נבחרת לכל קבוצה – 16 – פורטלנד טרייל בלייזרס / עמיחי קטן

השחקן שנבחר ל-MVP בכתבה על מילווקי הוא, כמובן, קארים עבדול-ג'באר, המכונה גם לו אלסינדור, שזכה ב-148 מתוך 162 הקולות, מה שהקנה לו 91.36% מהקולות. לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר".

שיעור היסטוריה קצר:

המועדון הוקם ב-1970 ולא הצליח להגיע לפלייאוף ב-6 העונות הראשונות שלו. עונת 1977 נפתחה עם 22 ניצחונות ב-31 הניצחונות הראשונים והבלייזרס הצליחו להעפיל לראשונה לפלייאוף, אחרי סדרות צמודות נגד שיקגו ודנבר הגיעה סדרת גמר המערב נגד הלייקרס, ודווקא היא הסתיימה בסוויפ לזכות פורטלנד. בגמר היריבה הייתה פילדלפיה שלקחה יתרון 2- 0 מוקדם, אבל הבלייזרס הביסו ב-3 המשחקים הבאים ולקחו את היתרון בסדרה. משחק 6 היה צמוד יותר, ובו ביל וולטון קלע 20 עם 23 ריבאונדים, 7 אסיסטים ו-8 חסימות, אבל מה שהכריע היה דווקא החטאה של מקגיניס בשניות הסיום.

הבלייזרס המשיכו ביכולת הנהדרת גם בעונה שאחרי וניצחו 50 מתוך 60 המשחקים הראשונים של העונה, אבל אז וולטון נפצע וגמר את העונה. הבלייזרס ניצחו 8 מהמשחקים שנותרו ועדיין שמרו על ראשות המערב, אבל הפסידו לסיאטל בסיבוב השני של הפלייאוף. וולטון מצא את עצמו עוד שנה שלמה בחוץ, ואחרי זה עבר לחפש את מזלו בקבוצות אחרת, אך למרות זאת הבלייזרס הגיעו לפלייאוף עוד 3 שנים רצופות, ובכולן הפסידו בסיבוב הראשון.

ב-1982 הבלייזרס אמנם סיימו במאזן חיובי, אך החמיצו את הפלייאוף לראשונה מאז 1976, אם כי הייתה זו היעדרות זמנית, כי כבר בעונה הבאה הם הצליחו להגיע לפלייאוף, ואפילו לנצח סדרת פלייאוף ראשונה מאז האליפות, לפני הפסד ללייקרס בסיבוב השני. עם זאת, בחירת הדראפט של 1983 הפכה להיות משמעותית יותר, ובה נבחר קלייד דרקסלר בבחירה ה-14. הבלייזרס המשיכו להגיע לפלייאוף בכל עונה, אבל עברו את הסיבוב הראשון רק עוד פעם אחת באותן שנים, ובינתיים הספיק סם בואי לתפוס את עמדת הסנטר הפותח, לאבד אותה לקוין דאקוורת' בגלל פציעות, ולעבור לניו-ג'רזי בקיץ 1989.

כנראה שחוסר המזל שנלווה לבואי גם הלך יחד איתו, מכיוון שבכל אחת מ-3 העונות הבאות הבלייזרס הגיעו לגמר, כולל 2 ביקורים בגמר הגדול, אם כי הראשון ב-1990 הסתיים בהפסד 4- 1 לדטרויט והשני ב-1992 הסתיים בהפסד 4- 2 לשיקגו. אחרי זה הקבוצה התקשתה לשחזר את ההישגים, והודחה בסיבוב הראשון 6 שנים רצופות, גם אחרי שדרקסלר עבר בטרייד ליוסטון ולקח שם את האליפות שלו.

ב-1999 הייתה לפרטלנד כבר קבוצה שונה לגמרי עם ראשיד וואלאס וסאבוניס, והם ניצלו את העונה המקוצרת כדי להגיע לגמר המערב, שם זה נגמר בהפסד לספרס. גם בשנה העוקבת הם הגיעו לגמר המערב, והפעם גם חזרו מפיגור 3- 1 נגד הלייקרס עד ליתרון 15 ברבע האחרון של משחק 7, אבל כאן הידיים מאורגון רעדו והלייקרס השלימו קאמבק ושלחו את פורטלנד הביתה. הבלייזרס מצאו את עצמם בפיגור 3- 0 בסיבוב הראשון בכל אחת מ-3 העונות הבאות, כאשר האחרונה שבהן הייתה הראשונה בה גם הסיבוב הראשון שוחק בשיטת הטוב מ-7. פורטלנד ניצלו את השינוי כדי לחזור מפיגור 3- 0 ל-3-3, אבל הפסידו לדאלאס את משחק 7.

באותן שנים של תחילת שנות ה-2000 רבים משחקני פורטלנד הסתבכו בכל מיני עניינים פליליים כאלה ואחרים, מה שהעניק לקבוצה את הכינוי "ג'ייל בלייזרס", ובמהלך עונת 2004 החליטו הבלייזרס להעביר בטריידים כמה מהגורמים הבעייתיים. ראשיד וואלאס סיים את העונה עם אליפות בדטרויט, ואילו הבלייזרס החמיצו את הפלייאוף לראשונה מאז 1982, מה שהרס רצף של 21 עונות ברציפות בפלייאוף, אחד פחות משיא כל הזמנים (פילדלפיה של שנות ה-50 וה-60 וסאן-אנטוניו של ימינו).

בשנים הבאות הבלייזרס שקעו בתחתית הליגה, וזכו לבחירות דראפט גבוהות, בעיקר אלו של 2006 ו-2007 שהניבו את מי שהיו אמורים להיות כוכבי העתיד – ברנדון רוי, למרקוס אולדרידג' וגרג אודן. ב-2009 חזרו הבלייזרס לפלייאוף, אבל הודחו בסיבוב הראשון 3 פעמים ברציפות, כאשר ברנדון רוי, הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה, סובל מפציעות רבות ובוחר לפרוש אחרי 5 עונות בלבד בליגה. בדראפט 2012 חוזרים הבלייזרס לבחירות הגבוהות ומביאים את לילארד, שהכריע עם הבאזר 2 מתוך 4 הסדרות שפורטלנד ניצחו מאז. ב-2019 הגיעו הבלייזרס לגמר המערב, לראשונה מאז 2000, אבל הודחו בסוויפ נגד גולדן סטייט.

כמעט נכנסו:

ארבידאס סאבוניס – 7 עונות, 12 נקודות, 7.3 ריבאונדים, 2.1 אסיסטים, 1.1 חסימות, 51.7% אפקטיבי, 32.8% לשלוש, 78.6% מהקו.

מי שהיה אימת אירופה לאורך סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 הגיע ב-1995 לנסות את מזלו גם מעבר לים. סאבוניס הגדול אמנם היה אחרי שיאו בתקופתו ב-NBA, אבל עדיין היה שחקן משמעותי מאוד עבור קבוצת פלייאוף קבועה, וחלק משמעותי ב-2 ההעפלות לגמר המערב ב-1999 ו-2000.

ליונל הולינס – 5 עונות, 13.9 נקודות, 2.6 ריבאונדים, 4.4 אסיסטים, 1.9 חטיפות, 43.5% אפקטיבי, 74.2% מהקו, אליפות אחת, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הרכז של האליפות של הבלייזרס שתפקידו ההתקפי היה בעיקר להכניס את הכדור לגבוהים, אבל הגנתית היה משמעותי מאוד באותן שנים עבור פורטלנד, והיה לו חלק משמעותי בכך שהבלייזרס נשארו קבוצת פלייאוף גם בלי ביל וולטון.

ג'ף פיטרי – 6 עונות, 21.8 נקודות, 2.8 ריבאונדים, 4.6 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 45.5% אפקטיבי, 80.5% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

הסקורר שהוביל את הבלייזרס בשנים הראשונות והלא מוצלחות של המועדון והועבר בטרייד על מאוריס לוקאס, שמיד הפך להיות שחקן משמעותי באליפות של הבלייזרס, בזמן שפיטרי עצמו נפצע ופרש ממשחק. פיטרי מוכר גם כמי שהיה ה-GM של סקרמנטו במשך כמעט 20 שנה, והאחראי לחבורה הידועה של 2002, אבל קודם לכן הוא שימש בתפקיד זהה בפורטלנד, אם כי לא ממש בהצלחה.

המחליפים:

סידני וויקס – 5 עונות, 22.3 נקודות, 10.3 ריבאונדים, 4.1 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 46% אפקטיבי, 71.3% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, רוקי העונה בחירה לחמישיית הרוקיז.

הגיע לפורטלנד עונה אחת אחרי פיטרי, כלומר לקראת עונת 1972, והחזיק את הקו הקדמי, בהתחלה לבד, ואחרי זה יחד עם ביל וולטון. למרות ההישגים האישיים, הבלייזרס נכשלו בשני מאבקים רצופים על הכרטיס לפלייאוף, וכך וויקס החמיץ את הפלייאוף פעם אחר פעם. באותו קיץ שבו הועבר פיטרי, זה של 1976, רגע לפני האליפות, הועבר גם וויקס, דווקא לאלופה המכהנת מבוסטון למרבה האירוניה, שם הוא העפיל לפלייאוף בפעם היחידה מתוך העשור שלו בליגה.

באק וויליאמס – 7 עונות, 10.2 נקודות, 8.7 ריבאונדים, 1.1 אסיסטים, 55% אפקטיבי, 69.5% מהקו, 2 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה.

הגיע בטרייד שהעביר את סם בואי לניו-ג'רזי וחיזק משמעותית את ההגנה של הבלייזרס בצבע, מה שהפך אותו לפיסה האחרונה בקבוצה שהעפילה לגמר פעמיים באותה תקופה. התקפית הוא כבר היה אחרי שיאו, אבל באותן שנים הגיע וויליאמס לשיא ההגנתי שלו באיטום הצבע לצד קווין דאקוורת', וגם בשנים שאחרי.

קווין דאקוורת' – 7 עונות, 13.6 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 0.9 אסיסטים, 47.5% אפקטיבי, 74.6% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לשחקן המשתפר.

ירש את עמדת הסנטר הפותח אחרי הפציעות של סם בואי וב-1988 נבחר לשחקן המשתפר של הליגה, מה שהראה שההשתלטות שלו על המקום בחמישייה הושלמה בהצלחה. היה מאוד סולידי בשני צידי המגרש בתקופה שבה התחרות בעמדת הסנטר הייתה מאוד קשה.

ג'ים פקסון ­– 9 עונות, 16 נקודות, 2.3 ריבאונדים, 3.2 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 50.8% אפקטיבי, 80.4% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

אחיו של ג'ון פקסון מהבולס, שכנראה מוכר יותר בגלל האליפויות, והיום הסגן שלו בהנהלת שיקגו, אבל מבחינת קריירת משחק דווקא ג'ים הוא זה שהצליח יותר. בשנים שבין ביל וולטון וקלייד דרקסלר פקסון היה הכוכב של פורטלנד וזה שהחזיר אותם לפלייאוף ב-1984, השנה שהחלה את הרצף של 21 ההופעות בפלייאוף. ככל שדרקסלר השתפר כך קיבל פקסון תפקיד משני יותר והועבר לבוסטון ב-1988, רגע לפני הגמרים של הבלייזרס.

קליף רובינסון – 8 עונות, 16.2 נקודות, 5.2 ריבאונדים, 2.1 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 1.1 חסימות 47.4% אפקטיבי, 34.9% לשלוש, 67.9% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לשחקן השישי.

החל את דרכו בפורטלנד כשחקן ספסל וכמחליף של באק וויליאמס, אבל השתלט לו על המקום בחמישייה בתחילת שנות ה-90 והיה חלק משמעותי מההמשך של רצף הפלייאוף גם אחרי שדרקסלר הועבר ליוסטון. בתקופה שלו בפורטלנד החל רובינסון גם לקלע מעט שלשות, ובהמשך הקריירה הוא הפך לשחקן הגבוה ביותר שקולע 1000 שלשות בקריירה, עד שהגיע דירק נוביצקי.

טרי פורטר – 10 עונות, 14.9 נקודות, 3.5 ריבאונדים, 7 אסיסטים, 1.6 חטיפות, 51.6% אפקטיבי, 38.5% מהקו, 84.6% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר.

הרכז של הבלייזרס במחצית השנייה של שנות ה-80 והראשונה של שנת ה-90 ששילב ניהול משחק ברמה גבוהה, הגנה טובה, וקליעה טובה גם מבפנים וגם מבחוץ. בתחילת שנות ה-90 כמות האסיסטים של פורטר קצת ירדה ביחד עם עלייה בצבירת הנקודות שלו, והוא הפך למעשה לכוכב השני ליד דרקסלר ולא רק שחקן משלים בחמישייה של הבלייזרס. פורטר עדיין מוביל את הבלייזרס בכמות האסיסטים בסך הכל, לפחות עד שלילארד יעקוף אותו.

ברנדון רוי – 5 עונות, 19 נקודות, 4.3 ריבאונדים, 4.7 אסיסטים, חטיפה, 49.3% אפקטיבי, 35.2% לשלוש, 80.1% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

רוקי העונה של 2007 הפך לכוכב כבר בשלב מאוד מוקדם של הקריירה שלו והחזיר את הבלייזרס לפלייאוף ב-2009, אבל לא הצליח להישאר בריא לאורך זמן, ובכל פעם הפציעות שלו השאירו את פורטלנד כקבוצת סיבוב ראשון ולא מעבר. ב-2011 הוא עוד הספיק להוביל קאמבק מפיגור 24 נגד האלופה שבדרך מדאלאס, אבל פציעה נוספת גרמה לו להכריז על פרישה אחרי 5 עונות בלבד. ניסיון קאמבק אחד במינסוטה נכשל אחרי 5 משחקים, ומאז לא ראינו את רוי על הפרקט.

ראשיד וואלאס – 8 עונות, 16.8 נקודות, 7 ריבאונדים, 2 אסיסטים, חטיפה, 1.3 חסימות, 52.3% אפקטיבי, 33.5% לשלוש, 71.3% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר.

הקבוצה של פורטלנד שסגרה את המילניום עם 2 הופעות בגמר המערב הייתה די מאוזנת, אבל אם צריך לסמן כוכב מוביל זה כנראה יהיה אלוף הטכניות. "שיד", כפי שהוא כונה, הפך בתחילת המילניום לכוכב הבלעדי של הבלייזרס, במקביל להיחלשות קבוצתית, תוך כדי הוא קובע שיא של 41 עבירות טכניות בעונה. בעונת 2004 הבלייזרס החלו בנייה מחדש והעבירו את וואלאס לאטלנטה והוא הגיע משם לדטרויט. הוא סיים את העונה עם אליפת והם סיימו אותה מחוץ לפלייאוף, לראשונה מאז 1982.

החמישייה:

גארד 1 – דמיאן לילארד – 8 עונות, 24.2 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 6.5 אסיסטים, חטיפה, 51.6% אפקטיבי, 37.3% לשלוש, 88.9% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 3 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

מתוך 4 סדרות פלייאוף שהבלייזרס עברו בתקופתו של לילארד עד כה, ב-2 הוא הכריע את הסדרה עם שלשה עם הבאזר, וכדאי לשים לב לכך ש-4 סדרות פלייאוף שפורטלנד עברו בתקופת לילארד זה מספר זהה ל-4 הסדרות שהם עברו ב-20 השנים שקדמו להגעת לילארד לקבוצה. בעונה האחרונה לילארד ניפק עונת שיא עם 30 נקודות ב-40% לשלוש, שניהם לראשונה בקריירה, והצליח לסחוב את פורטלנד לפלייאוף למרות מכת פציעות.

גארד 2 – קלייד דרקסלר – 12 עונות, 20.8 נקודות, 6.2 ריבאונדים, 5.7 אסיסטים, 2.1 חטיפות, 49.4% אפקטיבי, 30.3% לשלוש, 78.9% מהקו, 8 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית.

האיש שהיה מספיק טוב כדי לגרום לבלייזרס לוותר על מייקל ג'ורדן, והראשון מביניהם שהוביל את הקבוצה שלו לגמר. דרקסלר מאוד דומה לג'ורדן בסגנון המשחק, למעט העניין הזה של האליפויות, מכיוון שדרקסלר היה צריך לעבור ליוסטון כדי לזכות באליפות היחידה שלו. דרקסלר עדיין מוביל את קלעי הבלייזרס של כל הזמנים בפער שיקח ללילארד כנראה שנתיים, או אפילו יותר, כדי לעבור אותו.

פורוורד 1 – למרקוס אולדרידג' – 9 עונות, 19.4 נקודות, 8.3 ריבאונדים, 2 אסיסטים, 1.1 חסימות, 48.8% אפקטיבי, 79.6% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, בחירה לחמישיית הרוקיז.

נבחר יחד עם ברנדון רוי בדראפט 2006, אבל לקח לו כמה שנים להפוך לאולסטאר שהוא היום. במקביל לפרישה של רוי, לקח על עצמו אולדרידג' את תפקיד הכוכב הראשי של הבלייזרס, עד שבא לילארד לסייע, ויחד הם הובילו ב-2014 ניצחון של פורטלנד בסדרת פלייאוף ראשונה מאז 2000. בקיץ 2015 אולדרידג' עבר לספרס והבלייזרס הצליחו להישאר בפלייאוף בזכות הקו האחורי החזק, אבל עדיין לא מצאו פורוורד ברמה הזאת.

פורוורד 2 – מאוריס לוקאס – 5 עונות, 15.6 נקודות, 8.7 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים, 46.1% אפקטיבי, 76.3% מהקו, אליפות אחת, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה.

באיחוד בין ה-NBA ל-ABA התקיים דראפט שבו בחרו כמה מכוכבי ה-ABA הבולטים, ופורטלנד לקחו את לוקאס בבחירה השנייה, אותה הם השיגו מאטלנטה בטרייד. לוקאס הפך מיד לשחקן משמעותי מאוד בבלייזרס והפך יחד עם ביל וולטון לקו הקדמי הטוב בליגה. זה הסתיים עם אליפות כבר בעונה הראשונה שלהם ביחד, כאשר לוקאס גם הלך מכות עם דארל דוקינס במהלך משנה מומנטום בגמר עצמו. הפציעות של וולטון בהמשך מנעו הצלחות קבוצתיות, כאשר לוקאס הצליח להוביל את הבלייזרס רק לסיבוב הראשון, וב-1980 הוא הועבר לניו-ג'רזי.

סנטר – ביל וולטון – 4 עונות, 17.1 נקודות, 13.5 ריבאונדים, 4.4 אסיסטים, חטיפה, 2.6 חסימות, 51% אפקטיבי, 67.4% מהקו, אליפות אחת, פיינלס MVP אחד, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה.

נבחר בדראפט 1974 אבל ב-2 העונות הראשונות סבל מפציעות כרוניות ברגליים שהקשו עליו לשחק לאורך זמן, וכך הבלייזרס לא העפילו לפלייאוף. לקראת עונת 1977 קיבל וולטון חיזוק לקו הקדמי בדמות לוקאס, והצליח להישאר בריא לאורך העונה. בפלייאוף הוא גבר על קארים במאצ'-אפ האישי בגמר המערב ונתן כמה הופעות מגוונות בגמר בדרך לאליפות ולתואר MVP של הגמר. בעונה שאחרי וולטון המשיך מאותו מקום והוביל את הבלייזרס למאזן 50- 10 לפני שהוא נפצע וגמר את העונה, ובכל זאת לקח את תואר ה-MVP. הפציעה של וולטון השאירה אותו מחוץ למגרשים שנה, ואחרי זה הוא הלך לקליפרס וסיים את הקריירה כשחקן השישי של העונה בבוסטון.

מאמן: ריק אדלמן – 6 עונות, מאזן 291- 154 (65.4% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 36- 33 (52.2% הצלחה) בפלייאוף.

קיבל קבוצה שמפסידה בסיבוב הראשון על בסיס די קבוע והביא אותה ל-2 הופעות בגמר, תוך כדי שהוא מוצא את הכוכב השני ליד דרקסלר בדמותו של טרי פורטר ובונה קבוצת הגנה משופרת, באדיבות באק וויליאמס וקווין דאקוורת' בקו הקדמי.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 46 תגובות

  1. מצוין חיים, תודה רבה.
    .
    מביל וולטון דרך סם בואי, עבור בגרג אודן ועד ברנדון רוי זה אחד המועדונים הכי בישי מזל בליגה. אם כל אלה היו בריאים סביר להניח שהיו שם עוד לפחות אליפות אחת או שתיים.
    .
    רק על המאבק, השכלי לא פחות מהפיזי, מול שאקיל, מגיע לסאבוניס מקום על הספסל. זה היה פשוט מדהים לראות.

    1. אני מסכים, אבל לפחות בחלק מהמקרים זה תוצאה של הימור על שחקנים פציעים מאוד.
      מה שכן – הם כמעט תמיד בפלייאוף, מה שמצביע על ניהול די טוב לאורך ההיסטוריה של הבלייזרס.

  2. תודה חיים. מצטרף למה שמאנו כתב מעליי על עניין הפציעות וחוסר המזל . גם אני הייתי שם את סאבוניס על הספסל אולי במקום באק וויליאמס… איי אם רק הוא היה מגיע לליגה בשנות העשרים ובלי ברכיים וגב דפוקים…
    התלבטתי בין דקסלר לוולטון והלכתי עם קלייד בסוף בתואר ה-MVP

    1. אם סאבוניס היה מגיע ל-NBA משהו כמו 7-8 שנים קודם אולי היה למכבי עוד איזה גביע אירופה.
      הייתה כאן התלבטות לפני שהגעתי למסקנה שהוא היה פחות משמעותי ב-NBA.

      1. לא היה למכבי שום גביע אירופה נוסף כי הוא לא לקח שום גביע על חשבון מכבי .
        הוא לקח גביע אירופאי אחד ביורוליג עם ריאל .
        עם קובנה הגיע לגמר בו הורחק בהפסד לציבונה של דראזן הגדול .
        בכל אופן שנות ה90 היו השנים הרזות של מכבי כאשר בין 92-99 לא היה פיינל פור ומ 93 אפילו לא רבע גמר ….ככה שמכבי לא הייתה מקבלת מכך דבר.

  3. תודה חיים…בנוסף לאלה שהאשך הזכירתצריך גם להזכיר את מייקל תומפסון שהיה שם כמה שנים טובות..ומישהו הטיל על הסנטרים שלה קללה כי אחרת איך אפשר להסביר את חוסר המזל המשוג שלהם שהתחיל עם לרו מרטין שבחרו ראשון,וולטון,בואי,סאבוניס שכמו שאסף הזכיר..אודן..

  4. סיקור מצוין, מוסיף כאן בתגובות את ג'ק רמזי, המאמן שהוביל אותם לאליפות ושסבל, כמו כולם, מהפציעה של וולטון.
    וולטון עצמו זה פספוס אדיר, בשיאו הוא יכל לקארים אבל שיאו היה כ"כ קצר…בגמר המכללות של 1974 הוא ניפק תצוגה של 44 נק' במדי UCLA עם 21-22 מהשדה, התצוגה הטובה ביותר אי פעם במעמד לדעתי, חלק מהותי בשושלת ההיא של ג'ון וודן במכללות.
    פרט פיקנטי- מוריס לוקאס ו-וולטון היו חברים מאוד טובים, לרמה ששמו של הבן של ביל נבחר בהשראת לוקאס- לוק וולטון.

  5. איפה ג'רום קרסי יא אלוהים?!?!?!?
    אני בהתלבטות אם הוא בחמישייה או מחליף ראשון, וכאן הוא אפילו לא מאוזכר?!?
    תודה בכל מקרה. קווין דאקוורת' על פי זכרוני לא היה כל כך משמעותי.

  6. מועדון עם הרבה עומק. לטעמי עמדת הפורוורד השנייה צריכה ללכת לשיד או לקליף רובינסון. מו לוקאס היה מאד משמעותי לאליפות אבל התקופה שלו במועדון קצרה וזה בערך כל מה שעומד לזכותו.

  7. אגב אנקדוטה תוספת לאגף הפציעות /קללות רפואיות.. כמה מכוכבי המועדון שאף הוזכרו כאן נפטרו בגילאים מוקדמים…
    דאקוורת בגיל 44 , קרסי ורובינסון בתחילת שנות החמישים לחייהם..

            1. אז נכון שדווקא אצלם הוא לא כיכב אבל עדיין.

            2. צודק עידו. איכשהו ברח לי שהתחיל את הקריירה בליגה שם.

  8. תודה.
    התלבטתי לצי להצביע ,האמת שההחלטה די קשה בין וולטון דרקסלר ולילארד בסוף הלכתי על דרקסלר.
    אני גם חושב שסבוניס היה חייב להיות במחליפים,נכון שהוא כבר היה מעבר לשיאו אבל הוא עדיין היה חתיכת שחקן ושחקן משמועתי.אם אני זוכר נכון אז גם שאקיל אמר פעם שהוא העלה במשקל שלו בכדי שיוכל להתמודד מול סבוניס מתחת לסל ורק על זה הייתי מכניס אותו(מקווה שזהלא בסוף מישהו אחר…)

  9. ללא פציעות משמעותיות וולטון היה יכול להצחרות על מקום בין חמשת הצירים הטובים בכל הזמנים עם חכמת משחק גבוהה, וינריות ומנהיגות, נהדר בשני צדי המגרש, ריבאונדר וחוסם מעולה ומוסר משובח.

      1. הס"פ המוביל של פורטלנד באליפות היה בוב גרוס שעשה עבודה נהדרת עם 11.4 נקה ב-52.9% מהשדה ו-85.1 מהקו, 4.8 כ"ח, שלושה טסה ו-1.3 חט' ב-26.2 דקה בעונה הסדירה.

        1. אם כבר הזכרת את בוב גרוס – אז במשחק 6 של הגמר היה לו 24 נקודות ב-12/16 מהשדה ו-8 ריבאונדים והוא היה הקלעי המוביל של פורטלנד. ביל וולטון קלע "רק" 20, אבל הוסיף 23 ריבאונדים, 7 אסיסטים ו-8 חסימות

  10. חיים תודה רבה אחת ההתמודדיות הצמודות
    לוולטון יש אליפות אבל אין מספיק עונות
    דרקסלר עשה הרבה עונות וגמר וכרגע הוא מספר 1
    אבל עוד 2-3 עונות וגמר כללי או אפילו 5 עונות וגמר אזורי וייתכן שלילארד יחלוף על פניו .

  11. ביל וולטון הוא אגדה שהיתה באמת, עם סוף מר מתוק.
    לפני כמה שנים טובות שאק התעמת איתו באחד מאולפני הטלוויזיה בשל ביקורת נכונה ואמיתית שלו על הרצינות של השאק.
    מאז, אני ממעט לראות אותו במדיה.
    הסיפור שלו עם שאק שווה פוסט, שאני אולי אכתוב אותו מתישהו

  12. כל מי שאוהד קבוצה לאורך 50 שנה וזכה לרגע מאושר אחד בלבד שבו הקבוצה שהוא אוהד לקחה אליפות, יזכור את הרגע הזה כרגע החשוב ביותר בתולדות המועדון. אליפות שבעקבותיה אתה הולך חודשים על העננים והכל נראה יפה ומואר יותר (… ומה לעשות כל העפלות לגמרים שאין אחריהן אליפות לא עושות את זה).
    לכן אני לא יכול להבין איך וולטון לא במקום הראשון בבחירות של חבורת אוהבת משחק כמו זו.
    וולטון נתן קריירה קצרה אבל קריירה של שיא. ושום דבר בזכרון של אוהד בלייזרס לא יותר מתוק מהשיא הזה של עונת 76'-77'.
    האיש הגדול שעמד במרכזו של אירוע האליפות הוא ביל וולטון שטאטא את הלייקרס 0-4 בדומיננטיות יוצאת דופן על קארים ונצח את הגמר מול פילדלפיה החזקה של הד"ר.
    וולטון היה השחקן הטוב ביותר בעולם באותה תקופה (אומנם קצרה) מה שאי אפשר לומר על כל שאר השחקנים הנפלאים שרשומים בחמישיה כאן לצידו. הוא היה ה MVP של סדרת הגמר של 77' וה MVP של עונת 78' (ואגב, מה שלא רואים בסטטיסטיקה זה את ראיית המשחק הגאונית שלו – חלוקת אסיסטים מופתית מעמדת הסנטר).
    מי שמספיק מבוגר לזכור ה Blazermania של שנת 77' הנה משהו שמזכיר את הרגעים של אותה אליפות ואת התקופה ההיא כשאמריקה היתה הרבה יותר בריאה מהיום (ולא רק בגלל הקורונה):
    https://www.youtube.com/watch?v=EEASNHfLG7A

    1. 1. לא היינו ( רובנו ) כשזה קרה
      2. בסוף זו שאלה פילוספית מה יותר חשוב התואר או ההתמדה .
      הביא דוגמה ממכבי תל אביב היו לה 2 סנטרים גדולים ( 3 גם וויציץ אבל נעזוב אותו רגע).

      1. קווין מגי המנוח

      2. סופו החביב.
      סופו שיחק במדיה 4 עונות כמדומני לקח אליפות יורוליג מה שמגי לא עשה .
      סופו היה סנטר אימתני שהיה חבר חמישיית המפעל ביורוליג והגיע עם מכבי גם לגמר 2011.

      אבל אף אחד (כמעט) לא יחשוב שהוא בלבל של קןוין מגי למה ?
      כי השילוב של וותק /פז"מ וסט היה לטובת האחרון הגם שהוא לא לקח אליפות .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט