יום הזיכרון / מולי

"יום הזיכרון" לא "יום הזיכרונות", לא "יום הזכורים", לא "יום הזוכרים". יום הזיכרון!

כי ביום הזה הזיכרונות הרבים של כל אחד ואחד מאתנו מתאחדים יחד לכלל זיכרון אחד עצום וגדול.

ביום הזה קשיש שכמוני זוכר קרובי משפחה שאת חלקם זכיתי להכיר רק מסיפורים.

זוכר חיילים בסדיר ששרתתי איתם ושבחפצים שלהם נאלצתי לטפל.

זוכר חברי פלוגתי במילואים שנפצעו לצדי: מי בעין, ומי בלב ואלו גם אלו, כל לילה מחדש, שחזרו את הזוועות בעין אחת סגורה והשנייה דומעת.
זוכר חברים ללימודים ומנהלים בעבודה שמצאו את מותם בשלל הפיגועים שירושלים קוללה בהם בעשורים האחרונים.
זוכר אלילי נעורים שנקטפו דוגמת יהודה תובל ז"ל, שוערה האגדי של הפועל ירושלים שנהרג בלבנון.

אז כן, ביום הזה, קצת לפני הצפירה של שמונה בלילה והרבה אחרי הצפירה של אחת עשרה בצהריים, גם אני חלק מהזיכרון.

הרוח מייללת כעת בירושלים. בעשרות השנים שלי כאן בירושלים, יצא לי להיות בלא מעט טקסי ערב יום הזיכרון, ואיכשהו,  כמעט תמיד,  מלווה את הטקסים הללו  הרוח המייללת, המקוננת, הבוכייה כמעט, שמזכירה לי תמיד את אותה בת קול שיוצאת וזעקתה לעולם משתלבת בצפירה שמעמידה את כולנו ועוזרת לנו כולנו להיות חלק מיום הזיכרון.

כי זה היום שבו הזיכרונות של כולנו יחד משתלבים
לזיכרון.

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 29 תגובות

  2. דן רוזנבלום

    3 מאי 2022 20:54:27

    ההורים שלי נולדו בארץ. אימי בגבעתיים, אבי בנתניה.
    שנייהם היו ציונים מופתיים לאותה התקופה וקשבו להצליח אל מול הלחץ החברתי הנועד בפנייהם.
    אימי, התחילה כרסרי"ת בבאהד 1 בתחילת שירותה. תפקיד שהיא הצליחה בו, עד כאשר חתמה קבע בסוף שירותה.
    אבי, התחיל לעבוד בבנק הפועלים בנתניה בגיל 13 כפקיד וכאשר התגייס, המשיך לשרת את הצבא בשירות הבנקאי שלו.
    –
    במרוצת השנים וחתימת הקבע, אימי העוברה להיות אחראית רכש בבהאד 1 בת"א.
    אבי, גם שירת שם, כרואה חשבון.
    הם לא הכירו אז.
    –
    השנים עוברות ואת אבי העבירו לשגרירות לונדון. שם, המשיך לשרת כרואה חשבון עבור המדינה.
    אימי, לאחר שנים רבות, הועברה לניו-יורק בכדי להיות פקידה. לאחר שנים, הפכה לאחראית רכש בשגרירות ישראל בבנייני האו"ם בניו יורק.
    את אבי, העבירו לניו-יורק…לאחר שסיים את שירותו בלונדון וחתם על עוד חוזה שירות עבור הצבא כרואה חשבון.
    –
    הם נפגשו שם, במשרדי האו"ם של השגרירות\סוכנות היהודית\משרד הבטחון בניו-יורק.
    אימי סיפרה שהיה נועל נעליים הולנדיות מעץ כבדיחה את המשרד…וכל יושביי המשרד ידעו מתי הגיע. ע"פ הצלילים של נקישות הרגליים.
    אימי הייתה לאחר גירושים, ליהודי אמריקאי אחר…אשר לא שש להתחיל משפחה וליצור ילדים.
    אבי היווה מטרה קלה. אשכנזי, קל דעת, חביב וליצן ואימי היא זו אשר "התחילה איתו".
    שם, בניו-יורק, בסוף שנות השבעים…הם התחילו את מערכת היחסים ביניהם.
    –
    עוברים השנים והנה, הזוג התאהב. הם כל כך התאהבו אחד בשני, אשר הגישו בקשה (כעובדי צה"ל) אל הממונים אלייהם בכדי להתחתן.
    משרד הבטחון\הסוכנות\המשלחת הישראלית באו"ם…סירבה לבקשתם.
    "אתם יעילים לנו יותר כרווקים. נישואים ביניכם יורידו את תפוקתכם במערכת ואינכם מורשים להתחתן בזה העת".
    –
    אבי רתח מזעם. "לאחר עשרים שנות שירות? הם יאסרו עליי להתחתן?!"
    אימי סיפרה, שבמפגש פנימי של יושביי המשרד כאשר יצחק רבין היה שר הבטחון…
    כאשר רבים מיושביי המשרד הגישו בקשות לאזרחות אמריקאית. הטיח בהם.
    "אתם נפולת של אספסוף. תתביישו שאתם שואפים להיות אמריקאים ולעזוב את המערך הציוני".
    אימי סיפרה לי על מפגש זה, בגיל מאוחר מאוד…לכאילו שזה היה אותו היום.
    –
    אבי לקח הדברים ללב. החליט כי שנייהם יתחתנו "ויהי מה".
    "אם תתחתנו, אנחנו נזרוק אותכם מכל המדרגות. לא תזכו לפיצויים. לא תזכו להכרה. לכאילו שלא שירתתם יום אחד בצה"ל".
    איימו עלייהם במשרד.
    אבי ענה להם : "אני אעשה מה שבא לי, כי בקרוב…אהיה אמריקאי ואזרח חופשי. אני אתחתן עם אשתי ואתם תראו…כי ילדיי לא ישרתו בצבא".
    –
    בגיל 18, זימנו אותי לוועדה רפואית בבאר-שבע בכדי לקבוע את מעמדי לגיוס.
    שם, הגישו לי פיסת נייר אשר היה כתוב בו "פורפיל 24 – לא מתאים אישיותית לשירות הבטחון".
    לא ידעתי למה. לא ידעתי כיצד, ואיך.
    –
    זאת למרות, כי מגיל 0 , אבי היה חוזר ואומר כל הזמן "אתה לא תשרת בצבא!!" וזה שטף את מוחי כילד, כנער וגם כבוגר.
    בגיל 25. שנים רבות לאחר שחבריי לכיתה השתחררו מצה"ל, (חלקם אינם כי נספו) הושיב אותי אבי לשיחה.
    "אתה יודע למה לא שירתת בצבא?" שאל אותי. "לא…אני דפוק. משהו לא בסדר איתי…" עניתי.
    "לא בני. אני מתנצל. אמך הכריחה אותי לאמר לך את האמת. לאחר שהצבא זרק אותנו בסוף שנות השבעים, אני קבעתי שלא משנה מה יהיה…אם יהיו לי ילדים, הם לא ישרתו בצבא". "אני דאגתי לכך, עם מכתבים והפעלת קשרים שצברתי במשך 25+ שנה כדי שאתה לא תשרת בצבא. אין לך שום בעיה פסיכולוגית. אין שום דבר רע איתך. זה היה רק אני. עם הנקמה שלי אל צה"ל".
    –
    ליבי שליו וכנה. אמנם לא שירתתי בצבא. אך רבים מהחברים שלי, השתנו מאוד בשל שירותם.
    חלקם, פגועיי הלם. חלקם, הפכו לחיות אשר לא דמו אלייהם בטרם השירות.
    חלקם, אדרון אמר ז"ל וטום דקל ז"ל אף לא שרדו את השירות.
    –
    אינני יודע באם אבי בירך, או קילל אותי.
    אולי בגלל זה אני עדיין רווק בן 37.
    אולי בגלל זה, אין לי את ה"STUFF" שצריך להצליח פה בארץ.
    אך למרות הכל, אני עדיין בחיים. לא צורך כדורים פסיכיאטרים, לא מפחד ללכת לחנות ובעיקר…אדם מלבב, חמוד, תם, כנה וטוב לב.
    –
    חברים אחרים שלי? השתנו רבות. לאחר השירות הם הפכו אגרסיביים. "פועליי השם". שפתם השתנתה. שפת גופם וגם הפנימיות שלהם.
    עד היום הזה, אני לא יודע אם אבי קיבל החלטה נכונה או רעה בכך שהסיר ממני את האפשרות לשרת בצבא.
    בשל כך והבושה, הפכתי לגנן. "אני אעבוד את הארץ, בדרך אחרת" החלטתי בגיל 18.
    יזעתי, הרווחתי מינימום (עד היום) ועבדתי את הארץ ביזע, דם ודמעות. רק בכדי שלא ארגיש "משתמט" או "בוגד".
    –
    בגיל 37, עודני עובד. כמו הנער הציוני האחרון. עם כובע ט-מ-ב-ל כדגלו. יזע וכאב מן צאת השמש עד שקיעתה.
    כל יום. כל יום. כל יום. כל יום. כל יום. כל יום. כל יום. כל יום. כל יום. כל יום. כל יום. כל יום. כל יום.
    בגיל 26 בערך, הסתכלתי על הדגל איפשהוא בערבה באיזושהיא עבודה שנתנו לי והדגל…קרץ לי.
    הדגל עצמו, קד לי. הרגשתי לכאילו שהרוח הציונית, היהודית, הלאומית…קיבלה את ההתמסרות שלי כשירות.
    שלא משנה באם שירתתי בצבא, אך אכן…שירתתי את הלאום ואת המושג הציוני\יהודי\לאומני.
    באותו היום, הרגשתי שייך.
    –
    אך חבריי? בגיל זה? היו שבורים. אלו אותם הלוחמים שהקשיבו למפקדים שלהם, ירו, רגמו, הרביצו וכיתרו איזורים, בתים ועיירות…
    היו שבורים. מלאים בחרטה. עוגמת נפש. פחד. עצב. בושה.
    –
    בעוד חודשיים, אעזוב אולי בפעם הסופית את ארץ הקודש. עבור ארץ הולדתי ארה"ב.
    שם, החופש הוא במגדר אחר. ללא קשר לשירות, צביון, דת, גזע או לאום. ב-א-מ-ת.
    אני מרגיש שלם עם מה שנתתי לארץ ישראל. אני מקווה עבורה שרק תמשיך להתקדם ולהצליח כפי שהיא עושה.
    –
    אך עם זאת, משהו מקולקל בחיינו כאן. משהו איום, נורא, מפחיד ואלים. אשר שורר וחוגג מעל כנפיינו. בכל מעשיינו.
    המלחמה. של מדינת יהודים קטנה וזעירה, בלב המזרח התיכון, המוקפת אוייבים וצוררים…אשר ממשיכה קדימה במפעל גאון.
    ליבי? תמיד יהא שייך לשני הלאומים. ישראלי ואמריקאי כאחד.
    אקווה, שכאשר אסקר משחקים בארה"ב עבור הופס…בושתי לא תפגם בי. שלא כמו פעם, אשיב את רגליי לארץ הקודש כדי "להיות אמיתי".
    כי אכן…עם כל הגאווה, הגבורה, הפאר והיופי…משהו עודנו פגום במדינתנו הקטנה.
    אנסה, לאחר "שירותי" כאן כגנן…להמשיך את אותו הקרן…בארץ הולדתי.
    –
    למען יזכור את נשמתם של אדרון עמר ז"ל ושל טום דקל ז"ל.
    בני כיתתי. אשר נרצחו ע"י אוביינו.

      1. דן רוזנבלום

        3 מאי 2022 21:04:57

        ותסלחו לי שוב, שאוסיף כי גם אחי הקטן ואחותי הבוגרת…
        אינם שירתו בצבא. בשל זו "הנקמה" אל המערכת.

        זה חלק מפרק אחד בספרי האחרון. סלחו לי שהרגשתי צורך לשתף כאן.

      2. PhillySpecial

        4 מאי 2022 06:59:41

        אבא שלך עשה לך.טובה ענקית שאני מקווה לעשות לבני בעתיד, צהל ומדינת ישראל לא שווים את המאמץ ובטח לא החיים שלנו

    2. הציפור הנדירה

      3 מאי 2022 21:30:18

      בכל מקרה מי שציוני שמח להילחם בעבור המדינה ואזרחיה ומוכן לשלם את המחיר (כמובן זה תלוי פרופיל כי עם פרופיל כמו שלי א"א להיות קרבי).

      1. דן רוזנבלום

        3 מאי 2022 21:43:38

        אני חושב שללא התערבות של אבי, הייתי מגוייס לחיל המודיעין בשל שליטתי באנגלית.
        אולי שירות רגיל, אולי מוסד…
        אך זה נשלל ממני.
        מחר, אני עובד כרגיל. שותלים עוד 10,000 פרחים בשביל הקיץ ברחביי אילת.
        אז השירות ממשיך.
        :\

      2. asaf

        3 מאי 2022 22:40:55

        ציפור חייב להגיד שאני רואה את עצמי ציוני, עשיתי שירות קרבי ועד לפני כשנתיים גם שירות מילואים פעיל של שבועיים- שלושה מדי שנה ורגשותיי בקשר לכל סיפור השירות הצבאי הקרבי נהיו מעורבים מאוד.

      3. IDO

        4 מאי 2022 00:08:49

        לא חושב. זה סוג של לחץ חברתי ואתה הולך לאיפה שההמון הולך.
        לפחות בחברה החילונית.
        אני כלא ציוני עשיתי שירות מלא כי אבא שלי עשה. המשפחה שלי עשתה, וכל הבית ספר שלי עשה. זה פשוט משהו שכולם עושים בגיל 19.
        אבל לאבד את החיים שלי זה משהו אחר. אני עשיתי שירות מקצועי כבעל מקצוע, לקחתי קורס קדם צבאי בשביל שאני לא אצטרך להלחם באף אחד. זו אכן מציאות מטורפת.

    3. Guy d

      3 מאי 2022 22:40:45

      זה לא קל להיחשף ככה כמו שאתה חשפת את עצמך כאן, כל הכבוד.
      לדעתי יש להתגייס לצבא כדי להילחם או להיות חלק ממערך הלחימה רק מתוך ההכרח ואף פעם לא יהיה בשמחה.
      אני הייתי מאד שמח אם ילדי לא יצטרכו להתגייס לצבא, לכל צבא שהוא. כמילות השיר הישן "I didn"t raise my boy to be a soldier" בלחן עממי.
      אני גם מחזיק בדעה שגיוס חובה אינו נחוץ בימינו בארץ ישראל, אפשר לדעתי להסתדר עם צבא מקצועי קטן בהרבה ומערך מילואים הגנתי.
      אני בוכה על הנופלים במערכות ישראל ומשתתף בסבלם של המשפחות ומקווה שלא נהיה זקוקים לעוד גיבורים

      1. דן רוזנבלום

        4 מאי 2022 08:41:05

        תודה. כל פעם שאני מגיב כאן באופן רציני ובוגר נופל לי קצת הלב ואני שואל עצמי "למה עשית את זה?".
        אך תגובות כמו שלכם מחזקים אותי שגם בהופס, יש מקום לרצינות ועומק.
        בהחלט סוגייה קשה מאוד. באחד, נאמנות, ציונות ויושר…בשני, כאוס, אלימות חסרת שחר ומוות.

    4. ירון, החלום

      3 מאי 2022 22:48:16

      בס"ד
      תודה דן, ממש מרגש, וככה השם סידר אותך בחיים, כל אחד ומקומו המתאים.
      ומקוים שתחזור לכאן לתמיד.

      1. דן רוזנבלום

        4 מאי 2022 08:43:42

        תודה ירון.
        אני מאוד מקווה שאצליח שם. השתקעתי כבר כמה פעמים בארה"ב באיזורים שונים…אך בכל פעם שהתחלתי "לרוץ" עם זה, המשפחה, הלאום והבושה של "יהודי בגולה" החזירו אותי כאן ארצה. אקווה שהפעם אתגבר על זה.
        יש הרבה דברים חיוביים ומיוחדים במדינתנו…אך גם יש דברים שמהטלים בדעת של כל אדם בריא. מציאות פשוט, פסיכוטית.
        ימים יגידו ושוב, תודה.

    5. דוקטור רזי הופמן

      4 מאי 2022 09:37:15

      דן אני מוכן להעיד שאתה באמת אדם מלבב, חמוד, תם, כנה וטוב לב.
      כמובן שמאחל לך רק טוב באיפה שתגיע.
      הסיפור שלך על ההורים-שירות מדינה מזעזע. כיום בדור ה PC אולי זה לא היה מתרחש.
      היום הכח בידי המשטרה-פרקליטות-בג"ץ, ראה מה עשו לגיבור ישראל גל הירש בגלל שניסו להצניח אותו כמפכ"ל המשטרע ואיך הפרקליטות מתייחסת כיום לאיילה חסון שחשפה וממשיכה לחשוף את הנבלה.
      לגמרי מבין אותך כשאתה אומר בעצם שזו ארץ אוכלת יושביה.
      ומי שעדיין לא ראה: https://13tv.co.il/item/documentary/season-01/episodes/ja0vd-903023538/

      1. דן רוזנבלום

        4 מאי 2022 10:07:13

        תודה רבה רזי.
        אין סיכוי שדבר כזה היה קורה היום.
        אחריי 25+ שנות שירות? להעלים את שמם מהספרים?
        לכאילו שלא שירתו בכלל? שקל אחד שחוק. לא פיצויים. לא כלום?
        זו שחיתות ברמה הגבוהה ביותר…ולמה? כי הם רצו להתחתן ולהיות אמריקאים?
        להאמין שזה בא מיצחק רבין הדגול ולא ממאו דזה דונג. ממש מזעזע.
        –
        אצפה בהזדמנות ואקווה לראותך בביקור הבא באילת.
        הכי מצחיק, שמהעצב הכי גדול…אנחנו יוצאים לשמחה הכי גדולה.
        קוטביות שמאפיינת את עמנו טוב. מן תוך דמעות, יוצאים לחגיגה.
        פסיכוטיות כאמור 🙂
        אני יודע שעדיין מוקדם, אך חג עצמאות שמח.

  3. asaf

    3 מאי 2022 21:18:22

    תודה מולי. כל כך נוגע ללב. יום מורכב כל כך. באופן אישי אני קרוי על שם חלל צה"ל (הדוד של אבא שלי) אז זה איזה זכרון שתמיד נמצא אתי שם.
    דן יכול להגיד לך שעשיתי שירות קרבי וכך גם חבריי הקרובים
    ואיכשהו כולנו חזרנו שלמים בגוף ובנפש, מזל כנראה…
    היום כהורה לילדים צעירים (בת 9 ובן 6.5) אני ממש תוהה מה אעשה ואיך אגיב שיגיעו לגיל הגיוס בהתייחס לשאלה מה עדיף…

    1. דן רוזנבלום

      3 מאי 2022 21:41:50

      תודה שציינת את שמי. אני אחריי כמה בירות.
      וכן, כאמור…בנוגע לחבריי כיתתי…לא כולם יצאו "פצועים" מהצבא. חלק כן, נוטלים תרופות עד היום.
      חלקם יצאו "מורעלים" וכבשו את החיים בצורה עוצמתית ואיתנה וחלק אחר יצאו "רגילים" ללא השפעה ניכרת כלשהיא.
      אך אין ספק שהשירות בצה"ל הוא חלק מהותי מלהיות ישראלי. לטוב ולרע.

  5. Dor

    3 מאי 2022 23:21:55

    מולי אתה מיטיב לבטא במילים סיטואציות ורגשות.
    דן צריך הרבה אומץ כדי לכתוב דעות שאינן בקונצנזוס וכתבת מדויק ויפה. אין על גננים ⛏

    1. דן רוזנבלום

      4 מאי 2022 08:46:03

      תודה. בהחלט. אף בארה"ב הוציאו חוקים במדינות רבות אשר אוסרות על ביקורת בפומבי נגד ישראל.
      המדינה הולכת עוד יותר ויותר ימינה כל הזמן. המילה שלום כבר איננה חלק מן הלקסיקון.
      אמנם החברה הופכת מלוכדת יותר, אך גם ארסית, אטומה ואלימה יותר.
      כולי תקווה שישרור כאן שלום. ישראל אכן יכולה להפוך לפנינה האמיתית של נאורות…אך זה יכול לקרות רק לאחר שלום עם אוייבנו.
      תודה רבה.

  6. פאקו

    3 מאי 2022 23:51:25

    תודה מולי, היטבת לכתוב.
    ודן, הביקורת שלך לגיטימית לחלוטין. כמה שאני אוהב את המקום הזה שאני חי בו, קשה להגיד עליו שהוא נורמלי במיוחד. מקווה שדברים יסתדרו לך.

    1. דן רוזנבלום

      4 מאי 2022 08:46:58

      אני בטוח שכן. בארה"ב צריכים עובדים ישרים וטובים כמו בכל מקום בעולם כיום.
      לא חשבתי שידיים פועלות ולב ישר ישרתו אותי כל כך בנאמנות…אך אני עתיד לגלות עד כמה.
      תודה רבה.

  9. onetwo3

    4 מאי 2022 20:59:00

    תודה לך מולי, ותודה לכל המגיבים.
    'חייה ותן לחיות' אמר המשורר.
    הוא בטח לא חי בישראל..
    אוהב את המדינה הזאת, שנתנה לי בית, הגנה, אוכל, אוויר ושתייה, עם כל הקשיים והאתגרים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט