כל מי ששיחק כדורסל, ולא משנה אם זה היה כנער או כבוגר, כחובב או כמקצוען, זוכר יום אחד בחייו שבו הכדורסל היה שלו מושלם. יום שבו כל קליעה נכנסה, כל מסירה לא רק שהגיעה ליעדה אלא גם הפכה לאסיסט, ויום שבו אתה לא חש אלא יודע שאפילו אם תזרוק אחורה בעיניים עצומות מחצי מגרש – הכדור ייכנס לסל – ובלי לגעת בטבעת.

שנים חלמתי על היום הזה שיגיע, ושנים, אחוזי הקליעות שלי – כולל מתחת לסל ועם זריקות עונשין – לא עברו מעולם את ה- 50%…

היום יום העצמאות, ואין כמו יום העצמאות לספר בו על יום מושלם שכזה. אז כמו שאמרתי, שנים חלמתי על היום הזה שיגיע, ושנים, אחוזי הקליעות שלי – כולל מתחת לסל ועם זריקות עונשין – לא עברו מעולם את ה- 50%…

אבל יום אחד…

שירות מילואים, בטח ביחידה קרבית, לרוב אינו חוויה מענגת. בדרך כלל התנאים במילואים כוללים הרבה מדי קור או חום, שעות שינה לא מספיקות, אוכל ברמה פחות סבירה, חופשות שלעולם אינן מספיקות, ותיבול ברוטב הסיכון , לרוב סיכון מוחשי לבריאותך.

המוצבים שאתה מגיע אליהם כמילואימניק הם יותר אוהל מאשר בית, יותר מקום שהארעיות שולטת בו מאשר מקום שנועד לפנק. זו בעיקר הסיבה שנדהמתי לחלוטין כשהגענו בפעם השלישית (מתוך שש) באינתיפאדה השנייה לגזרת ג'נין, ונתקלנו משום מה בבסיס שהיה בו בין השאר גם מגרש כדורסל!

בואו לא נגזים. זה לא היה מגרש עם פרקט חס וחלילה, אלא מגרש אספלט מיושר שבשני צדדיו היו סלי כדורסל, וללא שום מקום ישיבה לקהל. הסלים היו עמוד ברזל עגול ושמן, כשבשיא צמרתו קרש מלבני רעוע עם חישוק, כמובן ללא רשת.

אבל זה היה מגרש כדורסל! בבסיס של מילואמניקים!

קשה לי להסביר עד כמה מגרש כדורסל ובסיס פעילות מבצעית לא הולכים יחד. אולי מספיק שאומר רק שמשך עשרות שנות סדיר ומילואים, גם לפני וגם אחרי שירות המילואים הזה, מעולם לא ראיתי מגרש כדורסל בבסיס צבאי ששימש לפעילות מבצעית, ובטח לא בבסיס מילואים. כשבאתי לכתוב את הסיפור הזה הלכתי לוויקיפדיה וחיפשתי בה את הערך על הבסיס הזה. מתברר שהבסיס הזה, שהועבר במסגרת הסכמי אוסלו לרשות הפלשתינית, הוקם במקור כהיאחזות נח"ל בשנת 1983, מה שיכול להסביר את קיומו של המגרש. היאחזויות נח"ל, הרי, שמשו גם כמקום בו אנשים חיו משך תקופה ארוכה…

האמינו או לא, אבל בשבועיים הראשונים בכלל לא ידעתי שיש בבסיס הזה מגרש כדורסל. רוב הזמן "ביליתי" באחד משלושה מקומות: בסיור, "צמוד לתחת" של המ"פ (מפקד הפלוגה), באוהל (לא באמת חשבתם שנישן בחורף בביתנים או חס וחלילה בבניינים?), או בחדר האוכל…

לאור זאת, תוכלו לתאר לעצמכם את ההפתעה שאחזה בי כששמעתי יום אחד בדרך לשמירה קול הקפצת כדורסל, ועוד יותר כשראיתי להפתעתי כמה חבר'ה מהפלוגה השנייה בגדוד שלי, שהיתה אף היא איתנו במוצב, משחקים כדורסל…

מתברר שאחד מהחבר'ה מהפלוגה השנייה ראה את המגרש, וכשחזר מחופשה הביא עימו מהבית כדורסל.

כל כמה שמגרש כדורסל לא מסתדר בעין עם שירות מילואים, הרי משחק כדורסל, גברים בגיל העמידה שרצים (נו טוב, שנעים) על מגרש במדים ונעליים צבאיות, ועוד במשחק של חמש על חמש,  עוד פחות מסתדר.

כמה ימים אחרי, שש וחצי בערב, בצבא זה כבר אחרי ארוחת הערב, הייתי בדרכי לאוהל לתפוש קצת שינה לפני המשמרת של חצות, ועברתי ליד המגרש. החבר'ה מהפלוגה השנייה ואיתם גם אחד מהפלוגה שלי שיחקו, אז עצרתי להסתכל.

במיוחד תפשו את תשומת לבי רובן וספי. רובן היה בחור ממוצא ארגנטינאי, איש ענק בגובה 190 (1.93 עם התלתלים) וברוחב מטר ורבע, שברור לכולם שהוא ידע כדורסל. ספי, לעומתו, היה אמנם גבוה, 1.88, אבל רזה כמו מקל עם ידיים ארוכות וקפיצה לשמיים. אז השנים האלו ניסו לנטרל זה את זה וראו שהם השתדלו דווקא לא להפוך את המשחק שלהם ל"אחד על אחד", וכן לשתף אחרים,  למרות שהיה גלוי לכל שהם בשמונה רמות טובים יותר מכל האחרים גם יחד.

ארע המקרה, ומהמבצעים קראו לאחד מהשחקנים מהקבוצה של רובן להגיע לפתור בעיה כלשהי, ומאחר והיה חסר להם שחקן ואני הייתי היחיד בסביבה, הם הציעו לי להצטרף.

נו טוב, אז קודם כל הוצאתי חצי חגור מהכיסים שלי. תחבושות, חוסמי עורקים, חצי חבילה של אקמול, ארנק, פנס ו… מימייה. כן, כולם בגדוד צחקו על זה שמולי החובש הלך קבוע עם מימיה בכיס – לפחות עד שנתקלו בסיטואציה שהיה צריך אותה, מה שקרה לצערי משך השנים יותר משלוש פעמים…

אבל את החולצה לא הורדתי, לא. החולצה נשארה כי בכיס הימני של חולצתו של כל חובש – מאובטחת בסיכת ביטחון גדולה – יש קופסת פח ובה אמפולת מורפיום. כל חובש יאמר לכם: עוצמת הצרות שאתה תעמוד בפניהם על אבדן המורפיום, נמוכה אפילו יותר מעצמת שלל האזהרות שאתה מקבל שנועדו לגרום לך להימנע מאבדנו. אז בשורה התחתונה, אם אתה חובש, המורפיום נשאר עליך מתחילת המילואים ועד סופם באש ומים.

והתחלנו לשחק.

מהיותי הנמוך ביותר במגרש. 1.69 ביום טוב. שימשתי כרכז. זוכר ששמחתי על כך כי זה אומר שלפחות משך חמש שניות בכל התקפה אני אגע בכדור ולא "אעלה וארד" בלי לגעת בכדור כפי שבדרך כלל קורה.

כדור ביניים, ספי קופץ לשחקים והכדור אצל הקבוצה השנייה . חוזרים להגנה, אני מנסה לתופף על פניו של הרכז של הקבוצה השנייה, הוא מוסר לספי שרובן דבוק אליו, זריקה לסל, ואין לי מושג איך, הכדור מגיע דווקא אלי.  נו טוב, למתפרצת אין לאף אחד מאיתנו כושר, אז אני מקפיץ את הכדור לחצי השני, מוסר לרן מהפלוגה שלי, והוא כמו חבר פלוגה נאמן מחזיר אלי, אני מוסר לרובן ביער הידיים שבאמצע הרחבה, והוא אוחז בכדור, מנענע את התחת שמעיף שניים הצדה בכל נענוע, וקולע. אנחנו מובילים 2:0.

עוד התקפה שלנו, שוב אני מוסר ושוב הכדור חוזר אלי. אני יודע שרובן הוא האס שלנו אז מנסה למסור אליו, אבל הוא נשמר על ידי שניים ומחזיר אלי את הכדור על קו העונשין… אני מהסס לזרוק, עושה את עצמי מוסר ואז  קליעה שלי… והכדור לתדהמתי נכנס.

עשרים התקפות אחרי ואנחנו מובילים בארבע הפרש כשאת כל הסלים שלנו קולעים רובן ו… אני. אני לא מאמין על עצמי: סלים מרחוק ומקרוב, סלים בחדירות, אני? חדירה? אני מתחיל להרגיש את התחושה הזו שלא משנה מה אעשה – היום הכול יצליח.

גם הקבוצה השנייה שמה לב. אני מקבל שמירה אישית לוחצת מרגע שאני מקבל את הכדור מתחת לסל שלנו. בתחילת המשחק אף אחד לא שם לב אלי, בטח לא לפני שהייתי קרוב לסל שלהם, אבל כעת אני מקבל שמירה אישית צמודה של יוסי, הרכז שלהם, עם ובלי הכדור.

אבל בימים שהכול הולך בהם, בעצם כדורסל הוא משחק פשוט:  כל מה שאני צריך לעשות זה למסור כשאני יכול, לברוח כמה שיותר רחוק, ולזרוק אם אני יכול. ואני מוסר – בהצלחה, בורח – בהצלחה,  וזורק – בהצלחה.

ואז הגיע רגע השיא. אחרי שחטפנו סל, אני מקבל את הכדור. יוסי נצמד אלי מהשנייה הראשונה ואני מפלס אט אט את דרכי למרכז המגרש. במרכז המגרש הוא אומר לי: "נראה אותך זורק מפה.", אני עונה לו "היום זה ייכנס."

הוא בשלו: "אם אתה זורק מחצי מגרש, אני נותן לך לזרוק בלי להפריע".

ואני, מתפקע מצחוק תוך כדי כדרור, עונה לו: "אבל אני מזהיר אותך: היום זה ייכנס!"

והוא נסוג. כולם רואים שאני מתכונן לזריקה מחצי מגרש וצועקים לי "אל תקלע!"

ואני זורק.

הכדור בקושי מגיע לסל, פוגע בצד החישוק הקרוב אלי, מתגלגל על החישוק במה שנראה כשעתיים אבל נמשך כנראה לא יותר משנייה, מקפץ ו… נכנס.

אני רץ אחורה מת מצחוק, מת צוחק וצורח: "אמרתי לך שזה ייכנס! אמרתי לך שזה ייכנס".

זה היה ערב של מאה אחוז קליעה, כל מה שזרקתי נכנס.

ואז הכריזו על התקפה אחרונה…

הכדור אצלי. מוסר. מקבל חזרה. רובן מכוסה לחלוטין. אני מזהה פרצה וחודר לסל עולה לסל. זורק. ומהתנופה ממשיך לרוץ ונתקע בעמוד הסל…

קופת הפח של המורפיום שהיתה בכיס החולצה שלי נכנסה בין הצלעות שלי ובין עמוד הסל, ומתברר ששברה לי שתי צלעות שהפכו את השבוע וחצי האחרונים של המילואים לסיוט מוחלט.

אבל הכדור שזרקתי נכנס…

נ.ב.
זוכרים את הפעם ההיא שראיתם את הזיקוקים ביום העצמאות וממש ממש התלהבתם? זוכרים את המטס המדהים ההוא שראיתם בפעם הראשונה? זוכרים את השמחה בליל הההכרזה על הקמת המדינה? זוכרים את האושר בפעם הראשונה שחוויתם זכייה באליפות?

אז דעו לכם שהחוויה של משחק מושלם, היא הרבה, אבל הרבה הרבה, יותר מכל אלו יחד.

מאחל לכולנו יום עצמאות שמח ושביום העצמאות הבא הקורונה תהפוך לחלום מטושטש ורחוק, ועוד יותר מאחל לכל אחד מכם פעם אחת לפחות של משחק מושלם לחלוטין!

כי אצלי, אצלי גם הכדור האחרון נכנס…