בעונה הסדירה הקודמת (2019) היו הבולטימור רייבנס הלהיט של ה-NFL. הם סיימו את העונה במאזן הטוב בליגה (14- 2), כשהם מציגים התקפה חדשנית ומצוינת שדורגה ראשונה בליגה הן במשחק המסירה והן במשחק הריצה. לאמאר ג'קסון, בעונתו הראשונה המלאה כק"ב פותח (החליף את ג'ו פלאקו כק"ב פותח בשלהי עונת 2018, לאחר שנבחר במקום ה-32 בדראפט של אותה שנה) זכה בתואר ה-MVP והציג סטטיסטיקה מדהימה – רייטינג של 113, 36 ט"ד (המספר הגבוה בליגה) מול 6 חטיפות בלבד וכמובן ביצועי ריצה מדהימים שלא נראו קודם משחקן בעמדת הק"ב – מעל 1200 יארד (80 למשחק!) כשרק 5 רצים אחוריים משיגים מספר טוב יותר. ההפסד המפתיע של הקבוצה בפלייאוף (לטייטנס) היה כמובן מאכזב אך נתפס כחלק מתהליך ההתבגרות של קבוצה צעירה והציפיה הייתה להמשך התקדמות של העורבים השנה, גם בעונה הרגילה ובעיקר בפלייאוף.
לקראת עונת 2020 כל צוות האימון (כולל המתאם ההתקפי גרג רומן, שדובר עליו בפגרה כמועמד למאמן ראשי בכמה קבוצות) וכמעט כל השחקנים הבכירים נשארו בקבוצה, נוספו חיזוקים בנקודות התורפה (בעיקר בהגנה) – הדפנסיב-אנדס קלאיס קמפבל ודרק וולף הובאו כדי לשפר את הפאס ראש הבינוני (מקום 14 בליגה ב-2019, עם 2.3 סאקים למשחק). הליינבקר המבטיח פטריק קווין גוייס בדראפט, כמו גם הרץ ג'יי-קי דובינס שנועד לתגבר עוד יותר את סגל הרצים של הקבוצה. כל התחזיות המוקדמות בתחילת העונה (גם של כותב שורות אלה) הזכירו את בולטימור כאחת המועמדות העיקריות להגיע לשלבים המתקדמים בפלייאוף ואולי אף לזכות באליפות. בתוך מקהלת הקולות האופטימיים כמעט נשכחה העובדה שאחד השחקנים הוותיקים והמרכזיים בקבוצה ב-2019 – הגארד ההתקפי מארשל יאנדה – פרש בסיומה של קריירה מפוארת של 13 עונות (שכללו אליפות אחת ותשעה משחקי פרובול), כולן במדי הרייבנס.
עונת 2020, שהסתיימה השבוע עבור הרייבנס בקול ענות חלושה בהפסד הפלייאוף המוחץ בבפאלו, ללא ספק היתה רחוקה מלהגשים את הציפיות הגבוהות שהיו לבולטימור בתחילתה. לאמאר ג'קסון אמנם השיג את ניצחון הפלייאוף הראשון שלו (בווילד קארד מול הטייטנס, בנקמה על ההפסד בעונה הקודמת) אך הקבוצה נסוגה מאד ביכולתה, סיימה את העונה הסדירה במאזן 11- 5 שדרש ממנה להיאבק על המקום בפלייאוף עד המחזור האחרון ולסיים בסופו של דבר במקום ה-5 בחטיבה בלבד. התבוסה לבילס היוותה רק את החותמת הסופית לעונה מאכזבת בכל קנה מידה.
הנסיגה ההתקפית של הקבוצה ביחס לעונה הקודמת היתה לא פחות ממדהימה. אחרי שדורגה כאמור ראשונה הן בהתקפת הריצה והן בהתקפת המסירה ב-2019, דורגה התקפת הקבוצה ב-2020 במקום ה-11 בלבד. התקפת הריצה נשארה דומיננטית (אם כי ירדה למקום ה-3) אך התקפת המסירה דורגה במקום ה-17 בלבד. לאמאר ג'קסון נסוג משמעותית כמעט בכל פרמטר – הרבה פחות ט"ד (26 מול 36), יותר חטיפות (9 לעומת 6), רייטינג נמוך משמעותית (99 לעומת 113) ופחות יארדים באוויר (183 מול 208 למשחק). גם ביצועי הריצה שלו נפגעו כשהוא השיג השנה "רק" 67 יארד למשחק, עם כ-10% פחות יארדים לכל מהלך ריצה ביחס לשנה הקודמת.
כתוצאה מכך הקבוצה השיגה 4.6 נקודות פחות למשחק (27.3 מול 31.9), נשארה על המגרש הרבה פחות זמן (31.7 דקות מול 34.4) והייתה הרבה פחות תכליתית ברד-זון (59% אחוזי השגת ט"ד מול 65% אשתקד). ההגנה אמנם נשארה זו שספגה הכי מעט נקודות בליגה (18.5 – די דומה ל-18.2 משנה שעברה), אך עם התקפה שהפכה מנקודת חוזק לחולשה, לא הצליחו העורבים להשיג את מטרותיהם ויוצאים לפגרה עם לא מעט חומר למחשבה – כשרבים מציינים את ג'קסון עצמו כאשם העיקרי, מצביעים על מגבלותיו כק"ב פותח ואף מציעים לשקול את החלפתו – וזאת בהתייחס לק"ב בן 24 בלבד שרק לפני שנה הוכתר ל-MVP של הליגה…
מה בעצם קרה כאן? היה ניתן להעריך שתהיה ירידה סטטיסטית מסוימת אחרי עונת שיא, אך לא קריסה בסדר גודל הזה. האם היריבות למדו את השיטה (כמו שניסה לרמוז ג'קסון במהלך העונה)? האם "אפקט ההפתעה" של התקפה המבוססת על משחק ריצה דומיננטי (כולל של הק"ב) נשחק? האם מתאמי ההגנה בליגה, שצברו הרבה חומר על לאמאר, מצאו את הדרך לעצור אותו? התשובות לכל השאלות האלה הן כנראה חיוביות אך עדיין מחמיצות, לדעתי, את אחת הסיבות העיקריות לנפילה ההתקפית של הרייבנס ולנסיגה הכל כך גדולה של הקבוצה השנה.
אותו גורם סמוי מתחיל מאותה פרישה נשכחת של יאנדה בפגרה, בשילוב עם פציעתו (בשבוע 8, כשהקבוצה במאזן 5- 1) של הטאקל ההתקפי האול-פרו רוני סטנלי. חסרונם של שני שחקני המפתח הללו גרם לקריסה של קו ההתקפה, שהיה אחד הטובים בליגה ב-2019 והפך לאחד החלשים ביותר. אחד המדדים האינדיקטיביים ביותר לביצועי קו ההתקפה (בכל האמור להגנה על הק"ב) הוא אחוזי ההפלה של הק"ב (כלומר מה הסיכוי לסאק בכל מהלך מסירה). במדד זה דורגה השנה בולטימור במקום ה-28 (!!) עם 8% – נסיגה גדולה ביחס ל-6% בשנה שעברה (מקום 10). אחוז מהלכי המסירה בהן היה לחץ על ג'קסון עלה בחדות מ-16.5% (מקום 2 בליגה) ל-22% (מקום 19). כתוצאה מחולשת קו ההתקפה, לא היה להגנות היריבות צורך בביצוע מהלכי בליץ (שחקני הגנה נוספים שמצטרפים ללחץ על הק"ב) ואלו ירדו משמעותית העונה (מ-162 ל-115), מה שהשאיר יותר שחקני הגנה מאחור להגן כנגד המסירות של ג'קסון – וזה כמובן פגע ביעילותן.
אין פלא, אם כך, שג'קסון האומלל שלפתע היה צריך להתמודד יותר לחץ, הגנה פחות טובה (עם זמן קצר יותר למסירה) בפוקט ופחות תופסים חופשיים לקבלת המסירה (בשל ירידה בכמות הבליצים) ירד משמעותית ביכולתו… נכפה עליו לאלתר יותר (50 פעמים שהוא נאלץ לרוץ במהלך שתוכנן למסירה, לעומת 40 בשנה שעברה), למסור לתוך "חורים" קטנים יותר (מה שהגדיל את כמות החטיפות והוריד את אחוזי ההשלמה) וגם מהלכי הריצה שלו היו פחות מפתיעים ופחות אפקטיביים מבעבר.
אך הדיון שמתפתח בעקבות העונה הכושלת (יחסית) של הרייבנס לא מזכיר, כאמור, את הנתונים הללו, שהקשו מאד על ג'קסון וחבורת התופסים שלו לשחזר את עונת 2019 המופלאה. אף אחד (כמעט) לא מציין את היעדרם של יאנדה וסטנלי כגורם מרכזי שגרם לחולשת ההתקפה של העורבים. השיח מתמקד בניצוח ה"תקרה" של ג'קסון, הצורך בגיוס תופס בכיר נוסף ואולי בשינוי השיטה ההתקפית כולה. ההצעה הפשוטה לשיפור המערכת ההתקפית ע"י חיזוק קו ההתקפה במחליף ראוי ליאנדה (בשילוב עם חזרתו לכשירות של סטנלי ואולי שדרוגים נוספים בדראפט או בשוק השחקנים) כמעט לא מוזכרת, לפחות לא בתקשורת (אם כי אני משוכנע שהמאמן ג'ון הרבו והמתאם ההתקפי גרג רומן כבר עמלים על טיפול בנקודה חשובה זו).
וזו הטרגדיה של שחקני קו ההתקפה – אף אחד לא ממש זוכר או סופר את חמשת האנשים הגדולים שכורעים לפני הק"ב, שארבעה מתוכם (למעט הסנטר) לא נוגעים כלל בכדור במהלך המשחק כולו. אין סטטיסטיקה אישית ברורה שניתן לשייך להם כדי למדוד את ביצועיהם, בספורט שמקדש את הסטטיסטיקה. לרצים ולתופסים יש יארדים וט"ד, ללינבקרים ושחקני קו ההתקפה יש סאקים ופאמבלים, לשחקני הסקונדרי יש אחוזי השלמה ויירוטים – ולשחקני קו ההתקפה לא נשאר כלום…ששת העמדות האחרות בקבוצת ההתקפה – ק"ב, תופסים, רצים – נקראות "עמדות כשרון" (SKILL POSITIONS ) – מה שאומר במובלע של-5 שחקני קו ההתקפה לא נחוץ כשרון… סביר שאפילו עכברי NFL יתקשו למנות, למשל, את שמות שחקני קו ההתקפה של הסטילרס (שהיה הטוב בליגה השנה ותרם משמעותית לעונה המוצלחת יחסית שעברה על הקבוצה).
למרות האלמוניות וכפיות הטובה של התפקיד, קו ההתקפה הוא אולי אחת היחידות הקריטיות להצלחה בכל קבוצה. התפקיד הכי חשוב של חמשת האנשים הגדולים הללו הוא כמובן הגנה על הק"ב – לעצור את הפאס-ראש של הקבוצה היריבה, לזהות ולבלום בליצים ולאפשר לק"ב את הזמן השקט בפוקט כדי לאפשר למהלך להתפתח ולהגיע למסירה טובה (וכמובן להימנע מפציעה משמעותית). אבל תפקיד חשוב כמעט באותה מידה הוא יצירת מסלולים לרצים כדי שיוכלו להתקדם (הקו הקדמי של דאלאס בימי זוהרו הפך רץ אחרי רץ ששיחק בקבוצה לכוכב, ואיפשר לו להגיע למספרים שלא הצליח להשיג בשום מקום אחר – דמרקו מארי בעבר, לדוגמא, וכיום כמובן זיק אליוט). שחקני היחידה גם מבצעים חסימות לטובת התופסים במהלכי מסירה קצרים ובטריק-פלייס שונים. כמובן שלסנטר יש תפקיד ייחודי ביצירת התיאום עם הק"ב בתזמון הסנאפ ודיוק ההעברה של הכדור.
באופן אירוני, העונה של לאמאר ג'קסון נגמרה ברבע השלישי של משחק הפלייאוף מול בפאלו בשל טעות של הסנטר – מיד לאחר חטיפה באנד-זון (שהוחזרה לט"ד של בפאלו), סנאפ לא מוצלח שלח את ג'קסון לאחור לרדוף אחרי הכדור (ולנסות להימנע מאיבוד נוסף). כתוצאה מכך נתקל הק"ב במגן של הבילס וספג זעזוע מוח שסיים עבורו (וגם עבור הריבנס, באופן מעשי) את המשחק.
כתבתי בעבר על כך שיכולת הגנתית טובה לא בהכרח מייצרת הצלחה של הקבוצה כולה (ולראיה כמה מההגנות הטובות בליגה שייכות לקבוצות חלשות יחסית – כגון וושינגטון או סן פרנסיסקו). אם מחפשים סטטיסטיקה שתנבא טוב יותר את מידת ההצלחה של הקבוצה, כמות הסאקים על הק"ב שקו ההתקפה מאפשר הוא מדד מצוין. 10 מ-12 הקבוצות שאיפשרו פחות מ-2 סאקים למשחק הגיעו לפלייאוף (וגם השתיים האחרות – הריידרס והקרדינלס – סיימו במאזן חצוי והיו בתמונה עד סיום העונה). מסתבר שאיכות קו ההתקפה הוא מנבא טוב להצלחה של הקבוצה, יותר מאיכות "שחקני הכישרון" (למעט הק"ב כמובן) ובוודאי איכות ההגנה. הקבוצות יוצאות הדופן שמצליחות לנצח עם קו התקפה רעוע (בעיקר סיאטל, שם ווילסון צריך לעשות ניסים כדי להניע את ההתקפה למרות כמות סאקים אדירה שהוא סופג) רק מוכיחות את החשיבות של קו התקפה טוב.
ניתן לראות את האפקט של קו התקפה טוב בשינוי שעבר על הבראונס השנה. לאחר ששיחק בשנה שעברה מאחרי קו התקפה רעוע שאיפשר 2.5 סאקים למשחק, בייקר מייפילד תפקד השנה הרבה יותר טוב מאחורי קו התקפה יציב שאיפשר רק 26 סאקים (1.6 למשחק – מקום שישי בליגה). כתוצאה מכך, הרייטינג שלו עלה משמעותית (מ-79 ל-96), אחוזי השלמת המסירה השתפרו ובעיקר כמות החטיפות ירדה דרמטית (מ-21 ל-8 – יחס ט"ד לחטיפות עלה מ-1 לכמעט 3!). כתוצאה מכך (וגם מהשיפור במשחק הריצה, שגם הוא כאמור נתרם ע"י קו התקפה חזק) הקבוצה השיגה 5.4 נקודות יותר למשחק מבעונה שעברה, והצליחה להעפיל לפלייאוף (ואפילו לנצח בינואר, לראשונה מאז 1995) למרות הגנה בינונית מאד.
אז בפעם הבאה שאתם צופים במשחק NFL , שימו לב לשחקני קו ההתקפה – האיכות והיכולת שלהם חשובים לא פחות להצלחת קבוצתם מכל כוכב נוצץ ששמו שגור על פינו וביצועיו זוכים להאדרה מדי שבוע.
Shmuel
21 ינו 2021 09:38:34ממש נהניתי לקרוא את הכתבה והניתוח על קווי התקפה.
בכללי אני נהנה מהכתבות והניתוחים לאחרונה על קבוצות שונות והעונה שעברו(מקווה לכתבה על כל קבוצה במהלך הפגרה 😉 ).
גם הזדמנות טובה להודות לכם על העונה (שעוד לא נגמרה).
רועי ויינברג
21 ינו 2021 09:54:59תודה רבה, גם מלמד וגם כיף לקרוא.
jefffoster10
21 ינו 2021 10:26:33פוסט מצוין וחשוב מאוד. לדעתי היה זה בליצ'ק שאמר שקבוצה "מתחילים לבנות מהקווים", ולראייה- בריידי היה מוגן בצורה טובה, מה שאיפשר לו אריכות קריירה וביצועים גבוהים. מקרה הפוך יש בסינסינטי האהודה עלי, שם קו ההתקפה לא מצליח להגן על בוראו, וזו החולייה הראשונה שצריכה להתחזק.
וכמובן שאין מהלך יותר משמח מטאצ'דאון של שחקן קו התקפה (אולי לטרל מוצלח).
שחר דלאל
21 ינו 2021 19:37:21הפטס החזיקו עד לפני שנה את מאמן קו ההתפקה הטוב בליגה – דאנטה סקראניצ'יאה (בטוח טעיתי באיות) – שפרש לפני תחילת העונה. אפשר להגיד שאם היית מגיע אליו היית מבטיח לעצמך לפחות חוזה גדול אחד לפני סיום הקריירה.
תומר
21 ינו 2021 10:33:52טור מעולה
ה OL הוא ללא ספק המערך המוערך בחסר. קיבלנו דוגמא בפלייאוף הזה לקבוצה כמו הקולטס שבלי שום מערך התקפי מוצלח חוץ מהליין הצליחה להגיע מהלך כמה החלטות מאמן מנצחון על אחת הקונטנדריות.
.
במקרה של הרייבנס, ה OL אפילו יותר חשוב כי ג'קסון מוסר בינוני במקרה הטוב ובכל מקרה משחרר את הכדור ממש לאט – קצת יותר משלוש שניות, רביעי מהסוף בליגה. אם אין לו את הזמן הזה (וכמובן, אם אין מי שיפתח לו נתיבי ריצה), זה משפיע על המשחק שלו הרבה יותר ממה שקווטרבק אחר היה מושפע.
.
שוב – אחלה טור. תודה
רביב פייג
21 ינו 2021 11:04:32ההגנות בNFL משחקות קאצ' אפ לכל תופעה התקית חדשה. לוקח להן שנה שנתיים לעשות את ההתאמות הנדרשות.
כל תקופה מסויימת אם זה סטיב יאנג, מיייקל ויק או קולין קאפרניק, אפקט הק"ב הרץ, תופס הגנות לא מוכנות לאחר תקופת רגיעה מסויימת שבה האופנה עושה שיפט ממשחק הקרקע למשחק האויר וחוזר חלילה.
בשנים האחרונות לא הפסקנו לשמוע על מותו של משחק הריצה, וכמה חשוב להגנות לעבוד על פאס ראש כדי לקצר את זמן הזריקה של הק"ב וכמובן לשדרג את הקורנרבקס כדי לכבנות מטרייה אווירית יעילה כמה שיותר.
המניות של הליינבקרים שמכסים צד לצד ועומדים צעד וצעד עם ק"ב אטלתיים, ירדו.
לאמאר גקסון הוא עוד חוליה בשרשרת הק"ב הרצים שצריך לעשות עבורם התאמות. במידה מסויימת גם פטריק מהומס יכול להרים רגליים ולחרוך את המגרש. וראינו כבר השנה איך שניהם ירדו בתפוקה שלהם ונראו יותר אנושיים כשמתאמי הגנה החלו לעשות את ההתאמות הנכונות ולהשיג את הפרסונל המתאים.
עידו יצחקי
21 ינו 2021 11:15:09תודה פריים טיים. קווי ההתקפה הם לחלוטין אנדר רייטד בכל מה שקשור, ובכל שנה הן לוקחות חלק קריטי בהצלחת קבוצה. הפטריוטס לאורך שנים היו דוגמה מצויינת לכך. בנוגע לבולטימור – מסכים שקו ההתקפה חווה ירידה מסויימת, אך ניכר היה שכח ההתעסקות של הקו הייתה סביב משחק הריצה (שהיה הטוב בליגה בפער, גם בזכות הקו ההתקפי). הבעיה של בולטימור לדעתי היא לא רק שחקני קו ההגנה שהגיעו ללמאר מהר יותר, אלא גם היכולת של למאר להתמודד מול הבליץ, וכמובן לזרוק תחת לחץ. ככל שהעונה הלכה והתקדמה למאר זרק פחות ופחות והקבוצה נראיתה יותר טוב. הרייבנס צריכים להשקיע המון בפיתוח מכנית הזריקה של למאר, ועד שזה לא ייקרה – הם יתקשו מאוד להגיע לסופרבול
פריים טיים זק
21 ינו 2021 11:22:07כפי שכתבתי כמות הבליצים על לאמאר דווקא ירדה משמעותית ביחס לשנה שעברה…
משחק הריצה לא השתפר ביחס לשנה שעברה – אפילו נסוג קצת (מרבית הירידה היתה בתפוקה של לאמאר על הקרקע. הרצים האחוריים השיגו בערך אותה תפוקה, גם ביארדים כוללים וגם ביארדים למהלך).
אגב אני לא חושב שהקבוצה נראתה יותר טוב לקראת סיום העונה – 5 הניצחונות הרצופים היו כולם (חוץ מהניצחון הדחוק על קליבלנד) מול קבוצות מאד חלשות.
הקבוצה דווקא פתחה במאזן 5- 1 (כשההפסד היחיד מול קנזס סיטי) ומשם המשיכה (לאחר הפציעה של סטנלי) ל4 הפסדים ב-5 משחקים ורק הלוז הקל בסוף הביא אותה לפלייאוף.
כמו שכתבתיף, נכון שההתאמות של מאמני ההגנה תרמו לנסיגה מסוימת אך הקריסה כאן היתה משמעותית מדי כדי לשייך אותה רק לכך. העובדה היא למשל שקיילר מאריי, שמשחק בסגנון מאד דומה, לא חווה נפילה כזו ואפילו השתפר ביחס ל-2019
שחר דלאל
21 ינו 2021 15:02:07פוסט מצוין זק.
העונה הזאת היא בדיוק העונה שבה צריך להעלות את חשיבות קווי ההתקפה, שנדרשים לעבוד בתיאום מוחלט. קיצור קדם העונה לא אפשר להרבה מאוד קבוצות לבנות את התיאום הזה באימונים והצליחו בעיקר מי שהחזיקו שחקנים וותיקים ששיחקו ביחד הרבה שנים ו/או ידעו לבצע התאמות בשל הוותק שלהם בליגה. העונה ראינו שוב ושוב שחקני קו התקפה שנפצעים ואז התפוקה ההתקפית של הקבוצה ירדה – בין אם בניקוד או בסטטיסטיקה המורכבת.
במקביל, אין ספק שהליגה למדה מה לעשות עם ההתקפה של הרייבנס, הם הבינו שבליצים פחות עוזרים על קווטרבק כמו לאמר, והתחילו לכסות את התופסים שלו במקום להתמקד בו, ולמעשה הזמינו אותו לנצח אותם באוויר. אני מניח שנראה לא מעט התאמות נגד שיעבדו עליהם עד לפתיחת העונה.
יניב ש.
21 ינו 2021 18:28:38יופי של פוסט, ויפה כתבת על חשיבותם של הגיבורים האלמוניים בפוטבול.
לעניות דעתי, קו ההתקפה של הפאקרס הוא הטוב בליגה, משתפרים משנה לשנה.
תומר
21 ינו 2021 18:53:28קראתי איפה שהוא שהשחקנים האינטליגנטיים ביותר בקבוצת פוטבול (אחרי הקווטרבק) הם שחקני האופנסיב ליין.
שחר דלאל
21 ינו 2021 19:40:43אכן, אך מדובר על ממוצע של מבחן וודרליק (השנוי במחלוקת), שעושים לשחקנים לפני הדראפט.
MacLeod 1
22 ינו 2021 07:22:17נשמע הגיוני, דווקא תמיד היו חביבים עליי בולטימור, מקווה שיימצאו פתרון
תודה, אחלה פוסט