חשיבותם של הפרסים ובחירות האול-סטאר – מצידם של השחקנים / יונתן שגב

אלפרד אדלר היה רופא ובעיקר פסיכולוג אוסטרלי, ואחד מתלמידיו של אבי הפסיכואנליזה – זיגמונד פרויד. אך לא באנו לדבר על האידים והסופר-אגואים למיניהם, אלא על השיטה האדלרית.

השיטה הזו – שדי פופולרית בתחום הפסיכולוגיה היום – מדברת על צורך מאוד בסיסי של האדם, שבלעדיו יהיה לו קשה עד בלתי אפשרי להתקיים: תחושת השייכות, בה ניגע רק באופן חלקי בפוסט זה.

אך יש דבר נוסף, שתחושת השייכות מקנה – בין היתר – שבלעדיו בני האדם יהיו בבעיה קשה-קשה מאוד מבחינה נפשית.

טוב, אז מהי בעצם תחושת הערך?

תחושת הערך העצמי של אדם, כשמה היא, עוסקת בהערכה העצמית שלנו את עצמנו. תחושת הערך, למעשה, היא היכולת להרגיש יעיל, היא ההרגשה שאני שווה משהו בעיני עצמי ובעיני החברה גם יחד. להרגיש… בעל ערך, טוב חזק.

איך נקבעת תחושת הערך? השאלות התמידיות שלנו על כל פעולה ואפילו על דברים כמעט סובייקטיבים – מה זה אומר עלי? האם זה אומר עלי דבר חיובי או שלילי? לדוגמא: האם אני יפה? האם אני חכם? כמובן, שאנחנו כמעט תמיד נותנים לשאלות הללו מענה וכך יוצרים לעצמנו מדד עצמי. וכן, אנחנו שואלים את זה על כל דבר פחות או יותר.

איך אנחנו נותנים לשאלות הללו מענה? בעזרת מדדים אישיים ותחושתיים ומדדים מבחוץ. ככל שהאמינות של המדד והאובייקטיביות שלו עולה, כך הוא נתפס בעינינו כאמין יותר ומדויק יותר וכתוצאה מכך גם נכון יותר.

אז אותו האדלר טוען, שכשתחושת הערך נפגעת (או תחושת השייכות בכלל) – האדם חושב שהוא אינו טוב או אינו שווה – אנחנו נמצאים בסיטואציה לא בריאה ונהיה אומללים.

זה ממש על קצה המזלג.

עכשיו נגיע ל-NBA, למרות שאני מניח שרבים מכם (כמו מומי למשל) כבר עשו את החיבור המובן מאליו.

אז מדוע הפרסים כה חשובים לנו? כי הם מעלים את תחושת הערך של השחקנים.

כלומר?

שחקן המקבל פרס ירגיש שהוא טוב יותר. הוא ירגיש שיש לו ערך, ירגיש שמוקירים אותו, שמסתכלים וחושבים עליו (זו כבר תחושת השייכות, אבל לא משנה).

ואם לשחקן יש ערך עצמי גבוהה יותר, יש לו יותר ביטחון. יש מקרים יוצאים מן הכלל, אך ברור שיותר בטחון שווה יכולת גבוהה יותר.

במילים אחרות, עזבו את כך שצריך או לא צריך להיות אכפת לנו מהשחקנים כאינדבידואלים – אם אנחנו רוצים שהשחקנים יתקדמו, חייבים לתת להם דברים שיעלו את תחושת הערך שלהם וכתוצאה מכך המוטיבציה תעלה (בד"כ).

אז הגענו לאולסטאר, כשהרבה מאוד שחקנים חדשים ולא חדשים, מקבלים דחיפה לתחושת הערך שלהם. במיוחד הללו שמגיעים למשחק הכוכבים בפעם הראשונה.

אנדרה דראמונד, איזייה ת'ומאס, דריימון גרין, כולם קיבלו את הסיפוק לסופ"ש אחד – והרבה מעבר לזה – באקסטרה רצינית בתחושת הערך.

אז יגידו מכובדי ששחקנים כמו לברון ג'יימס למשל לא צריכים לקבל עוד MVP – יש להם כבר 4 – אז גם זה לא נכון לדעתי. תמיד יש לאן לשאוף ולאין לעלות. תמיד תחושת הערך יכולה לעלות: אם לברון כיוון (בעזרת תחושת הערך) להיות השחקן הטוב ביותר בהווה, ככל שהקריירה התקדמה והוא קיבל פרסים נוספים הוא החל לכוון להר רשמור. הוא קיבל עוד מוטיבציה, תחושת הערך העצמי עלתה ו… מפלצת כדורסל שאגודות קמות רק למען מטרת על של לשנוא אותו.

 

בדיקת נוכחות של הללל'

 

עוד דבר חשוב – שבגללו לדעתי הפרסים עצמם עליונים על האולסטאר – טמון בחלק מסוים של תחושת השייכות. אני מדבר על הספציפיות של הפרסים.

למה זה חשוב?

אדלר גורס שחלק חשוב בתחושת השייכות – שקשורה באופן ישיר לתחושת הערך – הוא הנחיצות לי והיכולת שלי לתרום וכמו כן גם היעילות שלי.

קישור: אם הפרס הוא יותר ספציפי, הוא נותן אינדיקציה על תפקיד שיש לי, על דבר שהוא שלי באופן אישי. על הייחודיות שלי. על כמה נחוצים לי בתפקיד הספציפי הזה וכמה אני יכול לתרום בו ולהיות בו יעיל (באמת יעיל! ואין מי שיערער על כך).

כך כששחקן מקבל פרס כמו:"שחקן ההגנה" הוא מתחיל לתפוס מעצמו כמגן עילאי ותחושת הערך שלו עולה כשחקן. יש משהו שהוא באופן אישי הטוב ביותר בו בעולם. כבוד.

אתגר: חשבו על כמה פרסים נוספים שיכולים להעלות את תחושת הערך של השחקנים (יש אחד שזועק לשמיים!).

מה עוד היתרונות של הפרסים? (גם האול סטאר, אך פחות)

זוכרים שבין ערמת המלל למעלה, הזכרתי את האובייקטיביות וחשיבותה ליעילות של העלייה בתחושת הערך?

אז הפרסים הללו הם לא מחמאה מהקואץ' ולא מילה טובה מחבר לקבוצה או מבת הזוג והם אפילו לא כתבה חיובית במקומון. היא בחירה כלל עולמית, שאין יכולת בפני אף אחד לערער עליה.

מה החסרון הגדול, שאין ספק שהוא קיים: יוצאים לנו אנשים ש – איך נאמר זאת בעדינות? – יצאו מפרופורציות לחלוטין. מה שמתבטא בעיקר בציטוטים הזויים מחוץ למגרש. מהסוג שנראים כלקוחים מסרטי דרמה קלישאתיים. האם הפלוס גדול מהמינוס? לדעתי, כן – ובענק.

כמובן שכל הפוסט לא נוגע בכלל בתחושתו של הציבור הרחב והאוהדים בקשר לפרסים.

עוד דבר אחד, שלא קשור באופן ישיר לפוסט:

גילוי נאות – אני באופן אישי, ואני מניח שעוד כותבי פוסטים – בטח ובטח עיתונאיים – מעמידים את תחושת הערך שלנו במבחן בכל מילה שיוצאת ממקלדתנו.

גילוי נאות (2) – אין עיתונאי/פוסטאי שלא קורא את ה"טובקבקים" – אני מעדיף לכנות את זה תגובות, לפחות אצלנו – כשהוא יודע שתחושת הערך שלו על המוקד. ואף אחד לא מצליח להימנע מלקבל תשובה על שאלות הערך שכתבתי עליהן בהתחלה.

איני רומז דבר, אך אני רק חושב שדבר כזה תמיד צריך להיות לנו בראש כשאנו באים לכתוב תגובה.

גילוי נאות (3) – אני לא בטוח שהבנתי את הנושא שכתבתי עליו עד הסוף, לכן אשמח לתיקונים הערות ודיוקים.

 

 

 

 

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון

    5 פבר 2016 00:00:05

    בהכללה גסה אומר שאין כל צורך בפרסים.

    איינשטיין ניסה להבין את הזמן והמרחב בגלל שהוא היה סקרן, לא בגלל נובל לפיסיקה (אם כי הוא היה צריך את הכסף בשביל לשלם מזונות לגרושתו..)

    שופן הלחין כי זה גרם לו לסוג מסוים של התעלות רוחנית, לא בגלל גראמי כלשהוא.

    דה וינצ'י, שייקספיר, טסלה, וכ"ו..

    שחקנים הוליוודים ברובם כן מעוניינים באוסקר, לא פחות מהאומנות,, ובגלל זה הוליווד הפכה לפח מיחזור של סרטים סוגג ב'.

    אותו דבר היום במוסיקה, יותר פרסים, קוקטיילים, מסיבות השקה, יחצנות, אמרגנים, פסטיבלים, MTV, ופחות אומנות.

    פרסים וכדומה רק מחבלים, עמוס עוז כתב טוב כשהוא לא להתעסק בכל השטויות, המרפקים והפוליטיקה של פרס נובל לספרות. חבל שהאנרגיות של האנושות הולכות למקומות כאלה, במקום
    למעיין היצירה, משחק, ספורט, אומנות, מדע וכ"ו.

    אבל איך אמר כבר ש"י עגנון :

    "כל כך הרבה יכול אדם להשפיל עצמו, בשביל מעט כבוד"

    הפרסים באן בי איי הם רק בשביל שהמערך השיווקי יוכל למכור עוד
    טי שירט, פרסומות, ולהגדיל את ההייפ. תחושת הערך של ה "אני " לא צריכה להיות תלויית פרסים. ואני בטוח שכל מי שיש לו ילד, אוהב אותו גם אם הוא לא זכה ב MVP או ב "מלכת הכיתה".

  2. דקסטר

    5 פבר 2016 00:18:21

    קצת פספסת פה.
    (והבן השחור פספס קצת יותר אפילו..)

    אתה מבין שזו תחרות כן? אז כל עניין השייכות כאן לא רלוונטי.
    אתה פשוט רוצה להיות הכי טוב ואתה רוצה לשחק בין הטובים ביותר ואתה רוצה שיוקירו אותך על ההישגים שעשית.
    כי כולם מיליונרים, וכולם מצליחנים אבל מה שמפריד אותך מאחרים זה שאתה בנבחרת והם לא, אתה באול סטאר והם לא, אתה אלוף והם לא.

    זה באמת הכי פשוט שיש.

    1. הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון

      5 פבר 2016 01:24:15

      ואתה לא מפספס אף הזדמנות לפספס.. סמיילי

      "אתה מבין שזו תחרות כן? אז כל עניין השייכות כאן לא רלוונטי.
      אתה פשוט רוצה להיות הכי טוב ואתה רוצה לשחק בין הטובים ביותר ואתה רוצה שיוקירו אותך על ההישגים שעשית.
      כי כולם מיליונרים, וכולם מצליחנים אבל מה שמפריד אותך מאחרים זה שאתה בנבחרת והם לא, אתה באול סטאר והם לא, אתה אלוף והם לא." –

      שום דבר ממה שכתבת לא קשור לפרס כלשהוא.

      האם אין דרך אחרת להוקיר מלבד פרס ?

      אני מבין שזו תחרות. אפילו תחרות נושאת פרסים…

      האם ללוחמים ספרטניים הייתה פחות מוטיבציה כי לא הייתה להם את האופציה לזכות ב "מצטיין מסלול" ? (ואולי כן היה..)

      בטוח שאיגודאלה שמח לקבל MVP גמר, הוא גם היה שמח אם היו קוראים כוכב על שמו… התייחסתי לזה בציטוט של עגנון.

      אני עושה הבדלה בין פרס הרוחני (תחושת הנצחון) לבין עגל הזהב (הנפת גביע)

      * ובכלל עוד לא הגדרנו למה אנחנו מתכוונים ב "פרס"

      1. מתן גילור

        5 פבר 2016 13:00:57

        פניתי לאגודה העולמית לרישום שמות כוכבים (או איך שלא קוראים להם) ושילמתי כדי שיקראו על שם אשתי כוכב. לא, היא לא התלהבה יותר מדי, אז לא הייתי בונה על זה 🙂

  3. צביקה

    5 פבר 2016 00:39:37

    יונתן אתה כותב נהדר, וטוב שיש את דורון לשיפור תחושת הערך של כולנו. מעבר לזה שזה נושא נחמד להשתעשע בו.
    לבן השחור: אינו דומה גאון מדעי איינשטיין לגאון ביצירה אמנותית. ניתן כן להכליל איכשהו את כל הגאונים היוצרים האמונתיים (ספרות שירה מוזיקה ואמנות פלסטית) ומקום אחר בדיון תופסים אמני ביצוע כמו שחקנים ואף זמרים (מבצעים). אנשי הספורט התחרותי, שייכים לז'אנר אחר, שאמנם קרוב לבידור, אבל גם יש בו אלמנטים נוספים.
    בכל מקרה כל נושא הפרסים, הוא באמת לשעשעש את ההמונים, שרוצים לראות עוד יותר תחרות כי יוצר מתח ועניין. והשחקנים, כמו כולנו, נכנסים בכיף לתוך המשחק הזה, במיוחד שהם אנשים מאוד תחרותיים.

    1. דקסטר

      5 פבר 2016 00:56:22

      ממש לא לשעשוע הההמונים.
      סטטיסטיקות ופרסים היו הרבה לפני שהמשחק, או כל משחק הפך להיות פופולרי ו"המוני".
      אולי העניין גבר ככל שהמדיה התפתחה אבל בשום פנים ואופן זאת זאת לא הייתה המטרה.

      לעיתים אנחנו עושים דדוקציה וחושבים שאנחנו חכמים גדולים אבל כמו כל דבר העניינים הרבה יותר פשוטים.

      כל מי שעסק בספורט יכול להבין את זה לא צריך להיות איינשטיין

      1. הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון

        5 פבר 2016 01:30:29

        דקסטר, יא לוזר, כותב פה תגובות מבלי לקבל או להיות מועמד לפרס "המגיב הטוב של השנה" (מקום בחמיישית המערב של האשך לא נחשב… סמיילי)

  4. מומי שאוהב חציל בטחינה

    5 פבר 2016 00:59:09

    למומי אין שום בעייה עם פרסים !!!
    עשו להם עוול גדול בנושא הקמצנות
    מומי יש לו שטיח פרסי מקיר לקיר והוא אפילו בקשר של שלום שלום עם שאול הפרסי
    מומי חושב שחשיבותם של הפרסים היא בעיקר על סרטי הבורקס ועל יוסף שילוח זצ״ל שהיה עושה את פרוק כמו פרסי אורגינל מאסיפהן
    יש לפרסים חשיבות במטבח עם מאכלים כמו ג'ונדי , חורש , וחורמה סבזי
    לפרסים גם חשיבות גדולה בשוק נווה שאנן

  5. שיר

    5 פבר 2016 01:33:24

    אני מסכים איתך בגדול..
    שחקנים שקיבלו פרסים ואידור ליכולתם מרגישים את זה בשיפור..
    סתם דוגמא סטף שקיבל mvp וכולם כל פעם מזכירים את זה משחק כ mvp ומרגיש טוב יותר..
    להבדיל אלף אלפי הבדלות, סטיב נאש שלקח פעמיים mvp ( למרות שהגיע לשאקיל בעונות האלו, ומי שלא ראנ את הקטע. ב open court ששאק מתלונן שירוץ עכשיו) גרם לנאש להאמין יותר בעצמו במשחק שלו..
    כמעט כל מי שהיה באולסטאר באותב עונה שמר על ממוצע שלו אם לא שיפר אותו קצת..
    זה נותן הכרה וביטחון ביכולת שלך

    2. הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון

      5 פבר 2016 02:01:48

      אז בוא ניתן לכולם פרסים, וככה נעלה את הרמה באן בי איי באלפיי מונים !

      קארי הוא מקרה יוצא דופן. על פי ההיגיון הזה, כל שנה צריך להיות ה MVP של השנה שעברה, כי זה גורם לו להיות במגמת שיפור מתמדת. קארי משתפר כי הוא מתאמן, והוא מתאמן כי הוא רוצה להיות הטוב ביותר, הוא שמח לקבל פרסים, אבל הם לא הדלק שלו (אליפות אני לא מחשיב כפרס, אליפות היא מצב נתון וסטטיסטי שמצביע על כך שניצחת את כולם, אך טבעת אליפות היא פרס)

      הסיבה שכל מי שהיה באןלסטאר שומר על הממוצע שלו ואף עולה (לא יודע עד כמה זה נכון, אבל נזרום) היא שמלכתחילה מדובר באנשים עם מוטיבציה וכשרון להיות אולסטאר. התרנגולת באה לפני הביצה.

  7. גאפר

    5 פבר 2016 05:49:26

    תודה… זה נכון… אדם באופן כללי זקוק להכרה… מאטים הם האנשים שההכרה של עצמם מספיקה להם ואף שלא הכרתי אחד כזה, אולי יש כאלו… להגיד שאיינשטיין או טסלה קיבלו או לא קיבלו הכרה יהיה עוד סיפור … הכרה לא חייבת להיות גורפת… יכולה לבוא מהאישה, מהילד… מחבר קרוב….אומנם יכול אדם ליצור כל חייו בסתר… חוסר ההכרה לא בהכרח תיצור מחסום ולהיפך אבל התעצמות שהכרה יכולה לתת הם משהו שחבל שפיספסו…. נראה לי שזה פשוט חלק מהמבנה האנושי… אומנם החיים מתרחשים מבפנים החוצה אבל בגלל שאנחנו משקפים עצמנו קל להכנס לאשליית האני בכל דבר… לכן אגב אפשר לראות שאנשים אשכרה מתעצבנים בגלל דעה… ולא… באופן אישי האולסטאר לא מעניין לי את התחת, אבל אני מבין עכשיו את התרומה שיש לו לשחקנים… ושוב… תודה. רק טוב שיהיה….

  8. גיא

    5 פבר 2016 07:56:07

    יפה.
    הניסיון שלי הוא שכל אחד זקוק להכרה, וככל שתחום העיסוק תחרותי יותר – הצורך גדול יותר.
    על אחת כמה וכמה בתחום שטוף טסטוסטרון כמו הספורט המקצועני.

  10. אשך טמיר המקורי

    5 פבר 2016 09:09:54

    תגיד לי מה מאכילים אתכם שם בבי"ס?! בזמני למדנו חשבון ותושב"ע והשיעור המעניין ביותר היה חינוך מיני.
    פוסט מצוין.
    הייתי מוסיף פרס "הדבק של הקבוצה", שהיה הולך כמובן לדריימונד גרין

  13. יונתן שגב

    5 פבר 2016 15:11:34

    תודה לכולם, מעלה את תחושת הערך והבן לא מוריד אותה בעזרת טיעונים עניינים. אני מודה שאין לי אנרגיה וקטונתי מלהיכנס לוויכוח הזה.
    הפרס שאני חשבתי עליו, שנמצא בפוטבול – קאמבק השנה. שחקנים שתחושת הערך שלהם הייתה גם ככה על המוקד בגלל דברים אובייקטיבים. אין סיבה לא לתת להם קצת נחת.
    פול ג׳ורג׳ לוקח בהליכה (או יותר נכון בריצה ודאנק במקרה הזה…)

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט