בכל טור נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

If lessons are learned in defeat, our team is getting a great education. – Murray Warmath (former head coach of Minnesota)

אוניברסיטת סטנפורד, בסטנפורד, קליפורניה, מתהדרת בשורה ארוכה של הישגים ספורטיביים, בין אם של סטודנטים בקולג׳, הנבחרות השונות, או של בוגרי האוניברסיטה. לדוגמה, אלכסנדרו מסיאלס, מדליסט הכסף מאולימפיאדת ברזיל ברומח. מסיאלס, בנו של מאמן נבחרת ארה״ב בסיף, גדל בקליפורניה והצטרף לתוכנית הסיף של סטנפורד בשנת 2012, ובשנותיו שם זכה פעמיים בתואר הNCAA. לאחר סיום לימודיו המשיך להתחרות, וכאמור העפיל לסגל האולימפי. הרומח בו זכה בתחרות מוצג לראווה במוזיאון האלופים בקולג׳. ביולי 2020 הודיעה אוניברסיטת סטנפורד כי תוכנית הסיף בסטנפורד, גברים ונשים יחד עם הוקי שדה, חתירה ושייט, סקווש, שחיה צורנית, כדורעף גברים והיאבקות יחדלו מלהתקיים. האוניברסיטה ייחסה את השינוי למצב כלכלי גרוע שרק הלך והחמיר מאז פרוץ הקורונה. בענפים המדוברים השתתפו כ240 סטודנטים והם העסיקו 22 מאמנים ייעודיים. ההודעה לא עברה בשקט. הוקם פרוייקט 36 Sports Strong על ידי בוגרים נבחרים (וכאמור, לאוניברסיטה יש לא מעט כאלה) שפעלו גם במישור ההסברתי, וגם אספו כספים למימון התוכניות שנחתכו, בנוסף אף הוגשו שתי תביעות נגד המוסד, אחת בטענה כי סטודנטים הצטרפו לאוניברסיטה בהבטחה כי יוכלו להשתתף בתוכניות שבוטלו והשניה על אפליה על רקע סעיף 11 שאוסר על קיום ענפי ספורט לגברים ולא לנשים. בעקבות כל זה סטנפורד הודיעו כי הם חוזרים בהם וכל הענפים שנסגרו נפתחו מחדש.

עד כאן הסיפור היפה של סנפורד, ומכאן השאלה העיקרית, למה בעצם צריך סנפורד קולג׳ לתחזק 36 ענפי ספורט? או יותר נכון, למה צריך סנפורד קולג׳ לתחזק 35 ענפי ספורט שאינם פוטבול? לצורך ההשוואה, ההכנסות מקולג׳ פוטבול בכל הNCAA הן בממוצע כ34 מליון לאוניברסיטה. ההכנסות מכדורסל קולג׳ים הן בממוצע 8 מליון דולר לאוניברסיטה ומבייסבול קולג׳ים כ2 מליון דולר בממוצע. וזה הממוצע, ראיתי מספרים של אוניברסיטאות שהפוטבול מכניס פי 50 מהכדורסל ופי 100 מהבייסבול, ואלה עוד הענפים שמכניסים. שאר הענפים עסוקים בעיקר בלהוציא. אז נכון שרוב האוניברסיטאות בארה״ב הן לא מוסד בעל כוונת רווח, אבל מן הסתם הן לא אמורות להיות מוסד בעל כוונת הפסד, וישנה נקודה שבה הכסף שנכנס מהפוטבול לא יכול לכסות את ההפסדים של שאר הענפים. וזה רק ההבט הכלכלי. תוכנית פוטבול טובה לא רק מכניסה כסף למוסד אלא גם הכרחית לקיומו ולעתידו. ערים שבהן יש קולג׳ עם קבוצת פוטבול טובה הופכות להיות ״ערי קולג׳״, כל העיר נעה סביב הקבוצה, וסביב הקולג׳. סטודנטים שמגיעים למקומות האלה מדווחים על אווירה חיובית, ומעודדת, תמיכה של כל העיר בהצלחת האוניברסיטה, ובעצם העיר או העיירה עצמה הופכת לselling point של הסטודנטים בבואם לבחור מקום ללמוד בו. קבוצות פוטבול מצליחות גם משמשות אבן שואבת לסטודנטים שמזהים הצלחה ספורטיבית עם איכות הקולג׳.

כל שנבקש ל״ו יהי

בנוסף, קבוצת פוטבול מצליחה מייצרת alumnis שממשיכים לתרום (כסף ולא רק) ולשמור על קשר דו כיווני עם הalma mater שלהם, והדבר מבטיח לאוניברסיטה תזרים מזומנים חיובי לשנים רבות. במיוחד שחלק מהalumni האלה הם שחקני NFL בהווה ובעבר שגם הפרוטה מצוייה בכיסם, וגם נהנים מסטטוס מאוד גבוה ויכולים להביא תשואות נאות בערבי התרמה ושאר יוזמות להכניס כסף למוסד. ליגות הפוטבול קולג׳ים כמצופה הן, ברמה הגבוהה, מאוד תחרותיות. ועם כל ההבדלים בין הפוטבול בקולג׳ים לזה בNFL, שחקן שמסיים שלוש או ארבע שנים בקולג׳ הוא שחקן מבושל היטב, שעבר עונות שבהן שיחק בתנאים מאוד מאתגרים וברמה יחסית מאוד גבוהה, וכמובן מול קהל של עשרות אלפים ואף מעל לכך (ישנם אצטדיונים בעלי תכולה של יותר מ100,000 איש). וגם לא רק היכולת והנסיון, אלא גם התנאים, שחקני קולג׳ אפילו מגיעים למקצוענים אחרי שהתמודדו על כמה אליפויות או שיחקו בכמה bowls תלוי ברמה של הקולג׳. בהתאם, ליגת הNFL היא הליגה היחידה, נכון ל2021, שבה מועמדים להצטרפות נדרשים לשחק בקולג׳. אמנם לא ״נדרשים״ נדרשים, הליגה רק מתנה תקופה של שלוש שנים לאחר סיום התיכון, כלומר אפשר לבלות שנתיים בדרום אמריקה ושנה בהודו, אבל בפועל, אף מועדון פוטבול לא יסתכל לכיוון של שחקן שלא העביר לפחות שלוש שנים כשחקן פעיל בקולג׳ים, בניגוד לNBA עם הוואן-אנד-דאן שלהם או הבייסבול שבכלל מעדיף אותם ישר מהתיכון וגם ככה שולח את השחקנים למיינור ליגס לכמה שנות התבשלות. לבסוף, בהתחשב בכך שרוב הספורט האמריקני, מה שמכונה הביג 4, משוחק בערים הגדולות, הרי שהפיזור של אוניברסיטאות בכל רחבי ארה״ב הופך את הפוטבול קולג׳ים לAmerica's Game האמיתי שמבחינת הפופולריות שלו עולה על כל ענף אחר. מכאן אפשר להבין שאין ממש סיבה לאף מוסד אקדמי להשקיע ולו סנט אחד בענף ספורט שאינו פוטבול. גג כדורסל.

והאמת? עזבו פוטבול, עצם ההשקעה בספורט, מה שמכונה בארה״ב Athletic programs, לא ממש אמור להיות חלק מהצ׳ארטר של מוסדות אקדמיים אמריקנים. ציינתי מקודם כי רוב האוניברסיטאות בארה״ב אינן מוסדות בעל כוונת רווח. בשביל לקבל את הסטטוס הזה המוסד מצהיר כי מטרתו היא לספק education, כלומר להעביר מידע, להקנות מקצוע, ללמד, וכיוב. לא להכין קוורטרבקים וטייט אנדס לקריירה של שחקני NFL. נכון שדוחפים את זה תחת המונח ״חינוך גופני״ physical education, כשהטענה היא שנפש בריאה בגוף בריא ומלמדים את הסטודנטים גם לדאוג לגופם ושאר יציאות, אבל שוב, מה הקשר בין זה לבין בניית קבוצת פוטבול והעמדתה מול עשרות אלפי אוהדים שרופים? דבר נוסף הוא שההשקעה עצמה בפוטבול היא מטורפת. התחרות על טובי המאמנים ואנשי הסגל גורמת למשכורותיהם של אותם מאמנים להתפוצץ לאזור של שש ושבע ספרות, הרחק הרחק מעבר למה שאנשי אקדמיה מרוויחים, באותם מוסדות. בנוסף, למרות ההכנסות שעומדות על עשרות מליונים, עדיין ההשקעה העצומה בפוטבול לא ממש מחזירה את עצמה. מדו״ח של הNCAA עולה שרק 24 מתוך 130 מוסדות מרוויחים יותר משהם מוציאים על התוכניות האתלטיות שלהם, ורובם מתייחסים להשקעה בספורט בכלל ובפוטבול בפרט כלוס-לידר, בהנחה שהחשיפה האדירה תשתלם להם מהכיוונים האחרים שפורטו לעיל. וכל זה לפני שנכנסנו לנזק התדמיתי שנגרם לאקדמיה מהסקנדלים שמתחוללים, בין בגלל הכספים שרצים מתחת לשולחן, או בגלל התנהלות לא-ספורטיבית (או לא בכלל) של ספורטאים או מאמנים. עד כאן התביעה. מכאן ההגנה.

אם זה טוב ואם זה רע

וודאי תשמחו לשמוע כי התשובה לשאלה ״למה בכלל צריך תוכניות ספורט אקדמאיות״ היא, בניגוד גמור למה שדורות של אמהות ניסו להנחיל לכם, ״כי ככה״. אחד הדברים המייחדים את הספורט האמריקני הוא המערכת המסועפת, כמעט כמו רשת עכביש, שנפרשת החל מגילאי הנוער ועד לשפיץ, ספורטאי ברמה הגבוהה/העולמית. הרעיון הוא שכדי להגיע לרמה הגבוהה של הצלחה בספורט, הספורטאי צריך להיות מלווה מגיל צעיר, חד ספרתי לרוב, עד לאזור התיכון והלאה באופן מקצועי ובתמיכה מלאה. דבר ראשון זה עולה המון כסף. דבר שני, לא בכל עיר או בכל מחוז יש מועדוני ספורט טובים שיכולים לטפח אתלטים צעירים, ולעבור למקום עם תוכנית שחיה טובה או החלקה אומנותית במדינה כמו ארה״ב זה לא כמו לעבור מראשון לציון לרמת השרון כדי שלילד תהיה גישה למרכז הטניס. הבעיה השניה היא שילוב של לימודים ואימונים, גם כדי שהילד לא יצא אהבל, וגם כי, מה לעשות, לא כל נערה שרצה על קורה תהיה סימון בילס, וכשהיכולת והכשרון יגמרו, צריך גם שלא תמצא את עצמה ברמת השכלה של כיתה ג׳. הפתרון הוא לקיים תוכניות אתלטיות מרמת התיכון (או אפילו החטיבה) והלאה, במטרה לשלב קהילה, לימודים, והכשרה ספורטיבית. באופן הזה הספורטאי הצעיר יכול להנות מכל העולמות, הוריו לא צריכים לנדוד לסטייט אחר בשביל הכשרון הצעיר שאולי יהיה משהו יום אחד, והמערכת יכולה להמשיך ולעקוב אחרי הפוטנציאל בדרכו מהיסודי לתיכון, לקולג׳ והלאה. בנוסף ספורטאים מצטיינים יכולים כמובן לזכות במלגות שמאפשרות להם חינוך אקדמי שלא בטוח שהיו זוכים לו לולא היו יודעים לרוץ או לקפוץ. במסגרת האקדמית האמריקנית לפעמים זה ההבדל.

הדוגמה הבולטת ביותר היא כאמור הפוטבול, הילדים מתחילים לשחק בגיל הנוער, מתקבלים לתוכנית הפוטבול בתיכון, משם בהנחה והם מצטיינים ומרשימים הם עוברים לקולג׳, ואם הכל עובד כמו שצריך, הם עשויים להבחר בדראפט ולהתקבל לליגת הNFL. אם לא, הם הרוויחו מסגרת לימודית טובה ויכולים לחיות על הפעם ההיא שזרקו ארבעה טאצ׳דאונס במשחק אחד. מהצד השני של הפירמידה, לכל סקאוט, סוכן, וצוות בNFL יש מבט רוחבי על מצבת הכשרונות שקיימת ומשחקת מגילאים צעירים והם יכולים גם לעקוב וגם להכווין את ההתפתחות. זה לא מושלם, פרוייקט הרידראפט המעולה שהתנהל באתר זה הראה כמה פעמים המערכת מפספסת שמות גדולים ומהמרת על נפילות בבחירות הגבוהות, אבל מצד שני, גם הפספוסים לא באו מהשומקום. מדברים הרבה על הוואן אנד דאן וכוכבים כמו קובי ולברון שבאו ישר מהתיכון, אבל שימו לב: מהתיכון, מהמערכת, רק דלגו על שלב. למעשה אפשר להצביע רק על הבייסבול כספורט שמתקיים אקס-טריטוריאלית למערכת עם הליטל ליג ומפעלים דומים שיכולים לקחת את השחקן עד לגיל 16-18, אבל גם פה יש עדין מקום לבייסבול תיכונים ויש גם כאלה שממשיכים לשחק גם בקולג׳ לפני הדראפט. ואם כל זה נכון לענפים הגדולים, הביג 4, על אחת כמה וכמה לשאר הענפים, אם כי ישנם מספר ענפים, למשל הטניס, שמושכים את האתלטים לסבב החצי מקצועני או מקצועני כבר בשלבים מוקדמים, ובפועל עוקפים את המערכת בשלב התיכונים. כל השאר? עדיין בפנים.

זוכרים את אלכסנדר מסיאלס, ההוא מהסייף מהפסקה הראשונה? אז הבחור נולד וגדל בסן פרנסיסקו. שני הוריו היו סייפים, ואביו כאמור מאמן הנבחרת האמריקנית בסייף. כלומר זה לא שהבחור בא מוואקום והיתה לו תמיכה מהבית, אבל עדיין, זה סייף, ענף די אזוטרי. פה בדר״כ היה בא הסיפור שבו המשפחה נאלצה לעקור את עצמה למקום אחר כדי לטפח את הכשרון, אבל לא. מסיאלס הבן יכל להשאר בבית, ללמוד בתיכון מקומי שם מעבר לאימוני הסיף שקיבל מאביו הצטרף לתוכניות הכדורסל והשחייה של התיכון המקומי, ואז יכל להצטרף לסטנפורד שממוקמת במחוז סנטה קלרה בקליפורניה, באמצע בין סן חוזה לסן פרנסיסקו. קל״ב. כמובן שלא מדובר בליטל חור לואיזיאנה, וסנפורד יושבת חזק באמצע של הרצועה המכונה עמק הסיליקון, צמודה לפאלו אלטו ולא רחוק ממאונטיין וויו, אבל עדיין, קל״ב. זו הסיבה שלקולג׳ים אין את הפריבילגיה לסגור תוכניות אתלטיות רק כי הן לא מכניסות כסף, כבוד, וכי בוגריהם לא יביאו מליון דולר בערב התרמה, כי ככה. המערכת הספורטיבית האמריקנית כולה, זו שהביאה למדינה 2,980 מדליות, מהן 1,180 זהב, בנויה על הרעיון שהספורטאי הצעיר צריך להצטיין, המערכת תדאג לכל השאר. המערכת שיצרה את ליגת הכדורסל הטובה בעולם, ליגת ההוקי הטובה בעולם וליגת הפוטבול חייבת שכולם ישחקו את המשחק, התיכונים, הקולג׳ים, האוניברסיטאות. ובינינו, לא צריך לשאול את האקדמיה אם בא לה לשחק. להיות מוסד אקדמי בא עם ערימה של דברים שמותר ואסור לך לעשות. חוקי המס הפדרלים וחוקי ארה״ב עצמה מכתיבים לכל מוסד מה הוא יכול ולא יכול וחייב ואסור לעשות כדי להנות מהסטטוס של אקדמיה וכל ההטבות הכרוכות בזה, אז אפשר להוסיף תוכניות ספורט אקדמיות לרשימה. ואם ישאלו: ״למה?״ אז בלי שהאמהות שלנו ישמעו, נענה להם ״ככה״.

מספר חזק: גיילורד פרי

זה לא רק השם שהוא שריד של עולם ישן שבו אפשר היה לתת שמות כאלה לילד בלי שיקבל מכות בגן, זה הכל אצלו ישן. המראה, התנועה, הבגדים, הכל נראה לקוח מעולם ישן יותר, אם כי הנדידה שלו בין מועדונים (שיחק ב9 קבוצות שונות) מזכירה כי האיש שיחק בתקופה יותר קרובה לשלנו, ואכן הוא רשם קריירה של 21 שנה בין השנים 1962 ל1983. כמצופה משחקן ששרד בתפקיד התובעני של זורק פותח במשך 21 שנה, הוא גם מתהדר ברקורד מכובד, 314 נצחונות מול 265 הפסדים ב777 משחקים בהם זרק 6.8 אינינגס בממוצע, כולל 303 משחקים שלמים (ואפילו הוביל את הליגה במספר משחקים שפתח וסיים ב1972 ו73). בתקופה בה שיחק הציג ERA של 3.11, 1.92 בעונת הסיי יאנג שלו, 1972 (הוא זכה בתואר נוסף ב1978). למעשה, העובדה שהוא הציג יכולת כה גבוהה במשך כל כך הרבה שנים בתפקיד הזה, דיה כדי למקם אותו בעשיריה הראשונה של הזורקים הגדולים בהיסטוריה, יחד עם שמות כמו רוג׳ר קלמנס, גרג מדוקס ונולאן ראיין. זורקים שבניגוד לסנדי קופקס למשל, לא בערו חזק מכולם וכבו מיד, אלא שנה אחרי שנה הביאו את הבייקון, ולפעמים גם את הלחמניה והחרדל והחסה והעגבניה, ועשו את זה במשך עשרים שנה ויותר. אבל כל זה הוא לא הסיבה שגיילורד פרי נחקק כל כך בזכרון הקולקטיבי של חובבי הבייסבול. לא הנו-היטר שזרק בעונת 1968, או חמשת הביקורים שלו באולסטאר. מה שהפך את גיילורד פרי לשם שכולם זכרו היה עוד משהו ישן נושן: הספיטבול.

מקורו של הספיטבול בימים שבהם שיחקו בייסבול כמו ששיחקו קריקט, עם כדור אחד לאורך כל המשחק. הכדור כמובן היה נחבט ונופל ונשרט ונבעט ושאר רעות חולות שקורות לכדור במשחק בייסבול, אלא שבניגוד לימינו, כל עוד הכדור לא התפרק לגמרי, המשיכו לזרוק אותו. מי שמכיר יודע ששחקני קריקט נוהגים למרוח רוק וזעה על הכדור ולשפשף אותו במכנסיהם מצד אחד כדי לגרום לו לנוע (swing) בגלל התנועה הלא אחידה של האוויר משני צדדיו, החלק והלא חלק. אבל בקריקט, שם זה מסתיים. שחקני הבייסבול, כמו כל דבר באמריקה, לקחו את הרעיון לקיצוניות. הכדור היה נרטב, מגולגל בבוץ, היו דורכים עליו, מורחים עליו ליקריץ ומיץ טבק והופכים אותו למשהו כבד, חסר גמישות ושחור שכונה ״dead ball״. התנועה שלו באוויר היתה מוזרה ולא צפויה, ואם היו מצליחים ליצור איתו מגע, הנפיחות והכבדות היו הורגות את המעבר של המומנטום של המחבט לכדור שהיה בעיקר מתגלגל לאינפילד. כתוצאה מכך, רוב האסטרטגיה של קבוצות סבבה על יצירת מגע, קידום הרצים על הבסיסים על ידי גניבה, הקרבה, ושאר טקטיקות עם סיכון גבוה שזכו לכינוי סמול בול, כשהומראנס היו חוויה נדירה שלרוב קרתה כשחובט הצליח לגלגל את הכדור בינות כל שחקני ההגנה עד שנעלם מחוץ לתחומי המגרש (לא תמיד היו קירות בצדי המגרשים). כל זה נעלם ב1920 אחרי שכדור פגע ברקתו של ריי צ׳פמן, חובט של הקליבלנד אינדיאנס. השילוב של כדור שצבעו כהה ושתנועתו לא צפויה עם צללי הערב שירדו על הפולו גראונד גרמו לכך שצ׳פמן לא ראה את הכדור שהלם בראשו. ההלם ששרר בעקבות המוות גרם לשינוי דרסטי של כל ההתיחסות לכדור. כדורים הוחלפו בתדירות גבוהה יותר ונאסר על זורקים למרוח עליהם כל חומר, לרבות זיעה ורוק. העובדה שבאותם ימים אחד, בייב רות׳, התחיל למשוך קהל בזכות היכולת שלו להעיף את הכדור ליציע שכנעה את כולם שמדובר בשינוי חיובי והספיט בול נעלם לגמרי. לגמרי?

לא בדיוק. חוקית הספיטבול נמחק מהמפה יחד עם תקופת הdead ball, ב1920. בפועל המשיכו מספר זורקים להנות מהספק, מה שנקרא grandfathering, עד לפרישתם. לאחר מכן, סודות הספיטבול המשיכו לעבור מפה לאוזן בעיקר כפולקלור, או למקרה ועומד מולך איזה ווילי מייז והבסיסים מלאים ואתה חייב משהו חד פעמי ומוכן לרמות בשביל זה. כשהפציע גיילורד פרי, ב1962, הספיטבול היה אסור לגמרי. אז מה. פרי לא נתן למושג כמו ״אסור בחוקי הבייסבול״ להפריע לו והיה נוהג לתבל את הכדורים שלו בשכבת רוק אותה היה מורח בהסתר על אצבעו ומשם על הכדור. כדי להתל בשופטים הוא היה מגוון ומחליף את הרוק בזיעה ממצחו או שיערו אותה היה אוסף כשהיה מסדר את הכובע, שלעיתים היה מרוח בשכבה דקה של וזלין (לחלופין היה מורח את הוזלין בשערו או על קולר החולצה). בימי שמש לוהטים, קרם הגנה נגד שמש גם הצטרף לארסנל. הכדורים שזרק, כצפוי, נעו בכיוונים שהפכו אותם ללא צפויים והקשו על החובטים. במקרים אחרים הוא היא ממלא את כף ידו באבקת הרוזין (שרף עצים המיובש לאבקה) ואז כשהיה זורק את הכדור היתה עננת אבק עולה מכפו והחובט לא היה רואה את הכדור עד שהגיע אליו. הכל הכל היה לו בארסנל, אלב החומר הכי קטלני שפרי השתמש בו כדי להתל בחובטים היה… כלום. כלומר, היו כדורים שהוא זרק שהגיעו משומנים היטב עד שהתופס היה צריך להחזיר אותם רגלית, או כה לחים עד שהחובט היה חוטף שפריץ אם היה יוצר מגע עם המחבט. אבל פרי לא רימה כל הזמן, רק חלק מהזמן. שאר הזמן הוא נהג היה להעביר את ידו בשיער, לסדר את קולרו, להיטיב את כובעו, ללקק את אצבעותיו… ולזרוק כדור חוקי למהדרין, ביודעו שהחובט יצפה לתנועה לא שגרתית, לא יציבה או משהו מוזר והכדור הרגיל ימצא את כפפת התופס ותו לא. ובכך היה גיילורד פרי נוקט בתרגיל הישן ביותר בספר, לא חשוב מה תעשה, חשוב מה הצד השני חושב שתעשה.

זה הטור שעשית? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בטור הבא: שלושים ורעב? לא! שלושים ושבע.