היריבויות הגדולות (7) – ביל ראסל נגד ווילט צ'מברליין – חלק 1 / עמיחי קטן

פעם, לפני שנים רבות, הייתה ליגת ה-NBA בשנים הראשונות שלה, והליגה חיפשה כוכב חדש אחרי פרישתו של ג'ורג' מייקן. במקביל, בעונת 1956 הכניסה הליגה לראשונה את הפרס האישי שהפך לנכסף ביותר, תואר ה-MVP, שנכנס עשרות שנים קודם לכן לבייסבול ולהוקי. השניים שישתלטו על העניינים ושינו לחלוטין את הליגה הם ראסל וצ'מברליין, וביריבות ביניהם אנחנו נעסוק כעת.

מכיוון שמדובר ביריבות ארוכה ובעלת היבטים רבים שהובילה לטקסט ארוך, וגם משיקולים טכניים שקשורים לתפעול הפרוייקט, הוחלט לפצל את הכתיבה על היריבות הזאת ל-2 חלקים. החלק הראשון הוא עד למעבר של צ'מברליין לסיקסרס והחלק השני הוא משם והלאה.

השנים המוקדמות:

המשותף לשניהם הוא שהם לא התחברו לענף באופן מיידי, כל אחד מהם מסיבותיו שלו. ראסל התקשה בגיל צעיר לפתח את כישורי הכדורסל שלו, ורק האתלטיות גרמה למאמן שלו בתיכון, ג'ורג' פאוולס, לשמור עליו בקבוצה ולסייע לו לפתח את יכולות הכדורסל, בזמן שהיכולות האתלטיות של ראסל סייעו לו לפענח את הצד ההגנתי, בו כבר מגיל צעיר הוא הרבה לקפוץ לחסימות ופעולות הגנתיות אחרות, בעוד שהתפיסה המקובלת הייתה ששחקן ההגנה צריך להישאר עם 2 רגליים על הקרקע ולהיות מוכן נגד התכנון של השחקן התוקף.

אצל ווילט צ'מברליין הסיפור היה שונה. הוא התנגד לנסות את הכדורסל בגילאים צעירים, מכיוון שהוא טען שזה "ענף לרכרוכיים", אבל הפופולריות העולה של הענף בפילדלפיה, שבה הוא גר, גרמה לו לשנות את דעתו ולהיכנס בכל זאת לענף. צ'מברליין לא התקשה כלל בקליעה מהרגע שהוא נכנס לענף, וב-3 שנותיו בתיכון הוא קלע 37 נקודות בממוצע תוך כדי שהוא מוביל את התיכון שלו ל-3 אליפויות של בתי הספר הציבוריים בפילדלפיה ו-2 אליפויות של העיר כולה.

קריירת מכללות וטרום NBA:

ראסל וצ'מברליין לא התחרו במקביל במכללות, מכיוון ששנתו הרביעית והאחרונה של ראסל במכללות הייתה שנתו הראשונה של צ'מברליין, בה הוא לא יכול היה להתחרות נגד הבוגרים יותר. עם זאת, היה זה די במקביל ששניהם הפכו לתקווה הגדולה לדור שאחרי ג'ורג' מייקן, כשצ'מברליין הפך לסקורר היסטורי כבר בתיכונים, מה שהקביל לתהליך שהפך את ראסל לשחקן הגנה יוצא דופן ו"קבלן אליפויות" כבר במכללות.

ביל ראסל לא קיבל המון הצעות מקבוצות במכללות, אבל האחת שהוא קיבל מאוניברסיטת סן-פרנסיסקו הספיקה לו, והוא שיחק שם בשנים 1952-6. הקבוצה התאימה את עצמה לסגנון ההגנה של ראסל כגבוה אתלטי ומהיר שיכול להרבות בעזרה ובחיפוי הגנתי, וההגנה הזאת הובילה את המכללה ל-2 אליפויות בשנים 1955-6. בין השאר, נכתב על ראסל אחרי אחד המשחקים ש"ההגנה שלו כל כך טובה כך שאם הוא ילמד גם לקלוע לסל יהיו חייבים לשנות את החוקים". למעשה, חוק אחד ששונה באותה תקופה בהשפעת ראסל הוא ה"Basket interference" שנכנס לתוקף והגביל את היכולת של שחקני הגנה להוציא את הכדור מהטבעת.

ראסל התנסה גם בענפי ספורט אחרים, ובעיקר קפיצה לגובה, כאשר ב-1956 הוא עבר 2.06 ורשם את התוצאה ה-7 בטיבה בעולם, ואף סיים בתיקו עם צ'ארלי דומאס שעתיד היה לסיים כאלוף האולימפי והראשון שעבר 2.13 בסוף אותה שנה. ראסל קיבל הצעה לשחק בהארלם גלובטרוטרס, אך דחה אותה ובחר להירשם לדראפט 1956, אותו נזכיר בהמשך, אך בחר לוותר על חלק נכבד מהעונה כדי להתחרות במדי נבחרת ארה"ב במשחקים האולימפיים במלבורן בנובמבר-דצמבר של 1956, ורק אחר כך החל לשחק בליגה.

שנה קודם לכן, בקיץ 1955, הגיע רגע ההחלטה של ווילט צ'מברליין שקיבל התעניינות מהרבה מכללות. באותה תקופה, לכל קבוצת NBA הייתה אפשרות להשתמש ב"בחירה טריטוריאלית" ולבחור שחקן שגר קרוב על מנת להגדיל את האהדה המקומית, בלי קשר לסדר הבחירות בדראפט, מה שגרם גם לקבוצות הליגה לרצות להשפיע על המכללה בה יבחר צ'מברליין לשחק. עד שהחוק הזה בוטל ב-1965, השתמשו בו כדי לבחור 23 שחקנים בסך הכל, 12 מהם חברי היכל התהילה ועוד 3 אחרים נבחרו לאולסטאר לפחות פעם אחת.

בין השאר, רד אאורבך, המאמן וה-GM של בוסטון, פנה לווילט והציע לו לשחק במכללת ניו-אינגלד, מה שיאפשר לסלטיקס להרוויח את הזכויות עליו, אוניברסיטת קליפורניה הציעה לו תפקידי קולנוע מובטחים, אוניברסיטת פנסילבניה הבטיחה לו תכשיטים ואפשרות להביא את המאמן שלו מהתיכון אם ירצה, אך אדי גוטליב, הבעלים של הפילדלפיה ווריורס, דאג לפעול לשינוי חוקי ה-NBA, כך שיהיה ניתן לבחור בבחירה הטריטוריאלית גם שחקן ששיחק רק בתיכון בעיר הרלוונטית. ווילט בחר בסופו של דבר במכללת קנזס אחרי שהמאמן פוג אלן שכנע אותו, ובגלל שהיא לא הייתה קרובה לאף קבוצה NBA דאז, הווריורס ידעו שהם מסודרים החל מקיץ 1959.

בתקופה ההיא עוד היה אסור לפרשמנים לשחק בקבוצה "הבוגרת" של המכללות, כך שצ'מברליין נאלץ להמתין עונה אחת, ובינתיים המאמן אלן, אותו ווילט מאוד העריך, נאלץ לפרוש, ובדיעבד מקובל להטיל בספק את הבחירה של ווילט בקנזס לו היה יודע שהוא לא יזכה לשחק תחת שרביטו של המאמן פוג אלן. כל זה לא מנע מווילט לקבוע שיאים היסטוריים, כולל 52 נקודות ו-31 ריבאונדים בהופעת הבכורה וממוצע של 30.1 נקודות למשחק בעונת 1958. עם זאת, ב-1957 הם הפסידו בגמר לצפון קרוליינה אחרי 3 הארכות וב-1958 צ'מברליין החמיץ כמה משחקים בגלל פציעה, ולכן הם לא עלו לטורניר המכללות.

בקיץ 1958 החליט צ'מברליין שנמאס לו מהמכללות ושהוא מעוניין להרוויח כסף ולפרנס את משפחתו, ולכן הוא פרש ממכללת קנזס. באותה תקופה אסור היה לו להיכנס לכדורסל המקצועני לפני 4 שנות מכללות, ולכן הוא היה צריך להמתין עוד שנה, בה הוא שיחק במדי ההארלם גלובטרוטרס תמורת סכום של 50,000, כפול מהחוזה של המשתכר הבכיר בליגה באותם ימים – בוב קוזי של בוסטון. גם אחרי שהפך לשחקן NBA, צ'מברליין נהג להצטרף לגלובטרוטרס בכמה ממסעותיהם באירופה במהלך הפגרה.

שמונה בעקבות אחד:

בגדול, בשנים הראשונות של צ'מברליין בליגה הוא שבר שיאים סטטיסטיים יוצאי דופן, אבל מצא את עצמו הרבה פעמים לבד במערכה, או עם צוות מסייע הרבה יותר מצומצם מזה של ביל ראסל ובוסטון. בצד של הסלטיקס, היו להם באופן קבוע 7-8 שחקנים מובילים קבועים שכל אחד מהם יכול היה לתת את התפוקה הקריטית במשחק נתון. ברור שיש הלימה בין השנים בהן צ'מברליין קלע 35-50 נקודות למשחק ובין הפגיעות שלו בתחומים אחרים של המשחק והיכולת של בוסטון להתמודד נגד הווריורס כקבוצה גם בלי למנוע מווילט להיות הסקורר המוביל.

שנה אחרי שמאמציו של רד אאורבך לגרום לצ'מברליין לשחק במכללת ניו-אינגלנד כשלו, היעד הבא שלו היה ביל ראסל, כשהוא האמין שיחד עם ההתקפה החזקה שהוביל הרכז בוב קוזי, ההגנה של ראסל תהיה הגורם המאזן שתביא את בוסטון לגמר ראשון בתולדותיהם. רוצ'סטר רויאלס החזיקו בבחירה הראשונה בדראפט והעדיפו את סיהוגו גרין, בעיקר בשל חוסר יכולת לעמוד בדרישות הכלכליות של ראסל, בתקופה שלא היו משכורות קבועות לפי הבחירה בדראפט.

בבחירה השנייה סנט לואיס הוקס בחרו בראסל, אבל הביעו נכונות להעביר אותו בטרייד לבוסטון בתמורה לסנטר האולסטאר אד מקאולי, ואחרי ההסכמה של בוסטון הם דרשו גם את קליף האגאן שהסלטיקס המתינו לשחרורו מצבא ארה"ב. אחרי שאאורבך הסכים לדרישות האלה, הטרייד אושר וראסל מצא את עצמו בבוסטון, יחד עם הבחירה הטריטוריאלית ומי שיהיה רוקי העונה, טום היינסון, וקיי סי ג'ונס, חברו של ראסל במכללות, שמצא את עצמו בתפקיד הרכז המחליף.

ב-3 השנים האלה, לפני שצ'מברליין נכנס לליגה, הסלטיקס הפכו לקבוצה המובילה בליגה עם אליפות ב-1957 ו-1959 והפסד בגמר של 1958 נגד ההוקס אחרי פציעה של ראסל, דווקא בעונה בה הוא זכה ב-MVP הראשון שלו. בינתיים, הווריורס, שהמתינו בסבלנות לצ'מברליין, לקחו את האליפות האחרונה לפני עידן ביל ראסל ב-1956 והגיעו לגמר המזרח ב-1958, אך עד לדראפט של ווילט ב-1959 הם סיימו אחרונים במזרח במאזן 32- 40, בסך הכל ניצחון אחד פחות מהלייקרס שהגיעו לגמר מהמערב.

ווילט נבחר בבחירה הטריטוריאלית של הווריורס בדראפט 1959, ומיד קיבל את עמדת הסנטר הפותח מניל ג'ונסטון שהודיע על פרישה וקיבל את תפקיד המאמן. כבר בהופעת הבכורה שלו קלע צ'מברליין 43 נקודות עם 28 ריבאונדים ובמשחקו השלישי בקריירה הוא רשם את משחק ה-40 נקודות ו-40 ריבאונדים היחיד בתולדות הליגה, כך שהסקרנות לקראת המפגש הראשון בינו ובין הסנטר ההגנתי הטוב בליגה, שהיה מיד אחרי אותו משחק 40-40 הלכה וגאתה.

המפגש הראשון בין בוסטון של ראסל לפילדלפיה של צ'מברליין הסתיים כשהסטטיסטיקה האישית של ווילט טובה יותר, אך הניצחון במשחק היה של הסלטיקס. בסך הכל, בוסטון היו עדיפים על הווריורס באופן מובהק בעונות הסדירות, והחזיקו במאזן 42- 19 עד שווילט עזב את הווריורס, אבל בל נקדים את המאוחר. צ'מברליין נבחר ל-MVP כבר כרוקי והוביל את פילדלפיה לגמר המזרח, אבל משחק 5 בו הוא קלע 50 הצליח רק להביא אחד מ-2 הניצחונות של הווריורס בסדרה שהסתיימה ב-4- 2 לבוסטון.

ווילט המשיך להיות הסקורר הדומיננטי ביותר בליגה בפער משמעותי, אך שוב בהיבט הקבוצתי היה לבוסטון יתרון משמעותי, שהוביל גם לכך שראסל החל להקדים את צ'מברליין במרוץ ל-MVP, וב-1961 הווריורס גם הפסידו לסירקיוז בסוויפ בסיבוב הראשון של הפלייאוף, מה שהוביל לפיטוריו של ניל ג'ונסטון ומינויו של פרנק מקגוויר במקומו. מקגוויר עודד את צ'מברליין להגדיל עוד יותר את נפח הזריקות האישי שלו, ובעונת 1962 הוא קלע 50.4 נקודות למשחק ושיחק 48.5 דקות בממוצע למשחק, אותה עונה שבה אוסקר רוברטסון רשם ממוצע של טריפל-דאבל, אבל ה-MVP שוב היה ראסל שהביא את ההגנה והנהגת בוסטון למאזן הטוב בליגה.

הווריורס שוב הגיעו לסדרת פלייאוף נגד הסלטיקס בגמר המזרח ב-1962, אך ביל ראסל וחבריו הצליחו להפחית את ממוצעיו של צ'מברליין בשליש והוא הגיע "רק" ל-33.6 נקודות למשחק, כולל משחק 7 בו הוא ירד ל-22 נקודות בלבד, בזמן שפול אריזין, הכוכב הקודם של הווריוס, עמד על 19 נקודות ב-4/22 מהשדה. בסיומו של משחק 7 צמוד, שריקה מעוררת מחלוקת לגולטנדינג של ווילט על זריקה של טום היינסון העניקה לבוסטון את היתרון, וצ'מברליין אמנם השווה, אך סם ג'ונס השיג את סל הניצחון של בוסטון.

בקיץ 1962 החליט אדי גוטליב למכור את הווריורס לקבוצת משקיעים שהעבירו את הקבוצה לסן-פרנסיסקו. כתוצאה מכך, אריזין פרש, טום גולה דרש טרייד והמאמן מקגוויר התפטר. לצ'מברליין זה דווקא לא הפריע, אבל ההיחלשות של הקבוצה הובילה לכך שב-1963 הם בכלל לא הגיעו לפלייאוף, מה שגרם למינוי מאמן חדש – אלכס האנום שדרש מצ'מברליין לזרוק פחות, למסור יותר ולעשות יותר הגנה.

במישור האישי, ווילט היה הסקורר והריבאונדר המוביל בליגה בכל 4 העונות הראשונות שלו בליגה, אך אחרי עונת הרוקי שלו, ביל ראסל היה זה שזכה ב-MVP ב-3 המקרים הבאים, כאשר בכולם הסלטיקס היו עם המאזן הטוב ביותר בליגה והווריורס נעו בין מרכז הטבלה ושיפולי הצמרת, ובשיא מקום בגמר המזרח לתחתית. ב-1964 זה החל להשתנות, כאשר הדרישות של האנום גרמו לצ'מברליין לסיים רביעי בליגה באסיסטים, והפעם הווריורס נפגשו עם הסלטיקס בגמר הגדול, הראשון של ווילט בקריירה. באותה עונה היה זה רוברטסון שלקח את ה-MVP והיה הגארד היחיד מלבד בוב קוזי של בוסטון לעשות זאת ב-30 השנים הראשונות שבהן התואר חולק.

שוב ראסל הצליח לפגוע קצת בממוצעים האישיים של צ'מברליין, שירד ל-29.2 נקודות למשחק בגמר לעומת 36.9 בעונה הסדירה, וההגנה של הסלטיקס בכללותה הצליחה לפגוע עוד יותר בשחקנים המרכזיים האחרים של הווריורס. את הסדרה הזאת ניצחו הסלטיקס 4- 1, ובתחילת העונה הבאה הווריורס החליטו שווילט יקר מדי עבורם והם מעדיפים לפתח צעירים, אז הוא הועבר חזרה לפילדלפיה בטרייד, והפעם לסיקסרס שעברו לשם מסירקיוז שנה אחת קודם לכן.

סיכום ביניים:

בשלב הזה, ראסל הוביל את הסלטיקס ל-8 גמרים רצופים ב-8 עונות, כולל 7 אליפויות, בזמן שצ'מברליין בדיוק הגיע לגמר הראשון שלו שהסתיים בהפסד. גם בתארי MVP זה 4- 1 מהדהד לטובת ראסל, וזה שב-5 העונות הראשונות שלו קלע ווילט 41.7 נקודות למשחק זה מאוד מרשים, אבל זה לא מה שיעניק לו את היתרון. בינתיים ב-2 עונות צ'מברליין בכלל לא הגיע לשלב שבו פוגשים בפלייאוף את ביל ראסל, וגם במקרים שכן, רק באחד המקרים זה הגיע למשחק 7, כשפעם אחת הסלטיקס ניצחו ב-5 ופעם אחת ב-6, ללא מאמץ מיוחד.

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  1. דוקטור רזי הופמן

    11 יול 2022 08:04:12

    עמיחי, אתה נכס. מחזיק פה עם מנחם את האתר בעונת המלפפונים.
    ביל ראסל אולי השחקן הכי חשוב בהיסטוריה של הסלטיקס.

  2. עומר בקאל

    11 יול 2022 08:47:33

    תודה רבה עמיחי כתבה נהדרת. אנחנו נוהגים להקטין את הפרט מידע הזה בעיקר כי הוא נראה לנו כל כך לא הגיוני שאנחנו מניחים שמשהו מוזר קרה שם אבל רקורד האליפויות של ביל ראסל הוא ההישג האישי הכי מרשים בהיסטוריית הליגה. צמיד אעדיף אותו על פני ווילט (לא עזר שבתור אוהד צעיר קראתי את ״ספר הכדורסל של ביל סימונס״ והוטתי לצד אחד

  3. אבי טרכטמן

    11 יול 2022 09:12:48

    מן הסתם לא ראיתי כלום חוץ מאשר יוטיובים פה ושם.
    אבל התחושה העמוקה שלי היא שביל ראסל, במקרה הטוב היום היה בן וואלאס (לא יותר, באמת שלא יותר, למעשה כנראה שפחות).
    ווילט צ'מברליין היה שאקיל אוניל.

    זה עד כדי כך פשוט. לראסל היתה קבוצה מדהימה והוא היה המנהיג שלה, אבל אין לי שום ספק שכשחקן כדורסל צ'מברליין היה טוב ממנו פי שלושים בערך.

    1. NBA בדם

      11 יול 2022 11:16:40

      לא יודע אם פי 30, אבל אין מה להשוות שחקן שהכל קם ונופל עליו, לשחקן שתרומתו המכרעת היא בעיקר הגנה וריב' ופחות ייצור נק' כמו הכוכבים הגדולים.
      זה עולם אחר ובעקבות כך ראסל לא יכול להיחשב מעליו.

    2. הציפור הנדירה

      11 יול 2022 11:20:18

      הפציעה של ראבל ב-58' מנעה מהסלטיקס 10 אליפויות רצופות מהאליפות הראשונה ו-12 מתוך 13 עונות משחק של ראסל. במקום זאת שיא רצף האליפויות הוא "רק" 8 וראסל סיים עם 11 אליפויות "בלבד"!

    3. עמיחי קטן

      11 יול 2022 11:27:14

      לווילט צ'מברליין היה יותר כישרון טהור של כדורסל מאשר לביל ראסל, אבל ראסל היה בשיאו שחקן של 18.9 נקודות למשחק בעונת 1962 ו-22.4 נקודות למשחק בפלייאוף של אותה עונה. אלו נתונים איכותיים מאוד, ואני לא חושב שההשוואה לשחקן שגירד את ה-10 נקודות למשחק מלמטה בעונות השיא שלו היא ההשוואה המתאימה.

  6. הציפור הנדירה

    11 יול 2022 11:42:55

    לווילט 22.9 כ"ח ו-4.44 אס' למשחק בעונה הסדירה לעומת 22.5 ו-4.35 לראסל אך לראסל יש יותר ביחס לאותו מספר דקות.
    בפלייאוף לראסל יותר גם במספרים מוחלטים עם 24.9 ו-4.7 לעומת 24.5 ו-4.2.
    לגבי חסימות וילט היה חוסם לא פחות גדול והיה גם הוא מגן מעולה כששיחק בהגנה.
    החסימות החלו לההיות מחושבים רשמית רק בעונת 73/4' וכך גם החט' (והאי' מעונת 77/8') אך בחלק מהמשחקים נרשמו חסימות. הנה השוואה בין החסימות של ראסל במשחקים בעונה הסדירה שנרשמו בהם החסימות:
    https://www.reddit.com/r/nba/comments/3s9669/heres_135_nba_games_where_blocked_shot_data/
    התייחבות לנתוני חסימות של דניהם גם במשחקי פלייאוף שהחס' נרשמו בהם:
    https://github.com/vyabor/Putting-Wilt-and-Russell-on-all-time-blocks-list-adjusting-for-pace

    1. הציפור הנדירה

      11 יול 2022 11:45:37

      לגבי אס' יש לציין שלווילט שיא ממוצע עונתי בעונה הסדירה ובפלייאוף לשחקן שאינו רכז עם 8.56 בעונה הסדירה (והממוצע השני גם שלו עם 7.78) ותשעה בפלייאוף בעונת האליפות ההיסטורית של פילדלפיה 76'.

  8. אוהד ס"א

    11 יול 2022 12:38:57

    2 מ – 3 המועמדים הסופיים ל- GOAT מבחינתי (השלישי הוא ג'באר).
    מייקל? רביעי
    לברון? לא בטוח שבטופ 10

    מבחינה אישית ראסל הוא הכדורסלן האולטמטיבי ששם את עצמו תמיד אחרי הקבוצה. הוא היווה השראה לעוד שחקן גבוה כזה מסוף שנות ה- 90 שהביא רק 5 טבעות.
    בריאיון משותף ביניהם, ראסל אמר עליו שמבחינתו, הוא השחקן שהכי קרוב אליו כי הוא "always deliver".
    נו, איך קוראים לו?

    2. הציפור הנדירה

      12 יול 2022 00:57:25

      מייקל היה החבילה השלמה יותר מכולם: אדיר בשני צדי המגרש ומהטובים ביותר בכל הזמנים בשני צדי המגרש, מנהיג ווינר יותר מכולם, שחקן שהשפיע על קבוצתו והכדורסל יותר מכולם, תחרותי יותר מכולם, גאון כדורסל, ריבאונדר מעולה לגובהו ועמדתו, מוסר משובח, מגדולי החוטפים בכל הזמנים, מגדולי הגארדים החוסמים בכל הזמנים.
      מייקל הוביל את קבוצתו לשש אליפויות ללא כוכב קרוב לו ברמתו לצדו, כארים זכה בחמש משש אליפויותיו לצד מג'יק שהיה כדורסלן לא פחות טוב ממנו ושיכול היה לשחק מעולה גם כציר ובכל עמדה.
      אין שאלה שהוא הגדול בכל הזמנים ואין אחרים שיכולים להיות בדיון.

    3. הציפור הנדירה

      12 יול 2022 01:05:05

      לברון הוא משני הפורוורדים הטובים בכל הזמנים לצד בירד ולפני דאנקן.
      הוביל שלוש קבוצות לארבע אליפויות והיחיד שהוביל את שחקני שתי הקבוצות בגמר בכל חמשת הנתונים העיקריים והיחיד להשיג ט"ד בגמר.
      נבחר 12 פעמים לחמישיית העונה הראשונה וזכה 4 פעמים בתואר ה-MVP של העונה הסדירה וכך גם בתואר המקביל של הגמר.
      הוא בהחלט בחמישיית כל הזמנים

      בכל מקרה מייקל הוא הכדורסל האןב ביוץר בכך הזמנים ווילט וראסל וכארים ויש להוסיף את מג'יק ובירד יכולים להיות רק מתחרים על הסגנות

    4. הציפור הנדירה

      12 יול 2022 01:40:38

      הוא היווה השראה למי שזכה רק בטבעת אחת אך בסלטיקס כשהוא השחקן החשוב ביותר ולראשונה עם סגל שיכול לזכות באליפות.

  9. רביד אראל

    11 יול 2022 12:52:40

    חשוב לי לציין שברוב תקופה השחקנים בחרו את הMVP ולא התקשורת, לא יודע אם זה משחק לטובת או לרעת ראסל

  10. מנחם לס

    11 יול 2022 16:39:58

    תודה גדולה עמיחי. אני ראיתי 4 או 5 משחקים כשהם שיחקו אחד מול השני. היה שם משהו פסיכולוגי: כשווילט היה רואה את ראסל משהו היה נקטע אצלו: הוא פסק להיות ווילט צ'מברליין והתחיל למסור במקום לעשות הכל בעצמו. עובדה חשובה שלאט ידועה ברבים הייתה החברות בין השניים שהם ניסו לשמור בסוד. משהו דומה לידידות שבין מג'יק ללארי בירד. פרט חשוב מאד שחובה לכלול הוא שביל שיחק בקבוצה שהייתה מושלמת בשנות ה-60 המוקרדמות בעוד ווילא שדיחק עם קבוצה הרבה פחות טובה והרבה פחות 'קבוצתית'.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט