מה יהיה אמריקה? כלומר, במבחן התוצאה ציון 100, פעם שניה ברציפות בגמר, אין וויכוח. במבחן הביצועים, התחננו להופעה definitive, והאמת? לא ממש קיבלנו. דבר ראשון, זו קובה, הנבחרת החלשה מבין הארבע שעלו לחצי הגמר, ודבר שני, גם הנבחרת הלא מאיימת הזו קיבלו הרבה יותר מדי הזדמנויות. אז אמריקה באה מבית חצי כוח, עם הפסד לנבחרת היחידה שהיתה שמה ברמה שווה, רשמה נצחון במהפך דרמטי על עוד יריבה שוות ערך, שלא היה רחוק מהפסד, וכל השאר דריסות. ככה לא בונים לגסי, ככה בונים נרטיב של ״לא הגיע״. לא שזה ישנה בעוד איקס שנים אם ארה״ב תיקח את הטורניר, כמובן, אבל אנחנו בעיצומו של. ארה״ב לקחו את המשחקים שהם היו אמורים לקחת, ואת אלה שהיו 50-50, יצאו 50-50 ועל ארבע.

בתחילת הטורניר, ההנחה(המוטעית) היתה שבעצם החצי הזה יהיה עם יפן, שבעצם בתים א-ב וג-ד ייפגשו רק בגמר, ולא כפי שקרה בפועל, שבחצי ערבבו. הדבר הוביל לקביעה חד משמעית שאין מצב שיפן לא בגמר, כי מי שלא יגיע מולה יובס. בפועל הערוב הזה יוצר מצב שהיפנים נתקלים בנבחרת טובה שלב אחד לפני, שזה סבבה, אבל אולי היה מקום לדאוג שיהיה פייט קצת לפני שלב חצי הגמר? מי שכמובן הרוויחו מהסיפור הם האמריקנים שאחרי שהקיזו דם מול וונצואלה, קיבלו את השטיח האדום (עם קצת כחול פה ושם) בדמות הנבחרת הקובנית.

ארה״ב 14 – קובה 2

למי שפספס את הפעם הקודמת שבה נבחרת א׳ קרעה את נבחרת ב׳ ואז הדביקה מהר מהר כדי לקרוע אותה שוב, נספר שוב שכל הכיף בבייסבול הוא דווקא משחקים בתוצאה נמוכה וצמודה, שכל אאוט יקר מפז וכל היט גורם להתרגשות שהנה-הנה עוד אחד ויש סיכוי לריצה. כשצד אחד חובט ביריבה יותר משהוא חובט בכדור אז כן, באינינג השישי הושגו 4 ריצות, יופי. אם התוצאה היתה 2-0 לקובה, זה היה מהפך ענק ותענוג צרוף לתאר. אלא שהתוצאה בשלב הזה היתה 0-9 לארה״ב ולכן לתאר את המשחק בנקודה הזו ובכלל יהיה כיף כמו לשדר את מצב התנועה בכבישי ישראל. פקק בכביש 1, פקק בכביש החוף, מה המצב באיילון? פקק. בוא נעבור לדיווח מכביש 6, איזו דרמה.

אבל, לא משלמים לנו בשביל לקטר. האמת שלא משלמים לנו בכלל, אבל בואו נהיה חיוביים. ארה״ב עלו עם אדם ווינרייט, שאין ראוי ממנו, הוא הרי היה בסגל האמריקני, כשקובה קרעו את ארה״ב 1-6 בחצי הגמר של אולימפיאדת 1992 בדרך לעוד מדליית זהב אולימפית, ולכן ראוי היה שיקבל את הכדור, 30 שנה אחרי, לסבב הנקמה. ושוב, לא להאמין, אבל הצד הניגף היה זה שעלה ליתרון ראשון, עם שלושה סינגלים ו-ווק שהוליך את הריצה הביתה ו1-0 לקובה. הקובנים קיבלו 15 דקות חסד לחגוג את היתרון, ואז פול גולדשמידט העיף 2-ראן הומראן וארה״ב עלו ליתרון שבפועל גמר את המשחק.

עוד לפני הטורניר דשנו בכך שהסגל של האמריקנים כל כך עמוס שאין איפה לתקוע חצי מהשחקנים, וככה טים אנדרסון, בוויט סוקס חובט ראשון, פה שמיני, וטריי טרנר, באזרחי בדר״כ שני, פה סוגר את הליינאפ. האמת שזה לא כזה דבר רע. הנטייה לסדר את החובטים לפי יכולת בסדר יורד יוצרת מצב שבו שמת שניים על הבסיסים ועולה מספר שמונה-תשע? הלך האינינג, אז אולי עדיף לפזר. בזמנו טומי להסורדה היה מעלה את הפיצ׳ר, החובט הכי גרוע במגרש, שמיני כדי שמספר 9 יהיה חובט יותר טוב. יש פה ושם כמה מנג׳רים יצירתיים (בליגות נמוכות, איפה שאפשר להיות יצירתי) שקבוע שמים ב9 דווקא מישהו שיש לו מה שמכנים ״מחבט סולידי״, כזה שמשיג את ההיט. לא הומראן היטר, לא מכונת OBP, אבל כזה שאם יש לך רץ-שניים, ידאג לא להפקיר אותם ולתת לאלה בטופ סיכוי לעשות נזק. אחד כמו טריי טרנר.

אז מסיבות שלא היה איפה לתקוע אותו, או כי התפקסס פוקסו של מארק דהרוסה והוא קיבל סגל שהכשרון נוזל ממנו ויכל לעשות דברים שברגיל אין מצב, אפשר היה לעשות את הניסוי הזה שלא רואים בMLB ולשים את הטריי טרנר תשיעי. התוצאה? שלושה היטס, שתי ריצות (זהה למוקי בטס שחובט ראשון), 4 RBI (משחק שני ברציפות עם 4) וכמובן, 2 הומראנס. היחיד שנתן תפוקה דומה הוא גולדשמידט, רק עם 2 היטס ו-ווק במקום 3 היטס. האם הדבר יגרום למנג׳רים לחשוב רגע על אופציה לשים את טרנר, או שחקנים דומים (למשל די ג׳יי להמייהו ביאנקיז, ג׳ף מקניל במטס) בתשיעי? קשה לי להאמין. צריך כמה שנים של ניסוי כזה, פלוס שהאנליטיקס יראו את מה שאני מתאר פה כדי שזה יהפוך לסמל סטטוס. עד אז, חובטים תמיד ירצו לשחק מה שיותר למעלה, ולקבל הכי הרבה אט-באטס.

מצד שני, לך תדע אם פשוט מדובר בשחקן שתפס שבוע. את אותו דיון אפשר לעשות על הפיצ׳ינג האמריקני, שטרם סיים משחק על האפס. ולא שזה אומר משהו, כי סה״כ 4 משחקים בכל הטורניר הסתיימו בשאטאאוט של צד אחד (אל אל ישראל), ומצד שני, זה שההתקפה של ארה״ב עובדת זה יופי, אבל גם מול מקסיקו הם חבטו 5 ריצות, והיה והם לא היו חובטים 4 ריצות בשמיני מול וונצואלה, גם אז היו מסיימים עם 5 ריצות. קובה חבטו 12 היטס ו-ווק אחד (פלוס שגיאת שדה של ארה״ב), שזה המון. קבוצה שמאפשרת כמות כזו ולא יוצאת בנזק של 6 ומעלה ריצות צריכה להדליק נר בבית כנסת ולברך הגומל. לשם השוואה ארה״ב סיימו עם 14 היטס ו7 ווקס שתורגמו ל12 ריצות, שזה סביר ביותר. מה שהפיצ׳ינג האמריקני כן הצליח למנוע זה את הלונג בול. ההומראן. שניים כאלה בראשון ובחמישי היו יכולים לנפח את התוצאה עד ל12-9 ולעשות הרבה דפיקות לב לאמריקנים.

אז כפי שפתחנו ואמרנו, במבחן התוצאה ארה״ב פעם שניה ברציפות בגמר, מרחק נצחון אחד מתואר שני ברציפות, והיא הנבחרת הדומיננטית של העשור האחרון כיאה וכיאות. במבחן הדרך, הם נצחו יפה את כל מי שהם היו אמורים לנצח, אם כי אפשרו לכל יריבה שלהם להשיג היטס וריצות נגדם, הפסידו למקסיקו ונצחו בשיניים את וונצואלה. העובדה שבגמר תחכה להם (ההפך, הם אלה שמחכים, אבל זה יותר דרמטי ככה) או נבחרת שעד עכשיו דרסה את כל המתחרות שלה, או הנבחרת שניצחה אותם ובאופן די משכנע, גורם לכך שצריך בהחלט לחשוב קצת על הדרך, ולא רק על התוצאה.

תחזית למחר: גשם מקומי, הים יהיה סוער

ואם עדיין לא ברור איזה ציון נבחרת ארה״ב מקבלת במבחן ה״מגיע״, הרי שמקסיקו לגמרי הרוויחו את המקום שלהם בזכות. נצחון על ארה״ב בשלב הבתים פלוס פוארטו ריקו בשלב רבע הגמר זה לגמרי זה. בלי הנחות, בלי ״אבל״ים. מצד שני, יפן. יפן נצחו את כל היריבות שלהם ודי בקלאסה, אלא שפה יש הנחות ויש ״אבל״ים. הבית שלה היה נטול יריבות רציניות, כשקוריאה, שהיתה צריכה להיות המקסיקו שלהם, איכזבה מאוד לאורך כל הטורניר, ונבחרת אוסטרליה שסיימה במקום השני לא באמת היתה אתגר וכמוה גם איטליה, עם כל הסימפטיה. למעשה, זה היה כל כך חד צדדי שאפילו את ה״זה הם שהפכו את הדרך לקלה״ אי אפשר לזרוק פה, כי באמת. אז היפנים יפגשו בפעם הראשונה נבחרת שיכולה לאיים עליהם, שמלאה שחקני MLB לגיטימיים, שעשתה דרך מרשימה ונצחה יריבות שהיו ועודן מועמדות לתואר וכל זה במשחק הראשון שלהם מחוץ לטוקיו דום בטורניר הזה. הכל אומר מקסיקו. ועדיין.

כי זה שמקסיקו יכולה לאיים זה יופי, אבל היפנים שולחים את הצונאמי שלהם בדמות אדם, רוקי סאסאקי, אז קודם שתצליחו לראות את הכדורים שלו עפים אליכם, ומצד שני יפן מובילה את כל הטורניר בOPS (מקסיקו עשירית). וזה שמקסיקו מלאה שחקני MLB לגיטימיים גם יופי, אבל א. שוהיי אוהטאני, ב. חצי מהשחקנים עכשיו בסגל יכולים עכשיו לשחק בMLB ואו לא יכולים, או לא רוצים. וג. זו נבחרת שמשחקת כנבחרת, לא כאסופה של שחקנים שנפגשים אחת לאיקס שנים ומייצגת את הליגה השניה בטיבה בעולם, הNPB. ולבסוף, זה שמקסיקו עד עכשיו עשו דרך יפה לא בדיוק משחק פה, זה עדיין בייסבול. אתה יכול לעלות לסדרה מול קבוצה שנצחה אותך 7-0 בעונה הסדירה ולעשות סוויפ. ואפילו קשה להגיד שהלב עם מקסיקו כי רבאק, איך אפשר שלא להתאהב בנבחרת הכל כך מיוחדת הזו שעושה כזו דרך פה, בWBC איפה ששחקנים יכולים לעבור כל טורניר נבחרת, עם 95% שחקנים יפנים כשהלא יפני היחיד (והראשון בהיסטוריה שלהם) הוא מישהו שמגיל אפס חלם לשחק שמה? אין, יפן בגמר.