץ' ריצ'מונד. הצד שהרוויח מזה ויצר מועמדת לאליפות לא היה זה של וושינגטון.

ברנרד קינג – 4 עונות, 22 נקודות, 4.7 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים, 48.4% אפקטיבי, 79.6% מהקו, בחירה אחת לאלסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית.

הגיע לבולטס אחרי כמה פציעות לא פשוטות ואחרי גיל השיא לכדורסלן, אבל קינג המשיך את מה שעשה לאורך שנות ה-80, כלומר להיות אחד הסקוררים הטובים בליגה, ועונת שיא שלו ב-1991 גם החזירה אותו לאולסטאר והעניקה לו מקום בחמישיות העונה. להגיע לפלייאוף זה לא הספיק, אבל את זה עדיף לתלות באחרים שלא הגיעו לרמה של קינג.

המחליפים:

קארון באטלר – 5 עונות, 19 נקודות, 6.6 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים, 1.8 חטיפות, 47.6% אפקטיבי, 31.5% לשלוש, 87.2% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר.

הגיע מהלייקרס בטרייד על קוואי בראון בקיץ 2005 ורק זה הפך אותו לדבר חיובי עבור הקהל. השיפור שהגיע ביכולת שלו באותן שנים, עד כדי בחירות למשחק האולסטאר וחלק בטריו הכוכבים של הוויזארדס, לא היה מתוכנן מראש, אבל בוושינגטון כמובן שמחו ונתנו לבאטלר עוד ועוד תפקידים עד שגם הוא החל להסתבך בפציעות.

ג'וואן הווארד – 7 עונות, 18.4 נקודות, 7.4 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים, חטיפה, 47.8% אפקטיבי, 73.5% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה.

נבחר על ידי וושינגטון בדראפט 1994 ושיתף פעולה עם חברו מימי המכללות, כריס וובר, ויחד הם תפסו את עמדות הפורוורד. דווקא בעונה שוובר היה פצוע ב-1996 הצליח הווארד לרשום את עונת השיא האישית עם 22.1 נקודות למשחק ובחירה לאולסטאר, אבל שיתוף הפעולה ביניהם הביא את הפלייאוף היחיד של העשור לוושינגטוו ב-1997. הווארד המשיך עד 2001 בוושינגטון, ואז החל במסע נדודים שהביא אותו ל-7 קבוצות נוספות בקצת יותר מעשור.

אנטואן ג'יימיסון – 6 עונות, 20.8 נקודות, 8.9 ריבאונדים, 1.8 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 49.1% אפקטיבי, 35.9% לשלוש, 74.4% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר.

הגיע בטרייד מדאלאס בקיץ 2004 ועשה את הקפיצה ביכולת שהפכה אותו לאולסטאר, מה שכמובן היה חלק משמעותי בכך שהקבוצה הפכה לקבוצת פלייאוף. הפציעות מנעו מהוויזארדס להפוך ליותר מזה בגלל הפציעות, וכך מעט שוכחים שג'יימיסון היה אחד מהראשונים בעמדה 4 שניתן להגדיר אותו כסקורר לכל דבר גם מבפנים וגם מבחוץ, כולל בזריקות לשלוש.

ג'ף מאלון – 7 עונות, 20.2 נקודות, 2.7 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים, 48% אפקטיבי, 86.9% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

השוטינג גארד הפותח של הבולטס בחצי השני של שנות ה-80, כאשר כמעט בכל העונות הוא הגיע ל-20 נקודות למשחק, והצטיין בקליעה מכל הטווחים, כולל עונה של 10/24 לשלוש, שאלו אחוזים מצוינים למרות המדגם המאוד קטן. הטרייד ששלח אותו ליוטה הפך אותם לקבוצה טובה יותר, יחד עם המאלון המוכר יותר, ואת וושינגטון לקבוצה רחוקה מאוד מהפלייאוף בשנים הבאות.

פיל צ'ניר – 9 עונות, 17.9 נקודות, 3.7 ריבאונדים, 3.1 אסיסטים, 1.7 חטיפות, 44.6% אפקטיבי, 80.7% מהקו, אליפות אחת, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

השוטינג גארד הפותח של הבולטס בשנות ה-70, כאשר אחרי עונת הרוקי הוא רשם רצף של 5 עונות עם לפחות 19 נקודות למשחק בכל אחת מהן והיה חלק משמעותי מהקבוצה שהגיעה לגמר ב-1975. בעונת 1978 נפצע צ'ניר בגב וגמר את העונה בשלב מוקדם, ודווקא באותה עונה הצליחו הבולטס לעשות את כל הדרך עד לטבעת הנכספת. צ'ניר חזר בעונה הבאה, אבל לא הצליח לשחזר את היכולת האישית והקבוצה הפסידה הפעם בגמר.

ארל מונרו – 5 עונות, 23.7 נקודות, 3.7 ריבאונדים, 4.6 אסיסטים, 44.5% אפקטיבי, 79.5% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

רוקי העונה של 1968, שנה לפני שווס אנסלד עשה את זה יחד עם תואר MVP. אחרי עונת חימום הוא הפך, יחד עם אנסלד, לכוכב של המועדון וסחב אותו להופעה ראשונה בגמר. מיד לאחר ההפסד בגמר דרש מונרו טרייד והתחיל שביתה עד שבקשתו התמלאה והוא נשלח לניקס, בטרייד שיצר את אחד מהקווים האחוריים הגדולים של התקופה ואולי אפילו אי פעם, יחד עם וולט פרייזר.

גילברט ארינאס – 8 עונות, 25 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 5.7 אסיסטים, 1.8 חטיפות, 48.5% אפקטיבי, 35.7% לשלוש, 80.9% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית.

הגיע לוושינגטון בקיץ 2003, מיד אחרי שזכה בתואר השחקן המשתפר, אבל זה לא מנע ממנו להמשיך בשיפור. ב-2005 הגיעה קפיצת המדרגה, גם האישית וגם הקבוצתית, ואייג'נט זירו נבחר לראשונה לאולסטאר, יחד עם פלייאוף ראשון למועדון מאז 1997 וניצחון בסדרה ראשונה מאז 1982. ארינאס המשיך לקלוע, ובעיקר לזרוק, מכל מקום, אבל הווזיארדס הפכו למודחים קבועים על ידי קליבלנד בסיבוב הראשון והפציעות סיבכו את העסק, עוד לפני הפרשייה עם האקדחים.

וולט בלאמי – 5 עונות, 27.6 נקודות, 16.6 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים, 51.6% אפקטיבי, 66.1% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, רוקי העונה.

הרוקי הראשון בעונה הראשונה של הבולטס קיבל את הבמה הסטטיסטית, ועוד בעונת 1962 מלאת המספרים המנופחים. מכיוון שכך, המספרים המאוד מרשימים שלו קצת מאבדים מחשיבותם, בעיקר לאור חוסר ההצלחה הקבוצתית איתו. גם הטרייד ששלח את בלאמי לניקס לא הועיל לאף אחד מהצדדים יותר מדי בניסיון להפוך לקבוצה מנצחת, אם כי שני הצדדים הרוויחו נכסים למהלכים עתידיים.

החמישייה:

גארד 1 – ג'ון וול – 9 עונות, 19 נקודות, 4.3 ריבאונדים, 9.2 אסיסטים, 1.7 חטיפות, 46.2% אפקטיבי, 32.4% לשלוש, 78.1% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הבחירה הראשונה בדראפט 2010 הפך די מהר לכוכב של וושינגטון והחזיר את הוויזארדס לפלייאוף ב-2014. רגע השיא האישי שלו הוא השלשה שכפתה משחק 7 נגד בוסטון ב-2017, כמה חודשים לפני שהוא חתם על חוזה סופר-מקס, אך מאז הפציעות פגעו ביכולתו יותר ויותר ובסופו של דבר החליט שני הצדדים להיפרד בטרייד ששלח את וול ליוסטון.

גארד 2 – בראדלי ביל – 8 עונות, 21 נקודות, 4 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 52% אפקטיבי, 38% לשלוש, 80.7% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

ביל הגיע שנתיים אחרי וול לליגה, מה שגרם לכך שהוא תמיד היה הגארד השני בהיררכיה, אולם כשהפציעות של וול התחילו להיערם הוכיח ביל שהוא בשל להיות הכוכב המוביל של הקבוצה, כולל עונה של 30 נקודות למשחק ב-2020. בינתיים ביל הוא זה שמחזיק במושכות, וכעת חובת ההוכחה עליו.

פורוורד 1 – גאס ג'ונסון – 9 עונות, 17.5 נקודות, 12.9 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, 44.1% אפקטיבי, 69.9% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, 4 בחירות לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

שיחק ב-2 עמדות הפורוורד עבור הבולטס במחצית השנייה של שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, והיה חלק משמעותי בשנים המוצלחות הראשונות של המועדון. ג'ונסון היה ריבאונדר מצטיין ושומר איכותי ב-2 עמדות הפורוורד, כאשר תפקידו השתנה בהתאם לשינויים בסגל של הקבוצה. את הקריירה הוא סיים עם אליפות, אבל דווקא במדי אינדיאנה ב-ABA.

פורוורד 2 – אלווין הייז – 9 עונות, 21.3 נקודות, 12.7 ריבאונדים, 1.8 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 2.4 חסימות, 45.8% אפקטיבי, 67.7% מהקו, אליפות אחת, 8 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, 3 בחירות לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

מדובר ככל הנראה בחבר הכי לא מוכר בטופ 10 של קלעי כל הזמנים. הייז הגיע לבולטס בקיץ 1972 והפך מהר לשחקן החשוב ביותר של המועדון בצד ההתקפי, כאשר היה לו חלק באליפות ובעוד שני הפסדים בגמר. יחד עם אנסלד הם גם שלטו בריבאונד באופן קבוע.

סנטר – ווס אנסלד – 13 עונות, 10.8 נקודות, 14 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 50.9% אפקטיבי, 63.3% מהקו, אליפות אחת, פיינלס MVP אחד, 5 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז, בחירה אחת ל-MVP.

זכה ב-MVP בתור רוקי, בעיקר בזכות היכולת ההגנתית שלו שסחבה את הבולטס למאזן הטוב בליגה, ובתקופתו הם הגיעו לכל הגמרים של המועדון. הנוכחות ההגנתית שלו והשליטה בריבאונד הייתה זו שהפכה אותו למנהיג של הבולטס ולזה שזכה בפיינלס MVP כשהם לקחו את האליפות, וגם העובדה שהוא שיחק רק בבולטימור/וושינגטון לאורך כל הקריירה משפיעה על היחס אליו.

מאמן: ג'ין שו – 13 עונות, 2 בחירות למאמן העונה, 532- 505 (51.3% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 19- 36 (34.5% הצלחה) בפלייאוף.

מונע למאמן הבולטס במהלך עונת 1967, אחרי פתיחה רעה, וב-1969 הצליח להוביל את המועדון למאזן הטוב בליגה, בעזרת הכוכבים ווס אנסלד וארל מונרו, וזכה בתואר מאמן העונה. ב-1971 הוא הצליח להוביל אותם לגמר, אבל עם המעבר לוושינגטון ב-1973 הוא החליט לעזוב את תפקידו. בינתיים עבר שו בכל מיני קבוצות בליה, וב-1980 הוא חזר לאמן את וושינגטון, אותם הוא הוביל לסיבוב השני ב-1982 ועוד כמה הופעות בסיבוב הראשון של הפלייאוף. ב-1982 הא גם זכה פעם נוספת בתואר מאמן העונה, יחד עם ההצלחה הקבוצתית.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 27 תגובות

  6. רביד אראל

    28 דצמ 2020 13:15:58

    תודה חיים, פרויקט מעולה.
    חידה למעוניינים, אחד מחברי הקבוצה שחיים בחר (מחליפים וחמישייה) מחזיק בשיא שלעולם לא יישבר. מי השחקן ומה השיא?

      1. רביד אראל

        28 דצמ 2020 16:56:41

        הבנתי שמה שקרה איתו זה שהוא עבר בטרייד באמצע העונה בערך והיה פער גדול בין המשחקים ששתי הקבוצות שיחקו. כל עוד הליגה מאורגנת, לא יקרה עוד מצב כזה.
        אולי אם העונה היו משחקים 82 משחקים לקבוצה אחת לא הייתה משחקת שבועיים מישהו יכל לשבור את השיא.

        1. סימור סקגנטי

          28 דצמ 2020 16:07:16

          אכן, זה היה וולט בלאמי עם 88 משחקים. שיא שבאמת מעולם לא יישבר, מעניין מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו עבר את ה 82 משחקים לעונה

            1. חיים

              28 דצמ 2020 19:09:39

              זאת העונה שבה 10% משחקני הליגה עברו בטרייד דדליין?

  7. jefffoster10

    28 דצמ 2020 13:53:30

    תודה רבה חיים
    אני הייתי מכניס את מונרו לפני ביל, בעיקר בהתחשב בהצלחות הקבוצתיות
    ובקשר לשאלה של רביד- ייתכן והשיא הוא ממוצע הנקודות הנמוך ביותר של MVP?

  12. gogo

    28 דצמ 2020 20:56:26

    ראיתי ביוטיוב הרבה משחקים משנות ה 70
    אם אלווין הייז משחק היום הוא מסוגל לקלוע 30 נק נגד כל קבוצה. מצד שני אנסלד- סנטר בגובה 6.7 לא בטוח שהיה נבחר כיום בסיבוב הראשון בדראפט

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט