היריבויות הגדולות (6): הדרבי של לוס אנג'לס – היריבות שאיננה יריבות / יאיר זעפרני

"לדרבי חוקים משלו" היא אחת מקלישאות היסוד של הספורט. מי שהמציא את המשפט (ואין לי מושג מיהו. וזה לא שלא ניסיתי לגלות) כנראה לא כיוון בדבריו לדרבי התל אביבי בכדורגל ולניסיונות של הפועל לנצח אותו, ניסיונות שלא צלחו במשך 2997 ימים (יש יוזר בטוויטר שמתעד את זה. מומלץ לחובבי הבדיחות הצפויות וגם למלנכוליים שבכם) שכן החוק היחיד בדרבי הזה הוא שהאדומים יוצאים עם ידם על התחתונה.

אבל גם בדרבי התל אביבי בכדורגל בניכוי השנים האחרונות התגלו תחרות ספורטיבית ויריבות גדולת מימדים דברים אותם אי אפשר להגיד על דרבי אחר, אחד מבין שני היחידים בליגת הכדורסל הטובה בעולם – הדרבי של לוס אנג'לס, היריבות שמעולם לא הייתה יריבות. או שאולי כן?! בדיוק לשם כך נתכנסנו.

יריבות חדשה נולדה

לוס אנג'לס לייקרס התמקמה בעיר המלאכים ממש בתחילת שנות ה-60' אחרי שאת ראשית ימיה בילתה במיניאפוליס המושלגת. שבעה הפסדים בגמר הליגה בעשר השנים הבאות ושלוש אליפויות כמו גם רצף הניצחונות הכי ארוך בתולדות העונה הסדירה ב-14 העונות שבאו אחר-כך הפכו אותה לשם דבר בליגה ולאחת הקבוצות המצליחות ביותר בה.

ואלה כמובן היו מילים מקטינות, מנמיכות, מצמצמות. בתיאור עובדות יבשות של מספרי אליפויות וכמות הפעמים שאלג'ין ביילור הפסיד עם הצהובים-סגולים אין די בשביל לתאר את מה שהלייקרס הפכה להיות בימים האלו (נדמה לי שיש סדרה של HBO שמסבירה את זה די טוב). הלייקרס של תחילת שנות ה-80' כבר הפכה להיות הפנים של הליגה, הקסם בהתגלמותו, תרתי משמע.  הקבוצה שהביאה את המוצר הכושל שנקרא 'ליגת הכדורסל הטובה בעולם' לספירות אחרות. היא הייתה ההוק-שוט של קארים, הריקודים של מג'יק ג'ונסון, היא הייתה קרקס על הפרקט, היא הייתה השואו-טיים.

ואם משהו מוצלח קורה בעולם הזה, תמיד קמים לו חיקויים. יש קבוצה מצליחה בעיר המלאכים? הדבר ההגיוני לעשות זה להקים עוד אחת, לא?!. סן דייגו קליפרס הייתה קבוצה נחשלת וזוטרה  שלשיא תפארתה הגיעה עוד בגלגולה הקודם בבופאלו, כשבתור הברייבס הם הגיעו שלוש פעמים לפליאוף ואפילו פעם אחת עברו סיבוב… בסן דייגו לעומת זאת הם לא רק שלא הגיעו ב-6 עונות אפילו פעם אחת לפליאוף, הם גם 'נהנו' מתמיכה ממוצעת של 5,300 צופים למשחק בלבד, מספר שאפילו בני הרצליה לא הייתה רצה לספר לחבר'ה עליו (טוב נו, אולי הרצליה כן. לו רק היה להם מספיק מקום באולם).

ובשל ההצלחות המאוד מוגבלות על הפרקט וההצלחות העוד יותר מוגבלות ביציעים, החליט הבעלים הידוע לשימצה של הקבוצה, דונלד סטרלינג, להעביר את הקבוצה לעירו, עיר המלאכים, הלא היא לוס אנג'לס במטרה גם להביא קצת קהל לעיר שהפכה להיות סוג של 'בירת כדורסל עכשיווית' וגם אולי להידבק במקצת באבק הכוכבים הספורטיבי שיש באוויר. כמעט לראשונה בתולדות ה-NBA (להוציא את הדרבי של ניו יורק בעונת 1976-7), שתי קבוצות מאותה עיר נפגשות, יריבות חדשה נולדה –  הדרבי של לוס אנג'לס.

דונלד סטרלינג. חייך כל הדרך לפרקט…

יריבות חדשה מתה

נורם ניקסון היה אחד השחקנים הבולטים בקבוצת השואו טיים של הלייקרס בתחילת שנות ה-80'. כרכז הפותח של הצהובים-סגולים הוא היה אמון על מחלקת האסיסטים, על חדירות לסל וגם סוג של איש ברזל, שכמעט תמיד זמין למשחק, מתגבר על פציעות וממוצע הדקות שלו הוא מהגבוהים בקבוצה.  כל אלה הובילו את השחקן שנבחר בבחירה האחרונה של הסיבוב הראשון (22) בדראפט של 1977.  להיות פעמיים אולסטאר במדי הלייקרס. ניקסון גם התאים מאוד לחיים בהוליווד הנוצצת ובעזרת כישוריו וקשריו הצליח לפתח שם גם מחוץ למגרש הכדורסל עד שבשנת 1984 התחתן עם השחקנית דבי אלן, שבימים ההם הייתה מוכרת הרבה יותר ממה שהיא היום.

ועוד על נורם ניקסון – החל מעונת 1979/80 החל כרסום במעמדו בשל הרוקי החדש שנחת בעיר המלאכים. ארווין 'מג'יק' ג'ונסון, שלמרות גובהו (9'6) היה מוצלח במיוחד בתור רכז הקבוצה. החוזה שקיבל מג'יק בקיץ של 1981 – 25 מיליון דולר ל-5 שנים וחילופי המאמנים באותה עונה (פט ריילי ירש את פול ווסטהד המפוטר) סימנו את סוף עידן ניקסון בלייקרס. בסוף עונת 1982/3, אחרי שהלייקרס נוצחו בסוויפ ע"י פילדלפיה בגמר הליגה (ניקסון נפצע בסדרה הזו, לא שזה שינה משהו…) הוחלט בהנהלת הלייקרס לשחרר את עמדת הרכז באופן מוחלט למג'יק וניקסון נשלח אחר כבוד לסן דייגו קליפרס תמורת הרוקי עם הקליעה המחוננת, ביירון סקוט.

ואת כל זה אני מספר לכם כי עכשיו לדונלד סטרלינג לא רק הייתה קבוצה בלוס אנג'לס אלא גם כוכב קבוצה בשיא כוחו (גיל 29) עם יצר נקמה בצהובים-סגולים ורצון להוכיח להם שהם ויתרו על האיש הלא נכון. סטרלינג גם קידם את הנרטיב שקבוצתו היא ה'קבוצה של האנשים' זאת שתעמוד מול הזוהר של הלייקרס ותזכיר להם עממיות מהי. גם 25 מיליון הדולר שהליגה נתנה לסטרלינג כקנס על מעבר הקבוצה ללוס אנג'לס, עזרו לתחושת החלוציות האנדרדוגית של הפרנצ'ייז החדש של עיר המלאכים. ובכן, תחרותיות בעיר גדולה עם פלח שוק ענק? צ'ק, קבוצה חדשה ורעננה מול קבוצה ותיקה ומנוסה? צ'ק, יצר נקמה ואינטריגות בין הקבוצות? צ'ק. ב-24 לנובמבר 1984 עמדו הקבוצות בפני הדרבי הראשון של לוס אנג'לס שנערך בביתם החדש של הקליפרס, היריבות החדשה קרמה עור וגידים.

"אני חושב שזה הולך להיות גדול בכל פעם שניפגש" הצהיר ניקסון בתום המשחק הראשון בין השתיים בו הפסידה הקליפרס 108-103 לעיני קהל של 14,991 צופים בביתה החדש בלוס אנג'לס ספורט ארנה. ההפסד אמנם היה בתוצאה צמודה אחרי משחק לא ממש צמוד אבל זה לא הפריע לאנשי הקליפרס לחזק את הנרטיב איתו פתחו את המשחק. "היינו רוצים להגיד שזה רק משחק אחד אבל זה הרבה יותר ממשחק  אחד – זה המשחק הראשון מבין הרבה" אמר נשיא הקליפרס אלן רוטנברג. אוהדי הקבוצה חיזקו גם הם את הנרטיב של קבוצת העם. "יש פה מושבים של $4, אתה יכול להביא את כל המשפחה לראות משחק מבלי להוציא הרבה כסף, זה יוצא דופן!" התפעל האוהד ריק קפלן מהתמחור הזול של הקבוצה החדשה בעיר. "כשנצבור כמה ניצחונות" סיכם ניקסון, "האוהדים שלנו לא יצטרכו לתפוס את הראשים שלהם בידיים".

ופה בדיוק הייתה הבעיה, כי למרות האופוריה אחרי המשחק הראשון בהיסטוריה בין שתי הקבוצות של לוס אנג'לס, ולמרות ההתעלמות המופגנת של הנהלת הקליפרס מכך שחצי מהאוהדים במשחק בכלל באו בשביל לראות את הלייקרס הנוצצים במחיר עממי, ה'כמה ניצחונות' האלה שניקסון דיבר עליהם, לקחו כמה שנים טובות בשביל להיות מושגים. או ליתר דיוק, רק אחרי 10 משחקים בין הקבוצות, הצליחו הקליפרס לנצח את הלייקרס לראשונה ורק במשחק ה-12 הם הפכו את זה ל'כמה ניצחונות' עם המשחק השני. משם הלייקרס יצאו לעוד רצף של 8 ניצחונות על הקליפרס ובסה"כ ב-7 העונות הראשונות של הקליפרס בלוס אנג'לס עמד המאזן בין שתי הקבוצות על 5-33 לטובת הצהובים-סגולים. יריבות חדשה נולדה? מבחינת כדורסל לא ממש. מספר האוהדים של הקליפרס המשיך להיות אחד הנמוכים בליגה, את הפליאוף הם ראו רק עם משקפת (או על ידי רכישת כרטיסים יקרים לפורום…) והלייקרס הוסיפה למאזנה עוד שלוש אליפויות (כולל בעונה הראשונה של הקליפרס בלה לה לנד) ועוד שתי הופעות בסדרת הגמר של הליגה. ניקסון, אם תהיתם, הוביל את הקליפרס במשך שנתיים בלוס אנג'לס ואז נפצע בקרסול ימין והושבת לעונתיים ושכחזר, בגיל 33, הוא לא ממש היה קליי תומפסון… (סיים עונה חלשה מאוד בקליפרס ועבר לשחק באיטליה לכמה ימים ואז פרש). יריבות חדשה נולדה תיאורטית אבל נפחה את נשמתה עוד לפני שעשתה את צעדיה הראשונים.

נורם ניקסון במדי הקליפרס. גם הציפיות ממנו, כמו מהדרבי, התבדו.

ואולי בכל זאת?

ה-19 באפריל 1992 היה אחד מאותם ערבי סיום העונה הרגילה המותחים בתולדות ה-NBA. שתי קבוצות התחרו על המקום האחרון בפליאוף המערב. ולא סתם שתי קבוצות – לוס אנג'לס לייקרס ויוסטון רוקטס, שתיים מהמועדונים היותר מעניינים באותם זמנים. ליוסטון, שבדיוק שמטה שני משחקים אחרונים וכרטיס כמעט מובטח לפליאוף חיכתה פיניקס סאנס המוכשרת שלא היה לה על מה לשחק (הסאנס היו שניות לפני עידן בארקלי). הלייקרס מצידה קיבלה את הלוס אנג'לס קליפרס, והייתה חייבת לנצח במשחק ביתי את היריבה העירונית, שכבר הבטיחה את העפלתה לפליאוף.

רגע, מה? הקליפרס בפליאוף? הלייקרס לא?! מה הולך כאן?! את הסיפור הזה צריך להתחיל מכמה חודשים לפני אותו משחק בו קרו שני מהלכים מנוגדים בשני הצדדים של לוס אנג'לס. בצד הנוצץ בדרך כלל הודיע מג'יק ג'ונסון במסיבת עיתונאים לפני תחילת העונה על כך שהוא נשא של נגיף האיידס ובשל כך על פרישתו המיידית, מה שהחליש את הקבוצה ההמומה (אז עדיין אלופת המערב) מאוד. ואילו בצד השני של העיר הגיע במהלך העונה מאמן חדש, לארי בראון, שעם 65% אחוזי הצלחה ב-35 משחקי העונה הרגילה בהם אימן את הקליפרס הפך אותה, לראשונה בתולדותיה, ל-"קליפרס: קבוצה מנצחת".

הסימנים המעודדים היו שם עוד קודם. במשחק הראשון בין שתי הקבוצות בעונה, ב-5 בנובמבר 1991, הצליחו הקליפרס לראשונה בתולדותיהם בלוס אנג'לס לנצח את הלייקרס בביתם 109-114.  הלייקרס אמנם ניצחו את שני משחקי הדרבי הבאים אבל ב-19בפברואר 1992 נפל דבר – הקליפרס שחטו את הלייקרס 94-125 והבהירו לעולם שבלוס אנג'לס יש קבוצה אחת חזקה, וקבוצה אחת חזקה יותר.

למשחק האחרון בעונה התייצבו הקליפרס כשהם יודעים שהנה להם הזדמנות סופית להוכיח את עליונותם בעיר. ממרומי המקום השביעי בטבלת המערב (וחשוב להזכיר שהמקום השביעי הוא גבוהה מאוד בסקאלה של הקליפרס שכן זו הייתה העפלה ראשונה לפליאוף ב-16 שנים) הסתכלה החבורה המלוכדת של לארי בראון, שכללה שחקנים כמו דני מאנינג, לוי ווט, קן נורמן הפורוורדים ורון הרפר ודוק ריברס בעמדת הרכז, על הלייקרס בלבן של העיניים. עוד ניצחון אחד עליהם ולא רק שהמאזן העונתי יהיה חיובי לטובת הקליפרס (דבר שלא קרה מאז שינו את השם לקליפרס) אלא הם גם יצליחו להדיח את הלייקרס מלהופיע בפלייאוף.

לא נעים לעשות ספוילר להמשך הכתבה, אבל כנראה שזה היה המשחק הכי חשוב בין שתי הקבוצות עד היום. כיאה לקבוצה שנאבקת על חייה הלייקרס פתחו אותו טוב וכבר הגיעו ליתרון דו ספרתי ברבע הראשון, לפני שהקליפרס חזרו והשתלטו על המשחק בשני. המחצית השנייה הייתה צמודה והדקות האחרונות הציגו נדנדת סלים ומעבר יתרונות בין שתי הקבוצות.

הדרמה הייתה מושלמת, האנרגיות של השחקנים היו כמו של משחק פליאוף, והקהל בפורום התעורר מרבצו ונעמד על רגליו דקות ארוכות. סל של דני מאנינג שהיה מעולה במשחק העלה את הקליפרס ליתרון , 99-100, 33 שניות לסיום בדקה האחרונה, טרי טיגל החטיא בצד השני אבל הקליפרס לא הצליחו להשיג את הריבאונד לאחר ההחטאה. ג'יימס וורת'י נשלח להציל את המולדת וכשל אבל שוב הריבאונד נחת בידיים של שחקן בצהוב. אלדן קמפבל תפס את הכדור החוזר, 4.6 שניות לסיום, עלה לזריקה ונעצר בעבירה ששלחה אותו לשתי זריקות מכריעות. קמפבל שחקן של 62% מהקו באותה עונה, קלע רק אחת והשווה את התוצאה. מאנינג מהצד השני זרק זריקת ייאוש שפגשה שום דבר, ורון הרפר נחסם על ידי קמפבל בניסיון הריבאונד. הולכים להארכה…

ההארכה המשיכה במוטיב המתח המוגבר. דרבי כמו שדרבי בין צהובים לאדומים צריך להיות. הקליפרס החמיצו כמה הזדמנויות לברוח ליתרון קצת יותר גדול מסל אחד ואי.סי גרין הלוחמני החזיק את הלייקרס במשחק בכוח (תרתי משמע). 10.2 שניות לסיום דני מאנינג בפולו של ריבאונד התקפה העלה את הקליפרס ליתרון 107-108 והלייקרס יצאו להתקפה אחרונה. זה היה הרגע של סידל ת'ריט. הרכז הוותיק שהגיע בשביל להיכנס לנעליים של מג'יק ועשה את זה בצורה מרשימה למדי במהלך העונה (אם כי מג'יק הוא לא היה), ניער מעליו את דוק ריברס ששמר עליו, לקח אותו שמאלה ובקפיצה לאחור קבר שתיים. 108-109 ללייקרס, 4.5 שניות לסיום.

הקליפרס הלכו לדוק ריברס, במטרה לנקום. ריברס קיבל באחד על אחד לזריקה נוחה. אפשרות לנקודת ציון מוצלחת ראשונה במורשת של הקליפרס. אבל כשזה מגיע לרגע האמת, כולנו יודעים מה דוק ריברס שווה ומה הקליפרס שווה… הכדור הסתובב ויצא והלייקרס חגגו כל הדרך להופעת פליאוף 16 ברציפות (תודות גם להפסד של יוסטון הלוזרית לפיניקס במשחק המקביל).

הקליפרס אמנם העפילו לפליאוף שם הפסידו לג'אז 3-2 בתצוגה הירואית (הלייקרס בשביל להשלים את התמונה הודחו 3-1 ידי פורטלנד) אבל את ההזדמנות הראשונה להיות לא רק יריבה ראויה אלא יריבה מנצחת, הם פספסו.

המהפך שלא הושלם

30 שנה עברו מאז 1992 והרבה מים (ונפט) זרמו באוקיינוס הפסיפי אל חופי לוס אנג'לס. בעונת 1992-93 הצליחו הקליפרס לסיים עונה עם ניצחון פנימי במאזן בינם לבין היריבה העירונית, בעונת 1993-94 נרשמה היסטוריה רבתי כששתי הקבוצות של עיר המלאכים לא הצליחו לעלות לפליאוף (זה קרה שוב ב- 2018 וכמובן השנה) והחל משנת 1999 שתי הקבוצות משחקות באותו מגרש ביתי – הסטייפלס סנטר / הקריפטו קום ארנה.

המחט לעומת זאת, לא נעה הרבה בשנים הבאות. הלייקרס חזרו להיות הקבוצה החזקה של העיר ושל הליגה בחסות שושלת שאקובי ביחד ובנפרד והקליפרס חזרו אל תהומות הנשייה, החלטות ניהוליות גרועות, בחירות זוועתיות בדראפט (מייקל אולוקוונדי היורש של האקים אלאג'ואן, כן, בטח…) ומעמד ניצחי כבדיחת הליגה (איך קוראים לשחקן לוס אנג'לס קליפרס עם טבעת אליפות? גנב!). בין השנים 1997 ל-2001 הלייקרס יצאו לרצף 16 ניצחונות על הקליפרס (למאר אודום עם 29 נקודות עצר אותו ב7 בינואר 2001. אבל הלייקרס עדיין לקחו אליפות בסוף אותה שנה…) וכל אותו עשור פותח של תחילת המילניום עמד המאזן בין שתי הקבוצות על 10-23 לטובת הצהובים-סגולים.

רגע מכונן ביריבות בין שתי הקבוצות קרה, או אולי בעצם לא קרה, בפליאוף של 2006, אליו הצליחו שתי הקבוצות להעפיל. הקליפרס, שסיימו במקום השישי במערב, מיגרו את דנבר 1-4 בסדרת הסיבוב הראשון והלייקרס שסיימו במקום השביעי צעדו ביתרון מבטיח של 1-3 על הפיניקס סאנס. ניצחון אחד של קובי בראיינט וחבורתו בשלושה משחקים (טוב, על מי אני עובד, זה היה רק קובי…) ויש לנו לראשונה בהיסטוריה דרבי של האחיות לוס אנג'לס בפליאוף.

שלושה משחקים אחר-כך סטיב נאש היה זה שצחק כשהדיח את הלייקרס, בדרך לדאבל על קבוצות לוס אנג'לס בפליאוף (3-4 גם מול הקליפרס בהופעת הפליאוף הטובה ביותר בהיסטוריה שלהם לטעמי). זה היה הכי קרוב לדרבי פליאוף שאי פעם ראינו מהשתיים.

הלייקרס הוסיפה למאזנה עוד שתי אליפוית (ושתי הופעות בגמר) בסוף העשור והייתה ממשיכה להיות שושלת אם לא מאורעות דצמבר 2011 שסימנו יותר מכל את המהפך שקרה סוף כל סוף בעיר לוס אנג'לס. בתשעה בדצמבר 2011, ימי שביתת הליגה, נשלח כוכבה של ניו אורלינס הורנטס כריס פול ללוס אנג'לס לייקרס תמורת למאר אודום, פאו גאסול ועוד תופינים. הליגה, שהייתה הבעלים של ההורנטס בשל מחלתו של הבעלים הקודם ג'ורג' שיין, הטילה וטו על העסקה וכמה ימים אחר-כך נשלח פול, אז הרכז הטוב בליגה, לצד השני של לוס אנג'לס (שנתנה את כריס קיימן, אריק גורדון, אל פארוק אמינו ובחירת דראפט עתידית בשם אוסטין ריברס) תמורת התענוג.

פול הפך את המורשת של הקליפרס למנצחת ויחד עם הדעיכה של קובי (קודם פציעה ואז סתם כמה שנים אגואיסטיות בניסיון כושל להפוך להיות הקלע הטוב בהיסטוריה), הקליפרס הפכה להיות הקבוצה החמה בעיר. שש עונות שיחק פול בקליפרס והמאזן בין הקבוצות בתקופתו עומד על 4-18 לטובת המפרשיות, כולל רצף של 11 ניצחונות רצוף. מלבד העונה הראשונה של פול שהסתיימה ביתרון 1-2 ללייקרס (כאמור, עונה מקוצרת), הלייקרס לא הצליחה מאז לסיים עונה עם יתרון במאזן הפנימי מול הקליפרס כשברגע זה 'קבוצת העם' עומדת על 7 ניצחונות רצופים בדרבי.  זכור במיוחד מתקופתו של פול, משחק הדרבי הראשון שלו בו צלף הרכז 33 נקודות בדרך לניצחון 94-102 של הקליפרס והציטוט שלו בסוף המשחק ש"אם לא הייתה יריבות בעיר הזאת עד עכשיו, אז הנה היא כאן".

המהפך הספורטיבי בלוס אנג'לס התרחש הרבה בזכות פול ושינוי הנרטיב שלו כמו גם בזכות סטיב באלמר, הבעלים החדש והמולטי עשיר של הקליפרס, שהצליח להפוך את הקבוצה למנצחת (או לכל הפחות תחרותית) אבל מעיבה עליו אי ההצלחה של הקליפרס לזכות בתארים כמו גם החולשה של הלייקרס, שירדה מגדולתה בשנים האלו (אבל כן זכתה בעוד גביע לארי אובריאן…). האם יש חוק אנרגיה משתמרת שבמסגרתו רק קבוצה אחת בעיר יכולה להיות ממש מוצלחת?

עונת הבועה (2019-20) הייתה העונה בה סוף סוף היינו אמורים לראות את שתי הקבוצות בשיאן מתמודדות ראש בראש אחת מול השנייה. כמה דקות לפני שהקורונה השתלטה על עולמינו שיחקו הקליפרס והלייקרס בדרבי מרתק שהסתיים בניצחון של הלייקרס (אחרי שני הפסדים באותה עונה). זה היה נראה כמו הכנה לקראת סדרת פליאוף לפנתיאון. למרות הקורונה ותוצאותיה, הסדרה הזו כמעט הגיעה כשהפעם הלייקרס חיכו בגמר המערב (אחרי שדילגו בקלילות מעל יוסטון) והקליפרס רק היו צריכים לנצח משחק אחד מול דנבר בשלוש הזדמנויות (הובילו 1-3 בסדרה המקבילה). הסוף כמובן ידוע, שוב אחת הקבוצות לא הופיעה לדייט… המהפך לא באמת הושלם, במאני טיים הלייקרס עדיין הם אלו שמתפקדים וזוכים באליפות, הקליפרס היא עדיין רק בגדר הבטחה.

קוואי לנארד מול לברון ג'יימס. הפוטנציאל ליריבות אימתנית עדיין לא התממש.

יריבות, האמנם?

קובי בראיינט המנוח אמר פעם "שיריבות נקבעה בפליאוף, לא בעונה הרגילה". בראיינט, שכמעט עבר בעצמו לקליפרס אחרי המשבר עם הנהלת הלייקרס ב-2005, התכוון בדבריו לדרבי של עירו.

ואכן, האם שתי קבוצות שמעולם לא נפגשו בפליאוף והיחסים ביניהם, לפחות בכל הנוגע לארון התארים, הם חד-צדדיים לחלוטין, הן באמת יריבות? האם הקליפרס, קבוצה קצת מלאכותית, עם מחסור מתמיד בנשמה, זהות וסמלים באמת יכולה להישיר מבט אל הקבוצה המעוטרת בתולדות ה-NBA ולהגיד שהיא יריבה ראויה לה?

על פניו התשובה לשאלות האלו היא "לא" ואפילו אחד מהסוג המהדהד. אבל אם ננסה לענות לשאלה הזו באופן פילוסופי אז אולי גם תשובה אחרת באה בחשבון. יהודה עמיחי כתב פעם ש"גם לתפילת יחיד צריך שניים" (השני הוא אלוהים) ואני אומר כפראפרזה שלפעמים ליריבות גדולה מספיקה רק קבוצה אחת. הלייקרס הם לא ממש צד בסיפור ואולי מבחינתם הקליפרס היא עוד יתוש וואנאבי שמציקה להם באוזן כמו לא מעט קבוצות ברחבי הליגה, בדגש על הצד המערבי שבו. אבל בשביל הקליפרס היריבות הזו עם הלייקרס היא הכל. הקבוצה השנואה מהצד השני של העיר (כן, אני יודע שהן מאותו צד) היא הרול-מודל שלה, הדבר אליו היא רוצים להידמות, החלום, הפנטזיה, התקווה (הנצחית?) שיום אחד אבק הכוכבים יידבק גם בה.

דוק ריברס, שוב הוא, בשבתו על כס מאמן הקליפרס בשנתו הראשונה, החליט שבזמן משחקים של הקליפרס הבאנרים של הלייקרס שתלויים על תקרת העולם יכוסו. הוא האמין שהקליפרס לא צריכים על הראש שלהם את הצל של הלייקרס כל הזמן. וזה אולי המפתח ליריבות הזו לעתיד לבוא, בעוד שנתיים יעברו הקליפרס לאולם משלהם והם והלייקרס שוב לא יחלקו אולם ביתי בו חדרי ההלבשה של המפרשיות קטנים מאלו של האגמים. אולי הצעד הזה יעזור לקליפרס לפתח אחת ולתמיד זהות עצמאית, לא נטולת הקשר. ואז, ורק אז (כנראה…) אולי נוכל לדבר על יריבות אמיתית ששני הצדדים מסתכלים עליה ככזו ולהכניס לכתבה כמו זו, גם איזשהו סיקור של סדרת פליאוף בין שתי הקבוצות…

לפוסט הזה יש 42 תגובות

  2. יהלי אולמר

    10 יול 2022 09:32:52

    תודה יאיר
    כאוהד בני הרצליה, נשמח גם ל2500 איש, אבל רק שלא נהיה כמו הקליפרס. לפחות אנחנו ניצחנו בפלייאוף את הלייקרס של הליגה שלנו…

  3. Jonathan

    10 יול 2022 09:55:32

    תודה יאיר. מצוין.
    מה שמעניין בעיני אצל הקליפרס זה דווקא הבידול.
    הלייקרס היו קבוצה של זוהר הוליוודי וניקולסון ולעומתם הקליפרס היו סוג של קבוצה חסרת זהות, קיבלו את ביל מארי כאוהד מוביל… אחלה קומיקאי אבל לא מקבלים ממנו תחושה שתכף זוכים באיזשהו גביע (אליפות/אוסקר).
    כשרואים עכשיו את הסרטונים של הקליפרס בטיים-אאוטים ואת הלבוש קולטים שהם הלכו על קטע קשוח, משהו בסגנון של היפ הופ מהסוג שיוחס פעם לאל איי. קונטרה טובה ללייקרס וגם לסטרלינג.

  4. אבי טרכטמן

    10 יול 2022 10:11:47

    בתור מישהו שגר בעבר בעיר וסיקר בה וגם יסקר בה בעונה הבאה, (שגב ייצג אותנו בכבוד במפרץ) , התשובה היא שהכתבה נורא מאולצת. אני לא חושב שיש יריבות אמיתית

    1. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

      10 יול 2022 10:41:06

      נדמה לי שיאיר בעצמו מסכים איתך ואף כותב כך בפוסט מספר פעמים.
      .
      "…אולי הצעד הזה יעזור לקליפרס לפתח אחת ולתמיד זהות עצמאית, לא נטולת הקשר. ואז, ורק אז (כנראה…) אולי נוכל לדבר על יריבות אמיתית ששני הצדדים מסתכלים עליה ככזו ולהכניס לכתבה כמו זו, גם איזשהו סיקור של סדרת פליאוף בין שתי הקבוצות…" למשל

      1. הציפור הנדירה

        10 יול 2022 12:37:51

        למרות הפלייאוף מאז שהקליפרס קבוצת צמרת זו בהחלט יריבות ראויה.
        ובפרט כשהקליפרס יותר איכותית ומובילה במאזן המשחקים ביניהן כמונבשנחםמשל כריס פול אז א"א להגיד שאין יריבות ראויה.

  6. yaniv

    10 יול 2022 10:36:54

    כיף לקרוא אותך שוב.התגעגעתי לכתיבה שלך.
    בגדול מסכים עם אבי זאת לא באמת יריבות,זה יותר מזכיר את הדרבי החיפאי בכדורגל מאשר יריבות אמיתית.מה שכן אצלי בתור אוהד יכול להיות באמת בגלל ההצלחה של הקליפרס בשנים האחרונות אז כן אני רוצה שלא יצליחו.מקום ראשון שאנימייחל שייכשל זה בוסטון ואחריהם זה הקליפרס.
    לא מבין למה באלמר לא מעביר אותם לסיאטל או לאס ווגאס

    1. הציפור הנדירה

      10 יול 2022 12:42:34

      בשנים האלו כשהקליפרס יותר טובים ומנצחים יותר, זו בהחלט יריבות ראויה וזו באמת יריבות ואם כבר אפשר ך מר שזו לא באמת יריבות מצד הלייקרס…
      בכל מקרה גם אם הלייקרס היו הטובים בליגה עדיין כשהקליפרס קבוצת צמרת זו יריבות ראויה.
      לא הייתה ירחבות מנשית כשהקליפרס היו חלשים. וכך גם במצב שהקליפרס קבוצת צמרת והלייקרס מהחלשים ביותר.

    1. Yinon Yavor

      10 יול 2022 11:15:48

      תודה. נהדר.
      מבחינתי והיחס שלי לקליפרס (בתור אוהד לייקרס), בפאראפרזה הפוכה על אימרתה של גולדה מאיר – הם דווקא כן נחמדים.
      הייתי שמח שהם יצליחו ואפילו יזכו במשהו אם הסגולים בעונה גרועה ומודחים מוקדם. זה אולי מוכיח את הטענה שלך בסוף לגבי אופיה וקיומה של היריבות, לפחות מהצד הצהוב.
      אגב, תיקון קטן – החוזה של מג'יק היה 25 מיליון ל-25 שנים, לא 5. זה נחשב אז לסכום עצום וכמובן לתקופת זמן מטורפת.
      .
      ותודה על אחלה כתבה וסקירה.

  9. etayef

    10 יול 2022 11:21:47

    יש כאן קצת ישראליזציה של היריבויות, כי בארה"ב מתייחסים לספורט קצת אחרת, במיוחד בנבא ובמיוחד בשנים האחרונות.
    יריבויות מתפתחות כאשר יש משהו מעבר לספורט – "שואו טיים" נגד "מעמד בפועלים" או שחורים נגד לבנים אם רוצים בבוסטון מול הלייקרס, או יריבות בין ערים או משהו אחר.
    רק שהקליפרס היא קבוצה ללא זהות (עם כל הכבוד לבילי קריסטל) ואין ניגוד ללייקרס.
    גם הלייקרס שפעם סימלו את הוליווד והדורסנות העשירה, לא ממש מתאימים, כשג'יני באס קטנה ליד באלמר, ושחקים שעוברים מקבוצה לקבוצה בטח לא מוסיפים לתחרות.
    בקיצור, היום זה כוכב מול כוכב, הקבוצה היא רק פלטפורמה.

  11. עגל

    10 יול 2022 13:40:28

    תודה זעפרני. התגעגענו לכתבות שלך ונשמח לקרוא מדי פעם כשיש לך זמן.
    אני זוכר את הקליפרס במשך כל כך הרבה שנים במה שמנחם קורא לו "בור הצואה" של הליגה. אבל לדעתי העליה שלהם לצמרת התחילה עם בלייק גריפין, הוא זה שפתאום נתן תקווה ושינה את התדמית. ואז כריס פול הגיע ועם דיאנדרה ג'ורדן הם נהיו מפחידי פתאום. וכמובן שבאלמר הוא שינוי אדיר מסטרלינג שהיה בושה לליגה.

      2. עגל

        10 יול 2022 22:57:20

        בהחלט יכול להיות שבלי הגעתו של כריס פול בלייק גריפין היה פשוט עוד שחקן מצוין שהגיע לקליפרס ועזב אותם אחרי שחוזה הרוקי נגמר.

  13. Dor

    10 יול 2022 14:36:11

    מעולה. הדרבי היחיד בתבל שאין בו שום יריבות. הלייקרס והקליפרס מזכירות לי קצת את 'תאומים' של שוורצנגר ודה-ויטו ששם מסבירים לדה-ויטו שהחלוקה ביניהם לא היתה שווה והוא הפסולת שנשארה…אין הסבר אחר איך קבוצה אחת בטופ והשניה בתחתית ככ הרבה שנים

  14. מנחם לס

    10 יול 2022 15:49:20

    איזו הפתעה נעימה יאיר לקרוא את שמך. ואז הקריאה. יש משהו מיוחד בכתיבתך שאין כאן לאף אחד אחר . המשך להפתיע אותנו על כל נושא שיבוא לך!
    תודה

  15. עידו גילרי

    10 יול 2022 15:57:14

    אחלה יאיר, טוב לקרוא אותך שוב.יש לנו נטייה להתקבע על תוצאות העבר אבל כל יריבות יכולה לשנות את הדינמיקה שלה בבת אחת.
    אם היית בא לסלטיקס בשנות השבעים ומדבר איתם על היריבות מול הלייקרס הם היו צוחקים לך בפנים. מי יודע אולי עוד עשרים אוהדים הקליפרס הצעירים ינחרו בבוז כשישאלו אותם על הלייקרס. בסופו של דבר יש כאן גם עניין של למתג את עצמך – מה שהלייקרס עשו נהדר בשנות ה-80 ועכשיו באלמר מנסה לעשות לקליפרס.

  17. וניל טרופי

    10 יול 2022 16:59:10

    יופי של מאמר, יש קבוצות בעולם הספורט שמעולם לא זכו בכלום או שעברו כמעט מאה שנים מהזכיה האחרונה, לקליפרס יש את באלמר ואיתו יש להם סיכוי לשנות. אם הייתי אוהד של הקליפרס בוודאי שהייתי שונא את הלייקרס, אותה העיר תמיד תהיה יריבות אולי השנה עם קוואי יחליט סוף סוף לשחק תהיה להם תקומה, ואם לא אז לפחות תהיה להם אפשרות לנצח את השליקרס כמה פעמים, שזה גם כיף.

  23. אהרון שדה

    10 יול 2022 21:34:15

    יאיר תודה רבה
    אשמח שתכתוב גם על מה שיש …ולא רק על מה שאין
    אבל תמיד טוב לקרוא אותך
    תבוא לבקר יותר

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט