הסיפור שלנו מתחיל בסינסינטי. אבל רגע, אתם ודאי שואלים. מה כבר יכול להתחיל בסינסינטי? ובכן, אם יש אדם לו התשובה לכך ידועה, זה חייב להיות פול בראון. חמש שנים לאחר שנזרק מהקבוצה הקרויה על שמו, הקים בראון קבוצה חדשה מול פניו של ארט מודל, בה יכול היה לטפח את אישיותו ואת תסביך השליטה שלו באין מפריע. בעזרת ההשקעה הכספית המשמעותית שלו בהקמתה, קיבל את תפקיד המאמן, הג'נרל מנג'ר ונציג הקבוצה מול הליגה, עם אפס התערבות בענייני פוטבול של שאר המשקיעים בהקמת הסינסינטי בנגלס.

הנמרים שיחקו את שתי העונות הראשונות שלהם בליגת ה-AFL, שכזכור עמדה בפני איחוד עם אחותה הגדולה והמוצלחת יותר. כיאה לקבוצה חדשה, סגל השחקנים לא היה בדיוק מרשים, אך עבור בראון אותן שתי עונות היוו לא יותר מהכנה לדבר האמיתי. הוא הרכיב, כפי שעשה לראשונה בבראונס, צוות עוזרים חזק, כולל אחד שעומד להפוך למשמעותי ממש בקרוב. בעזרת הדראפט, חיבר בראון יחידת שחקנים שהייתה מיועדת להפוך את הקבוצה ללגיטימית לכל הפחות, כשבמרכזם עמד הקווטרבק המוכשר גרג קוק.

אך לא הכל היה ורוד. השנה הייתה 1969, ובמהלך עונת הרוקי המוצלחת שלו נפצע קוק בכתף. הרפואה של סוף שנות השישים לא הצליחה לאבחן כי מדובר באותה פציעה שלאורך השנים גמרה את הקריירה של צ'אד פנינגטון וכמעט את זו של דרו בריז. אז קוק סיים את העונה על משככי כאבים, זכה בפרס רוקי השנה של ה-AFL, בעונה האחרונה של הליגה שהפכה גם לעונה האחרונה שלו. אם כן, לעונת 1970, הראשונה של ה-NFL המאוחדת, נכנסו הבנגלס עם סגל מבטיח אך נחות, וללא הקווטרבק שלהם.

האיש שהיה צריך לעלות לשחק מתחת לסנטר היה וירג'יל קרטר, קווטרבק מחליף שהיה אתלט טוב מהממוצע והיה מוסר מדויק לטווחים הקצרים והבינוניים, אך חסר תועלת לחלוטין לטווח העמוק, מה שהפך את התועלת שלו למוגבלת מאוד בליגה של התקפת ריצה ומסירות ארוכות שנובעות ממנה. זו הייתה, אולי הפעם הראשונה בהיסטוריה, בה צוות אימון היה חייב להרכיב התקפה חדשה לגמרי כדי להתאים אותה לשחקן בעל סט יכולות ספציפי. אז פול בראון ניגש לעבודה והטיל את המשימה על אחד ביל וולש.

וולש תמיד היה איש של מערכת. הוא האמין שהשחקנים הם בסך הכל גורמים מבצעים, וסירב להתייחס אליהם כאל כוכבים בלתי ניתנים להחלפה. ההצלחה היחסית שלו עם הרכב טלאים של קבוצה חדשה שמובלת על ידי קווטרבק מחליף ללא ספק עומדת לצד הפילוסופיה הזו שלו. בשנת 1971 הוביל קרטר את הליגה באחוזי השלמה, בזכות אותה מערכת שבנה לו ולחבריו להתקפה ביל וולש.

בין אם זה מתוך אילוץ או לא, לוולש היה השכל והאומץ ללכת נגד הזרם, בכל אספקט אפשרי של משחק הפוטבול בתקופה שלו. הוא הכיר מצויין את ההתקפה האנכית שהציפה את הליגה באותם ימים, שכן שנתיים לפני שהצטרף לסינסינטי הוא שימש כעוזר באוקלנד ריידרס של אל דיוויס, ובכך נכנס ל"אילן היוחסין" של סיד גילמן הגדול. גילמן היה הראשון שהבין את הפוטנציאל של מסירות עומק ואת היכולת שלהן לרווח את ההגנה היריבה, או להגיע כתגובה להגנה שמצופפת מול משחק הריצה.

אלו הם המפתחות של ההתקפה של ביל וולש. או יותר נכון, ההפך הגמור שלהם. ההתקפה שוולש פיתח עבור קרטר התבססה על אותן מסירות קצרות ובינוניות אותן ידע לבצע כראוי. למעשה, היא מתחה את ההגנות לרוחב ולא לעומק – מה שמצד אחד פינה שטחים ובהמשך עייף את ההגנות עבור משחק הריצה, ומצד שני הכריח את ההגנות להתמקד בכדורים הקצרים ולהשאיר הזדמנויות לכדור העמוק. אם נמקד, ההתקפה של וולש הייתה אופקית ולא אנכית, והכינה את השטח לריצה בעזרת המסירה ולא להפך.

מההיבט המהפכני, זה היה רק קצה הקרחון. וולש לא רק עבד בניגוד לעקרונות קיימים, הוא המציא חדשים. הוא השתמש במשחק המסירה כדי להשאיר את ההתקפה "לפני השרשראות" לפחות באותה תדירות כמו בריצה. הרצים שלו היו תופסים מוכשרים כפי שהיו רצים מוכשרים. הוא הגה את משחק המסירות המבוסס על תזמון – דרופבקים קצרים יותר, מסלולים חדשים לחלוטין לרסיברים שמסונכרנים איתם, ואת המסירה למקום בו הרסיבר יהיה ולא למקום בו נמצא. וולש הגביל למינימום את כמות ההחלטות שהקווטרבק צריך היה לבצע בעצמו, והסתמך לא מעט על היכולת של התופסים שלו לנצל את השטחים שיצר כדי לצבור יארדים נוספים לאחר התפיסה.

מאפיינים אלה, רובם ככולם, ניתן לראות בכל התקפת NFL כיום. לא בכדי נחשב ביל וולש לאחד מאבות אבותיו של הפוטבול בעשור השני של שנות האלפיים. ההצלחה שלו בסינסינטי סובבה ראשים, אבל בשנות השמונים, בסן פרנסיסקו, ועם שחקנים כמו ג'ו מונטנה, ג'רי רייס ורוג'ר קרייג, ביל וולש הפך לכוכב מספר אחת בליגה. הקבוצה שסיימה במאזן 2-14 בעונת 1978, העונה לפני הגעתו של וולש, זכתה בשלושת האליפויות הראשונות שלה עד 1988, אז פרש וולש מאימון. הבא אחריו, ג'ורג' סייפרט, הוסיף עוד שתיים ב-1989 ועם סטיב יאנג כקווטרבק ב-1994, ובכך סיים את מה שהתחיל וולש – שושלת פוטבול מהגדולות בהיסטוריה, אם לא הגדולה מכולן. ולחשוב שכל זה התחיל בסינסינטי.

אומרים שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. בספורט, לא ממש ברור מי כותב את ההיסטוריה, אבל מי שזה לא יהיה, הוא תמיד דואג שאת המנצחים יזכרו. ביל וולש, תאמינו או לא, לא היה היחיד שהוביל התקפה שחרכה את הדשא הסינטטי בכל רחבי אמריקה. בעוד וולש העלה את סן פרנסיסקו על מפת הפוטבול בעזרת התקפה משובחת, דון קורייל עשה דבר דומה בסן דייגו.

לאחר שסיים קורייל שירות צבאי של שלוש שנים וחצי כצנחן, ולאחריו תקופה של שנתיים כדיפנסיב באק באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל בה גדל, החל בקריירת האימון שלו. הוא אימן בתיכון בהוואי, ולאחר מכן במכללה בקנדה. הוא המשיך לטייל בין מכללות קטנות בחוף המערבי, בשלב מסויים גם הדרים מוושינגטון לקליפורניה – עד שלבסוף הצליח להיכנס לצוות האימון של מכללת USC הגדולה. אך לאחר שנה כעוזר שם, חזר קורייל למכללה קטנה אחרת, ושם מצא לו בית.

בין העוזרים של קורייל בסן דייגו סטייט, בה אימן למשך 12 עונות, נמנו שמות גדולים בפני עצמם כמו ג'ון מאדן וג'ו גיבס. אבל לפחות אז, בתחילת שנות השישים, זו הייתה מכללת פוטבול קטנה יחסית, ושיחקה בדרג השני של אליפות פוטבול המכללות הארצית. קורייל, כמו מקבילו מסן פרנסיסקו, למד את רזי המשחק מסיד גילמן. החידושים האדירים שהביא גילמן למשחק הפוטבול היו אמנם במשחק המסירה, אך גם ההתקפה שלו, אותה הריץ קורייל בשנותיו הראשונות אצל "האצטקים", שמה דגש קודם כל על הריצה.  

מהר מאוד הבין קורייל שככה הוא לא יכול לקדם את המכללה לשום מקום. משחק הריצה עדיין היה הדרך העיקרית להניע את הכדור, בכל רמה של המשחק – וסן דייגו סטייט הפצפונת לא הייתה יכולה להתחרות עם המכללות הבכירות של קליפורניה על גיוס החוסמים והרצים הטובים ביותר במדינה המוזהבת. ההיצע למוסרים ותופסים, מצד שני, היה רחב למדי, וקורייל ממילא סבר שיש הרבה מה לחדש ולפתח במשחק המסירה.

אז זה בדיוק מה שהוא עשה, והתוצאות היו מרשימות. קורייל עצמו מעיד שהמאזן של סן דייגו סטייט כלל 55 ניצחונות ו-5 הפסדים בלבד (כולל 3 עונות ללא הפסד), ובזכות השיפור הכביר בתוצאות הקבוצה, ל-NCAA לא נשארה ברירה והוחלט לקדם את האצטקים לדרג הגבוה ביותר בפוטבול המכללות. בעונת 1973 החל קורייל את הקריירה שלו בפוטבול המקצועני, כאשר הפך למאמן הראשי של הסנט לואיס (היום אריזונה) קרדינלס. את 1974 פתחו הקארדס עם שבעה ניצחונות רצופים – הפתיחה הטובה בתולדות המועדון; וחשוב מכך, קורייל עזר להם לשבור בצורת פלייאוף של 26 שנה. הקרדינלס סיימו שלוש עונות רצופות (1974-1976) עם שתי ספרות בטור הניצחונות, ובשתיים מהן זכו באליפות הבית (שתי אליפויות הבית היחידות שלהם בסנט לואיס). הרץ המגוון טרי מטקאף קבע שיא יארדים כולל (ריצה, תפיסה, החזרה) לעונה אחת, והתאקל דן דירדורף הפך לחבר היכל התהילה תחת הדרכתו של קורייל.

בעקבות אי הסכמה עם הבעלים, הוא עזב את סנט לואיס לאחר חמש עונות, ופתח את עונת 1978 מחוסר עבודה. אך במהרה חזר קורייל לעיר בה הותיר את חותמו לראשונה. הצ'ארג'רס ויתרו על שירותי המאמן שלהם בסוף חודש ספטמבר, כשהיו במאזן של 1-4. את אותה עונה סיימה סן דייגו במאזן 9-7 – המאזן החיובי הראשון שלה מזה כעשור. ב-1979, העונה הראשונה שקורייל התחיל בצ'ארג'רס, הגיע הפיצוץ האמיתי של ההתקפה שקורייל פיתח כבר כמעט עשרים שנה. הקבוצה חזרה לפלייאוף, בו לא הייתה מאז 1965. היא התחילה אז רצף של שלוש אליפויות בית, והפכה לאלופת ה-AFC מערב הראשונה שמסרה יותר מאשר רצה. עם חבר היכל התהילה דן פאוטס מאחורי הסנטר, שב-1979 הפך למוסר השני בהיסטוריית הליגה שצבר 4000 יארד בעונה, הצ'ארג'רס הובילו את הליגה ביארדים למסירה למשך שמונה שנים רצופות (למעט 1984), וביארדים כוללים למשך שש שנים רצופות (שוב למעט 1984). הכוכבים שתפסו את עיקר הכדורים מפאוטס, קלן ווינסלו וצ'רלי ג'וינר, הצטרפו אליו בהיכל התהילה, והוציאו לפועל את החזון של קורייל במה שהפך לאחת ההתקפות המלהיבות בהיסטוריית הליגה עד עצם היום הזה.

בעוד וולש עבד לחלוטין בניגוד לעקרונות של משחק הפוטבול כולו באותם ימים, התקפת "אייר קורייל" בעיקר חידשה ופיתחה אותם. קורייל הפך את ה"נשק הסודי" של התקפות הליגה באותם ימים, הכדור העמוק, ללחם והחמאה של ההתקפה שלו – כמעט כל מהלך מסירה שהריץ כלל את הכדור העמוק כאופציה הראשונה שבוחן הקווטרבק. כדי לשרת מטרה זו, הדבר הראשון שלימד קורייל את הקווטרבקים שלו הוא לא לפחד מאי השלמה. קורייל היה מאמן אמיץ, היה מוכן לקחת סיכונים וההתקפה שיצר דרשה שחקנים בעלי מנטליות דומה כדי למצות את הפוטנציאל שלה. כאמור, הוא היה מהראשונים שבאמת בחרו למסור את הכדור יותר מאשר להריץ אותו, והשתמשו בריצה כאמצעי משני, על מנת לתקוף הגנות עייפות המווקדות על המסירה – או כדי לשמור על יתרון.

השינוי הניכר ביותר שביצע קורייל על המגרש עצמו היה במערך, וכיוצא בכך גם בכוח האדם שהיה על המגרש. ברירת המחדל בתקופתו הייתה שני רצים אחוריים, שני תופסים וטייט אנד, שהיה אמור לעזור בחסימות או לרוץ מסלולים בסיסיים במיוחד כדי להוות אופציית גיבוי במהלכי המסירה. מערך הבסיס של התקפת "אייר קורייל" כלל רץ אחד בלבד, כאשר במקום הרץ השני עלה ה"ג'וקר" הראשון בהיסטוריה – הטייט אנד האגדי קלן ווינסלו. הוא אמנם היה טייט אנד, אך השילוב של המידות והאתלטיות שלו היה מיוחד, עד כדי שהוא שימש כרסיבר שלישי בהתקפה של הצ'ארג'רס, והוצב במקומות שונים במערך. למעשה, גם מערכים של ארבעה תופסים לא היו נדירים אצל קורייל, מה שהכריח את ההגנות של כלל הליגה להתפתח בהתאם, וליצור את מערכי ה"ניקל" (חמישה מגנים אחוריים על המגרש) וה"דיים" (שישה), שלא היו קיימים בפועל לפני כן.

קורייל לא רק הניע שחקנים לכל רוחב המערך לפני הסנאפ – הוא גם הכניס לתודעה את השימוש ב"Motion” – הנעת אחד הרסיברים למקום אחר במערך לפני תחילת מהלך. כך ההתקפות של קורייל לא רק בלבלו הגנות, אלא גם עזרו לקווטרבק להבין עוד לפני שהכדור בידיו אם מדובר בהגנה אישית או אזורית (ככלל, אם שחקן הגנה עוקב אחרי תנועה של רסיבר, מדובר בשמירה אישית). הוא השתמש בכישרון שהיה לו כדי ליצור משהו שהפוטבול לא ראה כמותו לפני כן, שלקח קבוצות חלשות ורדומות והחייה אותן מחדש, ושמהווה בסיס לכמעט כל התקפה שרצה בליגה עד היום. סביר להניח שאם יעלה ממנוחתו היישר לתוך האדל של קבוצת NFL כיום, הוא יזהה את המהלך שנקרא.

**

מקומו של ביל וולש בהיכל התהילה מעולם לא היה נושא לדיון, בוודאי לא בעיני המצביעים. הוא זכה במקום בקאנטון כבר בשנת 1993, המוקדמת ביותר בה יכול היה להיכנס אליו. כנראה שזה מה שניצחונות ותארים יעשו בשבילך – כי אין סיכוי שההשפעה שלו לבדה על שיטת המשחק בליגה הכניסה אותו. לא כשמתחשבים בעובדה שקורייל, שהיה משפיע בדיוק כמוהו אם לא יותר, נשאר מחוץ להיכל ומחוץ לתודעה של רבים מחובבי המשחק – המשחק שהפך למה שהוא היום, הרבה בזכות שני אנשים; זה שהגיע להיכל, וזה שלא.

ביל בליצ'ק, למשל, טוען שקלן ווינסלו הוא האב של כל הטייט אנדים המפלצתיים שמסתובבים היום בליגה – לשעבר טוני גונזאלס, והיום טראוויס קלסי או ג'ורג' קיטל. גם שון פייטון נתן קרדיט גדול לקורייל על המצאת הנשק ההתקפי המסוכן ביותר על מגרש פוטבול – וחשוב לציין שאף אחד מהם אפילו לא מריץ גרסת המשך של התקפת קורייל, בניגוד לעשרות המאמנים לאורך השנים שעשו, עדיין עושים זאת, ועדיין מצליחים כפי שקורייל לא הצליח מעולם. לדוגמה, "ההצגה הגדולה על הדשא", ההתקפה המוערכת של הראמס מסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים, שהגיעה לשני סופרבולים וניצחה אחד, הייתה פחות או יותר אותה התקפה שהריץ קורייל כשני עשורים קודם לכן.

ג'ון מאדן הגדיל לומר, בהלווייה של קורייל בשנת 2010: "אני יושב כאן, בשורה הקדמית. לצידי יושב ג'ו גיבס (זכה בשלוש אליפויות עם וושינגטון), ולצידו דן פאוטס, ושלושתנו נמצאים בהיכל התהילה בזכות דון קורייל. משהו חסר." קלן ווינסלו היה פחות עדין כלפי המוסד המוערך: "היעדרותו של קורייל מהיכל התהילה מצביעה על חוסר ידע מצד המצביעים. זו הדרך העדינה ביותר בה אני יכול לנסח זאת. חסרה להם ההבנה של מורשת המשחק."

קשה להתווכח כאן עם ווינסלו. מורשת המשחק היא הרבה יותר מאשר זהות האלופים בכל שנה נתונה. במצב הנוכחי, היחס בין התרומה של קורייל למשחק לבין ההערכה לה הוא זוכה הוא גדול במיוחד, אולי גדול מכל אישיות פוטבול אחרת. מה שבטוח – מי שנמצא במשחק, מי שמאמן או משחק אותו, יודע בדיוק מי האיש וכמה הוא חשוב למשחק. ואם הוא לא יודע, אין ספק שהוא מרגיש זאת.