היריבויות הגדולות (8) – ביל ראסל נגד ווילט צ'מברליין – חלק 2 / עמיחי קטן

פעם, לפני שנים רבות, הייתה ליגת ה-NBA בשנים הראשונות שלה, והליגה חיפשה כוכב חדש אחרי פרישתו של ג'ורג' מייקן. במקביל, בעונת 1956 הכניסה הליגה לראשונה את הפרס האישי שהפך לנכסף ביותר, תואר ה-MVP, שנכנס עשרות שנים קודם לכן לבייסבול ולהוקי. השניים שישתלטו על העניינים ושינו לחלוטין את הליגה הם ראסל וצ'מברליין, וביריבות ביניהם אנחנו נעסוק כעת.

מכיוון שמדובר ביריבות ארוכה ובעלת היבטים רבים שהובילה לטקסט ארוך, וגם משיקולים טכניים שקשורים לתפעול הפרוייקט, הוחלט לפצל את הכתיבה על היריבות הזאת ל-2 חלקים. החלק הראשון הוא עד למעבר של צ'מברליין לסיקסרס והחלק השני הוא משם והלאה.

רגעי השיא של העלילה:

השנים של צ'מברליין בווריורס הקבילו לשנות השיא של בוסטון, כשביל ראסל עצמו טען שהגרסה של 1964 הייתה הטובה ביותר, אך המעבר של ווילט לסיקסרס שגרם לכך שהוא היה חלק מקבוצה חזקה יותר התרחש במקביל לתהליך ההיחלשות הטבעי שעבר על הסלטיקס. בנוסף לכך, אם עד אז היה מקובל להעניק לראסל את יתרון הניסיון של הגיל, הרי שבשלב הזה ראסל כבר נכנס לעשור הרביעי בחייו, וזה כבר צריך להיות יתרון של ווילט. בקיצור – היו לצ'מברליין תירוצים טובים לחוסר ההצלחה הקבוצתי עד כה, אך עכשיו הם נגמרו והוא צריך לעשות זאת.

החצי השני של עונת 1965 הוקדש על ידי צ'מברליין להתאקלמות והתמודדות עם הקבוצה שגם הייתה צריכה להתרגל אליו. בין השאר, ווילט עבר לגור בניו-יורק הליברלית יותר והיה צריך לנסוע לפילדלפיה בכל יום, כשלושיוס ג'ונסון הסנטר לא אהב את המעבר המתבקש לעמדת הפאוור פורוורד, כוכב הקבוצה האל גריר לא אהב את זה שהנחיתו מעליו כוכב גדול יותר והמאמן דולף שייז היה יריב משמעותי של צ'מברליין בקדנציה הקודמת שלו בפילדלפיה, בזמן שהסיקסרס עוד היו סירקיוז נאשיונלס.

בעונת 65 בוסטון עוד היו הקבוצה הטובה יותר ועם יתרון הביתיות, ובהתאם לכך ראסל גם זכה בתואר MVP חמישי בקריירה, אך משחק 7 צמוד בגמר המזרח העיד על שיפור מבחינת צ'מברליין ביחס להפסד 4- 1 עם הווריורס שנה קודם לכן. ראסל כמעט הפך לגיבור הטראגי עם איבוד כדור בשניות הסיום, אבל האבליצ'ק חטף את המסירה של האל גריר ובוסטון ניצחו.

אחרי ההפסד של 1965 כבר החלו להישמע ביקורות על צ'מברליין והחלו לכנות אותו לוזר, והוא אף פרסם מאמר בספורטס אילוסטרייד ובו ביקורת על הבעלים של הקבוצות בליגה, המבקרים שלו בתקשורת והמאמן שלו דולף שייז, שבתור אחד מקלעי העונשין הגדולים בהיסטוריה ירד בעבר על ווילט בהקשר של קליעות עונשין. צ'מברליין נקנס בסכום שיא דאז של 750 דולר, אבל אין צורך לדאוג לו, כי הוא חתם על חוזה חדש בפילדלפיה של 100,000 דולר לעונה.

גם לביל ראסל אין צורך לדאוג. ראסל ראה את החוזה של צ'מברליין ונכנס למשא ומתן עם הסלטיקס. בוסטון הציעו לו 75,000 דולר, אך הוא התעקש שהוא צריך לקבל יותר מהיריב העיקרי שלו, וכך יצא שראסל חתם על חוזה חדש של 100,001 דולר לעונה. עונת 1966 הייתה עונת מפנה משמעותית, כשלראשונה היה לקבוצה של צ'מברליין מאזן יותר טוב מזו של ביל ראסל, והפעם המפגש ביניהן בגמר המזרח היה עם יתרון ביתיות של פילי, אחרי שבשני המקרים הקודמים הסלטיקס הכריעו את משחק 7 בבית בשניות הסיום.

בוסטון וראסל עוד היו צריכים לעבור את סינסינטי של רוברטסון כדי להגיע למפגש נגד הסיקסרס בגמר המזרח של 1966, אבל דווקא הפעם הסלטיקס כנראה הגיעו עם מומנטום, כי את 2 המשחקים הראשונים הם ניצחו בהפרש ממוצע של 20, כולל המשחק הראשון בפילדלפיה. ווילט הצליח לסחוב את חבריו לניצחון ביתי במשחק 3, אך הניסיון שלו לתת להאל גריר את המושכות במשחק 4 הספיק רק להפסד צמוד ותוצאה דומה הייתה במשחק 5 בו צ'מברליין חזר להרגלים הישנים וקלע 46 עם 34 ריבאונדים.

חודש בלבד אחרי שדולף שייז נבחר למאמן העונה, צ'מברליין זכה ב-MVP שני בסך הכל בקריירה והסיקסרס השיגו את המאזן הכי טוב בליגה, הם הובסו על ידי בוסטון בסדרה הכי חד-צדדית ביריבות הזאת, ראסל והסלטיקס זכו באליפות שמינית ברציפות ושייז פוטר והוחלף על ידי אלכס האנום. בפילדלפיה קיוו שהמינוי של האנום, שהוכיח שהוא יכול להסתדר עם צ'מברליין בעבר, יכול להוכיח את עצמו גם אצלם ולהביא אותם מעבר לבוסטון.

בצד השני של היריבות, גם במסצ'וסטס השקט נשבר פתאום כשרד אאורבך החליט לפרוש מאימון ולהישאר בתפקיד ה-GM בלבד, תפקיד שבו הוא עתיד לשאת עוד שני עשורים. הוא פנה בתחילה לפרנק ראמזי ואחריו בוב קוזי, שניים מכוכבי העבר של הסלטיקס, ושניהם סירבו. כוכב העבר השלישי של בוסטון שקיבל את ההצעה היה טום היינסון שסירב לאמן את חבריו לשעבר לקבוצה, והוא העלה רעיון אחר – להציע לביל ראסל תפקיד בתור מאמן-שחקן. ראסל הסכים להצעה, וב-3 השנים הבאות, האחרונות שלו כשחקן, הוא שימש גם כמאמן, וקיבל על כך בונוס של 25,000 דולר למשכורת שלו.

חילופי המאמן שיפרו את 2 הקבוצות בעונה הסדירה, כשהסלטיקס השתפרו ממאזן של 54- 26 למאזן של 60- 21 (כולל גם הוספת משחק 81 באותה עונה), ואילו הסיקסרס השתפרו מ-55- 25 ב-13 ניצחונות, וקבעו שיא NBA דאז של מאזן 68- 13. ההשפעה החיובית של האנום על ווילט גרמה לכך שהוא הגיע לגור בפילדלפיה, ובעיקר החל לצמצם את ממוצע הנקודות שלו, ולראשונה בקריירה לא היה מלך הסלים, ובתגובה לכך סיים שלישי באסיסטים למשחק עם 7.8 כאלה.

אצל בוסטון, גם ראסל קבע מספרי קריירה באסיסטים עם 5.8 כאלה, והירידה ביכולתו של הרכז קיי סי ג'ונס כנראה השפיעה, כמו גם זה שראסל המאמן עירב קצת יותר את ראסל השחקן בהנעת הכדור באותה עונה, קצת לפני שהאבליצ'ק ולארי זיגפריד ישתלטו על הקו האחורי. הסלטיקס לא התקשו לעבור את הניקס והסיקסרס לא התקשו מול הרויאלס, והגיעה העת למפגש פלייאוף שישי בין ווילט לראסל, החמישי מביניהם שמתקיים בגמר המזרח.

הפעם צ'מברליין ידע לנצל את האופן שבו ההגנה התמקדה בו ופתח את הסדרה עם משחק של 24 נקודות, 32 ריבאונדים ו-13 אסיסטים כשהמרוויח העיקרי היה גריר עם 39 נקודות. בוסטון למדו את הלקח ועצרו את גריר על 5/18 מהשדה במשחק 2, אבל הפעם ווילט סידר מצבים לוולי ג'ונס וצ'ט ווקר שהובילו את קלעי פילדלפיה, ובמשחק 3 היה זה שוב גריר שקלע 30 ופתאום פילדלפיה ביתרון 3- 0. בוסטון הצליחו להימנע מסוויפ בבית במשחק 4 שבו סם ג'ונס והאבליצ'ק קלעו 32 ו-31 בהתאמה, אבל במשחק 5 הסיקסרס הצליחו למחוק את כל טראומות העבר והתפוצצו לניצחון 140- 116 שעצר רשמית את רצף האליפויות של הסלטיקס.

אלכס האנום יכול היה לסמן לעצמו וי כשהוא ראה את צ'מברליין על הפרקט לאורך הסדרה הזאת. ווילט דאג לשתף החברים עד כדי ממוצע של טריפל-דאבל וקלע הכי מעט לסדרת פלייאוף לאורך הקריירה עד כה. ראסל עצמו התייחס להופעה של ווילט באותה סדרה ואמר ש"כרגע הוא משחק כמוני. במטרה לנצח". בגמר הסיקסרס גברו על האקסית של ווילט מסן-פרנסיסקו, כשהפעם ריק בארי מילא את התפקיד של ווילט בתור הסקורר שקולע 40 למשחק ומפסיד, כולל משחק של 55 נקודות מצידו, וצ'מברליין חגג אליפות ראשונה, יחד עם MVP שלישי ושני ברציפות.

עונת 1968 הייתה המשך של זו שקדמה לה. ווילט שמר על ממוצע של כ-24 נקודות והמשיך להוביל את הליגה באחוזים מהשדה ובריבאונדים, כשהפעם הוא גם תפס את המקום הראשון באסיסטים אחרי שגאי רוג'רס, שסיים ראשון בעונה שעברה, הלך להיות המחליף של רוברטסון, שסיים שני בשנה שעברה וסבל מפציעות במהלך העונה. הסיקסרס קצת הורידו הילוך וסיימו עם 62 ניצחונות, אבל זה עדיין היה המאזן הכי טוב בליגה ומספיק כדי שווילט יקח MVP שלישי ברציפות ורביעי בסך הכל בקריירה.

בצד השני, הסלטיקס הרגישו עוד יותר את חילופי הדורות אחרי אובדן האליפות. לארי זיגפריד החליף בעמדת הרכז את קיי סי ג'ונס שפרש, האבליצ'ק הפך לשחקן שמקבל הכי הרבה דקות מהמאמן מלבד המאמן עצמו, ראסל הוריד את עצמו להכי מעט דקות מאז עונת הרוקי שלו, והסלטיקס ירדו ל-54 ניצחונות על אף שהליגה הוספיה את המשחק ה-82.

הגיע הפלייאוף והסלטיקס מצאו את עצמם בפיגור 2- 1 נגד הפיסטונס, אך הם לא התקשו להשיג 3 ניצחונות רצופים ומקום בשלב הבא, שם חיכו הסיקסרס שעברו בעצמם את הניקס עם ניצחון 4- 2, לא לפני שבילי קנינגהם נפצע וגמר את העונה. הסדרה החלה ב-5 באפריל, אך לילה אחד קודם לכן נרצח מרטין לותר קינג, במה שהשפיע על השחקנים שרובם תמכו בקינג ובמאבקו לזכויות האזרח, וזה הוביל למשחק אמוציונלי במיוחד וניצחון 127- 118 של הסלטיקס.

הסדרה קיבלה הפסקה של 5 ימים בגלל המאורעות, ובחזרה הסיקסרס נזכרו בעדיפות שהם הוכיחו בשנה לפני כן, ניצחו את 3 המשחקים הבאים ועלו ליתרון 3- 1, ממנו אף קבוצה לא חזרה עד אז. הסלטיקס ניצלו חוסר ריכוז של פילי במשחק 5 מול הקהל הביתי, והשיגו ניצחון 122- 104, ואחר כך כפו משחק 7 מול הקהל הביתי, אך פילי היו עדיין פייבוריטים.

משחק 7 היה יום קליעה רע של חבריו של צ'מברליין, אבל הוא לא הרבה לקבל את הכדורים. היה זה שילוב של ההגנה של בוסטון שהבינה שבמשחק הזה אפשר לחזור להרגלים הישנים של התמקדות בווילט, יחד עם הניסיון של הסיקסרס לשלב את הסגנון ה"מודרני" שעובר פחות דרך צ'מברליין כסקורר ויותר כמי שיוצר מצבים לאחרים. ווילט לקח 9 זריקות בלבד מהשדה, כולן במחצית הראשונה, וסיים עם 14 נקודות ו-34 ריבאונדים לעומת 12 ו-26 בהתאמה של ראסל, ובוסטון ניצחו 100- 96 והשלימו את הקאמבק בדרך לאליפות.

קרוסאובר:

קרוסאובר (באנגלית: Crossoverהצלבה) היא תחבולה עלילתית שמשלבת דמויות משתי יצירות נרטיביות שונות ונפרדות, ולעיתים גם יותר משתיים (מתוך ויקיפדיה). בעונת 1969, היריבות בין שני השחקנים המובילים של שנות ה-60, ראסל וצ'מברליין, השתלבה בתוך העלילה של היריבות המרכזית של התקופה בין קבוצות – הסלטיקס והלייקרס. בלייקרס, צ'מברליין ימצא את עצמו בתפקיד קצת פחות מרכזי באופן אישי, אבל יקבל את ההזדמנות הטובה ביותר שלו לשפר את מאזן האליפויות כשהלייקרס מקבלים סנטר דומיננטי שלא היה להם מאז ימי ג'ורג' מייקן.

השנתיים האחרונות היו מוצלחות יחסית מבחינת פילדלפיה, והן כללו אליפות ראשונה של צ'מברליין ושנייה של המועדון ב-1967 ויתרון 3- 1 על בוסטון בשנה אחרי זה לפני המהפך של הסלטיקס. עם זאת, המאמן האנום החליט לעזוב בגלל הרצון שלו לגור בחוף המערבי, ועבר לאמן את אוקלנד מליגת ה-ABA המתחרה החדשה. עם או בלי קשר, ועם המון ספקולציות לסיבות לכך, צ'מברליין דרש טרייד ללייקרס וקיבל את מבוקשו במהלך הפגרה.

הלייקרס קיבלו את ווילט בפנים חמות, לפחות מבחינת החוזה החדש שלו שעמד על 250,000 דולר נטו, פי 2 וחצי מהחוזה הקודם שלו ומזה של המשתכר הבכיר של הלייקרס, ג'רי ווסט, אבל על הפרקט ועל הקווים היו כמה מאנשי הלייקרס שלא כל כך הסתדרו עם ווילט. עם ווסט הוא הסתדר היטב, אבל קצת פחות עם הכוכב השני אלג'ין ביילור, כשעל אף שהיו ביניהם הם הרבו לריב ולהתווכח. הבעיה הגדולה ביותר מבחינת צ'מברליין הייתה המאמן בוץ' ואן ברדה קוף, אשר הוגדר לימים על ידיו בתור "המאמן הטיפש ביותר והגרוע ביותר אי פעם".

במהלך עונת 1969, צ'מברליין מצא את עצמו מוחלף מסיבות מקצועיות לראשונה בקריירה שלו. גם כתוצאה מכך, וגם בגלל הסגל המאוד קצר של הלייקרס שכלל רק 11 שחקנים בסך הכל, כשהם גם היו צריכים להתמודד עם פציעה של ווסט במהלך העונה, הם אמנם סיימו בראשות המערב עם 55 ניצחונות, אך היו אלה 2 ניצחונות פחות מהבולטס שהובילו את המזרח וצ'מברליין הפסיד את תואר ה-MVP אחרי 3 זכיות רצופות.

בצד של בוסטון, העניינים הסתבכו עוד יותר. ראסל איבד מוטיבציה לכדורסל בעקבות מלחמת ויאטנם והליך הגירושין שלו שהחל באותה עונה, מה שהשפיע גם על יכולות האימון שלו, סם ג'ונס הזדקן עוד יותר וקלע 5 נקודות פחות מאשר בעונה החולפת, ואף הפך לשחקן ספסל בשלב מסוים, והקבוצה הפכה להיות תלויה יותר ויותר ביכולת הקליעה של האבליצ'ק. הסלטיקס הצליחו להבטיח את המקום הרביעי והאחרון בפלייאוף המזרחי בסופו של דבר, אבל היה ברור שהם רחוקים משיאם.

באופן אישי, גם צ'מברליין וגם ראסל רשמו מספרים הרבה פחות טובים מהרגיל שלהם. ווילט ירד ל-20.5 נקודות ו-21.1 ריבאונדים, שניהם הנתונים הנמוכים בקריירה שלו, ואילו ראסל רשם עונת שפל בקליעה עם 9.9 נקודות למשחק וגם ה-19.3 ריבאונדים שלו היו הכי מעט למעט עונת 1968 מבחינתו. כתוצאה מכך, ראסל אמנם מצא את עצמו במקום הרביעי במרוץ ה-MVP, לא בהכרח שינוי משמעותי מהשנים האחרונות, אך צ'מברליין מצא את עצמו מחוץ לטופ 5 במרוץ ועם חבר לקבוצה, במקרה הזה אלג'ין ביילור, לפניו במרוץ הזה לראשונה בקריירה.

בפלייאוף, הסלטיקס והסיקסרס שוב נפגשו, הפעם בסיבוב הראשון, אך בלי צ'מברליין במדים של פילדלפיה בוסטון לא התקשו לנצח 4- 1 בסדרה, על אף שגם הפעם יתרון הביתיות היה של פילי. בצד המערבי, הלייקרס מצאו את עצמם עם 2 הפסדי בית ב-2 משחקי הפלייאוף הראשונים נגד הווריורס, אך ווסט הוביל את הלייקרס ל-4 ניצחונות קלילים והם נכנסו למומנטום. בגמרים האזוריים הסלטיקס עברו את הניקס ב-6 משחקים והלייקרס את ההוקס ב-5, וכך הגיע מפגש נוסף בין ראסל לצ'מברליין ובין הסלטיקס ללייקרס.

בעלילות בהן יש קרוסאובר, מקובל להבחין בין מקרים שבהם ברור מה היא העלילה הראשית ומה היא עלילת המשנה שמהווה קרוסאובר ממקום אחר ובין מקרים שבהם מדובר ב-2 עלילות או יותר בעלות חשיבות זהה. הנושא של הכתבה הזאת שייך לקטגוריה הראשונה, ולא קשה להבחין שמדובר בעלילת משנה של היריבות בין הסלטיקס והלייקרס, כשהסדרה הזאת ראויה להרחבה בעיקר בעיסוק ביריבות בין ג'רי ווסט לג'ון האבליצ'ק.

ראסל וצ'מברליין נקלעו לסדרת קליעה רעה מצד שניהם, כאשר ראסל גירד 9.1 נקודות למשחק ב-39.7% מהשדה ו-58.3% מהקו, ורק במשחקים 1 ו-3 הוא בכלל קלע בדאבל-פיגרס, ואילו צ'מברליין ירד ל-11.7 נקודות ב-50% מהשדה ו-36.4% מהקו, וקלע בספרות כפולות רק במשחקים אי-זוגיים. הלייקרס לקחו את משחקים 1, 2 ו-5 בבית ובוסטון עשו אותו דבר במשחקים 3, 4 ו-6, וזה מוביל למשחק 7.

על משחק 7 המיתולוגי הזה כתבתי כבר באתר השבוע, כך שכאן אנחנו נתמקד ב-2 השחקנים שהם הנושא שלנו. צ'מברליין רשם את משחק הקליעה הטוב ביותר שלו בסדרה עם 18 נקודות ב-7/8 מהשדה ו-4/13 מהקו, ואילו ראסל קלע 6 בלבד ב-2/7 מהשדה. עם זאת, 5 דקות לסיום ווילט נפצע וירד לנוח, ומשם המאמן בחר להשאיר אותו על הספסל כי הלייקרס היו בדקות טובות, על אף שהוא היה כשיר לחזור, ובסיום בוסטון ניצחו 108- 106 ולקחו אליפות מספר 11 בעידן ביל ראסל.

השלמות כרונולוגיות:

ג'רי ווסט זכה בתואר ה-MVP של הגמר שחולק לראשונה, ו-40 שנים מאוחר יותר הפך לתואר על שם ביל ראסל, ראסל עצמו יצא מהגמר עם אליפות נוספת שבדיעבד הפכה לאחרונה שלו בעונה האחרונה שלו, ואילו צ'מברליין יצא בעיקר מתוסכל. המאמן ואן ברדה קוף כונה "ראש חזיר" בגלל שהוא ספסל את ווילט במשחק 7 של הגמר ומיד פוטר מתפקידו.

ראסל פרש בקיץ 1969 גם כמאמן וגם כשחקן, אחרי שהסלטיקס בחרו בדראפט ברכז ג'ו ג'ו וויט, וראסל זכה להרבה ביקורות על ההודעה המאוחרת שלא אפשרה לסלטיקס להיערך, והם החמיצו את הפלייאוף בעונה הבאה, לראשונה מאז שאאורבך הצטרף לקבוצה בקיץ 1950, וחזרו למעמד הגמר רק אחרי הפרישה של צ'מברליין.

אצל הלייקרס, צ'מברליין קיבל מאמן חדש בדמותו של ג'ון מולאני ואיתו הוא הסתדר הרבה יותר טוב, אך נפצע אחרי 9 משחקים וחזר רק ל-3 המשחקים האחרונים של העונה הסדירה. ברמה האישית, ב-1970 ו-1971 הוא רשם פלייאופים טובים יותר מאשר ב-1969, אך הלייקרס הפסידו לניקס בגמר של 1970 ולמילווקי בגמר המערב של 1971, מה שגרם להחלפת מאמן נוספת, כשהפעם נכנס לתפקיד ביל שרמן, שחקן העבר של הסלטיקס.

הפעם, כשווילט כבר היה בן 35, ועם שלישיית קלעים איכותית לצידו בדמותם של ג'רי ווסט, גייל גודריץ' וג'ים מקמילן, הוא הסכים לקחת על עצמו תפקיד קטן יותר התקפית וירד ל-14.8 נקודות במשחק על 9.3 זריקות מהשדה לעומת 20.5 ו-13.6 בהתאמה בעונה הכי מצומצמת שלו התקפית קודם לכן. כמו כן, צ'מברליין קיבל תפקיד משמעותי יותר בהגנה בסגנון של הסנטר ששיחק לצידו של שרמן – ביל ראסל, והחל להריץ מתפרצות במסירה מהירה קדימה אחרי ריבאונד, תחום בו הוא המשיך להוביל את הליגה.

אלג'ין ביילור לא הוזכר קודם, מכיוון שאחרי עונת 1970 הוא שיחק ב-11 משחקים בלבד בסך הכל בגלל קרע באכילס שגמר לו את הקריירה. ניסיון הקאמבק הניב 9 משחקים ב-1972 אחריהם ביילור פרש, והמשחק הראשון אחרי הפרישה שלו היה הראשון ברצף 33 הניצחונות של הלייקרס, שנכון להיום הוא עדיין הארוך בהיסטוריה. הלייקרס של ווילט שברו את שיא הניצחונות בעונה של פילדלפיה של ווילט עם 69 כאלה, והפעם עברו את שיקגו, מילווקי והניקס בדרך לאליפות, כך שצ'מברליין הרוויח תואר נוסף שראסל לא הספיק לקבל – MVP של הגמר.

עונת 1973 הייתה כבר פחות טובה גם של ג'רי ווסט יחד עם עוד ירידה קטנה ביכולת של ווילט, אבל שוב צ'מברליין הצליח להתמודד היטב עם קארים עבדול-ג'באר ולהדיח אותו בגמר המערב שנתיים ברציפות, לפני שהפעם וויליס ריד והניקס הצליחו לגבור שוב על הלייקרס. כאן נגמרה הקריירה של ווילט ב-NBA, והוא עוד בילה קצת כמאמן ב-ABA לפני הפרישה הרשמית.

היחסים האישיים ביניהם:

לאורך הקריירה של שניהם, ווילט צ'מברליין וביל ראסל היו חברים די טובים, כששניהם מילאו יחד את התפקיד הלא רשמי להיות "הפנים של הליגה", ושניהם היו מעורבים באופן כזה או אחר במאבק לזכויות האזרח שהגיע לשיאו בשנות הקריירה שלהם. לאורך התקופה של צ'מברליין בפילדלפיה, יצא להם לשחק באופן קבוע נגד בוסטון בחג ההודיה, ובכל פעם ראסל התארח אצלו בלילה לפני. ווילט אף סיפר פעם בראיון ש"בכל שנה בחג ההודיה הוא (ביל ראסל) היה מגיע אלי הביתה, אוכל מהאוכל שלי, ישן במיטה שלי ולמחרת היה מכסח לי את הצורה. אמא שלי הייתה אומרת לי שאני לא צריך להאכיל אותו כל כך טוב".

על פי עדות של קובי ברייאנט מ-2016, ביל ראסל סיפר לו שאחת השיטות שלו להתמודד בהגנה עם צ'מברליין הייתה לשמור עליו חזק כל עוד המשחק צמוד, אבל לאפשר לו להשיג את המספרים שלו כשהיתרון כבר היה בטוח מספיק, כך ווילט היה יכול לסיים מרוצה מהמספרים האישיים שלו. המסקנה המתבקשת אליה הגיע קובי, היא שראסל חשש מהאפשרות שצ'מברליין יסמן אותו כמטרה ויתפוצץ עליו על הפרקט.

היחסים הטובים בין השניים לא החזיקו לעד, כשאחרי הגמר של 1969 הגיע רגע השבירה שלהם. הזכרנו כבר את הנחיתה הלא טובה של צ'מברליין ששלחה אותו לספסל לדקות הסיום של משחק 7, ואת התסכול והכעס שלו אחרי אותו גמר. ראסל הבעיר עוד קצת את הכעס של צ'מברליין כשאמר ש"אף פציעה שאינה שבר ברגל או ביד לא מספיקה", ובתגובה ווילט ניתק לחלוטין את מערכת היחסים ביניהם ולא דיבר עם ראסל במשך כ-20 שנה.

ראסל כתב על זה אחרי שנים ש"עזיבתו של ווילט הייתה כמו מילה שגויה בסוף ספר יקר. הכעס שלי עליו באותו לילה גרם לחיכוכים גדולים בינינו", אך הוא גם היה זה שתיקן את זה כשבתחילת שנות ה-90 הוא הפשיר חזרה את היחסים ביניהם כשהלך להיפגש עם ווילט ולהתנצל בפניו על אותה אמירה. מאז, הם נראו לעיתים קרובות יחד בכל מיני אירועים ציבוריים והתראיינו יחד לא אחת.

ווילט צ'מברליין הלך לעולמו ב-12/10/1999, בגיל 63, ועל פי העדות של האחיין שלו, ביל ראסל היה האדם השני בסך הכל לדעת את זה. בהספד שלו, אמר ראסל שהוא לא רואה את המאבק ביניהם על הפרקט כיריבות, אלא כתחרותיות, והוסיף שהם יישארו חברים לנצח.

סיכום הישגים ותארים לחלק 2:

הכתבה הקודמת הסתיימה אחרי עונת 1964. מאז, ראסל והסלטיקס לקחו 4 אליפויות לעומת 2 של צ'מברליין, אחת עם הסיקסרס ואחת עם הלייקרס, כשווילט גם הפסיד בגמר עוד 3 פעמים. בתארי MVP ווילט ניצח 3- 1 את השנים המדוברות, כולל 3 זכיות רצופות בשנים 1966-8, והפער בממוצעים קצת ירד כשווילט עמד על 23.1 נקודות, 21.5 ריבאונדים ו-5.3 אסיסטים מאז 1965, לעומת 12.6 נקודות, 21.2 ריבאונדים ו-5.1 אסיסטים של ראסל.

כמו כן, הקבוצות שלהם נפגשו בגמר המזרח או בגמר בכל אחת מ-6 העונות האחרונות של ראסל. את הגמר עם הווריורס הזכרנו בכתבה הקודמת, אז כאן נתייחס ל-4 מפגשים רצופים בגמר המזרח בין הסלטיקס לסיקסרס, כאשר הסיקסרס גם ניצחו באחד המקרים, ועוד מפגש נוסף בגמר בין הסלטיקס ללייקרס. אפשר להוסיף לזה גם את יתרון הביתיות שהיה אצל ווילט וחבריו ב-4 המקרים הבאים, ואלו היו הסדרות היחידות למעט אלו של 1969 בהן לבוסטון לא היה יתרון ביתיות.

סיכום ל-2 הכתבות:

ווילט צ'מברליין וביל ראסל היו שני השחקנים הטובים ביותר של אחד מהעשורים הזכורים יותר בהיסטוריה של ה-NBA, והשחקנים המוקדמים ביותר שזוכים לאזכור בצמרת הגבוהה של כל רשימת הגדולים ביותר (יש אחרים מוקדמים יותר שנכנסים רק לחלק מהרשימות). הדיון בין שניהם הוא הבסיס כמעט לכל דיון שנעשה וייעשה בנושא הזה, כשהוא מביא לנו את המקרה הקלאסי של השחקן עם יכולות הכדורסל הטובות ביותר, שהצליח בסוף גם לקחת קצת אליפויות מול השחקן שכמעט תמיד לקח אליפות, על אף שמבחינת כדורסל נטו ברור שהוא היה פחות טוב, אם כי כדאי לשים לב לכך שגם ראסל ידע לצבור כמות משמעותית של נקודות בשנות השיא שלו.

ראסל וצ'מברליין הם גם אבות התופעה של יריבות שהיא בין שחקנים ולא רק בין קבוצות, מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ל-2 הקבוצות המובילות בליגה יש סופרסטאר מובהק ברמת MVP, ובשנים עליהן נכתב בחלק הזה הן היו גם היריבות שהיה ברור שתיפגשנה בשלב המאוחר ביותר האפשרי בפלייאוף. בליגה שהולכת יותר ויותר למקום של השחקנים, ראסל וצ'מברליין היו הראשונים להתחיל את המסע, גם ביריבות שלהם וגם בדברים שכל אחד מהם עשה בעצמו – דרישות טרייד, דרישות שכר מסוימות וכן הלאה.

נשארו עדיין כמה כתבות פנויות בפרויקט. ניתן להירשם כאן:

https://docs.google.com/spreadsheets/d/1aU7LZR6nTGf4NBIybvZBwbGWmRn1_z5TQQ1gwY2wJZg/edit?usp=sharing

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 56 תגובות

  1. בעקבות ההשוואה הידועה בין ראסל לטימי שעלתה אתמול נפל לי פתאום אסימון.
    אנחנו כל הזמן מתעקשים לחפש השוואות בין ווילט לשאק או ביג מן אחר אבל "רוחנית" ווילט הוא לגמרי קווין דוראנט הראשון. שחקן בעל כישורים ויכולות שאין לאף אחד אחר ברמה היסטורית שמחפש כל הזמן הכרה ומתעסק במה חושבים ואומרים עליו. אם היה לו טוויטר בימינו וואי וואי וואי..

  2. עמיחי, יופי של סקירה של היריבות.
    המשפט הבא בסיכום מאד מטעה:
    "כדאי לשים לב לכך שבשיאו ראסל רשם מספרי קליעה לא רחוקים מאלו של הסופרסטארים של אז ושל ימינו."
    ראסל במונחי אתר הופס של ימינו היה נגר וכל נסיון ליפות את זה לא יעזור. הוא צבר נקודות מתוקף היותו על הפרקט.

  3. אני לא חסיד של השוואות או דירוגים. יצא לי לראות את שניהם בזמן אמת. אין ספק שראסל היה שחקן מושלם וטכני יותר. בעוד שווילט השתמש בעיקר בכוח העצום שלו, ראסל היה הרבה יותר טכני וקלעי טוב יותר.

    1. שמע לא ראיתי אותם בלייב אבל בהרבה שעות וידאו (ממה שיש) ולראסל לא הייתה קליעה בשיט. ווילט היה גם יותר טכני ממנו ופיתח ג'אמפ שוט משהו שלראסל לעולם לא היה (הוא מרחוק היה זורק בעיקר וו שהוא היה מכניס אותו באחוזים די גרועים).

    2. רואים שלא ממש ראיתי אותם ואתה לא מכיר אותם.
      איך בדיוק ראסל היה קלעי טוב יותר עם 16.1 נק' למשחק ב-44% מהשדה כשלווילט 30.11 ב-54% (אלו נתוני העונה הסדירה אך גם בפלייאוף הפערים משמעותיים במידה דומה [משום מה כבר אין בבסקטבול רפרנס נתומים של הפליעאוף בכלל אלא רק של סדרות])?!?!?! גם ראסל כמו ווילט שיחק בעיקר באזור הסל וזה היה תפקידם.
      וכן ווילט היה אתלט גדול יותר משמעותית עם ניתור גדול יותר משמעותית והאתלטיות הזו שלו הביאה אותו לשחק עם ההארלם גלובטרוטרס.

      1. טעיתי: יש בבסקטבול רפרנס שורה של נתוני הפלייאוף בקריירה.
        וילט קלע 22.5 נק' ב-52.4% מהשדה ואילו ראסל קלע 16.1 נק' ב-43%. יש לציין ששלושה גמרים קלע מהשדה כמו וילט: בגמר 66' ראסל קלע 23.6 נק' ב-53.8% מהשדה (119-64) ו-74% מהקו (50-37) לעומת 60.4 בקריירת הפלייאוף (וכן השיג 24.3 כ"ח ו-3.7 אס'), בגמר 62' קלע 22.9 נק' ב-54.3% מהשדה (105-57) ו-74.2% מהקו (62-46) וכן השיג 27 כ"ח ו-5.7 אס' למשחק, ובגמר 65' קלע 17.8 נק' ב-70.2% מהשדה (47-33) וכן השיג 25 כ"ח ו-5.8 אס'
        https://www.basketball-reference.com/players/c/chambwi01.html
        https://www.basketball-reference.com/players/r/russebi01.html

  4. במונחים של ימינו, וכנראה שגם במונחים של אז – שניהם נגרים אתלטיים.
    אבל וילט היה כל כך טוב ששינו בשבילו חוקים ואז הוא המציא את עצמו מחדש והתחיל לשחק כ"פוינט סנטר" לכמה עונות.
    וביל ראסל היה הMVP של קבוצה שלא הפסיקה לקחת אליפויות ועשה את זה דווקא כשחקן הגנה ולא התקפה. ובאותה התקופה הליגה פשוט רצה בלי הפסקה מצד לצד, אנחנו מדברים על מישהו שבימינו היה כנראה הופך לגבוה שמסוגל לרוץ אחרי גארדים.
    יש מצב שהם היו מפחידים כל יריבה גם כיום.
    אחלה טור כפול.

    1. ראסל בעונת 67/8' מסר בעונה הסדירה 8.56 אס' למשחק שהוא שיא עונתי לשחקן שאינו רכז כשהממוצע השני בטיבו הוא של ווילט מהעונה הקודמת עם 7.78 (השלישי הוא של בירד שמסר 7.56 למש' בעונת 86/7' והוא שיא לפורוורד).
      בפלייאוף 67' מסר בדיוק תשעה אס' למשחק (135 בחמישה-עשר מש') שהוא שיא לפלייאוף מסוים לשחק שאינו רכז, כשבסיבוב הראשון/חצי גמר המזרח מסר בדיוק אחד-עשר אס' למשחק (44 בארבעה מש') שהוא שיא לסדרת פלייאוף לשחקן שאינו רכז ובגמר המזרח מסר בדיוק עשרה (50 בחמישה מש') שהוא הממוצע השני בטיבו בסדרת פלייאוף לשחקן שאינו רכז (גם כאן הממוצע השלישי בטיבו הוא של בירד עם 9.5 בגמר 86').

    2. וילט רק מהקו היה נגר. בקליעה מהשדה שהיא העיקר לא היה נגר כלל כשהיה מלך הסלים 7 פעמים עם עונות של מעל 35 נק' ושיא של 50.4 עם סביבות 60-50 אחוזי קליעה מהשדה וגם בפלייאוף ממוצעיו ואחוזיו מאוד גבוהים. סיים קריירה עם 30.11 נק' למשחק בעונה הסדירה עם 54% מהשדה ובפלייאוף 22.5 נק' ב-52.4% מהשדה. אלו לא נתונים של נגר!!!

      1. כמו שאמרתי, רק מהקו היה נגר.
        אך נתוני הקליעה החשובים ורוב מכריע של הנקודות הם מהשדה ולכן הוא לא יכול להיחשב לנגר באופן כללי אלא רק מהקו.
        ראסל היה באמת נגר והיו לו אחוזים לא טובים כלל גם מהשדה.

        1. אלה לא אחוזים טובים מהשדה. זה אחוזים של נגר. מזכיר לך שהוא סנטר ואת רוב הקליעות הוא לקח מאיזור שליד הטבעת. סנטרים של ימינו (אני מדבר על סנטרים קלאסיים לא סטרץ 5 וכאלה שזורקים שלשות) האחוזים הרבה יותר גבוהים. דוגמה קלאסית לסנטר נגר מודרני זה דאנדרה ג'ורדן שהרבה שנים זרק בסביבות ה 70% מהשדה.

  5. נהדר עמיחי
    פוסט (בשני חלקיו!) שעוזר במיוחד לצעירים שבינינו. עכשיו כל שנותר הוא שמישהו ישלח אותו לתרגום עבור האמריקאים. יריבות מכובדת ומכבדת, בדיוק כפי שהיא צריכה להיות.

  6. ישנם שחקנים נוספים ברדימת הטובים ביותר בכל הזמנים:
    הגארדים אוסקאר, קוזי וגם וסט, הפורוורדים הבליצ'ק וקאנינגהאם.
    בדרג אחריהם שחקנים כשרמן, סאם ג'ונס, גריר, גודריץ', היינסון, ועוד.

    1. וכן הפורוורד ביילור ברשימת הטובים ביותר בכל הזמנים.
      ברשימת הדרג שמתחת גם בלאמי.
      *בשורה הראשונה צ"ל "…ברשימת…"

  7. טור תענוג. בשני החלקים
    אהבתי את תיאור הידידות שלהם בסוף.
    זה מרשים אותי אנשים שעל הפרקט(או הדשא) מנסים לדרוך האחד על השני ואחרי השריקה חברים סבבה.
    זה דורש מקצוענות ברמה מאוד גבוהה.
    שאפו. לשניהם
    ולך עמיחי, על הטור
    🙏

  8. שני נגרים שלא יכלו לקלוע ממרחק של יותר ממטר מהסל. האחוזים שלהם מהשדה לא מרשימים. אצל סנטרים זה צריך להיות לפחות 60% כי הם קולעים /זורקים מטווח קרוב. שניהם היו שחקנים בעלי ממדים אדירים בליגה של גמדים . במיוחד ווילט שגם היום היה יכול להיות מצוין אבל בודאי שלא היה נותן את המספרים שנתן אז.
    ווילט היה טוב בהרבה מראסל. אני חושב שהסיבה שבוסטון זכתה בכל כך הרבה אליפויות (אני משער אין לי הוכחה לזה) ושראסל בסוף כמעט תמיד ניצח הוא שבוסטון נתפסה כקבוצה לבנה מעיר לבנה. באוירת הגזענות שהיתה בשנים שהם שיחקו ובהינתן שפוליטקלי קורקט לא היה קיים אין לי שום ספק שחלק מהאליפויות של בוסטון הגיעו מקניית משחקים והטיית משחקים על ידי השופטים. יש לזכור שראסל בשלב מסויים הפסיק לדבר עם המועדון שלו ונעלם לכמה שנים אני משער שזה מה שהוא גילה.
    תאוריית קונספירציה אבל אני באמת מאמין בדבר הלא אמין הזה.

    1. לאור העובדה שהסלטיקס הייתה חלוצת האינטגרציה והקבוצה הכי שחורה בליגה – זו אכן תיאוריית קונספירציה משעשעת.

      1. חלוצת האינטגרציה והקבוצה הכי שחורה בליגה. נשמע טוב. אבל… זה לא משנה בכלל . זה לא משנה בכלל כי תמיד יש כוחות נאורים וזה טוב אבל תמיד יש גם כוחות שמרניים ששואפים שהסדר הישן וה,"טוב" ימשך. בוסטון נחשבה עיר "לבנה". אני לא אתווכח איתך על הרעיון הקונספירטיבי כי אין שום דרך להוכיח או להפריך. ווילט היה השחקן הטוב בליגה by far . בכל זאת זכה במעט אליפויות. למה? בוסטון זכתה בכולן. לא מאמין שזה היה ביושר. שנות ה 60. גזענות בשיאה. שיא המאבק והשנאה בין הלבנים לשחורים. אתה לא חושב שבאוירה הזאת יש מצב שהמשחק היה מכור?
        דמיין קצת את התקופה סביר שתגיע לאותה מסקנה כמוני. רמז:לא חייב
        🙂

        1. למה היא ניצחה? כי לא עשתה חשבונות של כמה שחקנים שחורים מותר לה להעלות בכל רגע למגרש ופשוט החתימה והעלתה למגרש את השחקנים הכי טובים.

          1. זה מה שאמרתי. היום? לך תשחד שופט.. לא משתלם עיינים בכל מקום. אז? ובאוירה שהיתה? איזה מאפיונר מרים טלפון למי שצריך וסוגר עניין. היו גם הימורים אני מניח. זה היה עולם אחר ליגה רוויה במסטולים וכ'. זה הימים שלפני דייויד סטרן סניקה את הכל. אני כמובן לא יכול להוכיח את זה וזאת תשאר תאוריית קונספירציה קצת מופרכת בהגדרה אבל היא הגיונית. זה לא כדור הארץ שטוח זה דברים שהיו.

            1. יש מצב שנקנו משחקים? – כן יש מצב.
              זו הסיבה שלווילט יש מעט אליפויות – לא ממש.

            2. אם יש מצב שנקנו אליפויות אז זה אומר שיש מצב גם שזו הסיבה שלווילט אין אליפויות. כנראה שלא נדע לעולם. זה מבאס לחשוב על הליגה בצורה כזאת – אני מסכים – והיום לאמתקרב לדמיין משהו כזה אבל אז? זה היה העולם. בקושי היו טלפונים עולם בלי אינטרנט בלי טלפונים ניידים גזענות דעות קדומות. אין לשלול בקיצור.

            3. משחקים – לא אליפויות.
              איך הגזענות קשורה לזה בכלל?
              הצבע היחידי שמעניין את מי שקונה משחק הוא צבע הכסף.

    2. אה כן ולגבי האחוזים – אתה מוזמן לחפש שחקנים שעשו את רוב הקריירה בשנות ה 60 וקלעו מעל 50%.
      תודיע לי כשתמצא מישהו…(אני יכול לחשוב על אחד בערך, בנוסף לווילט כאן).

      1. השוותי להיום. תראה לי סנטר קלאסי שמשחק בליגה ועושה 50% מהשדה מקליעות ממרחק של מטר וחצי. יש בלי סוף. וגם מעל 60 ו 65% . הטיעון תופס במונחים של היום הם נגרים.

        1. קודם כל תראה שאצל כולם האחוזים נופלים חזק כשמתרחקים מעבר למטר. ווילט היה זורק הרבה גם מעבר למטר וחצי. אתה רוצה לקרוא לו נגר – תעשה חיים . כבר החלטת שקנו משחקים כדי שהוא לא יקח אליפות -זה רק עוד צעד קטן.

          1. לא החלטתי כלום. אבל ראיתי משחקים. תקצירים. הוא היה עומד 2.16 מתחת לסל כשהגובה הממוצע אז היה פחות בהרבה מהיום ופשוט דורס בלי שאף אחד לא יכול לעשות כלום. אף אחד בכלל לא התקרב לאתלטיות שלו ולגובה שלו. אין נתונים מאז על מרחק זריקה מהסל אבל זה ברור לחלוטין שהוא לא היה איזה צלף. יעידו נתוני העונשין.

            1. אז לא ראית מספיק – הוא לא היה צלף אבל רגע שאק גם נגר?

            2. היה לו מגוון מהלכים בסביבת הסל (עד 3-4 מטר. זה מה שנדרש מסנטר.

            3. טוב זה מעניין כנראה שלא ראיתי מספיק. בכל מקרה עיקר הנקודות שלו זה ממש באיזור של הסל ריבאונד התקפה וכ' סוג של דאנדרה ג'ורדן.הוא לא היה איטון שיש לו מיד ריינג' מעולה. אל תתרשם שאני מזלזל בו לדעתי זה שחקן שגם בליגה של היום היה מעולה אבל הוא לא היה מגיע למספרים הפסיכיים שהגיע אז כתוצאה מהעדר תחרות ככה נראה לי לפחות.

            4. לכמה לדעתך כן היה מגיע (ברור שלא היה מגיע למספרים המטורפים ההם)

            5. בוא נגיד שכמו שהוא היה אז אני מניח שהיה מגיע לממוצע קריירה של דאבל דאבל מכובד אבל פחות ממה שהגיע אז ובטח שלא היה מגיע לשיאי הנק ור' שקבע. יחד עם זאת הוא היה אתלט עליון גם בליגה של היום ואם היינו לוקחים אותו ומשדרגים אותו בשיטות אימון של היום מפתחים קליעה וכ' סביר שהוא היה חזק מאוד בדיון על ה GOAT עם מייקל. הוא באמת היה אתלט עליון גם במונחים של היום אז לקחת שחקן כזה ולשתול אותו בעולם בו הגובה הממוצע של השחקנים היה נמוך ב 2-3 אינטש – אתה מקבל אחד שקבע שיאים שלא ישברו לעולם.

            6. היה עושה עונות של 30+?

            7. 30 פה ושם בקריירה יש מצב
              יש מצב. אבל לא 50 כמו שהוא עשה.

            8. זה כמובן בהנחה שהיה מאומן ומתפתח כשחקן בשיטות של היום. כמו שהוא היה אז שתול בליגה של היום. גם 30 קשה לי להאמין. תחשוב אותו משחק נניח מול איטון או לופז אנשים גבוהים. הוא לא היה חוגג בשום אופן כמו אז.

  9. חלוצת האינטגרציה והקבוצה הכי שחורה בליגה. נשמע טוב. אבל… זה לא משנה בכלל . זה לא משנה בכלל כי תמיד יש כוחות נאורים וזה טוב אבל תמיד יש גם כוחות שמרניים ששואפים שהסדר הישן וה,"טוב" ימשך. בוסטון נחשבה עיר "לבנה". אני לא אתווכח איתך על הרעיון הקונספירטיבי כי אין שום דרך להוכיח או להפריך. ווילט היה השחקן הטוב בליגה by far . בכל זאת זכה במעט אליפויות. למה? בוסטון זכתה בכולן. לא מאמין שזה היה ביושר. שנות ה 60. גזענות בשיאה. שיא המאבק והשנאה בין הלבנים לשחורים. אתה לא חושב שבאוירה הזאת יש מצב שהמשחק היה מכור?
    דמיין קצת את התקופה סביר שתגיע לאותה מסקנה כמוני. רמז:לא חייב
    🙂

  10. תודה רבה עמיחי, זה ממש מרתק!
    הרצף הפסיכי של בוסטון בסיקסטיז תמיד נראה סוראליסטי או פשוט כוזב, בדיעבד הוא כנראה תוצאה של עליונות הגנתית שמקדימה את זמנה בעשור או שניים. האם ביל ראסל הוא העז הראשית של כל העיזים (יחסית לתקופה בה שיחק)?

  11. תודה רבה עמיחי, יור' דה ריל אמ.וי.פי
    .
    לא מפתיע הסיפור על החוזה של ביל ראסל הנחש. מאז שהגיע לליגה רק היה עסוק ביחסי ציבור. אה, ולהיות הפנים היפות והמוסריות של קבוצת כוכבים ולקחת את כל הקרדיט על הדרך. כמובן שבסוף ימיו בליגה סוף סוף הצליח רשמית להשתלט ולהיות המאמן של הקבוצה.
    איפה הוא ואיפה העז האמיתי, ששלט ביד רמה בליגה האמיתית של פעם, ולא בריאליטי החדש 'רוקדים עם wweים' – מייקן ג'ורד…, אהמ, סליחה, ג'ורג'.
    בכלל, הוא שלט במזרח חלש וליגה חלשה לחלוטין.
    וי אר אול ויטנס (טוב, נו, מנחם ויטנסד. וגילרי בכל חופש גדול בתיכון).

    1. (לא חסיד גדול, או קטן, של לברון, גם לא אחרי הברכה מהרנטגן, אבל זה הרגיש לי מתבקש. ((לחובבי חידות היגיון – מת-בקש – פוחלץ, מתאים לתקופה הפרה היסטורית הזאת))

כתיבת תגובה

סגירת תפריט