סדרות הפלייאוף הגדולות של כל הזמנים – בוסטון/דטרויט 1987 נגד דנבר/סיאטל 1994 / עמיחי קטן ואבי טרכטמן

בוסטון נגד דטרויט 1987 / חיים:

משחק זכור: משחק 5 בו לארי בירד חוטף את הוצאת הכדור ומעביר לדניס ג'ונסון שקולע את סל הניצחון.

אז קודם כל, רק כדי להבהיר, אנחנו מדברים על הסדרה היחידה כאן באתר שזכתה ליותר מ-50% מהקולות בשלב הראשון, מה שאומר לא מעט על האופן שבו צריך להתייחס לסדרה הזאת, במיוחד כל עוד אנחנו מדברים בשהוואה לסדרות אחרות שלא התקרבו לזה.

אנחנו מדברים על סדרת גמר אזורי, בין שתי קונטנדריות משמעותיות באותה תקופה, האלופה המכהנת מבוסטון והאלופה בעוד שנתיים מדטרויט, ובסדרה שאמנם לא כל המשחקים שלה היו צמודים, אבל אלו החשובים היו מאוד דרמטיים עד לרגעים האחרונים.

אמנם 4 המשחקים הראשונים הלכו לטובת הצד הביתי, ואף אחד מהם לא היה צמוד במיוחד, ומדובר אולי ביתרון משמעותי עבור הסדרה של דנבר נגד סיאטל, אבל משחקים 5 ו-7 הוכרעו באופן דרמטי במיוחד, יותר מאשר משחקים שנגמרים בהארכה, אבל בה עצמה אחת הקבוצות משתלטת על העסק, ולכן גם בתחום הזה נדמה לי שיש כאן איזון בין 2 הצדדים.

בכל תחום אחר יש יתרון משמעותי לקרב הזה בין בוסטון ודטרויט. מבחינת רמת השחקנים אין מה להשוות בין סדרה שיש בה לארי בירד, במיוחד כשהוא קולע 36 למשחק ב-3 המשחקים האחרונים, ובין סדרה שבה השחקן הבולט ביותר הוא דיקמבה מוטומבו, עם כל הכבוד הרב שמגיע לשחקן ההגנה הנפלא הזה. אין מה להשוות בין קרב ענקיות בין 2 הגדולות של המזרח באותה תקופה, ונקודת שיא של יריבות שהמשיכה גם בשנים הבאות, לעומת 2 יריבות שהפעם הבאה שנפגשו הייתה 17 שנים אחרי, כשאחת מהן כבר נדדה לעיר אחרת והחליפה שם, והשנייה לא ניצחה אף סדרת פלייאוף 15 שנים אחרי זה.

נתמקד עכשיו קצת בסדרה עליה אנחנו מדברים כאן. המשחקים הראשונים באמת לא היו ממש צמודים, אבל הסדרה חזרה לבוסטון במצב של 2-2, ואז התחילה הדרמה. לא צריך לתאר את כל המשחק, ונתחיל מסל של דני איינג' שקבע יתרון 3 לזכות המארחים. ביל ליימביר הוריד את ההפרש לנקודה עם סל משלו, ואייזאה תומאס השלים מהפך אחרי החטאה של בירד. 17 שניות לסיום נקודה יתרון לדטרויט. לארי בירד לקח על עצמו את הכדור המכריע כצפוי, אבל במהלך החדירה הוקף ב-4 שחקני דטרויט, ואמנם שרד בריא ושלם באופן מפתיע, אבל גם החטיא וג'רי סיסטינג שניסה להציל את הכדור כשל בכך. 5 שניות לסיום נקודה יתרון לדטרויט עם הכדור ביד. אייזאה מסר לליימביר שהיה פנוי לגמרי, או לפחות כך הוא חשב, כי בירד זינק מאחור ולקח את הכדור. הוא נעצר ממש רגע לפני קו החוץ והעביר לדניס ג'ונסון שהניח 2 נקודות והחזיר לבוסטון יתרון נקודה. דטרויט לא הספיקו לייצר זריקה והמהלך שנחשב לגדול בקריירה של לארי בירד הספיק בשביל ניצחון.

אני לא חושב שאחרי המשחק הזה יש טעם להיכנס לדקויות של המשחקים האחרים בסדרה, אבל מי שחשב שההמשך לא יהיה דרמטי כמובן טעה. את משחק 6 דטריוט ניצחו בזכות בריחה קטנה ברבע האחרון, אבל גם משחק 7 הלך לכיוונים דרמטיים. דני איינג' סידר לבוסטון יתרון 3 כשנותרו 25 שניות, ואחרי החטאה של אייזאה מקהייל דייק פעמיים מהקו, ו-5 הפרש עם 20 שניות לסיום אמור להספיק. אייזאה הניח 2 וג'ונסון הגיב עם 2 מהקו בצד השני, אבל כשדומארס נשלח לקו ודייק רק פעם אחת הריבאונד נחת אצל סידני גרין שצימק ל-2 בלבד, 7 שניות לסיום. הפעם איינג' דייק פעמיים מהקו ואייזאה נשלח גם הוא אל הקו, 4 שניות לסיום. את הכדור הראשון הוא דייק יחד עם ההבנה שעכשיו הוא צריך להחטיא בכוונה. זה נגמר באיירבול והפעם בוסטון הצליחו באמת לסגור את הסדרה.

בקיצור, עם כל הכבוד למקום 8 שמדיחה את המקום הראשון, ועם כל הכבוד לדיקמבה מוטמובו וחבריו, אני חושב שזה די ברור למי צריך להצביע כאן.

דנבר נגד סיאטל 1994 / אבי טרכטמן:

דנבר באפסט עצום על סיאטל 1994

תראו, אני התחלתי לראות כדורסל ב-1992. על בוסטון ודטרויט רק שמעתי באותו זמן, כשמה שבעיקר זכור לי הוא שבבוסטון היה בחור לבן עם גב שבור (בירד) ועוד טרגדיה עצומה עם רג׳י לואיס. ובדטרויט מה שבעיקר זכור לי הוא שג׳ו דומארס היה שומר יחסית טוב על מייקל. יחסית.

אבל מה שאני באמת זוכר, זו את הסדרה הענקית הזאת. הפעם הראשונה שמדורגת 8 מנצחת את המדורגת 1, ואחת משתי הפעמים היחידות שזה קרה עד היום. ויותר מכך – קבוצה שעשתה את זה למרות שהיא כבר היתה בפיגור 2-0 מול קבוצה שרק שנתיים אחר כך תגיע בהרכב דומה לגמר הליגה הראשון של ג׳ורדן בקאמבק שלו. בסופו של דבר, משחק מס׳ 7, אפילו דרמטי – יש המון. כמעט כל שנה יש לנו אחד כזה, משחק שבו מס׳ 8 מפתיעה את מס׳ 1 אין המון. יש בדיוק שתיים במשך עשרות שנות נ.ב.א.

אז האם מדובר בכדורסל הגדול בכל הזמנים? סביר להניח שלא. אבל לסדרה הזאת יש קייס מצוין כסדרה הדרמטית בכל הזמנים. וחשוב מכך – היא בנתה לפחות אגדה אחת – בחור קונגולזי דק גזרה עם אצבע שנראית כאילו יש לה חיים בפני עצמה.

בקיצור ולעניין, סיאטל מגיעה לסדרה לא רק כקבוצה המערבית הטובה ביותר, אלא כקבוצה הטובה ביותר. נקודה. בעונה הראשונה לאחר פרישת ג׳ורדן, ורגע לפני האגדה של אולג׳ואן – ברור לכולם שהמועמדת מס׳ 1 לקחת לא רק את המערב אלא גם את האליפות היא הקבוצה של גארי פייטון ושון קמפ. כדי שתבינו כמה קבוצת ה-63 נצחונות הזאת היתה טובה, מספיק אם נאמר שהיא היתה השניה בליגה בנקודות פר 100 פוזשנים, והשלישית בספיגת נקודות פר 100 פוזשנים. זו איכות ברמת גולדן סטייט של השנים האחרונות. מספיק אם נאמר שהיו לה שני כוכבים ענקיים אבל מאד קבוצתיים שלא השתלטו בכוח על המשחק, ונתנו לשאר הקבוצה הנפלאה הזאת עם שרמפף, קנדל גיל, סם פרקינס ואחרים להתבטא. מולה עמדה קבוצה של 42 נצחונות.

See the source image

למעשה, קל מאד היה להשוות בין שתי הקבוצות. את שתיהן הוביל רכז – רק שגארי פייטון היה אחד משני הרכזים הטובים בעולם, ואילו עבדול ראוף היה אולי הרכז האטרקטיבי בעולם אבל הקדים את זמנו ולעולם לא נחשב לאחד הטובים בעמדתו. ובשתיהן השחקן השני בטיבו היה גבוה, רק שדיקמבה מוטומבו שיחק רק הגנה (ונגיחות) ואילו שון קמפ היה שחקן שלם וגם הדאנקר הטוב ביותר מאז דומיניק ווילקינס. ואם היתרון בשחקני המפתח לא היה ברור דיו, היה גם יתרון מובהק בין המשלימים, כאשר לפונזו אליס היה שחקן שנה שניה מבטיח אבל לא הרבה יותר מכך, ולעומתו דטלף שרמפף היה שחקן שלם ורב ניסיון. קנדל גיל היה שחקן נפלא עוד בימיו בשרלוט ובעל יתרון ברור על פני סטית׳ האלמוני עד היום של הנאגטס. נייט מקמילן, היום מאמן מעוטר היה בולדוג הגנתי רציני, ורוברט פאק (שנתן קצת אחר כך עונה עצומה אחת ויחידה בדאלאס) לא היווה תחרות אמיתית. וסם פרקינס של סיאטל בכלל היה אנומליה, והאבטיפוס לכל סנטר זורק שלשות שקיים היום בליגה, שלא לומר – האיש עם העיניים העצומות תמידית. היתרון האיכותי היה ברור

היתרון האיכותי הברור נשמר במשחק הראשון, שם הביסה סיאטל את מתחרתה ב-20 נקודות הפרש, בדרך הבטוחה לאליפות. שרמפף, פייטון וקמפ קלעו 57 נקודות וריקי פירס קשישא הוסיף 13, כאשר דנבר לא מצליחה להגיע לאף סל – שני הקלעים העיקריים עבדול ראוף ואליס משותקים לחלוטין, והיחידים שמראים קצת ניצוצות הוא מוטומבו עם 4 חסימות, רג׳י ווליאמס עם 3 שלשות ובייסון דלי הטרגי (אז עדיין ברייאן ווליאמס) עם 6-6 מהשדה.

במשחק השני זה אמנם הלך קצת יותר קשה, אבל רק קצת כשסיאטל כבר הובילה ב-13 במהלך המחצית הראשונה לפני שהיא עברה לנוח במחצית השניה ולסיים בניצחון סביר 87-97. לפונזו אליס אמנם התעורר עם 18 נקודות, אבל עבדול ראוף עדיין זרק לבנים (5-15 מהשדה) כשהוא זוכה ליופי של טיפול מפייטון ומקמילן. עוד הבליחו בדנבר, רודני רוג׳רס שזכור בעיקר מתקופתו בבוסטון, שהיה אז רוקי וקלע 17 נקודות, ומוטומבו עם עוד משחק של המון (5) חסימות. סיאטל בסבבה שלה הציגה ראש חץ של שישה שחקנים בדאבל פיגר כולל 3 שלשות של סם פרקינס, והמשך כושר טוב של ריקי פירס המבוגר, כל זה לצד המועמדים הטבעיים לקלוע הרבה – פייטון, קמפ, שרמפף וגיל.

סיאטל ארזה את הפקלאות כשהיא יודעת שאין סיבה שהיא לא תצליח לנצח גם בדנבר, בלפחות אחד משני המשחקים. דנבר ארזה את הפקלאות כשהיא יודעת שהיא הולכת להילחם על טיפת הדם האחרונה.

אף קבוצה בעונת 93-94 לא קלעה 40 נקודות ברבע אחד, לפחות עד אז. אבל דנבר עשתה את זה, כשרג׳י ווליאמס דווקא הוא קולע 3 שלשות ו 11 נקודות ברבע הראשון, ורודני רוג׳רס והגוף הרחב מוסיף 7 משלו ברבע. 41 נקודות קלעה דנבר, לעומת 23 של סיאטל. היה זה רבע מכונן, רבע היסטורי של ממש, תמציתו של המהפך. בשאר המשחק סיאטל רק ניסתה לחזור, אבל לא באמת הצליחה והיתרון של דנבר לא באמת הוטל בספק. רג׳י ווליאמס המצוין סיים עם 31, רודני רוג׳רס קלע 15, דיקמבה הוסיף ל 4 החסימות מהמשחק הראשון וה 5 מהשני, 6 הפעם (וגם 15 נקודות). ואתם יודעים מה – לדנבר כבר לא היה אכפת שסיאטל יודעת לעצור את לה-פונזו ואת עבדול-ראוף, כי מסתבר שיש לה מספיק כלים אחרים. ומסתבר שגם היא יודעת לעצור כוכבים, כשקמפ ופייטון קולעים 17 ב-י-ח-ד.

אבל המשחק הרביעי והחמישי. או, כאן כבר היה דם – ובדם, אני מתכוון לשתי הארכות, ובשתי הארכות אני מתכוון לשתי הארכות בהן דנבר ניצחה. במשחק הרביעי זה קרה בקלות 3-12 בהארכה, במשחק שבו לפונזו אליס סוף סוף הגיע (27 נקודות' , 17 ריב׳) גם אם עבדול-ראוף המשיך לעשות דרוזן ולאורי (5 נקודות משלו). סטית׳ קלע 15, פאק (ועוד נגיע אליו) קלע 13, ומוטומבו החליט שלא מספיק לו אחד יותר מהפעם הקודמת, אלא שתיים יותר וסיים עם 8 חסימות (רמז – לא בפעם האחרונה בסדרה). והמדהים? הפעם זה קרה במשחק טוב של שלושת הכוכבים של הסוניקס, כששרמפף, קמפ ופייטון קולעים 56 נקודות ביחד. לא מספיק.

See the source image

הכל היה מוכן למשחק 5 עצום. סיאטל בחזרה בבית לא חשבה שהיא תפסיד שוב. אחרי הכל – מדובר במס׳ 1 הגאה. אבל דנבר כבר הוכיחה את עצמה לא רק כקבוצה טובה אלא בעיקר כקבוצה עם ביצים (ואולי בעיקר כקבוצה עם דיקמבה). המשחק אכן הוכיח את עצמו כמשחק קשוח וצמוד לכל אורכו, כאשר דנבר למעשה כבר ראתה את הניצחון בכיס עם חצי שניה לסיום, אך קנדל גיל קלע לייאפ קשה בשביל להביא הארכה. רק שבהארכה, שוב – הקבוצה המנצחת היא הקבוצה עם הביצים מנצחת, בטח ובטח כשיש לה את מוטומבו בעוד משחק של 8 חסימות (31 בסדרה!). שתיים מהן, בדקה ורבע האחרונה של ההארכה. גיבור המשחק פרט למוטומבו, הגיע משום מקום והיה דווקא רוברט פאק עם 23 נקודות (בעוד תצוגת נפל של עבדול ראוף אגב), להפונזו קלע 19 במשחק שני טוב רצוף וברייאן ווליאמס בסדרה מעולה הוסיף 17. בסיאטל, פייטון אמנם נלקח מיד אחרי המשחק לבדיקות רנטגן והיה בינוני, אבל גיל (כמעט גיבור) עם 22, וקמפ ושרמפף עם 19 כ״א הובילו את סיאטל בהפסד 94-98

See the source image

דנבר כמעט עשתה את אותו הדבר מול יוטה בסיבוב השני, כשהיא משווה את הסדרה אחרי פיגור 3-0 ועבדול ראוף מראה שהחיים מול סטוקטון קלים יותר מאשר אלו מול פייטון, אבל שם זה נגמר לטובת הביתית במשחק שביעי טוב.

אבל כשישאלו אתכם בשאלת טריוויה, מי הראשונה שניצחה מתהומות המקום השמיני את המדורגת ראשונה בביתה – כולכם תדעו להגיד שזו דנבר שניצחה את סיאטל. משחק ה 100 נקודות של ווילט, ממוצע הטריפל דאבל של אוסקר רוברטסון, שש האליפויות של מייקל והניצחון של דנבר על סיאטל אחרי שתי ההארכות. אלו אבני דרך בהיסטורית הנ.ב.א

הניצחון של בוסטון על דטרויט? סתם עוד משחק 7 בסדרת פלייאוף. רק שנה שעברה זה קרה שלוש פעמים. ביג פא***נג דיל

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  5. no funny shtuff

    19 יונ 2020 08:55:25

    כמובן שדטרויט-בוסטון 1987, שתי קבוצות יריבות עם דם רע, האחת בדרך למעלה, השניה מגנה על תוארה.
    וכמובן הסיפור עם איזייה ובירד בסיום הסדרה, לאחר החטיפה ("אם בירד היה שחור הוא היה סתם עוד שחקן טוב בליגה")

  7. Havlicek stole the Ball

    19 יונ 2020 12:25:01

    מצויין, ברור שהסלטיקס, אין מה להשוות.. הסלטיקס ב'לאסט דאנס' שלה, הפיסטונס בראשון שלהם, רגע אייקוני (טופ 20 בפלייאוף, טופ 3 לא מהפיינלס?). מי זוכר מה היה עם דנבר אח"כ?
    בכל מקרה, יש טעות קלה בחלק על דנבר – מקום שמיני הדיחה את המרום הראשון לפחות עוד שלוש פעמים – הניקס ב-99, הווריירס ב-07, והאחרון שאני לא בטוח לגביו – פילי על שיקגו ב2012 (?).
    כתיבה מעולה של שני הצדדים!

    1. חיים

      19 יונ 2020 13:32:28

      בסך הכל 5 פעמים.
      דנבר נגד סיאטל ב-1994
      ניקס נגד מיאמי ב-1999 (היחידה שעברה גם את הסיבוב השני)
      גולדן סטייט נגד דאלאס ב-2007
      ממפיס נגד ספרס ב-2011
      פילי נגד שיקגו ב-2012

        1. הציפור הנדירה

          25 יונ 2020 11:09:05

          הכינוי שלך קשור לחטיפה מפורסמת אחרת של שחקן בעמדת ס"פ בסלטיקס (אאל"ט זה היה בגמר איזורי ב-65') שגם הוא לבן ושחקן מאוד חכם ומגוון. גאון כדורסל פחות מבירד וסה"כ יחסית פחות טוב מבירד אך שחקן הגנה טוב יותר.

      1. הציפור הנדירה

        25 יונ 2020 11:11:45

        המעניין שמדובר בשני שחקנים באותה עמדה ולבנים וחכמים מאוד ומגוונים ומנהיגים ווינרים גדולים. בירד היה גאון כדורסל גדול יותר וכדוסלן גדול יותר באופן כללי והבליצ'ק היה שחקן הגנה גדול יותר.

  11. bobby

    21 יונ 2020 14:20:44

    אני נקרע. מצד אחד הסנסציה של דנבר מול סיאטל, אבל מצד שני החטיפה של לארי עם האסיסט לדניס – לדעתי אחד ממהלכי הקלאץ׳ הגדולים בתולדות הכדורסל. החלטה קשה מאוד.
    נראה לי שאני הולך דווקא עם בוסטון-דטרויט.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט