בכל טור נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

…בשלושים וחמישה במאי צריכים להיות מוכנים לדברים המוזרים ביותר. חוץ מזה, היה יום חמישי – 35 במאי, אריך קסטנר

(הערה: בכל הסרטים בחרתי את השם שתחתיו הופצו בישראל, אם הופצו. במקרה והשם ממש מופרך, הוספתי את המקור האנגלי)

לכל אחד יש את הרגע שלו בו הוא ישב בבית הקולנוע (מצ״ב קישור לוויקיפדיה למי שתוהה מה זה אומר) או בבית, מול הטלוויזיה, או מסך המחשב, או איך שלא רואים סרטים היום, ועלילת הסרט שבו צפה הגיעה לשיאה הדרמטי, לרוב מלווה במה שמכונה ״טוויסט״. שמא הגיבורה הבינה כי הגיבור הוא אהובה האמיתי, או שמא כנופיית השודדים העליזים הצליחה בניגוד לכל הצפיות לשים את ידה על אוצר המליונים מתחת אפם של השוטרים והמצלמות ואמצעי האבטחה, או שמא חבורת נערי הקולג׳ הצליחה לנפוח בפרצופו של הדיקן בזמן שישן, כל סרט והרגע שלו, כל צופה והרגע שלו. למי שחובב סרטי ספורט, ובעיקר סרטי ספורט ביוגרפיים, אי אפשר להצביע ממש על רגע כזה. איזה ״רגע״ יכול להיות למי שצופה בסרטו הנהדר של בילי קריסטל 61* על הנסיון של רוג׳ר מאריס לשבור את שיא ההומראנס של בייב רות׳? הרי השיא החדש מופיע בכותרת. וגם אם לא, הרי הסיפור שעליו נסוב הסרט הוא לא משהו שתוצאותיו לא ידועות, אלא להפך, ידועות, ומתועדות ועל כן כמה כבר יכול להיות הטוויסט מפתיע, או מדהים או מה שזה לא יהיה? ובכל זאת, אנשים אכן צפו בסרטים האלה, ואפילו חזרו וצפו בהם ויש רבים שהסרט האהוב עליהם הוא סרט ספורט (ויש כאלה שזה הדבר היחיד שהם מסוגלים לצפות בו). אז איך?

דבר ראשון, גבולות גזרה. למי שיחפש ״סרטי הספורט המצליחים בהיסטוריה״ צפוייה חוויה הזוייה מאוד. הידעתם שסדרת סרטי ״משחקי הרעב״ היא סרט ספורט? כלומר, אולי ספורט, אבל סרט? וברצינות. המקטלג לקח את המושג ״סרט ספורט״ למשמעות הרחבה שלו, וכלל בפנים גם את ״פורסט גאמפ״ (טניס שולחן), ״קזינו רויאל״ (הימורים), ״קראטה קיד״ ו״הדרקון״ של ברוס לי (אמנויות לחימה), ו״מכוניות״, ״מכוניות 2״, ו״מכוניות 3״ (שאיבת כסף של הורים לילדים בגילאי יסודי ומטה). למעשה סרט ה״ספורט״ הראשון ברשימה הזו שאפשר להתייחס אליו ברצינות הוא ״הזדמנות שניה״ (The Blind Side) ואחריו ״רוקי 4״, ואז שוב כלום עד רוקי 3. אם ההנחה ש״סרט ספורט״ זה כל סרט שמופיע בו משהו תחרותי, אז כן, ״נער החידות ממומבאי״ (שעשועון טלוויזיה) הוא אכן סרט ספורט, ואם הטענה היא שסרט ספורט הוא ״סרט״ שעוסק ב״ספורט״ אז כן, ספייס ג׳אם (סרט העוסק בהשפעות השליליות של סטירואידים על מפלצות שמנסות לשחק כדורסל) הוא אכן סרט ספורט. אבל לצורך הדיון שלנו, ״סרט ספורט״ חייב לעסוק בספורט אמיתי, לא באטל רויאל, מרוצי מכוניות פיקטיבים או תחרויות ריקוד, אלא כדורגל, כדורסל, בייסבול, אגרוף, וחייב לעסוק בו כאלמנט המרכזי של הסרט, האלמנט המניע, עלילתית, או בכלל. אז כן רוקי והמשכיו, וממש, אבל ממש לא ״שחקן מספר אחת״ (כי אם זה סרט ספורט, אז גם המטריקס הוא סרט על ענף הספורט ״איך להסתיר סיפור דליל עם פילוסופיה בגרוש מאחורי הרים של אפקטים״). כמו כן הספורט חייב להיות ענף אמיתי. עם כל חיבתי לרולרבול (המקורי, החידוש קצת משעמם), כל עוד העולם לא נשלט על ידי תאגידים מסחריים שיצרו ספורט אלים וברוטלי במטרה לטמטם את הציבור, זה לא סרט ספורט (אם כי תוך כמה שנים כנראה שיהיה). ולבסוף, ״סרט ספורט״ לצורך הטור הזה חייב להיות סרט עלילתי, עם שחקנים וכל הבלגן. אחרת, אנחנו ניקבר מתחת להרים של סרטים סטייל ״בני יהודה, כל השערים, 1995-1998״. אז עם כל ההערכה שלי לסרט כמו ״זידאן״ שפשוט מצלם משחק כדורגל שלם תוך שהוא מתמקד על שחקן אחד, אני נאלץ להוציא לו אדום.

הסרט הדיברות

מאחר וקולנוע, כמו כל אומנות נרטיבית, בנוי על התפתחות עלילתית, וכמו כל מדיה פופולרית, בנוי על הצורך לרתק ולמשוך את הצופה, לסרט ספורט יש בעיה עיקרית, והיא המרחק בין החוויה הקולנועית לחוויה הספורטיבית. איך לקחת משחק, עונה, חיים של צפייה בקבוצה, שחקנים, נצחונות, הפסד ואכזבות, ולדחוס אותם לתוך שעתיים פלוס מינוס? ואיך לעשות את זה בצורה שתרתק גם את אוהד הספורט השרוף, אבל גם את מי שלא בדיוק מתעניין בכל הניואנסים של הענף? סה״כ לכל סרט יש סיפור, והסיפור הוא הסיבה שבשבילה התכנסנו באולם (או איפה שרואים היום וכו׳). מצד שני, הסיפור לרוב לא נכנס באורך של סרט. קבוצה שדוהרת לאליפות עושה את זה במשך עונה שלמה. קרב אליפות באגרוף לוקח גג 40 דקות, ולא את זה ולא את זה באים הצופים לראות. בסופו של דבר מה שאנחנו רואים באירוע ספורטיבי, המהלכים, האירועים עצמם הם לא הסיפור אלא מה שהביא לאירוע, הנפשות הפועלות בו, מה שעל השולחן, ומה בכל זה חשוב. זה הסיפור, ובשביל לספר אותו צריך עלילה, צריך דיאלוגים, צריך שחקנים וזוויות מצלמה וקאטים ושוטים והרבה דברים לא ממש ספורטיבים. הבעייה בכל סרט ספורט היא איך לגשר בין מצד אחד ה״עלילה״ ומצד שני ה״ספורט״. לצורך הזה יש למצוא פשרה וכמו שאמר מי שאמר, פשרה מוצלחת היא כזו שמשאירה את כולם לא מרוצים. אבל יש כאלה שמצליחים לעקוף את הבלתי עקיף, כשיש בגדול שלוש גישות לפתרון הבעיה.

הגישה הראשונה, נכנה אותה "גישת רוקי": פשוט להמציא סיפור. פיקשן לגמרי, נטול קשר למציאות. אפשר כמובן לזרוק פה ושם איזה שם אמיתי, אבל לא חייבים. ברוקי, למשל, הכל מומצא, אז יוצרי הסרט יכולים לשלוט בכל אלמנט בסיפור. יתרונות? הצופה לא יודע מה יקרה, הדמויות לא נושאות מטען (וככה יוצרי הסרט יכולים להציג את הגיבור הטרגי והסימפתי בלי להתעמת עם העובדה שאחרי 10 שנים הוא החל להשתמש בסטירואידים ולקלל מיעוטים או משהו כזה), וכמובן שאפשר לנווט את העלילה לאן שרוצים. במובנים רבים זו הגישה שנוטה הכי לצד ה"עלילה" של הרצף, ולרוב ה"ספורט" מוצג בה באופן משני, כמשלח יד, כמו שסרט על נגרים יראה אותם פה ושם בנגריה, אבל לא יתמקד בטכניקת הניסור שלהם. ובעיקר הספורט מופיע בהם כמניע של הדמויות. סרטים כאלה לרוב יכולים להתמקד בילדותו/בחרותו העשוקה של גיבור הסרט, לסחוט קצת דמעות על זכר האם שהלכה לעולמה, כיד הדמיון הטובה על יוצריו. כל זה כדי למקסם את ההישג ואת תחושת המבירה עמיקתה לפרסומות על בירה. חסרונות? בעיקר שהחלק של הספורט נפגע פה, בשל ההצגה שלו באופן משני לסיפור. באופן מעניין, לקהל צופי הספורט לרוב אין בעיה עם ההצגה של הספורט עצמו. למשל בסדרת רוקי שבה כל סרט מסתיים בקרב אגרוף. בניגוד לקרב אגרוף אמיתי, בסרטים שני היריבים הולמים זה בזה בצורה שהיתה אמורה לשלוח את שניהם לישון בסיבוב השני. תתפלאו לשמוע שחובבי אגרוף דווקא אוהבים את הסרטים, ולפעמים שקרב אמיתי מתדרדר להעפת מכות לכל עבר הפרשן מכנה אותו ״הקרב הפך לסצנה מרוקי״. דוגמאות מובילות: כל סדרת רוקי/קריד, מליון דולר בייבי, הטוב ביותר (The Natural), ליגה לאומית, יום ראשון הגדול.

שמיני הסרט

האופציה השניה היא גישת האו״ם. לא לכאן ולא לכאן. רוצים גם עלילה שלא תהיה מוגבלת במציאות, אבל גם את החוויה של אירוע ספורטיבי אמיתי (ובינינו, הרי הסיפורים שבאמת קרו אוכלים כל תסריט הוליוודי בלי מלח)? אז למה לא לשלוח צ׳קים לשתי החתונות, לקבל מכות מהמקל בשתי קצותיו או להשאיר את העוגה שלמה ולחטוף הרעלת סוכר? הסרט ״קדחת המגרש״ למשל, סובב סביב סיפור אמיתי, בגירסה המקורית היתה זו האליפות ההיסטורית של ארסנל, ובגרסה המחודשת, שבירת קללת הבמבינו של הרד סוקס. אבל זה רק המסביב, העלילה עצמה מתארת רומן חביב בין מישהי שמתחרה על ליבו של בחור שבעצם באמת אוהב רק את הקבוצה שלו. או שאפשר לקחת סיפור אמיתי, ולעשות אותו הוליווד, למשל ליגה משלהן. כלומר, היתה ליגת נשים בתקופת מלחמת העולם השניה, אבל לא היו בה טום הנקס וג׳ינה דייויס, כלומר הדמויות שלהן. ובכלל אם יכולת הבייסבול של מדונה היו כיכולת המשחק שלה, פלא שהמפעל הזה שרד שני משחקים. אפשר גם לקחת דמויות פיקטיביות ולשתול אותן בעולם אמיתי, של מיינור ליג בייסבול (מעריצה צמודה) או של אירוע הטניס היוקרתי בעולם (ווימבלדון). הדוגמה האהובה עלי, גם כסרט, היא For Love of the Game. הסיפור פיקטיבי, הדמויות מומצאות, אבל הכל מתרחש לפני, במהלך ואחרי משחק בייסבול בין שתי קבוצות אמיתיות, כשהגיבור (קווין קוסטנר, כמובן) זורק בו פרפקט גיים. הסיפור מועבר באמצעות פלאשבקים שהגיבור חווה בזמן שהוא יושב בדאג אאוט, והדרמה היא הדרמה האמיתית של האדם הבודד בעולם, זורק הבייסבול על המאונד, ברגע אחד שבו הוא הופך להיות גדול יותר מהמשחק. יתרונות? נהנים משני העולמות, לא כבולים לנרטיב ההיסטורי, אפשר לשחק עם הדמויות ומי היה איפה. חסרונות? כפי שאמרתי, גם גדול תסריטאי הוליווד לא הצליח לכתוב סיפורים טובים יותר מאלה שהתרחשו ומתרחשים על מגרשי הספורט עצמם. דוגמאות: קדחת המגרש (האנגלי והאמריקני), ווימבלדון, For Love of the Game, ליגה משלהן, Cobb, ימים של תהילה (Hoosiers), יש לו את זה (He Got Game), מעריצה צמודה (Bull Durham), גמר גביע, בית״ר פרובנס, מרכבות האש.

ולבסוף גישת הall in. לא פיקטיבי ולא נעלי פקקים, דוקודרמה. סיפור אמיתי שהיה באמת, דמויות מהמציאות, לא ליד המציאות. סרט כזה לא יספר את סיפורם של זוג שגדלו כשהאחד אוהד של הסלטיקס והשניה של הלייקרס, אלא השחקנים ילבשו את דמויותיהם של בירד ומג׳יק (השחקן שישחק את קארים ילך על קביים, ויצולם מהחזה ומעלה, כי לך תמצא מישהו בהוליווד 2.18 מטר). במקום זוכה פיקטיבי בווימבלדון, זוכה אמיתי בווימבלדון. במקום סרט על זורק שמשיג פרפקט גיים בשלהי הקריירה, סרט על דוק אליס מהאוקלנד את׳לטיקס שזרק נו היטר תחת השפעת LSD. הסיפורים פשוט כותבים את עצמם, כי הם כבר כתובים, רק לאסוף, ללהק, ולהגיש! אז לא הכל פשוט. דבר ראשון שצריך לזכור הוא שהם אולי עשו דברים מדהימים, או שקרו להם דברים מדהימים, אבל לא כל השחקנים גם היו אנשים מדהימים. וזו הבעיה הראשונה, אמרנו ווימבלדון? תחשבו מישהו שבא לעשות סרט על פדרר וקולט שהאיש צנון שאין דברים כאלה. מישהו שבא לעשות סרט על ג׳ון טרי ומגלה שהוא גזען שדפק את אשתו של חבר לקבוצה ואז גם דאג לזרוק אותו משם. מישהו שבא לעשות סרט על הסיפור של הגיבור מאשפתות ליונל מסי ומגלה שהוא צריך להסביר מה ילד הפלא ואבא שלו עשו עם כל המליונים, או מישהו שבא לעשות סרט על הזוכה בשבעה מרוצי טור דה פראנס ומגלה שהוא צריך לעשות סרט על לאנס ארמסטרונג. וזה גם מוביל אותנו לבעיה נוספת. הרבה מהסיבות שהולכים על הגישה הראשונה או השניה הוא כי כדי להסביר מה היה כל כך דרמטי בנצחון בדקה האחרונה בתחרות זו או אחרת, צריך עשרים דקות של להסביר מה בדיוק היה מבנה התחרות ושיטת הניקוד שאפשרה לקבוצה להגיע למשחק האחרון בהפרש של נקודה, ולמי יש כוח לצפות בזה? לאוהד הספורט יש חודשים ושנים ללמוד את רזי השיטה, החוקים, הליגות ושאר ירקות כדי להנות מהרגעים הגדולים. לצופה הקולנוע? רק תנסו להסביר לו איך עובדת שיטת הניקוד בטניס וחצי אולם כבר בקופה דורש את הכסף. ונגיד ועברנו את כל זה, הגענו לבעיה הגדולה מכולם, שנכנה אותה בעיית הטיטאניק (אזהרת ספויילר, הספינה טובעת בסוף). כמה דרמה כבר אפשר להכניס בסיפור שתחילתו, אמצעו וסופו ידועים מראש? דוגמאות: 61*, 42, גאוות היאנקים, הזדמנות שנייה (The Blind Side), השור הזועם, Friday Night Lights, לזכור את הטיטאנים, עלי, The Fighter, The Damned United

התשובה? תתפלאו. כמי שצפה שוב ושוב במשחק 6 ההיסטרי מהוורלד סירייז של 1986 וממשיך להתרגש כל פעם מחדש, לחובבי הספורט לא אכפת שהם יודעים איך זה יסתיים, אלא הם פשוט מתים להיות שם, עוד פעם, או בפעם הראשונה. לחובב הספורט שמורה חוויה של צופה, מהצד. הוא לא היה על המגרש שמראדונה ניצח את אנגליה, הוא לא היה על הקרח בלייק פלאסיד כשהנס על הקרח התרחש. הוא לא היה בזירה שעלי הכניע את פרייז׳ר. מילא להיות במגרש,רוב רובנו אפילו לא היה ביציעים כשכל הדברים האלה קרו (אני הייתי בן 10 ב1986 ולא הייתי סגור מאיזה צד מחזיקים את המחבט). סרטי הספורט, דווקא הדוקודרמות, לוקחים אותנו לbest seat in the house, ונותנים לנו להסתכל בלבן של העיניים של רוג׳ר מאריס וג׳קי רובינסון ולו גריג וג׳ייק לה מוטה ומוחמד עלי כשההיסטוריה התרחשה מסביבם ובזכותם. כמה הייתם נותנים עבור חצי שעה עם ג׳קי רובינסון מודל 1947, לדבר איתו ולשמוע מה הוא באמת חושב? להיות ליד מיקי וורד שהוא מגרד את אחיו ממאורת הסמים כמה שעות לפני קרב אגרוף? לעמוד ליד לו גריג כשהוא נותן את הנאום שלו מול יאנקי סטדיום המום? הסרטים האלה נותנים לנו את החוויה הזו. לא תמיד זה עובד. לפעמים הסרט עדיין עושה פשרות בשביל להעביר את הסיפור למי שלא עוקב אחרי הענף עשרים שנה. לא תמיד מדייקים בפרטים, והרבה פעמים מדלגים פה ושם, או מציגים אירועים שהתרחשו בהפרש רב של זמן כסמוכים מסיבות דרמטיות. זה בסדר, כל סרט, אולי כל יצירה אומנותית דורשת מהצופה לוותר על הידיעה שהוא יושב בקולנוע וצופה בשחקנים על פני מסך, וכולנו עושים את זה, כל עוד התמורה שווה את זה. וכמובן שלא כל השחקנים גדולים. על כל גרי קופר וצ׳דוויק בוזמן ז״ל וכריסטיאן בייל יבדל״א תמיד יבוא איזה וויל סמית׳ ויתעקש לשחק בליגה של הגדולים. ניתן לו. גם הוא רוצה פעם אחת להרגיש מה זה להיות באמת הגדול מכולם.

מספר חזק: ריקי הנדרסון

בשנת 1991, באינינג הרביעי של משחק בין האוקלנד את׳לטיקס לניו יורק יאנקיז, בעודו עומד על הבסיס השני, פצח ריקי הנדרסון בשעטה אל עבר הבסיס השלישי. לאחר ששופט הבסיס הכריז עליו כsafe, הנדרסון עקר את הבסיס ממקומו והניפו לעבר הקהל. היה זה הבסיס הגנוב ה939 שהשיג הנדרסון בקריירה, ובכך שבר את שיאו בן 12 השנים של לו ברוק. לאחר שהאינינג הסתיים, קיבל הנדרסון את המיקרופון ופנה לקהל: ״ Lou Brock was the symbol of great base stealing. But today, I'm the greatest of all time״. כמובן שכולם מיד הוציאו את הציטוט מהקשרו, והאשימו את הנדרסון בשגעון גדלות, אגואיזם ושחצנות. הנדרסון הגן על המשפט, וייחס אותו לאהבתו למוחמד עלי (שכינה את עצמו The Greatest). לימים התברר כי לו ברוק עצמו היה בסוד העניינים, וסמך את ידיו על כל מילה שאמר הנדרסון. אלא שגם שלא בהקשר הנכון של המשפט, וגם אם נתעלם מכל הסיבות שגרמו להנדרסון לבחור את המשפט הזה, הרי שלדעתי, ישנו קייס די רציני לזכותו של ריקי הנדרסון, ואם נבחן את הקייס הזה, ייתכן ונגיע אכן למסקנה כי הנדרסון הוא אולי באמת The greatest of all time.

דבר ראשון ההישגים. בכלל, לעיין בטבלאות הסטטיסטיקה של ריקי הנדרסון זה כמו להכנס למסעדת שלושה כוכבי מישלן ולקרוא את התפריט, שכולל מתכונים מפורטים ותמונות של כל חווה וחווה ממנה נרכשו המוצרים. הנדרסון מחזיק בשיא הריצות (2295), גניבות הבסיס (1406, שיא שלא יישבר לעולם) והun-intentional walks (2129). הוא הוביל את הליגה בגניבות בסיסים 12 פעם, הפעם האחרונה בגיל 40. הוא לא נחשב לפאוור היטר, אבל השיג יותר הומראנס לחובט פותח, 80, מכל אחד אחר. המשמעת שלו מול הזורקים והיכולת שלו למשוך את הווק, להשיג את ההיט היו מהטובים בהיסטוריה. שלושה בלבד הגיעו סה״כ לבסיסים יותר ממנו, פיט רוז, בארי בונדס, וטיי קוב. חלק גדול מכך נבע מהמהירות שלו. הנדרסון לא היה ״מהיר״, הוא היה כח טבע. בספרו על אימון בייסבול מציין ארל וויבר שלל טכניקות למניעת גניבת בסיסים, אבל מקפיד לציין שאם הרץ על הבסיס הראשון הוא הנדרסון, שום דבר לא יעצור אותו. לך תדע כמה מהפעמים שהגיע לבסיס הראשון היו בזכות המהירות היוצאת דופן שלו, כמה פעמים הצורך להזדרז כדי לפסול אותו גרם לשחקני השדה לבצע errors וכמה מהלכים הוא קטע באיבם בגלל שההגנה לא יכלה למנוע ממנו להגיע לבסיס. במקרים רבים הנוכחות שלו על הבסיסים היתה מספיקה כדי להכריע משחקים. ב1993, במדי הטורונטו בלו ג׳ייז מול הג׳איינטס בוורלד סירייס הגיע הנדרסון לבסיס השני במצב של 6-5 לג׳איינטס בתחתית האינינג התשיעי. במקום להתרכז בג׳ו קארטר החובט, ניסה הזורק מיץ׳ וויליאמס לשנות את הזריקה שלו כדי למנוע מהנדרסון לגנוב את השלישי. התוצאה? הומראן של קארטר שקבע את תוצאת המשחק 8-6 וחתם את הסדרה 2-4 לאליפות השניה של הבלו ג׳ייז. הנדרסון היה בן 35.

ריקי הנדרסון היה שחקן הבייסבול האולטימטיבי. התקפה, הגנה, ריצה, הכל היה לו. היכולת שלו להגיע לבסיס הראשון ומשם לחולל שמות בהגנות היריבים היתה שניה (או ראשונה, לך תדע) רק לטיי קוב, וטיי קוב היה גולש עם הסטופקס המחודדים לתוך פרצופו של המגן. הנדרסון גלש עם הידיים קדימה. הוא שבר שיאים של שחקנים כטיי קוב ובייב רות׳ המצויים בשני קצוות הסקאלה של שחקני בייסבול. הוא נחשב לשחצן ורודף ממון, אך זכה בפרס רוברטו קלמנטה המוענק לשחקן המקדיש את זמנו לפעילות צדקה וקהילה. הוא היה נכס לכל קבוצה בה שיחק במשך 25 שנה. באופן אירוני, קבוצות היום מנסות לברוח מכל מה שהנדרסון היה. עולם הבייסבול נעזר באנליטיקס במטרה למנוע טעויות שנגרמות משחקנים שפועלים לפי נסיונם ותחושת הבטן שלהם, למקסם את הסיכויים להצלחה של מהלכים ולצמצם עד להעלים מהלכים עם סיכון גבוה כמו גניבות בסיס. לשם כך כל מהלך מתועד ומפורט ושחקנים עומדים, זורקים וחובטים לפי תוכניות קבועות מראש הנכתבות על ידי הנהלת המועדון. הנדרסון סירב להשתתף בפגישות בהן נסקרו הזורקים של הקבוצה היריבה, ובניגוד לשחקנים אחרים סירב לצפות בסרטים או תמונות של עצמו. הוא היה לומד את הזורקים מהספסל ואת התזמון שלהם באופן אינטואיטיבי וכל תדרוך מבחינתו היה פוגע ביכולת הזו. ולגבי צמצום סיכונים? הוא חי על סיכונים. הוא נתפס יותר מכל אחד גונב בסיסים (335 פעם) אבל עדיין שמר על מעל 80% הצלחה בגניבות בסיסים. הוא היה מהמר על ומחוץ למגרש (אבל לא על בייסבול או ספורט, אלא היה מהמר על עצמו בקלפים, ״חיובים״, אימוני סטרייקאאוט וכדומה). הוא ידוע בסיפוריו על כספים והתמקחויות מול כל מועדון ששיחק בו, והיו רבים כאלה, אבל שורה תחתונה, האיש אהב לשחק בייסבול. רק שלושה שחקו יותר משחקים ממנו (פיט רוז, קארל יסטרמזקי והאנק ארון). ובשנת 2003, בגיל 45, כשכל המועדונים וותרו עליו, הלך לשחק בניוארק ברס, קבוצה עצמאית מהאטלנטיק ליג. כשזכה בתואר הmvp של האטלנטיק ליג אול סטאר, החתימו אותו הלוס אנג׳לס דודג׳רס ליתרת העונה, האחרונה שלו במייג׳ורס. הוא חזר לניוארק ועבר לסן דייגו surf dawges, קבוצה מהליגה העצמאית של החוף המערבי. ב2005 חדל מלשחק בייסבול מקצועי, אם כי מעולם לא פרש רשמית. ב2007 רצה בילי בין, הג׳נרל מנג׳ר של אוקלנד להחזיר את הנדרסון למשחק אחד כדי שיוכל לפרוש במדי האוקלנד אייס. הנדרסון בן ה49 סירב. ״משחק אחד? אני לא רוצה משחק אחד. אני רוצה לשחק שוב״ אמר. הוא נבחר בנסיון הראשון להיכל התהילה עם 94% מהקולות. חלק משיאיו נשברו מאז פרישתו, אחרים יישארו לעד. אבל בעיני אין ספק כי אם הבייסבול היה לובש דמות אדם, עולה על מדים ובא לשחק, הוא היה לובש את דמותו של השחקן הטוב ביותר שזכיתי לראות בעיני, ריקי הנדרסון.