ה-MVP הנבחר בכתבה על דאלאס הוא דירק נוביצקי כמובן שזכה לכמות מדהימה של 194 מתוך 197 הקולות, שהם 98.48% מדהימים. לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר".
לרגע פתיחת העונה הסדיה השבוע, אנחנו נעבור לפורמט של כתבה אחת בשבוע, במוקם 2 כפי שהיה עד עכשיו.

שיעור היסטוריה קצר:

המועדון הוקם בהתחלה תחת השם "טרי סיטי בלאקהוקס", אחרי שנתיים עבר למילווקי ואחרי עוד 4 שנים לסנט לואיס, שם הגיעו ההצלחות הקבוצתיות הראשונות, בעיקר בזכות הבחירה השנייה בדראפט 1954, בוב פטיט, שכבר בעונתו השנייה בליגה זכה בתואר ה-MVP, בפעם הראשונה שחולק פרס זה. ב-4 מתוך 6 השנים הבאות הגיעו ההוקס לגמר הליגה, שם הם היו בכל המקרים נגד הסלטיקס, ובאחד מהמקרים הם גם זכו בסדרה ובאליפות ב-1958.

בשנים 1956-1973 ההוקס החמיצו את הפלייאוף רק פעם אחת, אבל אחרי 1961 לא הצליחו לעבור את הגמר האזורי, בזמן שב-1968 המועדון עבר לאטלנטה ושנתיים מאוחר יותר קיבל את ההשתייכות הרשמית למזרח. באותה תקופה הגיעו ההוקס 6 פעמים לגמר המערב, אולם הפסידו 4 פעמים ללייקרס ופעמיים לווריורס, ולא זכו שוב להיתקל בסלטיקס.

למעט הופעה חד פעמית בסיבוב השני ב-1979, הפעם הבאה שההוקס הגיעו רחוק בפלייאוף הייתה באמצע שנות ה-80, אז הם הפסידו 3 פעמים ברציפות בסיבוב השני של הפלייאוף, פעמיים לבוסטון ופעם אחת לדטרויט. גם במחצית השנייה של שנות ה-90 היה להוקס רצף של שנים חיוביות, שהסתיים ב-4 הפסדים בסיבוב השני באותה תקופה, תחת שרביטו של המאמן לני ווילקנס, האחרון שבהם ב-1999.

עם תחילת המילניום החלו ההוקס בבנייה מחדש, ועלו לפלייאוף בפעם הבאה רק ב-2008, וגם אז עם 37 ניצחונות בלבד, אבל העונה הזאת הייתה הראשונה ברצף של 10 עונות בפלייאוף. בין לבין, בקיץ 2013 ההוקס בנו מחדש את הסגל סביב מייק בודנהולזר המאמן והרביעייה טיג, קורבר, מילסאפ והורפורד, והם הניבו להוקס עונת שיא של 60 ניצחונות ב-2015 וגמר מזרח ראשון בתולדות המועדון, כזה שהסתיים במהירות עם הפסד בסוויפ. אחרי הדחה בסיבוב הראשון של 2017 החלה הבנייה מחדש שנמשכת עד היום.

כמעט נכנסו:

טרי רולינס – 11 עונות, 7 נקודות, 7.4 ריבאונדים, 0.7 אסיסטים, 2.8 חסימות, 52.9% אפקטיבי, 70.1% מהקו, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה.

הסנטר שהחזיק את ההגנה של אטלנטה בקבוצה של שנות ה-80, כאשר שאר השחקנים לידו הצטיינו יותר בהתקפה, הוביל את הליגה בחסימות לתקופה בתחילת שנות ה-80, וזכה בהתאם למצוא את עצמו בחמישיות ההגנה של התקופה. ככל שהקבוצה השתפרה התקפית כך היה יותר צורך ביכולות ההגנתיות של רולינס, והוא עמד באתגר באותה תקופה, כפי שהראו הקשיים בהם נתקלו ההוקס לאחר שהוא עבר לקליבלנד.

דוק ריברס – 8 עונות, 13 נקודות, 3.5 ריבאונדים, 6.8 אסיסטים, 2.1 חטיפות, 47.2% אפקטיבי, 32.5% לשלוש, 78.2% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

הרכז של ההוקס בשנות ה-80 שהחל כשחקן משלים לדומיניק ווילקינס והאחרים ולבסוף מצא את עצמו אפילו באולסטאר פעם אחת בעונה שבה הם הגיעו למשחק 7 בסיבוב השני. בהמשך הפך ריברס לרכז המנוסה שנותן דקות איכותיות מהספסל, בהתחלה באטלנטה, ואחרי זה בקבוצות אחרות.

זלמו ביטי – 7 עונות, 17.4 נקודות, 11.2 ריבאונדים, 1.5 אסיסטים, 47.1% אפקטיבי, 74.8% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הסנטר של ההוקס בשנות ה-60 שקלע באחוזים לא רעים בכלל ביחס לתקופה ושלט בריבאונד בהתאם לעמדתו. ביטי תמיד עמד קצת בצלם של הכוכבים של הקבוצה באותן שנים – פטיט והאגאן, ואחר כך גם ווילקנס, בעיקר מהסיבה שמדובר היה בסקורר פחות מובהק מהם, מה שגרם לכך שהם היו משמעותיים יותר להצלחת הקבוצה, כפי שגם הוכיחה האליפות, שנים ספורות לפני שהוא הגיע לליגה.

המחליפים:

אדי ג'ונסון – 9 עונות, 15.6 נקודות, 2.3 ריבאונדים, 5.2 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 48.2% אפקטיבי, 79.3% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

הורחק מהליגה בגלל שיוש בסמים, וסיים את חייו בכלא, אבל בכל מה שקשור לכדורסל מדבר בתחום חיובי יותר אצלו, כאשר הוא הפך לשחקן חמישייה בעונת 1979, הקליעה שלו סייעה להוקס להעפיל לסיבוב השני, בו הם הפסידו לאלופה המכהנת מוושינגטון במשחק 7, והפך אחר כך לאולסטאר. אחרי שווילקינס השתלט על הקבוצה הפך תפקידו של ג'ונסון לשולי יותר עד לטרייד ששלח אותו לקליבלנד, ואז התחילו הצרות האישיות שלו.

מוקי בליילוק – 7 עונות, 14.9 נקודות, 4.6 ריבאונדים, 7.3 אסיסטים, 2.6 חטיפות, 48.7% אפקטיבי, 34.7% לשלוש, 73.5% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, 2 בחירות לחמישיית ההגנה, 4 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

הרכז ההגנתי של אטלנטה בשנות ה-90 היה חלק משמעותי בקבוצה נטולת סופרסטארים שהכניסה את עצמה לצמרת המזרח באותן שנים, לפחות עד להפסדים פעם אחר פעם בסיבוב השני של הפלייאוף. השילוב של ניהול המשחק וההגנה של בליילוק, יחד עם יכולת הקליעה שלו, כולל מחוץ לקשת, הייתה משמעותית מאוד עבור ההוקס וחלק משמעותי מאותן שנים מוצלחות.

אל הורפורד – 9 עונות, 14.3 נקודות, 8.9 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, 1.2 חסימות, 54.3% אפקטיבי, 74.3% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הבחירה השלישית בדראפט 2007, ובמידה מסוימת האיש ששינה את גורל המועדון, מכיוון שב-8 העונות קודם לכן הם לא עלו לפלייאוף, ואילו בכל 9 העונות של הורפורד באטלנטה הם הגיעו לפחות לסיבוב הראשון של הפלייאוף. הורפורד התפתח אט אט לשחקן השלם שהוא הפך להיות שמסוגל לשחק גם בפנים וגם בחוץ ומשני צידי המגרש, כאשר הקליעה מחוץ לקשת החלה להתפתח לקראת סוף הקדנציה שלו באטלנטה.

ג'וש סמית – 9 עונות, 15.3 נקודות, 8 ריבאונדים, 3.2 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 2.1 חסימות, 48% אפקטיבי, 28.3% לשלוש, 65.4% מהקו, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה.

נבחר בדראפט 2004 כשחקן הגנה נפלא עם פוטנציאל, והפך להיות גם שחקן התקפה שיודע לסיים מעולה בצבע ומחוצה לו, ואפילו לזרוק הרבה שלשות (לקלוע אותן זה כבר עניין אחר). סמית היה זה שדאג להגנה באטלנטה של סוף העשור הראשון ותחילת השני של המילניום, בעיקר כשג'ו ג'ונסון וג'ף טיג והאחרים דאגו בעיקר להתקפה.

פיט מאראביץ' – 4 עונות, 24.3 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 5.6 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 44.8% אפקטיבי, 80.9% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

סקורר יוצא דופן ואחד מהקלעים הטהורים הידועים ביותר בהיסטוריה של הליגה, אבל באטלנטה הוא בילה רק את 4 העונות הראשונות שלו, ולא עבר את הסיבוב הראשון של הפלייאוף. מאראביץ' גם שידרג מעט את נתוני הקליעה שלו בהמשך הקריירה ביוטה, אבל דווקא באותן שנים ראשונות שלו בליגה, בהן הוא שיחק באטלנטה, שאר הנתונים הסטטיסטיים של מאראביץ' היו מגוונים יותר.

קווין וויליס – 11 עונות, 14.1 נקודות, 9.7 ריבאונדים, 1.1 אסיסטים, 50.5% אפקטיבי, 69.5% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית.

אחד מאותם יחידי סגולה ששיחקו יותר מ-20 עונות בליגה, ואת רובן עשה וויליס באטלנטה. הוא נבחר בדראפט 1984 וכבר בשלב מוקדם הפך לשחקן משמעותי ולכוכב השני ליד ווילקינס, ובהמשך הפך לשחקן הטוב ביותר של ההוקס לקראת אמצע שנות ה-90, אבל אז הועבר בטרייד שהחל עבורו מסע נדודים ארוך ברחבי הליגה. עשור מאוחר יותר, חזר וויליס לאטלנטה לסיים את הקריירה במקום שבו הוא התחיל אותה.

ג'ו ג'ונסון – 7 עונות, 20.9 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 5.2 אסיסטים, חטיפה, 50% אפקטיבי, 36.3% לשלוש, 80.8% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית.

הגיע לאטלנטה מפיניקס ב-2005 ומיד השתלט על עמדת הסקורר המוביל והכוכב של הקבוצה, כאשר בעונתו השלישית במדי ההוקס הם חזרו לפלייאוף, ובשנתיים שאחרי הם גם העפילו לסיבוב השני.

קליף האגאן – 10 עונות, 18 נקודות, 6.9 ריבאונדים, 3 אסיסטים, 45% אפקטיבי, 79.8% מהקו, אליפות אחת, 5 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישייה השנייה.

כמעט כל קבוצה אלופה זקוקה לכוכב שני, והאגאן הוא זה שנשא בתפקיד אצל ההוקס של סוף שנות ה-50. הקו הקדמי המשותף של שניהם שלט בצבע ובריבאונד באופן כמעט מוחלט והעניק עדיפות משמעותית על הרבה מהיריבות של התקופה, מה שסייע להוקס להיות קבוצת צמרת כמעט לכל אורך התקופה המדוברת.

ג'ון דרו – 8 עונות, 21.2 נקודות, 7.5 ריבאונדים, 1.6 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 47.1% אפקטיבי, 74.4% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הסמול פורוורד המוביל של ההוקס בשנות ה-70, אולסטאר וסקורר משובח, ועל הדרך גם שחקן הגנה לא רע, אבל ייתכן שתרומתו הגדולה של דרו למועדון היא הטרייד שבו הוא הועבר ליוטה בתמורה לבחירת דראפט שהפכה להיות דומיניק ווילקינס, האיש שירש את דרו בדיוק באותה משבצת של הסמול פורוורד הפותח. בין לבין, דרו היה חלק משמעותי בקבוצה שכבר החלה קצת להכיר את הפלייאוף מקרוב, לפני שווילקינס גם הפך אותה ליותר מאורחת שם.

החמישייה:

גארד 1 – לני ווילקנס – 8 עונות, 15.5 נקודות, 4.9 ריבאונדים, 5.5 אסיסטים, 42.1% אפקטיבי, 75.7% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר.

כרוקי עוד היה חלק מההופעה האחרונה של ההוקס בגמר, ובמחצית השנייה של שנות ה-60 לקח על עצמו את הנהגת הקבוצה שהמשיכה להיות חברה קבועה בפלייאוף ומדי פעם גם בגמר המערב. בעונת השיא שלו ב-1968 גם סיים ווילקנס שני בהצבעות ל-MVP, כאשר הוא היה האיש שניהל את המשחק של ההוקס לכל התקופה הזאת, לפחות עד שהועבר בטרייד לסיאטל, שם הוא גם הפך למאמן בסיום הקריירה.

גארד 2 – לו הדסון – 11 עונות, 22 נקודות, 4.9 ריבאונדים, 2.9 אסיסטים, 1.7 חטיפות, 48.7% אפקטיבי, 79.5% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הסקורר בעמדות 2-3 שבלט בהוקס של שנות ה-60 וה-70, לעיתים יחד עם כוכבים אחרים כמו ווילקנס ומאראביץ', ובחלק מהזמן ללא הסיוע שלהם, מה שהוביל לתקופות פחות מוצלחות של ההוקס, אולם, באופן אישי, הצליח הדסון לשמור על תפוקה קבועה לאורך כל התקופה הזאת.

פורוורד 1 – דומיניק ווילקינס – 12 עונות, 26.4 נקודות, 6.9 ריבאונדים, 2.6 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 48% אפקטיבי, 31.5% לשלוש, 81.3% מהקו, 9 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 4 בחירות לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, בחירה לחמישיית הרוקיז.

האיש שמסמל את ההוקס של שנות ה-80 שהגיעו לסיבוב השני 3 פעמים, ובראשן אותו דו-קרב אגדי של ווילקינס עם לארי בירד במשחק 7 של הסדרה נגד בוסטון ב-1988. האתלטיות יוצאת הדופן של ווילקינס השתלבה עם מגון יכולות אחרות, ככה שגם בשלב מאוחר של הקריירה שלו הוא הצליח להישאר חלק משמעותי בקבוצה, לפחות עד שהועבר בטרייד במהלך עונת 1994.

פורוורד 2 – בוב פטיט – 11 עונות, 26.4 נקודות, 16.2 ריבאונדים, 3 אסיסטים, 43.6% אפקטיבי, 76.1% מהקו, אליפות אחת, 11 בחירות לאולסטאר, 10 בחירות לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה, רוקי העונה, 4 בחירות ל-MVP של האולסטאר, 2 בחירות ל-MVP.

ה-MVP הראשון בתולדות הליגה והשחקן עם אחוז ההצלחה הגבוה ביותר בבחירת לחמישיית העונה – 10 פעמים ב-11 עונות בליגה. יחד עם העובדה שמדובר בכוכב שהוביל את אטלנטה ל-4 הופעות בגמר ואליפות, המקום של פטיט כאן ברור לחלוטין.

סנטר – דיקמבה מוטומבו – 5 עונות, 11.9 נקודות, 12.6 ריבאונדים, 1.2 אסיסטים, 3.2 חסימות, 52.9% אפקטיבי, 69.2% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, 3 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, 3 בחירות לשחקן ההגנה.

אחד משחקני ההגנה הידועים של כל הזמנים, אשר בילה את שנות השיא שלו באטלנטה, כולל זכייה ברוב תארי שחקן ההגנה שלו. באותן שנים השתלב מוטומבו היטב בקבוצה מאוד מאוזנת התקפית והיה זה שנתן את עיקר התפוקה ההגנתית שהפכה אותה לקבוצת צמרת במזרח של סוף המילניום.

מאמן: לני ווילקנס – 7 עונות, בחירה אחת למאמן העונה, מאזן 310- 232 (57.2% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 17- 30 (36.2% הצלחה) בפלייאוף.

לאורך רוב התקופות המוצלחות של ההוקס ניתן לסמן שחקן מוביל, או לפחות 2-3 כאלה, אבל באטלנטה של המחצית השנייה של שנות ה-90 יהיה קשה לעשות זאת, ובכל זאת מדובר בתקופה שבה ההוקס העפילו 4 פעמים לסיבוב השני של הפלייאוף בתוך 6 שנים, ועם קצת יותר מזל גם היה יכול לצאת מזה יותר. חלק משמעותי מזה ניתן לזקוף למאמן העונה של 1994, והאיש שנכנס להיכל התהילה גם כשחקן וגם כמאמן.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה: