לארי בירד – האדם החושב / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

לארי בירד – האדם החושב / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

המצב לא קל. הוא גם לא משתפר. ההפך. סיבה מרכזית לכך הינה שאנשים פשוט לא נשמעים להנחיות. המלצות מומחים לחוד, ומה שקורה בשטח לחוד. ומדוע? כי האנושות – בול עץ עיקש, והעם – קשה עורף. ולית דין ולית דיין. אז לא נותר אלא לחזור לנקודת הראשית ולהתחיל מחדש בדרך אחרת. אולי הפעם יבינו.

אז למרות שחזרתי וכתבתי, לאחר התייעצות עם טובי המומחים, שימים אלו מחייבים כל אדם באשר הוא להקפיד, קלה כחמורה, לצפות בלארי בירד היילייטס ביוטיוב כחלק משגרת יומו, אנשים ממשיכים לכלות את זמנם על נטפליקס, ילדים, עבודה (למי שעוד יש), ואולי אפילו ספר מזדמן. שערורייה, חוסר אחריות ופגיעה ברקמה החברתית של כולנו!

אז עבור הסרבנים, המתקשים, וחסרי הסבלנות, ולמען טובת הכלל, טרחתי לחפש, לסמן, לערוך ולהציג את הפלא השמיני של העולם, מי שמג'יק הגדיר כשחקן הכדורסל הטוב ביותר בהיסטוריה, הציפור הנדירה, לארי בירד, ב snackable chunks קלים לעיכול. אנחנו יוצאים לדרך.

הצגה

הצעירים שבינינו מעולם לא חוו את השפעת הספרדית ולא את הציפור בשיאה, אז עבורם נתחיל בתקציר מנהלים על האיש ופועלו. ראשית, חברים (וחברים לקרבות) מספרים על אופיו של האיש והאגדה.

אבל לא רק קשיחות של מסמר ותחרותיות אין קץ אלא גם משחק מענג לצפייה. נכון, הסלטיקס, והמזרח בכלל, נחשבו לפועלים השחורים (הלבנים), בעוד שהלייקרס, והמערב בכלל, נחשבו לבני התשחורת הצעירים והמלהיבים (והשחורים), אבל לא פחות ואף יותר מכל אתלט עליון בליגה, לארי בירד הוא זה שגרם לי לפלוט "לא יאמן, פשוט לא יאמן", ועשה זאת באמצעות תעוזה, שכל ודמיון.

אם אני חייב להמר אטען שהצעירים שבינינו יודעים בעיקר שלארי היה צלף אדיר וזוכרים את עלילותיו בתחרות השלשות באולסטאר. אז נכון, לארי היה מדויק וקר רוח ברמה שגרמה למייקל לנקוב בשמו כשנשאל – "אם לא אתה, בידי מי היית שם את הכדור המכריע ברגע האחרון של המשחק?", אבל לארי היה הרבה, הרבה, הרבה יותר מ"סתם" צלף היסטורי.

מסירה

טיולים בחיק הצבע

בכל הקשור להתקפה באזור הצבע הצעירים בינינו וודאי יאמרו שהמטרה העיקרית הינה להשאירו פנוי לחדירה שתסתיים בסל, סחיטת עבירה או מסירה החוצה לשלוש. יתרה מזו, כיום שחקנים שלא יוצאים מהצבע יוצאים למועדון אחר בהזדמנות ראשונה. ובכן ילדים יקרים, לא תמיד כך היה, ומשך שנים ארוכות אפילו צלפים כמו בירד בילו את עיקר זמנם במאבקים קשים באזור הצבע שהתאפיין בצפיפות אוכלוסין גבוהה ביותר.

View post on imgur.com

לכן, אחד המוטיבים המופלאים ורבי החשיבות של בירד הייתה יכולתו הקסומה למצוא את האיש הפנוי בתוך האזור המיוער, ולהעביר אליו את הכדור מבלי לאבדו. נדרשו לכך זריזות, דיוק ומקוריות מחשבה יוצאת דופן.

בסל הראשון בסרטון הבא אפשר לראות איך בירד נכנס לצבע, על השומר שלו, מושך אליו את מגן הטבעת שעוזב את מקהייל, ומצליח להעביר את המסירה מעט החוצה, מרחק של מטר לערך, למקהייל עצמו שמסיים את ההתקפה בהצלחה.

במאמר מוסגר נציין שלנוכח מיקומו של מקהייל על הפרקט אפשר בהחלט להבין מדוע הסמול-בול היוסטוני פרח דווקא אצל דאנטוני ולא כשמקהייל היה על הקווים….

בסל השני בסרטון הבא שוב אפשר לראות שבירד נכנס לצבע, על השומר שלו, מושך אליו שומר נוסף, ושוב מעביר את המסירה למרחק של כמטר לערך, אלא שהפעם פנימה, לפאריש שמסיים בהצלחה.

שימו לב שפאריש קולע את הסל כשהוא מוקף בלא פחות מחמישה יריבים! מתי בפעם האחרונה ראיתם חמישה שחקני הגנה בתוך הצבע? מחזה נדיר וכמעט בלתי אפשרי בימינו אנו שבהם שניים-שלושה מהם היו נשארים עם השחקנים "שלהם" על מנת למנוע שלשה פנויה. ושוב לחדד – זה לא האלי-הופ! פאריש צריך לקלוט את הכדור ולקפוץ קדימה כדי לקלוע את הסל. לא זוכר את הפעם האחרונה שראיתי דבר כזה, ולא בדקתי אבל אני מניח שיש פחות ופחות מסירות כאלה, ופחות ופחות שחקנים שיודעים להשלים אותן בהצלחה, גם בעקבות מהפכת השלשות.

הפוך על הפוך

הצפיפות בחיק הצבע חייבה פעולה מהירה ומפתיעה דוגמת מסירה לאחור. בירד היה אלוף במסירות כאלו, שתיים מהן ניתן לראות כאן.

הסל הראשון הוא פשוט פסיכי לחלוטין, כשבירד קולט ריבאונד התקפה מחוץ לצבע, מזהה את מקהייל בסמוך לסל ומוסר לו את המסירה:

א. לאחור

ב. עם הקפצה

ג. כששלושה שחקנים יריבים נמצאים בינו לבין הכדור

ד. למה שמוגדר בתעשיית הטילים כ"נקודת פגיעה עתידית", כלומר למקום שאליו מקהייל יגיע (עם היד), ולא בדיוק לאן שמקהייל נמצא בעת המסירה.

הסיבה המרכזית לכך שאנחנו לא רואים הרבה מסירות כאלו היא שזו מסירה בלתי אפשרית. בכך גם יתרונה הגדול – שהרי זה בלתי אפשרי לחזות מסירה כזו ולהגיב אליה בזמן. במובן זה, יכולת המסירה של בירד אינה רק גאונית אלא גם קטלנית.

בסל השני לארי זוכה לדאבל-טים, או כמעט דאבל-טים, כשהשחקן היריב שליד קו העונשין למעשה מנסה לחסום את הכניסה שלו לצבע, גם על חשבון "נתינת מטר" לסלטיק שעליו הוא אמור לשמור. היום, יש להניח, זה היה נגמר בשלשה פתוחה. בירד ממשיך לאיים על הצבע, אבל עדיין עם הגב לסל, כשהוא יכול למסור לשחקן השלישי (לבן בלתי מזוהה) שמגיע כטריילר, אבל מזהה שמקהייל הצליח לחמוק לשומר שלו, ומשחרר מיד מסירה הפוכה למקהייל, שמטעה את שומרו וקולע. ושוב אותם אלמנטים – הפתעה, מהירות ומקוריות.

מסירות חבטה

בירד מעולם לא הגביל את המסירות שלו לאחיזה מלאה בכדור אלא ידע למסור באמצעות חבטה/הדיפה/הסטה של הכדור לעבר השחקן הפנוי שמגלמת גם היא מהירות והפתעה. ושוב השאלה מדוע לא רואים הרבה דברים כאלה, ושוב התשובה היא שלעשות זאת באופן מדויק כל כך, ומהיר כל כך, זו סגולה נדירה ביותר.

בקטע הראשון בירד חוטף מאחור, מסתובב, מקפיץ בשמאל, וכשנראה שהוא יקלוט את הכדור בימין הוא פשוט מאגרף את הכדור ישר לסלטיק הפנוי, וכל זאת בשברירי שניה וכשהוא מוקף בשחקני הגנה.

בקטע הבא בירד קופץ לריבאונד התקפה, מזהה את מקהייל מתחתיו ופשוט מפיל אליו את הכדור לסל קל. כך גם בקטע שאחריו.

בקטע הבא בירד משליך את הכדור לפאריש, לפני שהשומר של פאריש מצליח להגיע לכדור, ומבלי שהשומר של בירד, ושל שחקן הגנה נוסף שהגיע לעזרה, מצליחים ליירט את המסירה.

חטיפה

אז כן, גם החטיפות של לארי היו גאוניות, ושילוב שלהן עם אלמנטים נוספים כגון מסירות והטעיות גרם נזק רב ליריב המופתע.

בקטע הבא ניתן לראות מה שאין לי אלא להגדיר כ No look Steal כשלארי חוטף את הכדור כשגבו לשחקן המוסר… מסתובב מיד, מנסה לעלות לקליעה, נסוג בפני השומר, מנסה למסור לטריילר, מבין שהטריילר לא הגיע, מחזיר את ידיו לאחור, משתהה, ולבסוף משלים את המסירה כשהטריילר דניס ג'ונסון אכן מגיע לבסוף.

הזמן שלקח לכם לקרוא את השלבים האלו ארוך יותר מהזמן שבו בירד הספיק לבצע את כל הפעולות הללו, ולהפוך מצב שגרתי למדי, תחילת התקפה של היריב, לשתי נקודות מכלום.

בקטע הבא ההקשר עושה את החטיפה לכל כך מיוחדת.

1987, גמר המזרח, 2-2 בין הסלטיקס לילדים הרעים מדטרויט. שמונה שניות לסיום הסלטיקס בפיגור נקודה, ודניס ג'ונסון עושה את מה שכל פוינט גארד אחר היה עושה במקומו ומוסר לבירד. דא עקא, שגם הפיסטונס יודעים שזה מה שיקרה, לארי נשמר על ידי ארבעה שחקנים בדרכו אל הצבע ונחסם. השופטים מחליטים שהכדור של הפיסטונס כשנותרו רק חמש שניות על השעון.

רוב בני האדם היו נשברים בסיטואציה כזו – כבר עשית את הכי טוב שאתה יכול, ולא רק שלא קלעת אלא גם חטפת גג מהדהד והשופטים החליטו נגדך… אמנם נראה שלארי כבר מחוץ לסיטואציה אבל הוא חוזר אחורה וחוטף את הכדור ללמבייר. החטיפה היא מהכיוון "הלא נכון", כלומר כשהכדור, ולארי עצמו, עומדים לצאת מתחומי הפרקט. כשהוא מילימטרים ספורים מהקו, לארי מצליח להשתלט על הכדור, להסתובב, להתייצב, ולמצוא את דניס ג'ונסון במסירה חדה לשתי נקודות. לא יאמן. הסלטיקס מנצחים במשחק, ולאחר מכן בסדרה, ומעפילים לפיינלז מול השואוטיים לייקרס.

מעניין לשמוע את הסלטיקס, ואת לארי עצמו, מתארים את המהלך בעצמם. מבעד לתספורות המחרידות של שנות השמונים אפשר לראות שגם הקהל יוצא מדעתו.

קליעה

מבין אינספור הקליעות הבלתי אפשריות של בירד, אני חובב גדול של ז'אנר הקליעה מאחורי הסל. לפעמים זה היה מעט מאחורי הסל, ולעתים זה היה לגמרי מאחורי הסל…

שימו לב איך בסל הראשון בירד זורק מסמוך לקו השלוש, ומצליח להגיע לריבאונד של עצמו ולזרוק בעודו באוויר ובניגוד לכוון התנועה שלו.

את הסל הבא קשה לתאר במילים, אבל גם כאן אנחנו יכולים למצוא את יסודות הקראפטמנשיפ הבירדי – זריזות, קריאת מצב בזמן אפס, פעולה יצירתית, חסרת פחד, וחדה כתער.

Fake It Until You Make It

קלאסטר הקטעים הבא מציג את אחד היתרונות הגדולים של בירד כשחקן – הערמומיות הממזרית שלו. בין אם זה בקליעה, חטיפה, או מסירה, בירד היה אמן ההפתעה, ההטעיה וההונאה. היריב לא הצליח למנוע מבירד לעשות את מה שעשה לאו דווקא בגלל נחיתות אתלטית או אפילו העדר כשרון, אלא גם מכיוון שבירד גרם ליריב אי הבנה, או הבנה שגויה, של מעשיו בזמן אמת.

בקטע הבא אחד הקורבנות מנסה להסביר את זה.

שימו לב לקטע הבא – בירד עושה את עצמו מוסר, השומר "מלווה במבטו" את הכדור שבעצם מעולם לא יצא לדרך… ובירד מתפנה לזריקה חופשית וזאת כשהשומר שלו במרחק מילימטרים ממנו…

בקטע הבא בירד מקבל את הכדור באזור קו העונשין, כשכל הגנת היריב ערוכה לחסום את הצבע, וממתינה למסירה שלו לשחקן חודר. בירד מחפש את השחקן הפנוי, או עושה את עצמו מחפש את השחקן הפנוי, בשני הצדדים, ולבסוף קובר את הזריקה בעצמו. הזריקה עצמה אינה זריקה קשה במיוחד עבור בירד, אבל הפעולות האלו, מכוונות או שאינן כאלו, יצרו לו יתרון נוסף מול ההגנה המבולבלת.

הסרטון הבא כולל מספר קטעים משוגעים, שימו לב לאחרון בו בירד עולה לזריקה, מבין ככל הנראה שיחטיא, ושולח לעצמו מסירה דרך הקרש…

בקטע הבא אפשר לראות איך בירד, בהינף ראש בלבד, מקפיץ לא פחות משלושה שחקני יריב, ועולה מיד לאחר מכן לקלוע בתוך הצבע הצפוף.

זהו. הקטעים נגמרו, ולמרות שבאמת קשה לתאר במילים את לארי בירד, אני חושב שהקטע הבא מסכם זאת יפה.

תודה רבה לגילרי שיעץ בענייני עריכת הוידיאו, למנחם, שהכיר לי את האיש ואת פועלו אי אז בשנות ה-80' הרחוקות, וללארי בירד.

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 37 תגובות

  3. MacLeod 1

    6 אפר 2020 12:30:30

    שחקן על, כל החבילה מלבד אתלטיות 😉
    ציפור נדירה, יפהפייה,אכזרית, עם פה מלוכלך ושנון.
    לא רוצה להרוס, אבל החלק השני יהיה בטח על הטראש טוק והבאזר ביטרים, יש מה לחכות!

  4. עידו גילרי

    6 אפר 2020 12:50:20

    אוי איזה תענוג.
    אחד השחקנים הכי מהנים ומענים לצפייה אי פעם.
    אני מתחיל לחשוב שאולי כדאי להעריך ולהאריך את הסגר כדי שתמשיך להפציץ…

  5. פריים טיים זק

    6 אפר 2020 12:50:45

    פוסט נפלא!
    למרות שבירד מוכר כאחד הגדולים בכל הזמנים, הוא עדיין כנראה אנדר-רייטד, במיוחד לדור שגדל בעידן מייקל ג'ורדן ואוסף אתלטי העל (לברון ושות) שבאו אחריו.
    עבורי הוא בלי ספק אחד מ-2-3 השחקנים הגדולים בכל הזמנים.

  12. מנחם לס

    6 אפר 2020 17:56:26

    לא משנה על מה תכתוב, אהיה מכל מילה. על אחת כמה וכמה על השחקן שאף פעם לא שיניתי דעתו עליו: השחקן האהוב עלי מכולם, והשחקן שאהבתי לראות יותר מכולם, כולל מייקל. כשלארי שיחק תמיד הירגשתי מין הרגשה שאף שחקן אחר לא גרם לי. משהו שקשה להסביר. הוא ממש היפנט אותי במשחקו.
    נפלא מיקי, ובחירת סרטונים מעולה ביותר

  13. סימור סקגנטי

    6 אפר 2020 18:57:47

    פנטסטי, כל סרטון וסרטון מיוחד ומרשים. לראות את שחקני דטרויט חוגגים ומניפים ידיים באוויר רק כדי לקבל אח"כ את החטיפה של בירד – פרייסלס!

  15. עגל

    6 אפר 2020 21:15:27

    נפלא מיקי. אין אוהד שלא אוהב/מעריץ את בירד.
    מצפיה בכל הסרטונים, כשחיוך קטן על פני, אני רואה שוב ששום דבר לא היה חינני בדרך שבה הוא שיחק. ונראה לי שהאלמנט האחד בו הוא היה הכי טוב אבר זה שיווי משקל. הוא הבין את התנועה של המגן וידע להוציא משיווי משקל את ההגנה.
    אוקיי, האלמנט השני בו הוא היה הכי טוב זה השכל.

  16. shadow

    6 אפר 2020 22:32:17

    היה אוייב ספורטיבי מר גם במציאות וגם במשחק המחשב האגדי והאלמותי מ 89 שנקרא באופן משעשע אם אני זוכר טוב Lakers vs. Celtic and the NBA Playoffs
    הייתי מכור למשחק הזה ואין לי יותר מדי זכרונות של צבע ממנו כי לי לא היה מחשב מאותן שנים עדיין ולחבר שאצלו הייתי משחק היה מסך CGA של 16 צבעים אם אני לא טועה. גם שם הפחד הגדול היה משלשות של בירד אפילו מהחצי 😅😅😅.
    שחקן ענק וגם פוסט מצויין, כתוב מעולה, תודה.

  17. Avri

    6 אפר 2020 23:23:21

    לטעמי בירד היה הגדול מכולם. בגללו התאהבתי בליגה ובבוסטון בפרט וכמו שנאמר בהקשר אחר – יש יפות ממנה אך אין יפה כמוה.
    –
    מה שמדהים זה שמשום מה יצא לו שם של שחקן איטי. בשיאו היו לו רגליים די זריזות אבל מה שעבד אצלו הכי מהר היה כמובן המוח, מה שהוביל ליתרון הגדול ביותר שלו – המגן לעולם לא ידע מה הולך לקרות ומאיפה זה יבוא לו.
    –
    אגב, מיקי/מאנו, לא יודע אם זה כבר הוזכר כאן אבל יש לך ספק בכלל מי עומד מאחורי הקורונה? רמז: את רצף הפלייאוף שלו גם אלוהים לא ישבור.

  18. etayef

    7 אפר 2020 00:24:35

    הדבר הכי אהוב עלי בבירד היה שהוא ידע בדיוק איפה כל אחד נמצא, ואיפה הוא יהיה במהלך הבא. הוא תמיד שיחק שני צעדים לפני כולם. זה הוביל לאסיסטים, אבל גם לחטיפות, ואיתח על המגרש הכל היה אפשרי.
    אחד הדברים המדהימים היה שבאותו הדראפט היה גם את מג'יק שהיה גם הוא עם ראיית משחק נדירה, שלא ראיתי מאז.

  20. Yinon Yavor

    7 אפר 2020 09:04:58

    נהדר. שחקן עצום שעיקר כוחו היה בזה שהפתיע אותך ואת יריביו לא פעם.
    שחקן מעולה כמו לברון אף פעם לא מייצר פעולה שמפתיעה אותך, ולכן אולי פחות מתחברים לסגנון שלו.
    המשותף לבירד ולשאר הגאונים (הנה קריטריון לכתבה של מיקי מלפני שבוע) הוא הפעולות המפתיעות שעשו על המגרש. מפתיעות הן את הצופה והן את היריבים. אני חושב שבלי לדעת את זה, ככה אנחנו מגדירים "גאונות כדורסל" בצורה אינסטנקטיבית

  21. הציפור הנדירה

    17 אפר 2020 17:30:52

    אמנם קצת מאוחר, אך בירד היה הכדורסלן האהוב עלי ביותר (וגם הכינוי יכול להצביע על כך) בזכות השילוב בין גאונות הכדורסל והעבודה קשה שעל בסיסם הגיע להיות כוכב על ומועמד רציני לפורוורד הגדול של כל הזמנים והמועמד העיקרי עד לברון, והפשטות בהתנהגותו ושהמשיך לבלות עם אלו שגדל עימם בילדות גם כשהיה כוכב על וידוען.

    מאמר נפלא ומדויק שמציג ומראה היטב את יכולותיו של בירד.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט