פרוייקט סיכום השנה של הופס ממשיך, והפעם אנחנו מסכמים את השנה הקלנדרית בליגה הגדולה מכולן, האנ.בי.איי. אז שימו אוזניות ובואו נתחיל לסכם שנה שתכנס ללא ספק לדברי הימים של הנבא. כל השירים לאורך הפוסט יצאו במהלך 2016, ואתם מוזמנים להוסיף עוד שירים מהשנה שמתארים משהו מהנבא בתגובות.

הסיפור הגדול ביותר של השנה, ואולי של העשור, הוא כמובן סדרת הגמר הנהדרת בין קליבלנד לגולדן סטייט. לכן התמונה הראשית של הפוסט היא החסימה. נכתב כבר הרבה על היריבות הזאת – בין אם מבחינה טקטית, היסטורית או כל דבר אחר. אבל בשורה התחתונה היריבות הזאת פה כדי להשאר. טיירון לו אמר שהם הלייקרס-סלטיקס של העשור הנוכחי, ובינינו? הוא צודק. פשוט יריבות אדירה.

מה שהיה מיוחד בסדרת הגמר הזאת, ובעצם גם בקודמת, הוא ההתעלות יוצאת הדופן של לברון ג'יימס. תאהבו אותו או שתשנאו אותו, אבל מספרים מטורפים של 30 נקודות, 12 ריבאונדים, 9 אסיסטים, 2 וחצי חטיפות ו-2 חסימות במשחק לאורך סדרת גמר הצליחו לתת לו ניצחון על אחת הקבוצות הגדולות ביותר בהיסטוריה ושיאנית הניצחונות של העונה הרגילה. ג'יימס פשוט, בדרכו שלו, הביא את האליפות הביתה. אותה עלילה, בגדול, מתרחשת בשיר הנושא מהאלבום האחרון (והמדהים) של דיוויד בואי. לא בטוח שהאליפות הזאת הייתה שירת הברבור של MVP הגמר, אבל גם הוא כוכב שאי אפשר להגדיר.

גולדן סטייט, בכללי, הם אולי הסיפור הגדול ביותר של השנה. החל מ-73 הניצחונות, דרך החזרה מפיגור 3:1 מול אוקלהומה ואיבוד יתרון 3:1 מול קליבלנד בגמר, עד להחתמה המתוקשרת של קווין דוראנט בקיץ. המהפכה הרעיונית שהם עשו עם השלשות הגיעה לשיא מסויים השנה וב-2016/17, נכון לעת כתיבת שורות אלו (27/12), 27 קבוצות קולעות לפחות 8 שלשות במשחק. ב-2006/07 המספר הזה עמד על שלוש. השינוי הרעיוני הזה הוביל, ומוביל, את הליגה. ריווח, מסירות, שלשות והרכבים שלמים מתחת ל-2 מטר הם העתיד.

השאלה הגדולה היא באמת כמה רחוק אפשר לקחת את התזה הזאת. לכל אחת מהקבוצות המובילות בליגה יש נוכחות משמעותית בצבע (או שחקן הגנה מליגה אחרת לגמרי במקרה של ס"א), וברגע שמסתמכים רק על הסמול בול זה לא בהכרח עובד. כך למשל גולדן סטייט הפסידה 3 משחקים רצופים ואליפות NBA עם הפציעה של אנדרו בוגוט וקבוצות לא מוותרות על כל הסטיבן אדאמסים והטריסטן תומפסונים, כי הם יודעים שלכל חלום בהקיץ יש נקודת אל חזור.

האנטיתזה לכל תפיסת העולם של 30 המסירות בהתקפה אחת, חמישיות שלמות בדאבל פיגרס ומשחק קבוצתי שלם גם באה לידי ביטוי השנה. יוסטון, אוקלהומה (פוסט-דוראנט), טורונטו ושות' לא מנסות לבנות שיטה שתתבסס על איזון, אלא כזאת שתתבסס רק על הכישרון המטורף של הכוכבים היחידים שלהם. זה מביא והביא ניצחונות במהלך כל השנה הזאת (והשנים שקדמו לה, כמובן). הניגוד המעניין בין האסכולות השונות ימשיך ללוות את הליגה כל השנים, שסביר מאוד שנראה קבוצות שיגלו שבחרו בדרך הלא נכונה. התקווה שלהן היא לא לגלות את זה מאוחר מדי, בניגוד ללאונרד כהן.

לצד זאת, עוד משהו חשוב שקרה השנה הוא הזינוק העצום במשכורות. הסכם השידור החדש של האנ.בי.איי נכנס לתוקף, נחתם הסכם עבודה חדש בין השחקנים והליגה והמשכורות קפצו. חוזים של 94 מיליון דולר ל-4 שנים, 128 מיליון ל-5 שנים ועוד הפכו לטבע שני, ועוד כמה שנים נראה שחקנים שמגיעים ל-200 מיליון ב-5 שנים. יש לקפיצה הזאת במחיר יתרונות, והגדול בהם הוא שהשחקנים ראויים לגמול על ההצלחה של הליגה, אבל זה גם יכול ליצור מצב עגום בו שחקנים כבולים לקבוצותיהם בחוזי ענק, במחיר הצלחה קבוצתית (ד"ש לאנטוני דיוויס). איה כורם תיארה את זה ב-2023, אחד האלבומים של השנה ברוק הישראלי. (השיר נגמר ב-5:09, אחריו ממשיך כל צד א' של אלבום הקונספט).

ואיך אפשר בלי התייחסות לפרישות הגדולות של השנה. קובי בראיינט, קווין גארנט וטים דאנקן, שלושה מהגדולים ביותר ששיחקו את המשחק ובמיוחד ב-20 השנה האחרונות. עונות הפרישה שלהם היו מוצלחות יותר (דאנקן) ופחות (קובי וגארנט), מתוקשרות יותר (קובי) ופחות (דאנקן), אבל היום כל הקריירות שלהן נמצאות מאחוריהן. זה מוביל אותנו לאלבום נוסף, ספק אלבום פרישה, של איגי פופ הגדול. בדומה לבראיינט, גארנט ודאנקן הוא נעזר בצוות מסייע צעיר יותר בהנהגת ג'וש הום המוכשר מקווינס אוף סטון אייג' והוציא את אחד מאלבומי השנה – Post Pop Depression.