בשנה האחרונה מספר ספורטאים משמעותיים מאוד בארצות-הברית בחרו לתלות את הנעליים ולסיים את הקריירה. בנוסף השנה התאפיינה במוזיקאים מוכשרים מאוד שסיימו את חייהם בנסיבות כאלו או אחרות. לכבוד סיום השנה המתקרב החלטתי לשלב בין השניים ולספר את סיפורם של המוזיקאים שהלכו לעולמם דרך המהלכים הגדולים של הספורטאים שפרשו ולהיפך.

NFL:

קלווין ג'ונסון (מגה-טרון) – WR. 130  משחקים,  731 תפיסות ל-11,619 יארד, 83 טצ'דאונס.

ג'ונסון מחזיק בשיא היארדים לעונה באוויר ב-NFL עם 1,964. הוא גם מחזיק ברצף הכי ארוך למשחקים עם לפחות 100 יארד – 8 משחקים. הוא השחקן שהגיע הכי מהר בהיסטוריה ל-10,000 יארד וגם ל-11,000. ב-9 שנים האחרונות הוא היה התופס הכי דומיננטי בליגה ורשם את שמו בספרי ההיסטוריה. למרות שפרש בגיל 31. הוא נבחר 6 פעמים לפרו-בול ו-3 פעמים לאול-פרו (נבחרת המצטיינים של העונה). ג'ונסון לא הצליח לזכות עם דטרויט בסופרבול, אבל הגיע איתה פעמיים לפלייאוף – הפעמיים היחידות שזה קרה במילניום הנוכחי.

ג'ארד אלן – DE. 187 משחקים, 643 תאקלים, 136 הפלות-קוורטרבק.

סטטיסטיקות של קו הגנה אף פעם לא נראות מרגשות ושחקני הקו קצת אפורים יותר כשזה מגיע לחלוקת פרסים ותארים, אבל האמת היא שיש להם חלק אדיר בהצלחת הקבוצות בפוטבול. אם מסתכלים על הזוכות בסופרבול כמעט תמיד היה להן קו התקפה וקו הגנה חזק. ג'ארד אלן הוביל את הליגה פעמיים בהפלות קוורטרבק ועשה כאבי-ראש תמידיים למתאמי ההתקפה של היריבות. הוא נבחר 5 פעמים לפרו-בול, 4 פעמים לאול-פרו ונבחר פעם אחת לשחקן ההגנה של העונה. בגלל שהעביר את הקריירה בקבוצות בינוניות כמו קנזס, מינסוטה ושיקגו גם לו חסרה טבעת סופרבול בארון, למרות שבעונה האחרונה בקרוליינה הוא הגיע עד הגמר.

את השיר שמייצג את הקריירה של ג'ונסון ואלן כתב ג'ורג' מייקל והוא נקרא  One more try. בשיר אפשר לשמוע את אלן וג'ונסון מבקשים דרך קולו של מייקל עוד הזדמנות אחת לזכות באליפות שחמקה מהם לאורך הקריירה.

צ'ארלס וודסון – CB. 254 משחקים, 65 חטיפות, 11 לטצ'דאון, 20 הפלות קוורטרבק.

גם להיות קורנר-בק ב-NFL זה לא כיף גדול. קודם כל אתה צריך להתמודד משחק שלם מול תופס שהוא בדרך כלל יותר גבוה וחזק ממך. אחרי כן אם אתה מאבד אותו אתה יוצא אשם – ועד שאתה מצליח לשמור עליו טוב לא תמיד רואים את זה.  וודסון נבחר 9 פעמים לפרו-בול, 4 פעמים לאול-פרו, שחקן ההגנה של העונה, רוקי ההגנה של העונה, נבחרת העשור של ה-NFL, זכה בהייזמן-טרופי במכללות, שחקן העונה בביג-10 ובניגוד לקודמיו בכתבה הוא גם הביא הביתה את הסופרבול עם גרין-ביי. קשה להרחיב ב-100 מילים על התרומה שלו לקבוצות בהן שיחק, אבל היכולת שלו לשתק את התופס המוביל של הקבוצה היריבה ערב אחרי ערב היוותה חלק גדול בהצלחה של גרין-ביי.

גם את הקריירה של וודסון מייצג ג'ורג' מייקל – בשירו המפורסם Freedom אפשר לשמוע את התופסים שנשמרו על-ידי וודסון זועקים למעט חופש.

פייטון מאנינג –

במרץ האחרון נפרד מאיתנו אחד הקוורטרבקים הגדולים ביותר. מאנינג בלי ספק ניהל את ההתקפות הכי מורכבות והכי חכמות שנראו בליגת הפוטבול. מאנינג הוא כנראה הקוורטרבק הטוב בהיסטוריה בכל מה שקשור לקריאת הגנות ושינוי מהלכים. בזמן שקבוצה רגילה נערכת לבצע מהלך אחד ספציפי, מאנינג היה מגיע עם 3 מהלכים מוכנים מראש ובוחר את זה שנראה לו הכי מתאים ברגע האחרון – ובדרך כלל הוא לא טעה. מאנינג סיים את הקריירה עם סופר-בול שני לארון במשחקו האחרון, נבחר 5 פעמים ל-MVP, 14 פעמים לפרו-בול, 7 פעמים לאול-פרו, פעמיים לשחקן ההתקפה של השנה ורשימת השיאים שהוא מחזיק בהם לא נגמרת. הוא מוביל את הליגה ביארדים במסירה ובמסירות לטצ'דאונס בכל הזמנים, הוא הקוורטרבק הראשון בהיסטוריה להגיע ל-200 ניצחונות, הוא מסר הכי הרבה טצ'דאונס לעונה אחת ורשם 14 עונות שבהן מסר ליותר מ-4,000 יארד. היריבות בינו לבין בריידי הייתה חלק חשוב מאוד בעניין ההולך וגדל בפוטבול האמריקאי ולא נופלת בהרבה מהיריבות בין מג'יק לבירד.

בשנה האחרונה נפטר גרג לייק – המייסד של אמרסון, לייק אנד פאלמר וחלק חשוב בקינג-קרימזון. בשנת 76 כשמאנינג נולד הוא כתב את השיר Hallowed Be Thy Name – כבר אז הוא ידע שבמונחים של פוטבול שמו של מאנינג יהיה קדוש.

MLB:

מארק טשיירה –

טשיירה העביר את החלק העיקרי של הקריירה שלו ביאנקיז. כבר ב-2003 בעונת הרוקי שלו בטקסס היה אפשר לראות ניצוצות ממה שהוא באמת היה שווה כשחבט ל-26 הום-ראנס. טשיירה היה שחקן עמיד מאוד (עד 2007 רשם רצף של 507 משחקים שהשתתף בהם בלי פציעות/מנוחה) – הרצף השני באורכו בהיסטוריה של הבייסבול. לקראת סוף הקריירה הוא כבר היה קצת פחות עמיד וסבל מפציעות שונות. הוא סיים את הקריירה עם 409 הום-ראנס, כשהאחרון שבהם היה ווק-אוף גרנד-סלאם נגד הרד-סוקס. הוא הופיע 3 פעמים באול-סטאר, זכה 5 פעמים בכפפת- הזהב, 3 פעמים ב-Silver Slugger, הוביל את הליגה ב-2009 בהום-ראנס ובריצות שהכניס הביתה וזכה באליפות אחת עם היאנקיז ב-2009.

דיוויד רוס  –

רוס לא היה כוכב גדול. הוא לא מצטיין באופן מיוחד בשום דבר. השנה הוא השיג את ההום-ראן ה-100 שלו בקריירה – לקח לו 14 שנים להגיע להישג הזה. לשם ההשוואה אנטוני ריזו הגיע להישג הזה אחרי 4 שנים וקצת בליגה. רוס לא ייזכר אף פעם כאחד הגדולים – אפילו לא קרוב. אבל הוא היה שחקן שכל מאמן רוצה על הספסל. רוס הוא אישיות מיוחדת. הוא מנהיג, הוא תמיד נמצא שם בשביל לתת עצה טובה או לתמוך, והוא גורם לכוכבים לשים את האגו בצד ולהקשיב. ההישגים הגדולים של רוס? 2 אליפויות עם הרד-סוקס והקאבס. אני לא חושב שיש מישהו שלא שמח לראות אותו חובט הום-ראן במשחקו האחרון בקריירה. אין לו תארים אישיים בארון, אבל אם היה תואר לשחקן הקבוצתי ביותר הוא כנראה היה זוכה בו כמה פעמים.

על רוס וטשיירה כתב לאונרד כהן בשירו I'm your man. הוא בעצם לימד אותנו שאם אנחנו רוצים הום-ראן מכריע ומנהיגות גם על הספסל – רוס וטשיירה הם האנשים שלנו.

פרינס פילדר –

פילדר פרש בנסיבות די טראגיות עקב פציעות גב קשות ו-2 ניתוחים שעבר בעמוד השדרה. ב-11 עונות בליגה הוא הספיק להיבחר 6 פעמים לאול-סטאר, 3 פעמים לSilver slugger-, הוביל את הליגה בהום-ראנס עונה אחת וחבט ל-319 הום ראנס בקריירה – בדיוק אותו מספר שאביו, ססיל פילדר, השיג בקריירה.

את השיר על פרינס כתב כמובן פרינס והוא בעצם מאחל לו שיבריא וירגיש טוב- Feel Good, Feel Better, Feel Wonderful

אלכס רודריגז –

רודריגז הוא כנראה השחקן הכי מעורר-מחלוקת בליגה. מצד אחד חובט אדיר שרשם קריירה ארוכה ומלאת הישגים. מצד שני – בעיות סמים, השעיות והתנהגות לא ממש מכבדת ליוו אותו לאורך כל הקריירה. בצד החיובי ב-22 עונות בליגה רודריגז חבט 696 הום-ראנס ב-29.5% אחוזי הצלחה וסה"כ 3115 חבטות. הוא נבחר 3 פעמים ל-MVP, 14 פעמים לאול-סטאר, 10 פעמים ל-Silver slugger, פעמיים לכפפת-הזהב, 5 פעמים הוביל את הליגה בהום-ראנס וכמובן האליפות עם היאנקיז ב-2009. בצד הפחות נעים? הוא הודיע על יציאה מהחוזה עם היאנקיז באמצע האינינג השמיני של משחק 4 של הוורלד-סירייס ב-2007. שנתיים לאחר-מכן הוא הודה (בעקבות דיווחים בתקשורת) שהשתמש בסטרואידים בתחילת שנות ה-2000. ב-2013 הוא הסתכסך עם הנהלת הקבוצה בקשר לפציעה שעבר – הוא טען שהוא כשיר אבל הרופאים לא ממש הסכימו איתו. ב-2014 הוא הושעה לכל העונה עקב שימוש בחומרים אסורים. ב-2015 הוא חזר לליגה אבל כבר לא היה אותו שחקן ובשנה וחצי האחרונות נראה כמו הצל של עצמו. למרות כל זאת – מדובר באחד השחקנים המצליחים בעשור האחרון ב-MLB.

בשירם של אמרסון, לייק אנד פאלמר Burning Bridges הם מתארים את הגשרים ששרף רודריגז לאורך הקריירה.

חוזה פרננדז –

הסיפור של פרננדז מתחיל נפלא ומסתיים בטרגדיה. הוא נולד בקובה ו-4 פעמים ניסה לערוק לארצות-הברית, 3 פעמים נכשל וישב בכלא. בפעם הרביעית בגיל 15 הוא הצליח לברוח עם אמו ואחותו –במהלך הבריחה אמו נפלה לים והוא היה צריך לקפוץ להציל אותה. בארצות-הברית הוא הפך לכוכב גדול כשכבר בעונתו הראשונה בגיל 21 נבחר לרוקי העונה ולאול-סטאר. בפחות מ-4 עונות בליגה הוא רשם מאזן של 17-38 עם 2.58 ERA (ממוצע ריצות שאיפשר ל-9 אינינגים) ו-589 סטרייקאאוטס ב-471.1 אינינגים ופעמיים זרק נו-היטר. העונה האחרונה הייתה הטובה בקריירה שלו עם מעל ל-250 סטרייקאאוטס וממוצע של 12.5 כאלו ל-9 אינינגים, והוא היה צפוי להיות מועמד ל-CY YOUNG, אבל ב-25 לספטמבר הוא נהרג בתאונת שיט ביחד עם 2 חברים במיאמי-ביץ'. עדי-ראיה טענו שהסירה שטה במהירות מוגזמת ובחוסר-זהירות, ומאוחר יותר נמצאו בדמם של פרננדז וחבריו אלכוהול וקוקאין. דרך כואבת ועצובה שקטעה קריירה שהייתה צריכה להיות יוצאת-דופן.

את אבדנו של פרננדז מתאר דיוויד בואי שנפטר בתחילת השנה בשירו המצוין The Pretty Things Are Going to Hell

וין סקולי –

סקולי היה השדר והפרשן של הלוס-אנג'לס דודג'רס ונחשב לאחד האנשים הכי מיוחדים בתחום. הסיפורים שלו והפרשנויות היו כל-כך מיוחדות שאפילו היריבה המרה סן-פרנסיסקו עשתה לו טקס הוקרה. הוא שידר את משחקי הדודג'רס במשחק 67 שנים – עוד מאז שהקבוצה הייתה בברוקלין.

דיוויד אורטיז –

ביג-פאפי, האיש והאגדה. אולי השחקן האהוב ביותר בבוסטון. אורטיז סיים במסע פרידה עונתי קריירה יוצאת מהכלל, עם הישגים נפלאים שהולכים יד ביד עם אישיותו הכובשת. הוא סיים קריירה של 20 שנה במדי מינסוטה ובוסטון עם 541 הום-ראנס, 10 הופעות באול-סטאר, 3 אליפויות, MVP של הוורלד-סירייס ו-7 פעמים Silver-slugger. הוא השחקן המבוגר ביותר בליגה להשיג 30 הום-ראנס בעונה. לצערו ולצערנו הקריירה שלו הסתיימה בסוויפ מול האינדיאנס בפלייאוף – אבל עדיין אורטיז היה סיבה טובה לקום באמצע הלילה לראות בייסבול בשני העשורים האחרונים.

פול קנטנר מג'פרסון איירפליין נפטר גם הוא השנה. הוא כתב על אורטיז את השיר Somebody to love – כי את אורטיז אי אפשר שלא לאהוב.

NBA:

קובי בריאנט –

דוקטור קובי ומיסטר בריאנט החליטו שהגיע הזמן לתלות את הנעליים. דוקטור קובי ייזכר בזכות הלב הענק שלו, הקילר אינסטינקט והרצון הבלתי מתפשר לנצח – שני רק לאב-טיפוס ג'ורדן. הוא ייזכר בזכות האתלטיות, סלים בלתי-אפשריים ומלחמה על כל כדור. הוא ייזכר בזכות 5 אליפויות, בתור שחקן מפתח בקבוצה היחידה שלא קראו לה שיקגו שזכתה ב-3 אליפויות רצופות ב-50 השנים האחרונות. הוא סיים את הקריירה עם תואר MVP אחד, 18 הופעות אול-סטאר, 11 בחירות לחמישייה הראשונה, 9 בחירות לחמישיית ההגנה הראשונה ופעמיים MVP של הגמר – סטטיסטיקות שאי אפשר להתווכח איתן. לעומתו מיסטר ברייאנט ייזכר כשחקן בעייתי שהצליח לריב עם כל כוכב ששיחק איתו, כשחקן שזרק כמות לא הגיונית של זריקות – רובן קשות ולא יעילות ואולי שלא בצדק  – כמי שאחראי למצב הרע שהלייקרס נקלעו אליו. ככה או ככה – קובי היה אחד השחקנים הכי מעניינים ומיוחדים בליגה והלוואי שיהיו עוד שחקנים עם לב כמו שלו.

גלן פריי שהקים את להקת האיגלס הלך לעולמו בינואר האחרון. הוא כתב שיר על קובי שנקרא Take it to the Limit – כי קובי תמיד לקח את המשחק עד הקצה.

KOBE BRYANT highlights from Orr Ben Yaacov on Vimeo.

קווין גארנט –

אם בשחקנים עם לב גדול עסקינן – גארנט הוא דוגמא קלאסית לשחקן שרק רצה לנצח. הוא היה פרובוקטור, הוא היה מלוכלך, הוא היה אגרסיבי – והוא רצה לנצח. את רוב הקריירה שלו העביר ככוכב ענק בקבוצה חלשה, אבל זה לא מנע ממנו לזכות בתואר MVP, שחקן ההגנה של העונה, לסיים את הקריירה עם אליפות מתוקה אחת, להיבחר 15 פעמים לאול-סטאר, 4 פעמים לחמישיית העונה ו-9 פעמים לחמישיית ההגנה. בסוף הקריירה הוא חזר למינסוטה והפך להיות מנטור לצעירים – מי היה מאמין שהפרובוקטור של הליגה יצליח לעשות את הסוויץ'. בשבילי – גארנט זוכה בקלות בתואר השחקן האמוציונאלי ביותר בהיסטוריה. בעידן שבו ה-NBA הופך להיות יותר ענף של סטטיסטיקות מורכבות וכוכבים שהם לא פחות פוליטיקאים מספורטאים גארנט מייצג פאן של המשחק שאסור שילך לאיבוד – כי המשחק הזה לא שווההרבה  אם יהיה מבוסס אך ורק על רובוטים שזורקים שלשות מהפינה כי זה הכי יעיל.

מוזיקאי שנפטר השנה ופחות מדברים עליו זה לאון ראסל. כותב ומפיק שעבד עם כל הגדולים והפיק להיטי פופ בקצב של מכונת ירייה לאמנים כמו בוב דילן, אריק קלפטון והרולינג סטונס וגם ניגן בביץ'-בויז. בפראפרזה על המשפט של גארנט "Anything is possible" שאמר אחרי האליפות עם בוסטון ראסל סיפק לנו את השיר Anything Can Happen.

טים דאנקן –

דאנקן כמעט ולא היה שחקן כדורסל. הוא כמעט היה שחיין אולימפי. אם לא הוריקן-הוגו ב-89' שהחריב את הבריכה המקצועית היחידה באיי-הבתולה כנראה שהוא היה נותן פייט למייקל פלפס היום. דאנקן גם מצא את עצמו ב-NBA בקבוצה הנכונה, כשחקן צעיר ליד דיוויד רובינסון. לאינטליגנציה של שניהם יש חלק מהותי במה שדאנקן הפך אליו. מי שלא יודע רובינסון נחשב לאחד השחקנים הכי חכמים שהיו בליגה – תוצאה מצוינת ב-SAT (הפסיכומטרי האמריקאי), פסנתרן לא רע בכלל וגם בנה פעם טלוויזיה במו ידיו. אבל זו לא כתבה על רובינסון.

דאנקן הוא ההוכחה החיה לכך ש-NBA זה לא רק היילייטס. שלהיות שחקן גדול זה לא להטביע מהעונשין או להיות וירטואוז, שלהנהיג קבוצה זה לאו דווקא להיות הקלע המוביל, או להחזיק בכדור יותר זמן או לצעוק יותר בקול. טים דאנקן היה תעודת-הזהות של הספארס. הוא היה השחקן שבגללו הקבוצה נראתה כמו שהיא. אל תבינו אותי לא נכון – זה לא שפופוביץ', פארקר וג'ינובילי לא חשובים לספארס – אבל זו בדיוק הגדולה של דאנקן. היום אנחנו מודדים איך הקבוצות של לברון משחקות כשהוא נח, לאן דוראנט יעבור ואיך ווסטברוק יסתדר בלעדיו ומה הסטטיסטיקות של הארדן ברוקטס – דאנקן הוא מגדלור של קבוצתיות. מבחינתו הוא היה עוד בורג במערכת. כמשדברים על הספארס של 20 השנים האחרונות מדברים על המהפכה בכדורסל הקבוצתי. על המודל שעליו מתבססות הווריורס וההוקס. מספיק לראות כמה פופוביץ' התרגש מהפרישה של דאנקן בשביל להבין כמה מניות יש לדאנקן במודל הזה. כמה השפעה יש לו על השחקנים. השיטה אולי שייכת לפופ, אבל בלי המנהיגות של דאנקן לא בטוח שהשחקנים משתפים פעולה. תנסו לשים רגע את לברון או דוראנט במקום דאנקן לפני 20 שנה – פופוביץ' נחשב כבר אז למאמן טוב, אבל רחוק מההערכה שהוא מקבל כיום. תארו לעצמכם את פופוביץ' מנסה להחדיר בדוראנט שיטת משחק של 5-6 מסירות בכל התקפה ומי שפנוי זורק – תארו לעצמכם שפופ מבקש מדוראנט להנהיג שיטת משחק כזאת ולגרום לשחקנים להאמין בה. מישהו רואה את זה קורה? אם קובי מייצג את הקילר-אינסטינקט של הדור הקודם וגארנט מייצג את האינטנסיביות – דאנקן מייצג את האינטליגנציה, את חכמת המשחק ואת היכולת לבנות קבוצה ששווה יותר מסך חלקיה.

ונחזור שוב לגרג לייק – הפעם מימיו בקינג-קרימזון. אחת הלהקות הכי מעניינות בתחום הפרוג-רוק. השיר המוצלח ביותר שלהם וזה שמייצג את דאנקן בצורה הכי טובה נקרא The court of the crimson king. אמנם במילה Court  הם התכוונו לבית-משפט, אבל במשמעות הרלוונטית לנו דאנקן תמיד יהיה המלך על המגרש.