סדרות הפלייאוף הגדולות של כל הזמנים – שיקגו/ניקס 1992 נגד גולדן סטייט/יוסטון 2018 / דור בלוך ורועי ויינברג

נפתח גם הפעם בהכרזה על סדרה מנצחת, הפעם זו של הלייקרס נגד פורטלנד בשנת 2000 שגברכה על הקרב של מיאמי נגד אינדיאנה ב-2013. היא זכתה ל-75 מתוך 99 הקולות, מה שאומר 75.76% מהמצביעים.

הפעם ייאבקו כאן היום דור בלוך המייצג את אחת מהיריבויות הקלאסיות של שנות ה-90 בין שיקגו בולס ומייקל ג'ורדן ובין הניקס ופטריק יואינג. מולו יעמוד רועי ויינברג שינסה לטעון לטובת היריבות המודרנית בין גולדן סטייט הגדולה ובין יוסטון בעונת השיא שלה.

שיקגו בולס נגד ניו-יורק ניקס 1992 / דור בלוך:

גולדן סטייט נגד יוסטון? כלבתא במטוטא!

אם אתם מעדיפים לראות 10 שחקנים רכרוכיים מידים כדורים מקילומטר, תוך כדי שהם מרעיפים חיבוקים ומחמאות אחד על השני, ושומרים מרחק כאילו שמישהו שם את מגבלות התו הסגול על הסדרה הזאת אז מה אני אגיד שתהיו לי בריאים.

מי שבאמת אוהב כדורסל NBA כמו שכודרסל NBA צריך להיות משוחק, הגעתם למקום הנכון.

רקע:

ב-1966 הבולס מצטרפים לליגה, השתיים אפילו לא היו באותו אזור אז והבולס היו הבדיחה של הליגה. ב-1980 הבולס עוברים למזרח וב-1981 השתיים נפגשות לראשונה בפלייאוף כששיקאגו של ג'רי סלואן מטאטאת את הניקס 0-2.

ב-1984 הבולס בוחרים אחד, מייקל ג'ורדן במקום ה-3 בדראפט ומתחילים בבניית השושלת הגדולה בהיסטוריה. עונה אחת מאוחר יותר הניקס בוחרים אחד פטריק יואינג במקום ה-1, בדראפט "המעטפה הקפואה" המפורסם והבסיס ליריבות עקובה מדם מונח.

כולם מדברים על היריבות של ג'ורדן עם הפיסטונס והצורך שלו להתגבר עליהם, על הסלטיקס ועל הלייקרס של מג'יק כדי להגיע לפסגה, אבל לפני שיכל לכל אלה, ג'ורדן הפתיע את הניקס שסיימו במקום הראשון בבית ב-1989 והדיח את ניו יורק מהפלייאוף. בעידן ג'ורדן השתיים נפגשו 6 פעמים, הבולס ניצחו 5 והניקס ניצחו פעם אחת, בעונת השבתון של ג'ורדן.

ג'ורדן היה צריך לעבור דרך ניו יורק בכל אחת משלושת האליפויות הראשונות שלו. ב-1991 הוא עשה זאת בקלות. הניקס הגיעו לפלייאוף בקושי והובסו 0-3. אבל ב-1992, כשהשתיים נפגשו בחצי גמר המזרח, שיקאגו פגשה קבוצה אחרת לגמרי במדים של הניקס.

הייתה זאת הקבוצה של פאט ריילי שהחליט להראות שהוא מסוגל לנצח גם עם הכוכבים של הלייקרס באווירת הסלבס של ל.א, וגם באווירת הגטו של הגארדן בניו יורק, עם קבוצה שמבוססת בעיקר על קשיחות, וקשוחים הם היו. מקדניאל ואנתוני מייסון חתמו בקבוצה, שהובלה על ידי פטריק יואינג, וכבר כללה גם את ג'ון סטארקס ומארק ג'קסון בקו האחורי, וצ'רלס אוקלי שסיפק את הקשיחות בקו הקידמי.

שיקאגו אחרי עונת האליפות הראשונה בהובלת ג'ורדן יחד עם סקוטי פיפן והוראס גראנט הגיע כפייבוריטית, אבל היא לא ידעה כמה קשה זה הולך להיות.

עוד לפני שהתחילה הסדרה, ביל למבייר מהפיסטונס שהפסידו לניקס בפלייאוף של אותה עונה, הפך את הניקס למעין המשך מיסטי של הבאד בוי פיסטונז שאימללו את ג'ורדן לאורך שנות ה-80 כשאמר: "אם הליגה תאפשר להם (לניקס), הם ינצחו את שיקאגו, הליגה לא הייתה מאפשרת לנו לשחק נגדם איך שצריך לשחק. יותר מדי קרה בינינו. אבל הם לא יוכלו להדביק את תווית הקבוצה המלולכלת לניקס בקלות, כי כל המדינה ראתה את הסדרה וראתה שזה פשוט היה כדורסל אגריסבי, אבל אף אחד לא ניסה לפגוע באף אחד אחר, אתה תשמע אנשים משיקאגו מתבכיינים שזה לא כדורסל טוב, אמרתי זאת שוב ושוב, שיקאגו היא קבוצה טובה, אבל לא מצויינת"

איך התפתח:

המשחק הראשון הבהיר לכולם שזאת לא אותה סידרה ולא אותה ניקס. שיקאגו לא הפסידה ליריבתה מזה 5 שנים בבית אבל הערב הזה היה שונה. שיקאגו לא קלעה בכלל ב-2 הדקות הראשונות והתקשתה מאוד. המשחק היה צמוד וזריקת חצי מרחק קשה של יואינג הכריעה בפועל את המשחק חצי דקה לסיום, במשחק ענק של הסנטר שקלע 34 נקודות, לג'ורדן היו 33.

שיקאגו לקחה את משחק מספר 2, כשהיא מצליחה להגביל את יואינג ל-16, ולקחה את יתרון הביתיות בחזרה במשחק מספר 3 כאשר ג'ורדן ופיפן מככבים עם 32 להוד אוויריותו, ו-26 לפיפ. מהנקודה הזאת הסדרה הלכה פחות או יותר כצפוי, אם כי עם הרבה מאוד עצבים ואגרסיות. הניקס לקחו את מספר 4, שיקאגו לקחה את מספר 5, הניקס מנעו מהבולס לחגוג באולם שלהם, אבל במשחק מספר 7 זאת כבר לא הייתה תחרות, הבולס הביסו 81-110 כשג'ורדן קולע 42 ב-15 מ-29 מהשדה למשחקו הטוב ביותר בסדרה והבולס עברו את הניקס בדרך לאליפות שניה רצופה. אבל יריבות נולדה.

מה נזכור:

את האומץ הבלתי מתפשר של סטארקס, את האגרסיביות בואכה אלימות של אוקלי, את העבירות שמטורף לראות בפרספקטיבה של היום, לא בטוח שלקבוצות היו דיי שחקנים כדי לסיים את המשחק או לפתוח את המשחק הבא עם כמות העבירות הבוטות שהיו מחלקים שם השופטים.

למה זאת הסדרה הגדולה מכולן:

ובכן, היא לא.

אבל תצפו בתקצירים של 7 המשחקים האלה, לעומת 7 התקצירים של יוסטון מול גולדן סטייט ותשאלו את עצמכם, איפה יש יותר אינטנסיביות, איפה יש יותר רגש, איזה סדרה מעוררת בכם יותר אמוציות לטובת או נגד כל אחת משתי הקבוצות, ותוכלו לענות לעצמכם איזה סדרה הייתה גדולה יותר.

יוסטון רוקטס-גולדן סטייט ווריורס 2018 / רועי ויינברג

סדרה: גמר המערב 2018 (3:4 לגולדן סטייט).

משחק זכור: יוסטון מחטיאה 27 שלשות רצופות במשחק השביעי.

אחרי האליפות המרשימה והפסד הפלייאוף הבודד של גולדן סטייט בעונה הראשונה של קווין דוראנט הם נראו כפייבוריטים הברורים לאליפות נוספת. ב-2017/18 ראינו את סטפן קרי מפספס 31 משחקים ואת קווין דוראנט מחמיץ 14 משלו, אבל הם ניצחו 58 משחקים והיו הקבוצה עם המאזן השני בטיבו בליגה.

המתחרה המרכזית שלהם במערב הייתה הקבוצה עם המאזן הראשון. יוסטון רוקטס של אותה שנה ניצחה 65 משחקים כשהיא מתבססת על משחק הבידודים של ג'יימס הארדן וכריס פול, נוסף על הגנת חילופים בראשות שלושה פורוורדים ארוכים וחכמים: טרבור אריזה, לוק מבאה א מוטה ופי ג'יי טאקר, לצד קלינט קפלה. הם עברו בקלות את מינסוטה ויוטה בזמן שגולדן סטייט מנצחת בסוויפים ג'נטלמניים (4:1) את סן אנטוניו וניו אורלינס המפתיעה, והקבוצות נפגשו בגמר המערב.

הווריורס התחילו את הסדרה עם חמישיית המוות שלהם (סטפן קרי, קליי תומפסון, אנדרה איגודלה, קווין דוראנט ודריימונד גרין) וניצחו בקלות את המשחק הראשון תודות ל-65 נקודות משותפות של קווין דוראנט וקליי תומפסון ו-119 נקודות, בזמן שהארדן משחק לבד בצד השני וקולע 41 נקודות משלו. במשחק השני פי ג'יי טאקר ואריק גורדון קלעו 11 מ-14 משותף מהשלוש כשבגולדן סטייט קווין דוראנט היחיד שקולע מעל 16 נקודות והסדרה ב-1:1, תוצאה נהדרת לקבוצת החוץ.

במגרש הביתי של האלופה נראה שהם בדרך ל-3:1, יתרון כמעט בלתי הפיך ועלייה נוספת לגמר. הווריורס הובילו כמעט בכל המשחק השלישי שנגמר ב-126:85 מעליב. הדבר היחיד שהעיב על החגיגות של גולדן היה הפציעה של אנדרה איגודלה, אחד ממנהלי המשחק של "חמישיית המוות" והשומר הטוב ביותר שיוסטון יכלה לשלוח על ג'יימס הארדן.

במשחק הרביעי ראינו את יוסטון בשיאה, כשהעדרו של אנדרה איגודלה והכנסת קוון לוני הגדול במקומו לחמישייה אפשרה לרוקטס לחגוג עם בידודים של פול והארדן נוסף להגנת חילופים אוטומטיים, שהובילה לכך שאחרי כל חסימה בהתקפה של גולדן סטייט או תנועה של אחד השחקנים שומר פיזי אחר חיכה לקרי או דוראנט. יוסטון שיחקה עם טרבור אריזה (מוטת ידיים של 2.19 מ'), פי ג'יי טאקר (2.08 מ') וקלינט קפלה (2.25 מ'). האורך שלהם מנע מגולדן סטייט להצליח לעשות את התנועה שהם אוהבים, הוביל את אחת מקבוצות ההתקפה הגדולות בהיסטוריה ל-38.9% מהשדה ו-92 נקודות. ברבע האחרון של אותו משחק 4 יוסטון הפכה פיגור של 82:70 לניצחון, 92:95, כשגולדן סטייט קולעת 3 סלי שדה בכל הרבע האחרון.

במשחק החמישי אנחנו חוזרים ליוסטון, בלי איגודלה. גם כאן אנחנו רואים את ההגנה של יוסטון חונקת את הווריורס שמסיימים עם 94 נקודות ב-44.4% מהשדה, כשהפעם קליי תומפסון עושה עבודה נהדרת על הארדן שקולע 19 נקודות ב-21 זריקות כולל 0 מ-11 מהשלוש. הרוקטס הובילו לאורך רוב המשחק בהפרש קטן ובסופו של דבר ניצחו, כשהם עם יתרון 3:2 ויתרון הביתיות – משחק 7, במידה ויהיה אחד, יהיה במגרש הביתי של יוסטון.

לצערם, כריס פול נפצע בסיום המשחק החמישי והשאיר את הרוקטס בלי רכז טבעי בסגל. ההתקפה שלהם עבדה טוב במחצית הראשונה שנגמרה ב-61:51 לרוקטס, שהרוויחו מ-22 נקודות של ג'יימס הארדן במחצית הראשונה, אבל במחצית השנייה ראינו את הווריורס עושים ככל שביכולתם כדי למנוע מהארדן לחדור לצבע לצד מתן הכדור לסטפן קרי, במקום בידודים על קווין דוראנט שהיו בשאר הסדרה. הרוקטס קלעו 25 נקודות בלבד באותה מחצית שנייה, גולדן קלעה 64 באחת המחציות הטובות ביותר שלה, והמשחק נגמר ב-115:86 חד-צדדי. יש לנו משחק שביעי.

המשחק השביעי, בדומה לשישי, התחיל טוב עבור יוסטון שעלתה ליתרון של 33:48, ואז הם התחילו להחטיא מהשלוש. יוסטון החטיאה 27 שלשות ברציפות בזמן שקרי ודוראנט משתלטים על המשחק ועולים ל-64:61. בהעדרו של כריס פול, הפליימייקר הטוב של הרוקטס והשחקן המנוסה יותר מהארדן, הרוקטס לא הצליחו לסובב את הספינה. גולדן עלו ל-83:73, 89:76 ו-101:92 כשהם מנצחים משחק שביעי בחוץ ומגיעים לגמר ה-NBA. אריזה סיים את המשחק עם 0 מ-9 מחוץ לקשת, הארדן עם 2 מ-13, גורדון עם 2 מ-12 וכל הקבוצה עם 7 מ-44, 15.9%.

אז למה הסדרה הזאת כל כך גדולה? קודם כל, זאת הייתה הסדרה הקשה ביותר של גולדן סטייט בעידן קווין דוראנט: אחת הקבוצות הדומיננטיות ביותר שידע המשחק. כל הסדרות האחרות של ג"ס בשנות האליפות של דוראנט נגמרו ב-4:0 או 4:1, מלבד הסדרה הזאת. הווריורס ניצחו שני משחקי הדחה ברציפות מול קבוצה שניצחה 9 משחקים יותר מהם וכך הפכו את יוסטון לאחת מ-5 הקבוצות שמנצחות 65 משחקים או יותר ולא עולה לגמר.

מעבר לכך, בסדרה הזאת ראינו הגנת חילופים במיטבה. הקונספט הזה היה בשימוש לפני כן בליגה, אבל החילופים של הרוקטס הצליחו לעצור את קבוצת ההתקפה הטובה ביותר שהמשחק ראה מאז קבוצת השואו-טיים של הלייקרס. היום יש לכל קונטנדרית כלים להגנת חילופים – דני גרין, אייברי בראדלי, לברון ג'יימס ואנטוני דיוויס בלייקרס, קוואי לנארד, פטריק בברלי, פול ג'ורג', מרקוס מוריס וג'מייקל גרין בקליפרס או ווסלי מת'יוז, קריס מידלטון, יאניס אנטדקומפו ואריק בלדסו במילווקי – וזאת הפכה להגנה קבועה נגד קבוצות שמתבססות על הנעת הכדור. למרות ההפסד של הרוקטס, זאת הייתה סדרה ששינתה את דפוסי החשיבה של מאמני ההגנה ב-NBA. אין הרבה סדרות שיכולות לטעון לכתר הזה.

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. אשך טמיר המקורי

    29 יונ 2020 07:23:40

    תודה חברים על כתיבה מעולה.
    תענוג להיזכר באחת הסדרות הגדולות של שנות ה-90', שהיה רצוף בסדרות גדולות וכדורסל פלייאוף איכותי, ואפילו שם היא בולטת באינטנסיביות שלה.
    הניקס היו חוויה בחצי הראשון של העשור.
    הבולס היו חוויה לאורך כל השושלת.
    והיריבות ניקס-בולס הייתה חוויה משולבת עם אקסטרה פאנץ'.
    ניקס-בולס, ללא תחרות.
    .
    נ.ב: חסר הסקר

  5. MacLeod 1

    29 יונ 2020 09:40:36

    אחלה כתבה, עניינית ומכניסה לאווירה של פלייאוף 🙂
    הבעיה של הסדרה של ה90' שזו אפילו לא סדרת בולס-ניקס הכי טובה… לכן, בעיקר, הולך עם גולדן- רוקטס והמשחק שהרס לי את הבריאות שנותרה אחרי משחק 6 של קליי מול הקאפקייק.

    2. הציפור הנדירה

      29 יונ 2020 21:53:59

      עדיין 11 אליפויות ב-13 עונות, ורק בגלל פציעת ראסל בגמר 58' לא היה 12 ב-13 ו-10 רצוף במקום 8, זה אדיר גם בליגה של 8 קבוצות ולא פחות מ-6 אליפויות ב-8 עונות בליגה של מעל 25 קבוצות. אמנם ללא פרישת מייקל הראשונה היה כנראה 8 רצוף.
      וכן הכוכבים הבולטים בליגה של אז הם היו גדולים גם היום כמו קוזי הקוסם הלבן, אוסקאר, וסט, גריר, סם ג'ונס, הבליצ'ק, קאנינגהאם, וילט, ראסל, ת'ורמונד, בלאמי.

  9. שחר אלוני

    29 יונ 2020 13:39:51

    שתי סדרות בסדר, לקחתי שיקגו-ניקס
    לדעתי כל אחת מ 4 הסדרות שהיו בשני הפוסטים הקודמים טובה יותר, למשל פילי-בוסטון 77, סדרה בין שתי קבוצות מיתולוגיות שהגיעה למשחק שביעי (והולכת כנראה להפסיד לסדרה שהתחרתה בה)

  10. הציפור הנדירה

    29 יונ 2020 14:13:57

    לגבי האגרסיביות בואכה אלימות של אורלי, אז אלימות היא לא לגיטימית ושחקן הנוקט בפעולות אלימות אין לו מקום בספורט מקצועני ובכלל והן אנטי ספורטיביות ולא לגיטימיות ולאורך השנים הוכיחו לא מעט שחקנים שאפשר להגן נהדר בלי אלימות. מי שצריך אלימות בשביל הגנה אז לא צריך לשחק הגנה כי לאלימות אין מקום בספורט מקצועני ובכלל.

  11. dvir

    29 יונ 2020 16:59:14

    הסדרה הטובה ביותר בין הניקס לבולס הייתה ב93 אחרי שהניקס הובילו כבר 2-0 והפסידו את מחר 5 בגלל 4 חסימות על צ'ארלס סמית בשנייה האחרונה. בכל מקרה הסדרה בין יוסטון ללוחמים הייתה לא משהו ואני עדיין הולך עם הבולס ניקס

  13. מנחם לס

    29 יונ 2020 19:16:14

    אני ממש זוכר את סידרת 1992. הייתי בכל המשחקים הביתיים של הניקס, בשורה 1 או 2 שסידרו לי הסטודנטים שלי שהיו אחראים על קביעת מושבי העתונאים. מייקל היה צעיר, קפיצי, נפלא. סטארק ניכנס לו לנשמה עם מבטים ראש-לראש. טרוף מהרגע הראשון עד האחרון עד האחרון עם הקהל המטורף של ניו יורק. כתבתי אז לידיעות אחרונות ומה זה התלהבתי מהמשחקים ומהכתיבה!
    תודה לכולכם

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט