הפעם אני מתחרה נגד עצמי, כאשר אני מייצג את 2 הסדרות הנאבקות כאן, והפעם יהיו על שולחן הניתוחים שאקובי, וויד ולברון, פול ג'ורג' וראשיד וואלאס עם פיפן וסאבוניס.

לייקרס נגד פורטלנד 2000 / חיים:

משחק זכור: משחק 7. קאמבק של הלייקרס מפיגור 15 ברבע האחרון.

במבט לאחור על הלייקרס הגדולה של שאקובי, נדמה לרבים שאותם לייקרס היו עדיפים באופן משמעותי על שאר הליגה לאורך מרבית 8 העונות המשותפות של שאק וקובי בלייקרס, והסיבה ל-3 האליפויות "בלבד" היא המריבות הפנימיות. עבור כל אותם אנשים צריך להזכיר את הסדרה הספציפית הזאת, זו שהייתה במרחק נגיעה מהקמת שושלת דווקא של ראשיד וואלאס ושות' במקום שאק וקובי.

אם נשווה לסדרה המתחרה של מיאמי ואינדיאנה, די ברור שההשפעות כאן על הליגה הן הרבה יותר גדולות. ניצחון של אינדיאנה על מיאמי היה גורם לכך שנפסיד את הגמר הדרמטי של 2013 ואת הנקמה של הספרס, שזה לא מעט, אבל לא שווה הרבה ביחס לסיכוי שהיינו מפסידים את הצמד הדומיננטי ביותר של המאה ה-21.

את הרבע השני של משחק 1 ניצחו הלייקרס ב-21 הפרש, בעיקר הודות ל-12 הנקודות היחידות במשחק של רוברט הורי, ובהמשך שאק, ה-MVP של העונה, התפוצץ במחצית השנייה וסיים עם 41 נקודות, 11 ריבאונדים, 7 אסיסטים ו-5 חסימות. לפורטלנד לא נותר סיכוי במשחק הזה.

מי שחשב שאותו ניצחון של הלייקרס במשחק הראשון מוכיח משהו על פערי הרמות ודאי לא יופתע לשמוע שגם במשחק 2 היה רבע שהסתיים ב-20 הפרש וסגר עניין, אבל הוא ככל הנראה יופתע לשמוע שהיו אלה דווקא הבלייזרס שעצרו את הלייקרס על 8 נקודות בלבד ברבע השלישי, לעומת 28 שלהם, מה שהספיק עבור פורטלנד לניצחון קל ושוויון 1 בסדרה, בזמן ששאק "קולע" 5/17 מהעונשין באותו ערב.

המומנטום של פורטלנד המשיך במשחק 3 שבו הבלייזרס השיגו יתרון דו-ספרתי בהפסקה, אבל הלייקרס לזרו למשחק ברבע השלישי ובהמשך החזיקו ביתרון קטן. בסיומו של משחק צמוד רון הארפר קלע את סל הניצחון, וקובי חטף ואחרי איבוד של גלן רייס הוא גם חסם את הניסיון האחרון של פורטלנד. כאן נדמה היה שהלייקרס השתלטו על העניינים, כשאת משחק 4 הם ניצחו בקלות יחסית, ועם יתרון 3- 1 ועוד 2 משחקי בית לפניהם זה היה אמור להיות פשוט יחסית.

שאק המשיך להיות דומיננטי במשחק 5, אבל קובי לא הסתדר עם ההגנה של ססקוטי פיפן, ונעצר על 17 נקודות ב-4/13 מהשדה, 6 איבודים ו-6 עבירות, ובזמן ששאק נח למשך 1:38 דקות בלבד לאורך המשחק, הבלייזרס ניצלו 22 נקודות של שיד ופיפן כל אחד, כשהראשון מוסיף 10 קרשים והשני מוסיף 6 חטיפות, ופורטלנד שלטו במשחק והשיגו ניצחון חוץ שני בסדרה שצימק ל-3- 2.

פיל ג'קסון המשיך בשיטה שמתנגדת עקרונית למתן מנוחה, ולמעשה במשחק 6 שאקובי לא ירדו בכלל מהפרקט. קובי תיקן את משחק 5 והפעם קלע 33 ב-50% מהשדה ו-6/9 ל-3 יחד עם 6 אסיסטים, 4 חטיפות ו-3 חסימות, ודווקא שאק הסתפק ב-17 נקודות, כולל 3/10 מהעונשין. בצד של פורטלנד היו אלה דווקא סטיב סמית ובונזי וולס שהובילו אותם ליתרון דו-ספרתי מוקדם עליו הם הצליחו לשמור ולכפות משחק 7.

שאק המשיך להתקשות בצבע נגד סאבוניס גם במשחק 7 ובתחילת הרבע הרביעי יתרון פורטלנד כבר עמד על 15, מה שגרם לכך שפיל ג'קסון היה כל כך מיואש שהוא הסכים לתת לשאק וקובי דקה מנוחה כל אחד. ראשיד וואלאס הוביל את פורטלנד עם 30 במשחק, אבל גם הוא נתקע ברבע האחרון, כמו שאר קבוצתו, והלייקרס החלו לצמצם לאט לאט. שאק וקובי קלעו 9 כל אחד ברבע האחרון והובילו מהפך שהסתיים באותה מסירה ידועה של קובי לשאק שהעלתה את הלייקרס לגמר.

בניגוד לסדרה של מיאמי נגד אינדיאנה, כאן המתח החזיק גם עד הרגעים האחרונים של הסדרה, ולא נגמר אחרי 2-3 משחקים ראשונים צמודים. הסדרה הזאת יותר משהיא חלק ממיתוס הגדולה של שאקובי, היא זו שיצרה בכלל את האפשרות הזאת, כאשר מנגד עמדה יריבה שבכל רגע נתון הייתה ראויה למלא את מקום הלייקרס בגמר ובאליפות. את אינדיאנה של פול ג'ורג' קשה לראות כאלופה, ואילו פורטלנד של ראשיד הייתה מועמדת ראויה עוד לפני שפיפן הצטרף אליה, וכמובן שהנוכחות שלו הפכה את הבלייזרס למועמדים עוד יותר ראויים.

המסקנה המתבקשת כאן היא שעם כל הכבוד לקרב בין לברון ובין פול ג'ורג', שאקובי, שיד, פיפן וסאבוניס הם אלו שצריכים לזכות בקול שלכם לקראת השלב הבא.

מיאמי נגד אינדיאנה 2013 / חיים:

משחק זכור: משחק 1. פול ג'ורג' כופה הארכה בשלשת ענק, אבל לברון משיג את סל הניצחון אחרי 5 דקות.

במבט ראשון נדמה שללייקרס והבלייזרס יש יתרון בתחום הופעות היחיד, אבל מדובר במצג שווא. שאק החטיא 48 (!) זריקות עונשין במהלך אותה סדרה, מתוך 99 שהוא זרק (51.5%), ובסך הכל 25.9 נקודות יחד עם 20.4 של קובי. נשווה את זה למיאמי של 2013 – לברון קלע 29 למשחק והיה הקלעי המוביל בכל אחד מהמשחקים, בניגוד לחוסר היציבות שראינו אצל שאקובי. נקודה להיט.

נשווה בין פורטלנד לאינדיאנה – ראשיד היה שחקן מצוין, אבל אני אתקשה למצוא מישהו שיעדיף אותו על פול ג'ורג', ושני הבאים בתור היו כבר בני 34-5, לעומת היברט שהיה בשיאו ודיוויד ווסט שהיה קצת אחרי, אבל עדיין רק בן 32. גם בתחום העומק לסדרה הנוכחית יש יתרון, בדמות 9 קלעים בדאבל פיגרס בממוצע לעומת 7 בסדרה היריבה.

זה קל לקחת 2 סדרות, ולהחליט שאחת מהן גדולה יותר רק כי משחק 7 שלה היה צמוד יותר, אבל יש מקום להעדיף את זו שהיו בה יותר משחקים צמודים. בין הלייקרס לפורטלנד היו רק 2 משחקים צמודים, ואילו בין מיאמי לאינדיאנה היו 3 משחקים צמודים, כולל המשחק הראשון שהוכרע בהארכה על ידי סל ניצחון של לברון.

אנחנו מדברים על סדרה שהצמיחה גיבורים לא צפויים, כמו רוי היברט שקלע 22 עם 10 קרשים למשחק ולאנס סטיבנסון שפתאום מצא את הייעוד שלו, שנה אחת לפני הנשיפות על לברון. אפשר לציין את לברון עצמו שלראשונה בקריירה היה השחקן הטוב ביותר על המגרש בכל רגע נתון בסדרה, לעומת חוסר היציבות שאפיין את שאק, שהיה אמור לכהן בתפקיד המקביל.

מבחינת הדרמה והמשחקים הצמודים, שני המשחקים הראשונים היו אלה שנשאו בעיקר הנטל. במשחק הראשון דיוויד ווסט שלט באופן כמעט בלעדי על הנעשה במחצית הראשונה, והגיע ל-18 נקודות כבר במחצית. הביג טרי של מיאמי העלו הילוך במחצית השנייה, אבל מהצד השני פול ג'ורג' הראה שהוא לא נופל ברמתו, והצליח לשמור על המשחק צמוד. ווסט והיברט הצליחו למחוק יתרון 4 של ההיט ולקבוע שוויון 89, אבל וויד הגיב ב-2, 42 שניות לסיום. פול ג'ורג' הפעם החטיא וריי אלן נשלח לקו, אבל אפילו הוא מחטיא לפעמים, והפעם הוא דייק רק פעם אחת, מה שהשאיר לאינדיאנה כדור בפיגור 3, וזה הספיק לג'ורג' כדי לירות שלשה ולהשוות. ריי אלן עוד קיבל הזדמנות אחרונה, אבל החטיא, והמשחק נשלח להארכה. ג'ורג' העלה את הפייסרס ליתרון 3, אבל בוש השווה ולברון לקח את היתרון, 10.8 שניות לסיום. פול ג'ורג' הצליח לסחוט עבירה מוויד בניסיון שלשה, ולדייק בכל הכדורים, אבל איבד את לברון במהלך המכריע, והאחרון סיים עם ליי-אפ הניצחון שהעלה אותו ל-30 נקודות, יחד עם 10 כדורים חוזרים ואסיסטים.

במחצית הראשונה של משחק 2 אינדיאנה הלכו בעיקר לרוי היברט, שניצל את ההרכב הנמוך של מיאמי, והגיע ל-19 נקודות ו-6 ריבאונדים כבר במחצית, מה שהוביל ליתרון 13 בשלב מסוים, אבל ההיט צמצמו ל-6 בהפסקה. מיאמי צמצמו ברבע השלישי, ודווין וויד הצליח להשוות לפני שג'ורג' הטביע על לברון וסידר לאינדיאנה יתרון 2 בסוף הרבע. לברון המשיך לקלוע במספרים מאוד גבוהים, אבל הסתבך במסירה וחילק 3 אסיסטים בלבד במשחק. מריו צ'אלמרס לקח על עצמו את המלאכה הזאת, ואסיסטים שלו לבוש ולברון סידרו להיט יתרון 2, כשנותרו 3 וחצי דקות לסיום. היברט השווה ודיוויד ווסט הפך שוב, לפני שבוש הצליח להשוות בעוד 2, וקבע את התוצאה על 93 לכל אחד מהצדדים, 1:44 לסיום. היל סחט עבירה ודייק פעמיים, ווסט חטף ללברון, ואינדיאנה הורידו את השעון, אבל לא הספיקו לנצל אותו, ונגמרה להם ההתקפה, 17 שניות לסיום, כשהם ביתרון 2. לברון שוב איבד, הפעם החוטף היה ג'ורג' היל שדייק פעמיים מהקו והחטאה של בוש ל-3 סגרה עניין.

בהמשך את משחק 3 מיאמי ניצחו בקלות יחסית, ולמעט משחק 4 צמוד, שגם הוא הסתיים בריצה גדולה של אינדיאנה בדקות ההכרעה, כל שאר המשחקים הלכו לטובת הקבוצה הביתית בקלות יחסית.

עוד נקודה חשובה שכדאי להזכיר כאן היא נושא היריבות. בין הלייקרס לפורטלנד לא באמת נוצרה יריבות, בעיקר כי פורטלנד היו כבר זקנים למדי. הקבוצות אמנם נפגשו בפלייאו גם ב-2002, אבל קשה לציין סוויפ בסיבוב הראשון כמאפיין של יריבות. לעומת זאת, היריבות בין מיאמי לאינדיאנה הגדירה את המזרח כולו בשנה שאחרי, ובמידה רבה הייתה אב טיפוס לאופן שבו קבוצות העדיפו לאפשר ללברון את הקליעה ולהתקד במניעת המסירה, אמנות שהספרס והווריורס יביאו לשיא בשנתיים הבאות.