המח"ט: "מר חסון, אם המצרים באים, מה אתה עושה?"

ויקטור: "מה שעשינו ב-56"

המח"ט: "מה זה מה שעשיתם ב-56?"

ויקטור: "מה שעשינו ב-48, אין יותר טוב מזה, בטח"

המח"ט: "ומה עשיתם ב-48?"

ויקטור (צוחק): "שלושים שנה, לך תזכור"

זו אחת השיחות המשעשעות ביותר בתולדות הסרטים הישראלים, שנלקחה כמובן מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה". אז הנה, חלפו שלושים שנה, ואני הולך לזכור… השבוע לפני 30 שנה החלו שתי קבוצות חדשות את דרכן במייג'ור ליג בייסבול, הפלורידה מארלינס, שמאז הפכו למיאמי, והקולורדו רוקיז.

הכל התחיל בהתחלה

המארלינס החלו את דרכם ההיסטורית עם 3:6 ביתי מוחץ על הלוס אנג'לס דודג'רס, כולל 0:4 אחרי שלושה אינינגים. הרוקיז, לעומתם, פתחו עם הפסד חוץ 3:0 לניו יורק מטס, הודות להום ראן של בובי בונייה ותשעה אינינגים נקיים של דווייט גודן.

לאחר אותו ניצחון ומאזן היסטורי של 0:1, המארלינס הידרדרו עד ל-2,518:2145, שמביא אותם ל-46 אחוזי הצלחה – הכי נמוך מבין כל הקבוצות הפעילות. הרוקיז לא רחוקים משם, עם 2,480:2193, שווה ל-46.9 אחוזי הצלחה. אם להוסיף עוד כמה נתונים, הרוקיז נועלים את המייג'ורס בכמות משחקים בפוסט סיזן – עם 24 בלבד. המארלינס במקום השלישי מהסוף עם 38 כאלה, אך הם הוציאו מכל כך מעט משחקים כל כך הרבה, וזה מה שמבדיל בין השתיים – בדיוק הזמן להתפצל לשני סיפורים.

רוקי 1

אז נתחיל עם הקבוצה הפחות מוצלחת – הרוקיז. בעונת הבכורה אפשר היה למצוא כמה שמות מעניינים בסגל של קולורדו, דוגמת אנדי אשבי, סקוט סרוויס, ג'ו ג'ירארדי, וויני קאסטייה, צ'ארלי הייס, דאנטה בישט ואנדראס גלראגה האגדי. את הקבוצה אימן דון ביילור, והוביל אותה למאזן 95:67, שבעה משחקים מעל לפארדס.

העונה הראשונה עם מאזן חיובי הגיעה ב-1995, כשהרוקיז, שהתחזקו בלארי ווקר הגיעו ל-67:77 (עונה מקוצרת), ואף עלו כוויילד קארד – פלייאוף ראשון, שם הם הפסידו 3:1 לברייבס, שימשיכו לזכות באליפות. במהלך עונת 1997 עלה לראשונה ילד בשם טוד הלטון – מי שבהמשך יהפוך לאחד מסמלי הקבוצה. כבר ב-1998 הוא יהפוך לפירסט בייסמן הקבוע, עם ממוצע חבטות 315. ו-25 הום ראנס.

נגעה בשמיים

האצטדיון של הרוקיז, Coors Field, שממוקם גבוה מעל פני הים (איפה יש שם ים בכלל?) גורם לכדורים לעוף רחוק, תופעה ידועה עד היום. ולכן  לשחקני ההתקפה של קולורדו יש לרוב מספרים די יפים, לעומת הפיצ'רים שמגיעים לשם, ויוצאים עם ERA בגובה השמיים. כך, בעונת 1998, הסטארטר הטוב ביותר היה דרל קייל ז"ל, עם ERA של 5.20…

ב-1999 הוחלף המנג'ר לראשונה, כשבמקום ביילור קיבלנו את ג'ים ליילנד הוותיק, אליו עוד נחזור בהמשך. זה לא באמת עזר, והרוקיז סיימו עם 90:72 ובמקום האחרון. הלטון, אגב, כבר עם 35 הום ראנס, כשהוא ולארי ווקר הפכו לצמד חמד. ליילנד החזיק מעמד עונה אחת, והוחלף בבאדי בל, שלא ממש הצליח לשנות שם דברים… חוץ מווקר והלטון לא היה הרבה בייסבול לראות בדנבר באותם הימים…

לא כל הנוצץ זורק

ב-2001 הורכב הרוטיישן של הרוקיז מכמה שמות נוצצים, דוגמת מייק המפטון ודני נגיל. זה עזר? לא ממש, כשהשניים ייצרו ERA של 5.41 ו-5.38 בהתאמה. בל פוטר במהלך העונה שלאחר מכן, כשקלינט הארדל הביא את השינוי המיוחל. אה, לא, בעצם לא. בינתיים הליינאפ השתכלל, כשסביב ווקר והלטון שיחקו חואן פייר, ג'יי פייטון, חואן אוריבה ורוני בליארד, שחקנים טובים שייצרו התקפה טובה. אבל הפיצ'ינג?…

עונת 2007 היתה העונה הקסומה הראשונה (וגם האחרונה…). סוף סוף מאזן חיובי, הראשון מאז 1995 – 73:90, במקום השני בבית, ועם הכרטיס לוויילד קארד. כאן נרשם אחד הניצחונות הדרמטיים ביותר של המועדון עד כה – 8:9 על הפאדרס אחרי 13 אינינגים, והנה הדרך לחלום נסללת.

חלום אריזונה

0:3 חלק על הפליס בסדרת הדיוויז'ן – סדרת הפלייאוף הראשונה שהרוקיז מנצחים אי פעם, ואז 0:4 מטורף על אריזונה, כולל 2:3 דרמטי אחרי 11 אינינגים במדבר – והנה פתאום קולורדו, שלא רשמה עונה עם מאזן חיובי ב-11 העונות האחרונות, בוורלד סירייס! זה נגמר רע, עם סוויפ מביך לרד סוקס, כולל 13:1 במשחק הפתיחה מול ג'וש בקט. קורט שילינג, דייסקיי מאצוזאקה וג'ון לסטר היו יותר מדי עבור הרוקיז, אך העונה הזו תישאר חלומית.

ב-2008 הרוקיז חזרו מהר לקרקע, ועונה לאחר מכן הארדל כבר פוטר והוחלף בג'ים טרייסי, שהוביל אותם ל-72:90 ולמקום בוויילד קארד. אך הפיליס היו גדולים על קולורדו, וחלום 2007 לא חזר על עצמו. עידן טרייסי נגמר בקול ענות חלושה, ואחרי 98:64 ב-2012 הגיע וולט ווייס, ששיפר ל-88:74. נו מילא. גם המהלך הזה לא ממש הוכיח את עצמו.

המנג'ר הבא, באד בלאק, הוביל את הרוקיז לעונה מוצלחת ב-2018, עם 72:91 ומקום בוויילד קארד הרבה בזכות הצמד טרוור סטורי ונולאן ארנאדו, ופיצ'ינג מוצלח, לא להאמין, מקייל פרילנד. במשחק על הקלף המשוגע הלך להם קלף, עם 1:2 על הקאבס ב-13 אינינגים (זה הפך לתחביב), אך אז הגיע סוויפ ממילווקי, כולל שני הפסדים על ה-0, והעונה הסתיימה בקול ענות חלושה. ומאז? כלום. בעיקר מקומות אחרונים.

חובט, אוהב דגים?

המארלינס של 1993 סיימו עם מאזן דומה לזה של קולורדו, 98:64, כשרק המטס היו מתחתם בבית המזרחי. גם לכאן הגיעו כמה שמות מעניינים, דוגמת כריס קרפנטר, כריס האמונד, רוב נן, דיוויד וות'רס, ג'ף קוניין, בניטו סנטיאגו הבלתי נגמר, ושני סטארים דוגמת גארי שפילד וטרוור הופמן. את תפקיד המנג'ר קיבל רנה לצ'מן.

החל מ-1994 נראה בפלורידה שיפור הדרגתי, עם 51 ניצחונות שהוחלפו ב-67, 80 ולבסוף 92 ב-1997, שסידרו מקום שני פלוס וויילד קארד. להתקפה הצטרפו אדגר רנטריה, מוייזיס אלו, לואיס קאסטיו ובובי בונייה, את הפיצ'ינג קישטו קווין בראון, ליוואן הרננדס ואל לייטר.

גדולים על הענקים

בשלב הדיוויז'ן חיכו הג'איינטס, ואיזו דרמה זו היתה. המשחק הראשון הוכרע עם Walk Off באינינג התשיעי, כשאדגר רנטריה מביא הביתה את ריצה המנצחת – 1:2. בשני המארלינס הוליכו 5:6 בתחילת התשיעי, אך חטפו ריצה, רק כדי לראות את מוייזיס אלו מביא את שפילד הביתה – 6:7 ו-0:2 סופר דרמטי בסדרה.

למשחק השלישי בסן פרנסיסקו הג'איינטס כבר הגיעו בלי חשק, ו-2:6 קליל שלח את פלורידה ל-NLCS, לראשונה בהיסטוריה (המאוד קצרה) של המועדון. שם חיכו הברייבס עטורי ההיסטוריה, שניצחו 101 משחקים בעונה.

אז מי באמת אמיצים פה?

כבר במשחק הראשון הבהירו קווין בראון ושות' שהם לא באו להיות קישוט, עם 3:5 ענק ו-0:1 על אדמת אטלנטה. הברייבס חזרו עם 1:7 מהדהד למחרת, מאחורי טום גלאווין האדיר. אך המארלינס לא נשברו, ו-2:5 ענק במשחק השלישי, בזכות הום ראן של שפילד ומשחק מצוין של ליוואן הרננדס, סידרו 1:2 בסדרה. למחרת שוב היו אלה הברייבס, עם 0:4 מרשים של דני נגיל, אך מפה זו היתה הצגה של קבוצה אחת. 1:2 בגיים 5, ו-4:7 גדול באטלנטה במשחק השישי – ויש לנו פננט!!

בוורלד סירייס חיכו האינדאינס המוכשרים, אך שוב, היו אלה המארלינס עם יריית הפתיחה – 4:7 בפלורידה (באותן השנים יתרון הביתיות היה אצל הנשיונל ליג בכל עונה אי זוגית), בזכות הום ראנס של אלו וצ'ארלס ג'ונסון. אך הקבוצות המריאו לקליבלנד במצב של 1:1, אחרי 1:6 של האינדיאנס בגיים 2.

אדגר הצליח באתגר

המשחק השלישי היה קרב יריות, שהסתיים ב-11:14 לפלורידה (רק באינינג התשיעי חלקו הקבוצות 11 ראנס), אך קליבלנד ענתה מהר עם 3:10 במשחק הרביעי ו-2:2 בסדרה. 7:8 למארלינס במשחק החמישי, ו-1:4 לאינדיאנס בשישי, כל אחת במגרש החוץ, כפו משחק שביעי מכריע. וכמה דרמה קיבלנו שם…

0:2 לאינדיאנס בשלישי, כשפלורידה מורידה ריצה בשביעי, ועוד אחת בתשיעי, כשהאינדיאנס רחוקים שתי פסילות מאליפות. אאוץ'. באינינג ה-11 היה זה רנטרייה שהביא את הריצה המכריעה, והאליפות ההיסטורית – לפלורידה. וואו. המנג'ר, אגב, היה אותו ליילנד שנכשל בקולורדו…

גם מכירה וגם חיסול

פגרה לאחר מכן המארלינס מכרו חצי קבוצה, וסגרו את העונה עם 54 ניצחונות בלבד, באחד המהלכים המעליבים ביותר שאוהד ספורט יכול לחוות. עד 2003 כל עונה הסתיימה במאזן שלילי, חלקן במקום האחרון. אך אולי היה שווה לחכות… מאזן של 71:91 הוביל את פלורידה לוויילד קארד, שם חיכו בסדרת הדיוויז'ן, איזה קטע, שוב הג'איינטס.

כוכבי הקבוצה, התקפית, היו מייק לואל, דרק לי חואן אנקרנסיון ואיוואן "פאדג'" רודריגז. הרוטיישן כלל את קארל פבאנו, בארד פני, ג'וש בקט, דונטרל וויליס ואיי.ג'יי ברנט. הפעם פלורידה "נתנה" משחק אחד לסן פרנסיסקו, והסדרה הסתיימה ב-1:3, כשאנקרנסיון ופאדג' חוגגים הום ראנס.

דו דה בארטמן

בשלב הבא חיכו השיקגו קאבס והעז, באחת הסדרות הזכורות ביותר בהיסטוריה של המשחק. זה החל עם 8:9 למארלינס, ב-11 אינינגים כמובן, המשיך עם 3:12 לקאבס, וטסים לפלורידה ב-1:1. שיקגו "נקמה" עם 4:5 ב-11 אינינגים במשחק השלישי, ואף עלתה ל-1:3 בסדרה עם 3:8 גדול במיאמי. המארלינס נשארו בחיים עם 0:4 נקי של בקט, חוזרים לשיקגו.

ואז הגיע המשחק השישי. הקאבס הוליכו 0:3 בתחילת השמיני, הכל היה מוכן. עד שכדור הגיע לכיוון הלפט פילד, ובמקום ש-אלו, שכבר היה אז בשיקגו יתפוס אותו, סטיב בארטמן, אוהד מסכן, הפריע לו. מפה לשם – שמונה ריצות, המארלינס ניצחו 3:8 וכפו משחק שביעי, שכבר היה במעמד צד אחד. 6:9 גדול, ואליפות שניה למועדון בן 11 שנה. מטורף.

מאז? כינים ונגיפים

ועם כל זאת, זו היתה שירת הברבור עד כה. עוד שתי עונות עם מאזן חיובי ב-2004 ו-2005, אך מכאן הגיעו, למעט הבלחות פה ושם, בעיקר שנים גרועות. עד שהגיעה שנת הקורונה. המארלינס, שמ-2012 כבר נקראים מיאמי, הגיעו אחרי עונה של 105:57. אך הם ניצלו את העונה המקוצרת, ושוב תפסו את הוויילד קארד, עם 29:31 מצחיק.

וכמו שהמארלינס אוהבים, אם כבר פלייאוף, אז למה לא לנצח? שני משחקים מול הקאבס – שניהם ניצחונות מרשימים, 1:5 ו-0:2, אך הפעם זה נגמר כאן, כשהברייבס הביסו את מיאמי 0:3, עם יחס ריצות של 18:5. בשנתיים האחרונות, כמו כל פעם אחרי עונה מוצלחת, המארלינס חזרו לדשדש…