בכל טור נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

Three thousand years of beautiful tradition, from Moses to Sandy Koufax… You're goddamn right I'm living in the fucking past! – Walter Sobchak, The Big Lebowski

סנדי קופקס נולד כסנפורד בראון (קופקס היה שם משפחתו של אביו החורג) בשלושים לדצמבר, 1935. בתיכון הוא הצטיין בעיקר בכדורסל, דבר שזיכה אותו במלגת ספורט באוניברסיטת סינסינטי, שם תפקד כגארד ורשם ממוצע של 9.7 נקודות, מה שכנראה היה מסיים את קריירת הספורט המקצועית שלו אלמלא היה עובר לבייסבול. עד מהרה התפשטה הידיעה על הצעיר שמסוגל לזרוק במהירות שלא נתפסת, אלא שבד-בבד התלבשה הידיעה כי מדובר בזורק לא ממושמע, הן מבחינת אופיו והן מבחינת היכולת שלו לשגר את הזריקות שלו למקומות אפקטיביים. כמו הבעיה שמלווה זורקים רבים דווקא בשנים האחרונות קופקס, אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת, היה גם הוא זורק שהעדיף מהירות על פני שליטה. הוא הוחתם בדודג׳רס (אז עדיין בברוקלין) ב1955 ובילה את שתי העונות הראשונות שלו על הספסל כשהוא מוליך אותו מספר של חובטים כשם שהצליח לפסול בסטרייקאאוט. גם בעונות הבאות המשיך קופקס לדשדש בשולי הרוטציה של הדודג׳רס, כשהוא רושם מספרים, איך לומר, עצובים משהו.

את עונת 1961 החל סנדי קופקס עם הנתונים הבאים: 36 נצחונות מול 40 הפסדים, ERA (מספר ריצות שאפשר לאינינג) של 4.10, יחס של 1.69 בין מספר הסטרייקאאוטס לבין הווקס שאפשר, וWHIP (כמות ההיטס והווקס שאפשר לאינינג) של 1.428. ממש לא משהו. הדבר החיובי היחיד בהתנהלות שלו דאז היתה המהירות של הזריקה שלו שהביאה לו מספרים גבוהים של סטרייקאאוטס והוא אף הוביל את הליגה ביחס סטרייקאאוטס ל9 אינינגס ב1960 עם 10.1. הERA+ שלו באותן שנים היה 100, ERA+ הוא חישוב המנרמל את הנתונים על פי היותם מעל או מתחת לממוצע, וכמו בIQ, הממוצע הוא 100. כלומר קופקס עד 1961 מבחינת הנתונים שלו היה Mister average בהתגלמותו. אלה מספרים שהיום היו שולחים את קופקס אחר כבוד לליגה השנייה וככל הנראה משם הביתה. אבל זה לא הסיפור שלנו. הסיפור שלנו הוא על סנדי קופקס של 1961 שהפך לזורק אחר לגמרי, זורק שהיתל בכל חובט, והכדור שלו מצא במדויק את המקום הקשה ביותר לחבטה. זורק שגדולי החובטים דאז כמו ווילי מייז ומיקי מנטל עמדו מולו חסרי אונים בעוד הוא רושם ארבעה נו-היטרס, האחרון מבינהם משחק מושלם (perfect game), לוקח שלושה תארי סיי יאנג המוענקים לזורק הטוב ביותר באותה עונה ואפילו, על עונת 1963, לוקח את תואר הMVP, אירוע סופר נדיר לזורק בעוד הוא מוביל את הדודג׳רס לאליפויות ב1963 ו1965 ונבחר לMVP של סדרות הגמר בשתי הפעמים. הסיפור הוא איך סנדי קופקס, הזורק הממוצע לגמרי, הפך, לכחמש עונות, לזורק הטוב ביותר בכל הזמנים.

מה נשתנה הלילה הזה?

אז כפי שצויין לעיל, קופקס סיים את עונת 1960 שהוא מציג מספרים שמקומם לא יכר אצל זורק, במיוחד לא בקבוצה שבאותם ימים נאבקה כל עונה על האליפות כמו הדודג׳רס. אלא שמשהו השתנה בחורף שבא לפני עונת 1961. קופקס שעבר ניתוח להסרת השקדים הגיע למחנה האימונים בסוף פברואר כשהוא שוקל כמעט 10 קילו פחות ונאלץ לעבוד קשה על מנת לבנות מחדש את מסת השרירים בגופו. בו בזמן הוא החל לעבוד מחדש על טכניקת הזריקה שלו, בנצלו את האימונים האינטנסיביים שעבר. הוא שינה את הפאסט בול שלו ועבד על זריקה שנקראת קאטר, וכן שיפר את מנגנון הcurveball והפך אותו לאימתני במיוחד. הוא שיפר את התנועה שלו כדי למנוע מחובטים לנחש מה הוא זורק, במיוחד עם רצים על הבסיסים. בנסיון שלו להבין מדוע הוא מוליך כל כך הרבה חובטים, קופקס נעזר בסטטיסטיקאי של הדודג׳רס (השנה כזכור היא 1961, לא 2011) שהראה לו כי הנתונים של חובטים מולו צונחים ברגע שהזריקה הראשונה שלו היא סטרייק. מאחר ולזרוק סטרייק ראשון זה דבר מסוכן מאחר וחובט אגרסיבי עלול להעיף את הכדור ליציע, העדיף עד אז קופקס לא להמר ולנסות להתל בחובטים על ידי כדורים מהירים מחוץ לסטרייק זון, איש הנתונים גרם לו לשנות פאזה. אבל כדי לא לחטוף הומראנס מכל חובט שני, הוא היה חייב למצוא דרך להפוך את הסטרייק הראשון שלו לבלתי ניתן לחבטה. לשם כך הוא עבד עם שותפו לחדר, הזורק המחליף נורם שרי שיעץ לו להוריד מהמהירות של הזריקות שלו ולא לנסות לזרוק כל כדור בכל כוחו. התוצאה שגם הפאסטבול שלו שהיה טס בקו ישר, החל לקבל מעט חיים בתנועה. קופקס יצא מהאימונים האלה זורק חדש, מתוחכם יותר, עם ארסנל זריקות שהיה מושתת על היכולת שלו לכוון כדור למקומות שהחובט לא יחשוב עליהם, ולזרוק לשם כדורים שיהתלו בחובט בשל התנועה הלא צפוייה שלהם. הוויתור על המהירות אפשר לו לדייק יותר בזריקה וכאמור להשיג תנועה לא שגרתית גם בכדורים המהירים, ו-וודאי בcurve ball שלו שהפך לנשק יום הדין בידיו.

האופן שבו זורקים ממציאים את עצמם מחדש הוא לא סיפור ייחודי לקופקס. נולאן ראיין היה זורק מחליף במטס עד שעבר לאיינג׳לס ושם, בקבוצה נטולת אספירציות שיפר את המכניקה שלו והפך לאימת החובטים. מייק סקוט היה זורק משני במטס עד שעבר לאסטרוז ושם למד לזרוק את הספליטר שהפך אותו לזורק מוביל בקבוצה. מנגד, זורקים כמו פדרו מרטינז, בשלבים המאוחרים של הקריירה שלהם כשהיד כבר לא מטווחת כמו פעם, הצליחו לנצל את הנסיון שרכשו כדי לחפות על אובדן המהירות. ההבדל פה היה שראיין, סקוט, מרטינז ואחרים נשארו אותם זורקים, לטוב ולרע, ורק שיפרו את היכולת שלהם, שייפו את החלקים הפחות טובים ושמו דגש על החלקים היותר טובים. קופקס הפך מזורק בינוני לגמרי לזורק הטוב בעולם. כבר ב1961 הוא הוסיף לעצמו עוד 90 סטרייקאאוטס לעונה על פני 1960, הוריד את הERA שלו ב0.40 ויחס הסטרייקאאוטס לווקס שלו זינק מ1.97 ל2.80. כל שינוי כזה הוא כמעט בלתי אפשרי בפני עצמו, מעונה אחת למשנה. ביחד? זה כאילו לקוח מספרי הפנטזיה. ב1962 קופקס זרק רק ב28 משחקים בשל פציעה באצבעו, אבל נתן חצי עונה שאחרים לא משיגים בעונה שלמה. הERA שלו צנח מ3.52 ב1961 ל2.54 (!), הwhip שלו ירד מ1.205 ל1.036(!!). ממוצע הסטרייקאאוטס שלו לאינינג עלה מ9.5 ל10.5, והוא גם זרק את הנו-היטר הראשון שלו. וכל זה בחצי עונה. ארבע הבאות יהיו שלמות ומושלמות.

ממשה עד משה לא קם כמשה

בעונות 1963-1966, קופקס פתח ב160 משחקים. הוא סיים 83 מתוכם, 31 מאלה על האפס. הוא רשם 97 נצחונות ורק 27 הפסדים. הוא אפשר 246 earned runs לממוצע של 1.86, השני בהיסטוריה. הERA+ שלו מאותן שנים, אותו נתון שבשנים 1955-1960 הציב את קופקס על 100 פונקט, חסר כל ייחודיות כעוף מכובס, טס בארבע שנים אלה ל172, מקום שני בהיסטוריה. הוא הוביל בשלוש מתוך ארבע השנים את הליגה בסטרייקאאוטס, ויחס הסטרייקאאוט/ווקס שלו עלה ל4.74 (שביעי בהיסטוריה). הwhip שלו בארבע השנים האלה היה 0.909 (כלומר הוא אפשר פחות מהיט/ווק אחד למשחק), הנמוך בהיסטוריה. על פי הנוסחה של baseball-reference, הFIP שלו, נתון המנסה לאמוד את יכולת הזורק בהתעלם מההגנה שמאחוריו, היה 1.97 בארבע שנים אלה, בעוד אין זורק בהיסטוריה שהשיג פחות מ2. הדומיננטיות שלו היתה כל כך גדולה באותן שנים שהוא זכה בסיי יאנג שלוש פעמים וב1963 גם בMVP (כשבאותן שנים הסיי יאנג היה אחד לשתי הליגות). גם אם נכלול בחישוב את 1962, הרי שלא נעשה לקופקס יותר מדי נזק, הWHIP שלו עולה ל0.926, עדיין הנמוך בהיסטוריה, הERA ל1.95 (רביעי בהיסטוריה), הERA+ יורד ל167 (עדיין שני), והיחס סטרייקאאוט/ווקס יורד ל4.57 (עדיין שביעי). בקיצור, איך שלא נסתכל על זה, בהנתן היכולת של קופקס באותן 4 וחצי שנים, מעולם לא היה זורק בהיסטוריה שהיה יותר טוב ממנו. וכנראה גם לא יהיה.

אבל, כאמור, קופקס זרק 12 עונות בקריירה שלו. וברובן, לא מדובר היה ביד שמאל של אלוהים, אלא דווקא במיסטר average. אם מסתכלים על הנתונים שלו מכל הקריירה, הרי שהוא עדיין טוב, אבל פחות. הנתונים הלא אנושיים שלו מ4.5 עונות התהילה מושכים את כל שאר ה7 עונות אחריהם, אבל זה עדיין לא באותה ספירה. וכך, הERA שלו בכל הקריירה היה 2.76, שזה מעולה, אבל ״רק״ מקום 99 בכל הזמנים. הERA+ שלו הוא 131, מקום 47 בכל הזמנים. יחס הסטרייקאאוט /ווקס שלו, 2.93 שם אותו במקום ה78, והWHIP שלו, 1.106, הוא ה30 בטיבו בהיסטוריה. במבט על כל הקריירה שלו, קופקס עדיין נמצא ברשימה של הגדולים בהיסטוריה, ללא ספק, אבל הוא לא ״ה-״. ולא פחות מזה, העובדה שהוא במשך 7 עונות זרק כל כדור כאילו חייו תלויים בכך, גרמה גם לנזק מצטבר על יד שמאל ובעיקר על המרפק שלו. באותם ימים פיצ׳ר היה זורק עד שלא היה יכול לפסול עוד שחקנים, אם בגלל שנגמר לו הסוס, או בגלל שנגמר המשחק, מה שבא קודם. קופקס הגיע לשיאו כשהיד הזורקת שלו גמורה. בעונות האחרונות הוא שיחק לדבריו חצי מסטול בגלל כמות החומרים משככי הכאבים שהוא היה מלעיט את עצמו, ואחת לכמה שבועות היו רופאי הקבוצה מזריקים קורטיזון לידו. הנזק שנגרם ליד הביא לכך שפציעות שספג במהלך המשחקים לא התרפאו והנזק התפתח לכדי דלקת פרקים חמורה במרפק ידו השמאלית. באירוע בו הודיע קופקס על פרישתו, הוא לא יכל להניע את ידו השמאלית וגרר אותה קפואה וחצי מכופפת. בעונה הזו הוא הוביל את הליגה במספר המשחקים שפתח בהם עם 36, במספר המשחקים שסיים עם 27, ובמספר האינינגס שזרק בהם עם 323, 12 פחות משיאו האישי מ1965.

אז איך סופרים? האם מקומו של קופקס בהיסטוריה הוא כזורק טוב מאוד אם מסתכלים על כל התקופה בה זרק, או שמא יש להסתכל על אותן 4.5 שנים בהן היה קופקס טוב יותר מכל זורק שבא לפניו או אחריו? לעיתונאים שבוחרים את השחקנים להיכל התהילה לא היה היסוס, וקופקס נבחר בנסיון הראשון להיכל עם 86% מהקולות בשנת 1972. גם בלי הוויכוח הזה מקומו של קופקס בהיסטוריה מובטח, אבל בכל זאת, האם יש להסתכל על כל התקופה או לעצום עין בלתי מכוונת ולהישיר מבט רק לאותם שנים בהם היה סנדי קופקס תופעה שלא היתה כמוה אי פעם? מבחינתי התשובה די ברורה. קופקס של 1962-1966 היה חוויה דתית, גם למישהו כמוני שלא זכה לראות אותו משחק, עדיין הסרטונים, הנתונים, האופן שבו הוא דרס כל חובט שעמד בדרכו, גדולים מדי. אי אפשר להעמיד את קופקס של התקופה הזו למבחן כמו עוד זורק. אי אפשר לסכום את כל השנים שלו כאילו הן רלוונטיות. הן לא. קופקס של 1962-1966 היה כל כך גדול, וכל כך מיוחד שכל מה שקרה עד אותו רגע כאילו קרה לשחקן אחר. והקשר היחיד בין דוקטור קופקס למיסטר סנדי הוא המרפק המרוסק שסנדי קופקס נאלץ להתמודד איתו, ושסיים את הקריירה שלו בשיאה הבלתי יאמן, אך המוקדם מדי.

מספר חזק: מג׳יק ג׳ונסון

יש שחקנים שלקחו את הענף שלהם צעד אחד קדימה מקצועית. יש כאלה ששינו את האופי שבו הוא שוחק, או שקבוצות פיתחו הגנות להתמודד איתם, או שינו את ההתקפה כדי לעבור אותם, או שהמערכת קבעה או שינתה חוקים בגללם. יש כאלה שפשוט היו הטובים ביותר בזמנם או בכלל וכל השאר נשפטים למולם. אבל כמה שחקנים אתם מכירים שהצילו ענף שלם? כמה שחקנים אתם מכירים שבלעדיהם ענף שלם, ליגת הכדורסל המקצועית האמריקנית, הNBA, היה קורס לתוך עצמו ונעלם, או נמכר, או פשוט נסגר? נשמע מופרך, בטח אם מסתכלים על הענף היום, סכומי הכסף שרצים בו, המשכורות, השידורים, אבל בסוף שנות השבעים, העניין בכדורסל המקצועי בארה״ב היה בשפל. הנסיון ליצור ליגה מקבילה, הABA כשל, והNBA עצמו איבד שווקים ורייטינג בקצב מסחרר. אם ניקח את עשרת משחקי הכדורסל שרשמו את נתוני הרייטינג הגבוהים ביותר בשנות השבעים, המשחק היחיד מהNBA ברשימה הזו הוא משחק 7 בין הסלטיקס לבאקס מ1974, וגם הוא במקום התשיעי ברשימה. בשנות השבעים אמרת כדורסל אמריקני, אמרת קולג׳ים, לא NBA, וייתכן מאוד שבעולם מקביל, הNBA קורס כלכלית תוך שנה שנתיים וב1982 נסגר כמו ליגות אחרות בעולם הכדורסל שלא הצליחו להפוך למבוססות כלכלית.

כמובן שאי אפשר להציל ענף שלם לבד, וגם בטור הבא (ובזה שאחריו) נעסוק במה בדיוק קרה שם, אבל אי אפשר שלא להתחיל עם המג׳יק. אז ארווין "מג׳יק" ג׳ונסון ג׳וניור, נולד ב1959 במישיגן, שיחק בתיכון אברט, מישיגן סטייט קולג׳ ובלוס אנג׳לס לייקרס, נבחר לאול אמריקן ב1979, זכה באליפות הNCAA עם המישיגן ספרטנס כשהוא נבחר לmost outstanding player של הפיינל פור. עם הלייקרס נבחר לMVP ב1987, 89 ו90, לקח חמש אליפויות עם הלייקרס ב1980, 82, 95, 87 ו88 ונבחר לMVP של סדרת הגמר בשלוש פעמים. הוא נבחר 12 פעם לאול סטאר, 11 פעמים ברצף, היה מלך האסיסטים 4 פעמים (10,141 אסיסטים בקריירה, מקום 6 בכל הזמנים) מלך החטיפות פעמיים, והשיג 138 טריפל דאבלים בקריירה, מקום 3 בכל הזמנים. בנוסף הוא היה בדרים טים המקורית (והאמיתית) שזכתה במדליית זהב בברצלונה 1992, והוא כמובן בהול אוף פיים וברשימת 50 הגדולים בהיסטוריה. וזה בקטנה, כי בגדולה עצם זה שיש NBA היום זה די בזכותו. נוטים לציין את הדו קרב בינו לבין בירד, ובין הלייקרס לסלטיקס בכלל, כמה שבעצם נתן לNBA את הבוסט, אבל זה לא רק זה. הליגה היתה צריכה מישהו שיהיה בדיוק ההיפך מהתדמית של הNBA אז, שזה משחק של שחורים מהגטאות שעולים לשחק תחת השפעת קוקאין (ולא מדובר רק בתדמית, ע״פ בדיקה של הוושינגטון פוסט ב1980, היו במינימום 40% משחקני הNBA שהשתמשו בקוקאין). היה צריך מישהו שהליגה תוכל לשווק עם תדמית נקייה, חיובית, וספורטיבית. ומג׳יק היה האיש הזה.

היום כמובן יודעים שמאחורי הקלעים הכל היה אחרת, והתדמית הנקייה של מג׳יק היתה בעיקר תדמית, אבל זה לא שינה. לליגה היה את הסטאר השחור שלה שאפשר היה לשים את החיוך הצחור שלו על דגני בוקר, חולצות, פוסטרים, תיקים וכריות, ולשלוח לגוד מורנינג אמריקה ולטונייט שואו, בלי לחשוש שמא יצוץ איזה תיק פלילי או התבטאות לא לעניין. העובדה שמדובר בשחקן מדהים שלמרות גובהו תפקד בפוינט גארד באופן דומיננטי והרבה לחלק מסירות שמצאו את דרכן לסל (ולהיילייט ריל) וששיחק בקבוצה שאת סגנון המשחק שלה כינו ״שואוטיים״, רק סייעה ליצור את האימג׳. וכמובן הווינריות, האליפויות שקטף, התצוגות ההירואיות בפלייאוף, הכל הכל שירת נרטיב יפה של שחקן אינטליגנטי שמשחק גם חכם וגם אתלטי. מג׳יק ואנשי השיווק של הליגה היטיבו להסתיר את עברו של ג׳ונסון בתיכון אוורט אליו היה צריך לסוע באוטובוסים מהשכונה השחורה במסגרת האינטגרציה, את הגזענות שנחשף לה שם, איך האוטובוס שלו מדי פעם נסקל באבנים, והדרישה של משפחות לבנות להפסיק את האינטגרציה או שיעבירו את ילדיהם לבית ספר אחר (והיו כאלה שגם קיימו), איך הוא כשחקן שחור לא ראה כדור מעמיתיו הלבנים למשחק עד שדרש וקיבל את המקום שלו והפך למנהיג המיעוט השחור בתיכון. לNBA היה רק אכפת מהחיוך, החיוביות, וההצגה של כל דבר באופן חיובי (הוא עד היום מציג את היחס אליו בתיכון כחוויה חיובית ומעצבת ש״אפשרה לו ללמוד איך להתנהל עם לבנים״). בניגוד לחברו לקבוצה קארים עבדול ג׳באר שעצם שמו היה כאצבע שתקועה לצופים הלבנים בעין, אצל מג׳יק הכל הכל טויח ונקבר בשם השיווק, השואו והפאן, ויחד עם ההצגות והנצחונות, הפך מג׳יק למאסט סי TV והרייטינג בהתאם, וכך ניצל הNBA.

הקסם של מג׳יק לא קוסם לכם? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: ומה עם השני, נו, איך קוראים לו, מה איתו?