בקצרה, הספר, ככל שאכן יכתב, גם בעזרתכם, יכלול שלושה שערים המתארים את שלושת התקופות בהיסטוריה של ה-NBA בשילוב ההיסטוריה של ארה"ב והקשר בין השניים. כל שער ייפתח בהקדמה קצרה על התקופה בליגה ובארה"ב, ופרק על כל קבוצה שהוקמה בתקופה בה עוסק השער. דרך הפרקים הללו שיתארו את ההיסטוריה של הקבוצות מהקמתן ועד היום לרבות המעברים והשינויים שעברו והסיפורים המעניינים שלהן, אני מקווה לספר את סיפורו של הכדורסל בארה"ב בצורה מלאה ומעניינת.

אשמח מאוד להערות, כאן או בפרטי (המייל שלי: bloch.dore@gmail.com או בפייסבוק dore bloch), שיעזרו לשפר את הפרקים, מדובר בסה"כ בטיוטה ראשונה, שככל שהספר אכן יכתב תשתנה עוד פעמים רבות).

*

הפרק הנוכחי הינו הפרק השלישי שנכתב עד כה, לאור עומסים בעבודה וקושי לכתוב על הקבוצה הזאת וההיסטוריה המדכדכת למדי שלה, לקח הרבה זמן לכתוב אותו, בזמנו פירסמתי את החלק הראשון אבל לאור הזמן הרב שעבר הנה הפרק במלואו, מקווה שתהנו.

*

 ניו יורק ניקס – המקום שבו הכל התחיל

בשנות ה-40 הנוסחה המנצחת להקמת קבוצת NBA (שעדיין נקראה BAA), הייתה פופולאריות גוברת של כדורסל הקולג'ים שתפס אז את מרכז הבמה בכדורסל, ופרנצ'ייז הוקי. לניו יורק היו את שניהם.

כזכור, הליגה הוקמה בפגישה במלון הקומדור בניו יורק מה שהופך את ניו יורק למקום שבו הכל התחיל, וזה זמן טוב להכיר דמות חדשה בסיפור המתגלגל שלנו של הקמת ה-NBA, הכירו את מקס קייס, כתב ספורט שהפך לעורך של הבוסטון אמריקאן בשנות ה-30. כשהוא נפגש עם וולטר בראון הזכור מהפרק על בוסטון, הוא הציג בפניו את הרעיון להקמת ליגה שתציג את שחקני הקולג' לאחר שיסיימו את חוק לימודיהם. כזכור, בראון הסתכל על זה כאפשרות להשיג הכנסה נוספת מאולמות ההוקי הריקים במרבית השנה, והפגישה בקומדור נקבעה.

קייס תכנן להפעיל את הקבוצה בעצמו ופנה לנד אייריש, נשיא המאדיסון סקוור גארדן, האולם המיתי שילווה אותנו לאורך כל הפרק הזה. אלא שלאייריש היו רעיונות אחרים, הוא הודיע שלפי החוקים של איגוד אולמות הספורט, המאדיסון סקוור גארדן צריך להיות הבעלים של כל קבוצה ששיחקה בו. קייס הציג את הצעתו, אבל הבעלים האחרים התרשמו יותר דווקא מההצעה של אייריש, ובעיקר ממשאביו הניכרים והוא זכה ברישיון להקים קבוצה.

אייריש חיפש שם שייצג את העיר ניו יורק, ולשם כך כינס מספר אנשי צוות וביצע הצבעה לבחירת שם. השם שנבחר היה knickerbockers. למי שתוהה, השם מתייחס למכנסיים שכופלו עד מתחת לברך, ע"י המהגרים ההולנדים שהגיעו ל"עולם החדש" במאה ה-17. סביב אותם מהגרים קמה וצמחה העיר ניו יורק, וקריקטורה של אבא Knicerbocker הפכה לסמל בולט בעיר. הניקס המשיכו למעשה מסורת, מאחר וב-1845, מאה שנה קודם לכן, קבוצת הבייסבול המאורגנת הראשונה נקראה Knickerbocker nine.

העשור הראשון – עידן לייפצ'יק

בחיפוש אחר מאמן אייריש פנה אל מאמנה המצליח של אוניברסיטת סנט ג'ון, ג'ו לפצ'יק במאי 1946, והמאמן הסכים בשמחה להצעה לאחר שאייריש הציע לו את השכר הגבוה ביותר בליגה.

לפצ'יק, יליד ניו יורק ובן למהגרים מצ'כיה, גדל הילדות קשה וסייע מגיל צעיר לפרנס את משפחתו בעבודות שונות, בגיל 15 הוא החל לשחק כדורסל עבור שכר, זאת לאחר שפרש מהלימודים בכיתה ח'. במקביל להשתתפותו במשחקי כדורסל עם קבוצות שונות במשחקי ראווה, הוא עבד במפעל וזאת עד גיל 19 אז החל להרוויח סכומי כסף שהספיקו לו כדי להתקיים מכדורסל בלבד. לפצ'יק הוגדר בהיכל התהילה על שם ג'יימס נייסמית', כאיש הגדול הזריז (agile) הראשון בתולדות המשחק. הוא כיכב בתולדות הסלטיקס המקוריים ששיחקו משחקי ראווה ברחבי ארה"ב בשנות ה-20, וזכה איתם בשתי אליפויות ABL ולאחר פירוק הקבוצה זכה בשתיים נוספות עם הקליבנלד רוזנבלומס.

כמאמן ליפצ'יק התפרסם בעיקר בחוסר היכולת שלו להתמודד עם לחץ. בגמר אליפות המכללות של 44 הוא התעלף מרוב לחץ במהלך המשחק. המשך הקריירה שלו לא הייתה טובה יותר במובן הזה, וליפצ'יק התעלף מספר פעמים, ואף חווה התקפי לב על המגרש עד שנאלץ לפרוש מאימון בגלל בעיות הלחץ מהן סבל. הוא נחשב למאמן שמתבסס על יכולת להעניק מוטיבציה לשחקניו, ופחות כמאמן טקטי.

ניו יורק היא המקום שבו הכל התחיל, לא רק במובן שבו נערכה אותה פגישה שבה נוסדה ליגת ה-BAA, אלא שהיא גם הייתה הקבוצה שרשמה את המשחק הראשון בהיסטוריה של הליגה, מול הקבוצה בעלת השם הקנדי להחריד: הטורונטו האסקיס, ובאולם בעל השם הקנדי להחריד: הטורונטו מייפל ליפ'ס גארדן, ב-1 בנובמבר 1946. 7,090 צופים הגיעו לחזות במשחק שבנו ניצחו הניקס בהנחיית המאמן ניל קוהלן, 68-66, כשליאו גוטליב מוביל את הקלעים עם 14 נקודות.

רגע, אבל חשבתי שאיך קוראים לו לפצ'יק היה המאמן הראשון של הקבוצה?

אז זהו שלא, לפצ'יק ביקש להישאר עונה נוספת בסנט ג'ון בתקווה לזכות בעוד אליפות אחת ואייריש שהיה כנראה במצב רוח נדיב הסכים להמתין למאמן עוד עונה אחת.

מכל מקום, 28% מהשדה ומשחק התקפה שלא היה מעורר השראה לא מנע מהניקס לסיים עם מאזן של 27-33 את עונת הבכורה שלהם, ולהגיע לפלייאוף לראשונה, ואף לעלות לסיבוב השני לאחר ניצחון 1-2 על הקליבלנד ראבלס. אלא ששם חיכו להם הפילדלפיה ווריורס, שהיו גדולים על הניקס וגברו עליהם 0-2.

לפצ'יק לקח את מקומו כמאמן ראשי בראשית עונת 47/48, והחל מייד בהנחלת סגנון המשחק המהיר שלו, כאשר לצורך העניין הוא מחתים שישה שחקנים חדשים ועל הדרך עושה היסטוריה.

ווטארו, "וואט", מיסאקה, יליד דצמבר 1923, נולד באוגדן יוטה לשני הורים ממוצא יפני. לאורך כל חייו סבל מיסאקה מאפלייה, ומחוסר סבלנות שאפיינו את התקופה, אבל עם הגיעו לגיל 18 המצב נהיה גרוע בהרבה.

ב-7 לדצמבר 1941 פתח הצבא היפני במתקפת פתע על הבסיס האמריקאי פרל הארבור שבהוואי. בתקיפה זו איבדה ארצות הברית תריסר ספינות מלחמה, 188 מטוסים ולא פחות מ-2,402 חייליםו אזרחים והאומה כולה נכנסה לאבל כבד. כדי להשלים את שיעור ההיסטוריה הקטן הזה, מלחמת העולם השנייה נפתחה ב-1939, מצד אחד עמדו מדינות הציר בראשות גרמניה, יפן ואיטליה ומהעבר השני בעלות הברית – אנגליה, צרפת וברית המועצות. ארה"ב התחילה לעבור אט אט בהנהגת הנשיא פרנקלין רוזוולט ממדיניות של בדלנות מהעולם, למדיניות של מעורבות. ב-1941 ארה"ב אומנם תמכה בבעלות הברית כלכלית אבל לא לקחה חלק פעיל במלחמה.

המתקפה של היפנים הייתה הפעולה שדחפה את האמריקאים באופן סופי להיכנס למלחמת העולם השנייה, ולדעת מרבית ההיסטוריונים להכריע אותה. תוצאה נוספת של הפעולה הייתה גל חסר תקדים של שנאה כלפי יפנים אזרחי ארה"ב. הנשיא רוזוולט חתם על ההצהרה הנשיאותית מספר 2527 שהתייחסה לנתני מדינות אויב ובעקבותיה נערכו פשיטות על בתים רבים ומאות אזרחים זרים נעצרו.  הפעולות נגד האזרחים היפנים הלכו והחריפו וב-3 במאי נקבע צו להרחקת אזרחים שקבע כי אזרחים ממוצא יפני נדרשים להתייצב במרכזי כינוס עד למעברם למחנות עקורים. יותר מ-112,000 איש נעקרו במסגרת פעולה זו, יותר מ-2/3 מהם אזרחי ארצות הברית מלידה. רק ב-1944 אישר הממשל לעקורים להתחיל לחזור לבתיהם.

באקלים הזה, אין להתפלא על הציטוט הבא ממגזין אוניברסיטת יוטה: "מיסאקה לא זכה לקבל שירות במסעדות, ואנשים התחמקו ממנו ברחובות". כל האמור לא מנע ממנו להוביל את נבחרת התיכון שלו לאליפות האזורית ב-1941. משם המשיך לקריירת מכללות משגשגת שהגיעה עד כדי זכייה באליפות המכללות בעונת 43-44. לאחר שנתיים של שירות צבאי במאמץ המלחמתי למען ארצו, מיסאקה חזר לאוניברסיטה והמשיך להפגין יכולת גבוהה. היכולת הזאת משכה את תשומת ליבם של הניקס שבחרו בו בדראפט של 1947, הופעת בכורה היסטורית לשחקן שאינו לבן בליגת ה-BAA.

מיסאקה שיחק רק שלושה משחקים בהם קלע 7 נקודות עבור הניקס לפני שנחתך מהקבוצה, לפי עדותו שלו בלי כל קשר להפליה מסוג כלשהו. הוא סירב להצטרף להארלם גלובטרוטרס וביכר קריירה של מהנדס ביוטה. למרות שקריירת הכדורסל שלו לא הרקיעה שחקים מיסאקה יהיה לנצח חלק חשוב מההיסטוריה של הניו יורק ניקס, הכדורסל המקצועני ויחסי הגזע המורכבים בארה"ב.

בשלושת העונות שבהן פעלה ליגת ה-BAA הניקס הגיעו לפלייאוף אבל לא הצליחו להותיר חותם של ממש ולהעפיל לגמר הפלייאוף. מה שיכל לשנות את גורלם היה הבכירה של דולף שייס, הול אף פיימר עתידי, בדראפט של 1948, אבל הניקס לא התרשמו מכשרונו של השחקן על אף שבחרו בו בדראפט וויתרו עליו, וכך גם בעונת 49-50, עונתה הראשונה של ה-NBA לא השכילה הקבוצה מהתפוח הגדול לעלות לגמר.

לפני עונת 50/51 עשתה הניקס היסטוריה נוספת בהקשר ליחסי הגזע בארה"ב, כשקיבלה לשורותיה את נתנאל קליפטון, כוכב הגלובטרוטרס לשעבר, שהצטרף לקבוצה כאחד מהשחקנים השחורים המקצוענים הראשונים בהיסטוריה של הליגה. הפלייאוף של אותה עונה היה דרמטי במיוחד והמוצלח ביותר של הניקס עד אז. בסיבוב הראשון הדהימה ניו יורק את בוסטון עם ניצחון 0-2, והפעם הם הצליחו לגבור גם על הסירקיוז נשיונלש כדי לעלות לגמר לראשונה בתולדותיהם. בגמר מצאו את עצמם הניקס בפיגור 0-3 מול סירקיוז. שלושה ניצחונות רצופים החזירו אותם לתמונה, והם היו רחוקים רק 4 נקודות מלעשות היסטוריה שלא תשוחזר שוב עד היום – חזרה מפיגור 0-3 בסידרת הטוב מ-7.

בשנתיים הבאות התרחש תסריט דומה: ניצחונות מרשימים על בוסטון, עלייה לגמר, והפסד שובר לב שמנע מהקבוצה אליפות ראשונה, בפעמיים האחרונות מול המיניאפוליס לייקרס.

בעונת 53/54 התנהל הפלייאוף בשיטה שונה, כששלוש קבוצות מכל איזור מעפילות לפלייאוף וכל קבוצה משחקת פעמיים מול כל אחת משתי הקבוצות האחרות שעלו עימה באותו איזור. הניקס הפסידו את כל ארבעת המשחקים באותה העונה ולא העפילו לגמר האזורי.

גם בעונה שלאחר מכן מצאו את עצמם הניקס מודחים בסיבוב הראשון, וכאשר עונה לאחר מכן הם כשלו לראשונה מלהעפיל לפלייאוף, לאחר שהפסידו בשובר שוויון לסירקיוז. סיימו את עידן ליפצ'יק בקבוצה והוא סיים את תפקידו באמצע אותה העונה, כאמור בגלל בעיות לחץ.

רק לאחר עזיבתו היה ניתן להיווכח באופן מלא עד כמה השפעתו הייתה גדולה. ליפ'ציק תואר כאיש פרוע על הקווים, כשהוא צורח שובר כיסאות וזורק חפצים שונים באוויר, אלה אולי לא פעולות סטנדרטיות בכדורסל של ימינו, אבל הם הובילו את הניקס ל-3 גמרים ועשור נפלא, ובלעדיו ההתדרדרות הייתה מהירה וקשה.

העשור האבוד:

לאחר עשר שנים רצופות של הופעה בפלייאוף, הגיע עשור שבו הניקס הופיעו בפלייאוף פעם אחת בלבד. משחקם של הניקס התאפיין במשחק מהיר, הרבה התקפה ומעט הגנה, מה שבא לידי ביטוי במקום ראשון בכמות הנקודות למשחק בעונת 57/58, לצד סיום במקום האחרון בליגה בפעם השלישית ברציפות.

בעונת 58/59 הגיעו הניקס לפלייאוף בפעם היחידה בעשור האבוד. בעונה שבה ריצ'י גווארין קלע 57 נקודות במשחק מול סירקיוז, והפך לראשון בתולדות המועדון שקולע מעל 50 למשחק, גווארין גדל בניו יורק, כמו מרבית השחקנים ששיחקו בניקס באותה תקופה שבה קבוצות נתנו לבחור שחקנים מהאזור של הקבוצה.

המקרה של ריצ'י גווארין הוא אחד הבודדים שבהם עיכוב בקריירה כתוצאה מגיוס לצבא הועיל לשחקן ולא הזיק לו. כמו לא מעט שחקנים אחרים בדורו, הוא היה צריך להמתין עד שהצטרף לניקס עד שיסיים שירות של שנתיים בחיל הנחתים. עד אותה העת הוא שיחק לרוב כסנטר במשחקי התיכון והקולג', אבל גווארין הבין בעצמו שלאור העובדה שהוא הפסיק לגבוה, ולאור יכולותיו הוא יהיה טוב יותר דווקא בעמדת השוטינג גארד. וכך השחקן שכבר נהנה מיכולות ריבאונד טובות, כוח מתפרץ ויכולת מסירה, ניצל את הזמן הפנוי שהיה לו במהלך השירות בין השנתיים כדי לעבוד על יכולת הקליעה שלו.

כשהגיע לליגה הראה גווארין שהוא יכל להפציץ מכל טווח, גם מבחוץ, והוא היה אחד המוסרים הטובים בליגה (החזיק בשיא האסיסטים של הניקס בזמנו עם 21). אבל התקופה שלו בניקס התאחדה עם תקופת השפל של הקבוצה, וכדי להגיע להצלחה קבוצתית הוא נאלץ לנדוד להוקס, בהתחלה בסנט לואיס ובהמשך באטלנטה שם שימש כשחקן במשך 8 עונות, עוד 6 כמאמן שחקן ועוד 2 כמאמן בלבד ואף זכה בתואר מאמן השנה ב-1968.

ההגנה של הניקס הייתה גם הכר הפורה שעליו צמח משחק ה-100 נקודות של וילט צ'מברלין שתואר בהרחבה בפרק העוסק בגולדן סטייט ובוילט עצמו, כששנה קודם לכן אלג'ין ביילור קלע 71 נקודות מול הניקס בפריביו לאותו משחק 100 נקודות מפורסם.

בדיעבד, עונת 64/65 הייתה עונת המפנה של ניו יורק. הקבוצה הציגה סמל חדש שבו השם המקוצר – הניקס, אבל השינוי האמיתי הגיע מהדראפט. בתחילת העונה בחרו הניקס בסנטר וויליס ריד.

ריד נולד בלואיזיאנה בשנת 42 בתקופת ההפרדה הגזעית בדרום העמוק. הוריו דאגו שהוא יזכה להשכלה וכבר בגיל צעיר הוא גילה יכולות אתלטיות ושיחק כדורסל עבור התיכון המקומי. באופן מדהים ריד נבחר בדראפט רק בסיבוב השני, במקום ה-8, לאחר שהניקס שבחרו ראשונים בחרו את ג'ים בארנס בסיבוב הראשון.

ריד נתן אימפקט מיידי כשזכה בתואר רוקי העונה אבל הקבוצה לא הצליחה להעפיל לפלייאוף, גם בעונה לאחר מכן הניקס נשארו בחוץ וסיימו את העשור האבוד שלהם, אבל עם וויליס ריד הם היו רחוקים אדם אחד מחזרה לרלבנטיות במאבקי הצמרת של הליגה. לאדם הזה קראו רד הולצמן.

עידן רד הולצמן:

לרד הולצמן הייתה את הביוגרפיה המושלמת לניו-יורקר. הוא נולד ב-1920 בברוקלין, לא פחות, למשפחת מהגרים יהודית ממזרח אירופה, שניהם עובדים קשי יום, שהדגישו את חשיבות החינוך והמשמעת. הולצמן הצעיר שיחק כדורסל מילדות, בתחילה בתיכון המקומי, ולאחר מכן באוניברסיטת בולטימור ובסיטי קולג' אוף ניו יורק שם שיחק שנתיים עד השלמת לימודיו ב-1942. הולצמן הצטרף לצי האמריקאי ושיחק בנבחרת הצי בבסיס וירג'ניה במשך שנתיים.

עם שחרורו ב-1945, הצטרף הולצמן לרוצ'סטר רויאלס איתם זכה באליפות ה-NBL, ונבחר לרוקי השנה, הוא המשיך עם הקבוצה ל-NBA שם זכה בשתי אליפויות ב-1951 ו-1953. לאחר ההצלחה עם הרויאלס הגיעה תקופה מוצלחת פחות כמאמן שחקן ולאחר מכן כמאמן במילווקי הוקס שהפכו להיות סנט לואיס הוקס במהלך התקופה.

לאחר פיטוריו מההוקס, קיבל על עצמו הולצמן עבודה של סקאוט בניקס, תפקיד בו שימש במשך עשור עד שכאמור מונה למאמן הראשי של הקבוצה ב-1967, תפקיד אותו מילא במשך לא פחות מ-15 שנה, במהלכן בנה את אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה וזכה בשתי אליפויות עם הניקס, היחידות שלהם עד היום.

על אף היותו אחד המאמנים המוערכים בכל הזמנים, הולצמן נהג לומר שאין מאמנים גאונים אלא רק מאמנים שעובדים קשה, האמירה הזאת ממצה בצורה היפה ביותר את המהות של רד הולצמן, והעקרונות שהוא לא רק האמין בהם אלא גם גילם אותם בדוגמא אישית, ניגע בכמה מאותם עקרונות כאן, לא רק משום שהם חשובים כדי להבין את הייחוד של אותה קבוצת ניקס היסטורית של שנות ה-70, אלא גם כי התפיסות של הולצמן היוו בסיס לאסכולת אנ בי איי שלמה שבאה מאוחר יותר.

הולצמן האמין שלפני שאתה לוקח על עצמך תפקיד כמנהיג בארגון, עליך לדעת מה אתה רוצה להשיג, עליך להציג בצורה ברורה את החזון והסטנדרטים שאתה רוצה להנחיל כבר ביום הראשון ותאכוף אותם בצורה עקבית ונחושה. ניתן לראות כאן יפה איך האידיאולוגיה של הולצמן באה מההתנסות האישית שלו, לאחר הכישלון בהוקס, להולצמן היו עשר שנים לגבש לעצמו חזון וסטנדרטים והגעתו כמאמן בשל לניקס הייתה בסיס משמעותי להצלחתו.

כשסורקים את הביוגרפיה של הולצמן, את הראיונות שנתן, ואת הראיונות שאחרים נתנו והתייחסו אליו צפה ועולה מחדש המילה "יסודות". הולצמן רצה שהקבוצה שלו תהיה ממוקדת ביסודות, שלא תסבך יותר מדי עניינים, ושתתאמן עד להגעה לשלמות. הנוקשות שלו לא בהכרח יכלה להתאים לאנ בי איי של ימינו, אבל המיקוד ביסודות, ויצירת סביבת עבודה פשוטה סייעה לכישרונות ששיחקו בניו יורק באותה התקופה למצות את כשרונם.

אחד הדברים היפים בהולצמן זה השילוב בין הדרישה המוחלטת למשמעת להעצמה של השחקנים. הולצמן דגל בכך שעל המאמן לעקוב בצורה מדוקדקת אחר העמידה ביעדים, אך מרגע שהשחקנים מצאו את מקומם בתוך השיטה, ואימצו את העקרונות של עבודת הצוות, צריך לשחרר ולהעצים אותם. העיקרון הזה בא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר בכך שהולצמן איפשר לשחקניו לקבוע בעצמם את התרגיל שישוחק בהתקפה במקרים לא מעטים.

את עונת 67/68 הניקס פתחו באותה צורה חלשה שאפיינה אותם בעשור האבוד שלהם, והקבוצה עמדה על מאזן של 15-22 תחת המאמן דיק מגוואיר, אבל כשרד הולצמן תפס את המושכות באמצע העונה, הקבוצה החלה להשתפר בצורה משמעותית והעמידה מאזן של 28 נצחונות למול 17 הפסדים לקראת סיום העונה כדי לסיים במקום ה-3 ולהגיע לפלייאוף, שם הודחו מול פילדלפיה החזקה ב-6 משחקים.

גם העונה הבאה התחילה בצורה פושרת אבל אז הניקס עשו מהלך משמעותי נוסף כשהביאו את אחד מחביבי העיר ניו יורק מאז ועד היום, דייב דבושר בתמורה לוולט בלאי והווארד קומביס.

דבושר גדל במישיגן, שיחק באוניברסיטת דטרויט, ועל כן היה אך טבעי שהוא ייבחר ע"י דטרויט פיסטונס בדרפט של 1962 כבחירה טריטוריאלית. במקביל לקריירת הכדורסל שלו, דבושר הגיש עבור השיקאגו וייט סוקס במשך שתי עונות במהלך הפגרה, וזה לא הדבר הכי מוזר שקרה בקריירה של דבושר.

לאחר עונה ראשונה טובה הוא בילה את מרבית עונתו השנייה פצוע, עד כאן שום דבר חריג אבל אז הגיע עונתו השלישית בדטרויט.

בגיל 24 בלבד דבושר מונה למאמן-שחקן של הדטרויט פיסטונס. הא?

לא ברור בדיוק מה גרם לבעלים פרד זולינר לעשות צעד כל כך לא שיגרתי, אבל השערה אחת מתייחסת לרצון של הבעלים לראות את הכוכב שלו מתחייב לכדורסל ולכדורסל בלבד.

בכל מקרה, דומה שהניסוי לא זכה להצלחה מסחררת, הפורוורד לא הצליח למצות את כשרונו כשחקן וגם כמאמן במהלך שלושת שנותיו הוא לא הצליח להוביל את הפיסטונס להישגים, ולקראת סוף עונת 66-67 הוא חזר לתפקד כשחקן בלבד.

גם כשחקן הפיסטונס לא הצליחו יתר על המידה עם הופעת פלייאוף אחת בלבד, אבל הקריירה של דבושר נסקה והוא הפך לאחד הפורוורדים הטובים בליגה,כאשר הוא מתבלט במשחק ההגנה, ומשחק קשוח באופן כללי, ותוך כדי כך מושך את תשומת ליבו של רד הולצמן והמערכת של הניו יורק ניקס.

וולט בלאמי היה אומנם סנטר יעיל ביותר, אבל הימצאותו בקבוצה חייבה את וויליס ריד לשחק כפורוורד, דבר שהרחיק אותו מהסל ומחוזקותיו. הטרייד אפשר לניקס לשחק עם ריד בסנטר, ויחד עם דבושר לניקס היה כעת את אחד הקווים הקדמיים הקשוחים והאפקטיביים בליגה.

פרישתו של דבושר ב-1974 סימנה את סופו של עידן הדומיננטיות של הניקס, אבל לדבושר עוד נודעו מעללים. הוא מונה לסגן נשיא בנטס ששיחקו ב-ABA וב-1975 הפך לקומישינר של הליגה, כשהוא מהווה גורם משמעותי במיזוג שאיחד את הליגות ויצר את ה-NBA שאנו מכירים כיום. בהמשך הוא שימש בתפקיד ניהולי בניקס בשנים 1982 עד 1986. דבושר נפטר בשנת 2003 והוא בן 63 בלבד מהתקף לב. בראדלי שזכה להיכנס עימו להיכל התהילה כתב עליו לאחר מותו: "דייב ואני התעניינו בהצלחת הקבוצה הרבה יותר מהצלחה אישית, האמנו בעבודה קשה ועבודת צוות".

הגעתו של דבושר הציתה ריצה של הניקס שהביאה אותה למאבק על הכתר המזרחי, מאבק שהסתיים עם מאזן של 28-54 ועם המקום השני בלבד. בסיבוב הראשון הניקס הדהימו כשדרסו את הבולטימר בולטס ב-4 משחקים, אבל כמו פעמים כה רבות בעבר הסלטיקס היו יותר מדי עבורם, והניקס הפסידו ב-6 משחקים. וויליס ריד סיפר על הרגע לאחר אותה הדחה מול הסלטיקס ב-1969, כל השחקנים ישבו יחד, האווירה הייתה רעה, ואז דבושר קם ואמר: "חברים, תנו לי להגיד לכם משהו, השנה הבאה תהיה השנה שלנו". ומסתבר שהוא ידע מה הוא אומר.

19 נצחונות ב-20 המשחקים הראשונים הובילו את המועדון לעונת שיא עם מאזן של 22-60 בתו העונה הסדירה, כאשר וויליס ריד זוכה בתואר ה-MVP. הבולטימור בולטס היוו הפעם יריב ראוי הרבה יותר בפלייאוף כאשר גררו את הניקס לסידרת 7 משחקים מתישה בסופה ידם של הניקס הייתה על העליונה. בגמר המזרח הם פגשו את המילווקי באקס, ואחד, לו אלסינדור, אבל הפעם זה הלך קל יותר והניקס ניצחו ב-5 משחקים כדי להגיע לגמר הקלאסי מול הלוס אנג'לס לייקרס באחת מסדרות הגמר הגדולות אי פעם. במצב של 1-1 ג'רי ווסט קלע מחצי מגרש כדי לשלוח את משחק מספר 3 להארכה, אבל הניקס הצליחו לצאת מהבור המנטאלי כדי לעלות ל-2-1. הלייקרס השוו את הסידרה ל-2-2 במשחק שהלך שוב להארכה, ובמשחק מספר 5 הניקס עלו שוב ליתרון לאחר משחק צמוד. אלא שהמשחק הזה גם טמן את מה שרבים סברו שיהיה סוף חלום האליפות של הניקס – וויליס ריד נפצע ברגלו, ובלעדיו ווילט צ'מברלין שלט באופן מוחלט במשחק מספר 6 והלייקרס דרסו את הניקס כדי לקבוע משחק שביעי ומכריע בגארדן.

העיר ניו יורק כולה עסקה בשאלה אחת – האם ריד ישחק או לא?

באחד הרגעים המפורסמים בהיסטוריה של הליגה, רגע שהדגים בצורה מושלמת את המהות של הניקס של אותן שנים – הקרבה, נחישות, מחוייבות, דקות לפני שריקת הפתיחה וויליס ריד צלע אל המגרש לחימום והגארדן יצא מדעתו. ריד קלע את שני הסלים הראשונים במשחק שנתנו זריקת עידוד לקבוצה הם היו שני הסלים היחידים שהוא קלע באותו משחק, אבל לא ניתן להפריז בהשפעה האמוציונאלית של ההימצאות שלו על הפרקט. הניקס ניצחו 99-113 וזכו באליפות הראשונה שלהם.

עונה מאוחר יותר הניקס המשיכו להיות אחת הקבוצות החזקות בליגה, אולם לאחר ניצחון קל ההוקס בסיבוב הראשו, גמר המזרח לא האיר להם פנים, והאלופה מצאה את עצמה בחוץ אחרי הפסד ב-7 משחקים לבולטס.

הניקס לא נחו על זרי הדפנה, והלכו על מהלך שנוי במחלוקת ומאוד לא טבעי עבור הולצמן והתלכיד שבנה, כששלחו את מייק ריורדן ודייב סטולוורת' לבולטימור בתמורה לארל, דה פארל (הפנינה) מונרו. הכינוי שדבק בו הוא אומנם הפנינה, אבל בלימודיו הוא כונה "תומאס אדיסון", בגלל מהלכי הכדורסל הרבים שהמציא. הוא תואר על ידי חבריו לקבוצה כפרץ של גאונות שמחכה לקרות בכל רגע ובכל משחק, וכל מומחה היה אומר שככזה הוא צפוי להתנגש במערכת הממושמעת ומבוססת יסודות של הניקס.

מונרו נבחר ב-1967 ע"י הבולטימור בולטס כבחירה השנייה בדראפט. הוא זכה בתואר רוקי השנה כאשר באותה עונה המטיר לא פחות מ-56 נקודות על הראש של הלייקרס, במה שעדיין נמצא במקום ה-3 ברשימת המשחקים עם מספר הנקודות הרב ביותר לרוקי.

יחד עם ווס אנסאלד השניים כיכבו במדי הבולטס ומונרו הפך לכוכב תרבות שהליגה הייתה צריכה מאוד באותן שנים. מונרו בעצמו תיאר את משחקו באופן הבא: "העניין הוא, שאני לא יודע מה אני הולך לעשות אם הכדור, ואם אני לא ידוע, אני דיי בטוח שגם מי ששומר עליי לא יודע".

אבל האירוע המפורסם ביותר בקריירה של מונרו לא התרחש על מגרש הכדורסל אלא בחדרי העסקאות. מונרו ביקש לעזוב לפילדלפיה בה גדל, לשיקאגו או ללוס אנג'לס. כשעיסקה בוששה להתממש, הוא נסע לאינדיניאפוליס כדי לבחון אפשרות להצטרף לאינדיאנה פייסרס ב-ABA. הוא אהב את מה שראה וגם הסתדר היטב עם השחקנים, אבל בעודו משוחח עם השחקנים בחדר ההלבשה, הוא הבחין שעם תום המקלחות, השחקנים השחורים מושיטים ידם לארוניות שלהם ולוקחים אקדחים. מונרו שתהה לפשר העניין נענה שבעיר יש נוכחות גבוהה של קו קלאקס קלאן, ושהדבר דרוש לביטחון.

העובדה הזאת הרגה את המעבר של מונרו לאינדיאנה והוא חזר לשולחן השירטוטים. כשהסוכן שלו העלה את הרעיון של ניו יורק, מונרו פסל את הרעיון בתחילה "הם היריבים הגדולים שלנו", אמר. אלא שבעוד המילים יוצאות מפיו, מונרו הבין שהוא עוד חושב כבולט, בעוד בפועל הוא כבר לא היה חלק מהקבוצה. מחשבה נוספת שלחה אותו לקבוצה של רד הולצמן.

ואכן כצפוי, השפעתו בתחילת הדרך היית ההרסנית. עם זאת עם התקדמות העונה התקדמה גם ההשתלבות של הפנינה, והניקס הצליחו לסיים במקום השני עם מאזן של 34-48. בפלייאוף מונרו כיכב כשהניקס עברו את הבולטס, והם הצליחו לנצח גם את הסלטיקס על מנת להגיע לגמר מול הלייקרס שהיו פייבוריטיים. המשחק הראשון נגמר בהפתעה כשהניקס מצליחים לנצח ב-LA, אבל הקבוצה שניצחה 69 משחקים בעונה הסדירה, שיא באותה התקופה, ניצחה את ארבעת המשחקים הבאים בדרך לתואר נוסף.

גם בעונה שלאחר מכן הניקס המשיכו לשחק היטב, בסגנונם הייחודי, והעמידו מאזן של 25-57, אלא שבבוסטון התגבשה בינתיים קבוצת על שהעמידה מאזן של 14-68. כצפוי השתיים נפגשו שוב בגמר המזרח. הניקס שמטו יתרון 1-3 ובוסטון חזרה ל-3-3 כשמשחק מספר 7 נועד להתקיים בבוסטון, ולמרות המשחק בחוץ עם הגב לקיר באחד האולמות הביתיים בליגה, הייתה זו ההגנה של הניקס שהכניעה את בוסטון, שמרה אותה על 78 נקודות בלבד, ושלחה את הניקס לשיחזור הגמר מול הלייקרס. גם הפעם קבוצה אחת ניצחה את המשחק הראשון בעוד יריבתה ניצחה את הארבעה הבאים אלא שהפעם התפקידים התחלפו והניקס חגגו בסיום, כששוב וויליס ריד נבחר ל-MVP.

איש לא ידע זאת באותו הזמן אבל זה היה הסוף של הקבוצה הגדולה של הניקס שלא חזרו לאיים על כתר האליפות עד לעידן פטריק יואינג. העונה הבאה עוד הייתה טובה, הקבוצה סיימה שלישית במזרח, רק כדי להפסיד לסלטיקס ב-6 משחקים, אך בסוף אותה העונה וויליס ריד הדהים את העולם כשהודיע על פרישה והוא בן 31 בלבד בעקבות פציעות, תוצאה של סגנון המשחק הבלתי מתפשר, והדרישות ההגנתיות בהן עמד לאורך כל עשר שנותיו כשחקן פעיל.

ללא ריד הניקס התדרדרו למאזן שלילי לראשונה ב-8 שנים, אך הצליחו בכל זאת להגיע לפלייאוף בו הודחו ע"י הרוקטס (כן, שיחקו אז במזרח, אל תשאלו, נגיע לזה), ובעונה שלאחר מכן לא הצליחו לעשות אפילו את זה ובסוף העונה שלאחר מכן הולצמן פוטר והוחלף בריד. עונתו הראשונה של ריד הייתה הטובה ביותר של הניקס באותן שנים. וולט פרייז'ר עזב ובוב מקאדו הגיע לקבוצה ותפס את המושכות בכל הנוגע למשחק ההתקפה. הניקס חזרו אל הפלייאוף, הדיחו את קליבלנד בסיבוב הראשון אבל הובסו ע"י ה-76'ס בסידרה שהוכיחה שהניקס לא נמצאת בקאליבר של הקבוצות הענקיות של התקופה.

שינוי נוסף שהתרחש בסיומה של אותה עונה הוא פרישתו של ביל בראדלי, שביצע שינוי קריירה בלתי שיגרתי לאותה תקופה – מעבר לפוליטיקה. שום דבר בבראדלי לא היה שיגרתי לשחקן כדורסל. הוא נולד בפרבר של סנט לואיס, הצטיין בכדורסל וגם הצטיין אקדמית, הציעו לו 75 מלגות שונות אבל הוא דחה את כולן כדי ללכת ללמוד בפרינסטון, במקביל לזכייה במדליית זהב עם נבחרת ארה"ב לאולימפיאדה והובלת הקבוצה למקום ה-3 במכללות, הוא הגיע להישגים אקדמאיים שזיכו אותו במלגת רודס היוקרתית והוא הלך ללמוד באוקספורד, ודחה את החלטתו בנוגע להצטרפות ל-NBA בשנתיים. עם חזרתו החליט להצטרף לניקס לאחר ששירת 6 חודשים בחיל האוויר. הוא שיחק 10 עונות כשחקן מקצועני, כולן בניקס. במקביל לקריירת הכדורסל שלו הוא פיתח מעורבות חברתית ופוליטית עניפה. הוא שימש כעוזר למנהל המשרד להזדמנויות כלכליות בוושינגטון, וכמורה באקדמיית הרחוב בהארלם.

עם פרישתו הוא התמודד לסנאט מטעם מדינת ניו ג'רזי בגיל 34 בלבד. המזל שיחק לו כשבמקום הסנטור הרפובליקני המתון המכהן, קליפורד קייס, התמודד מולו ג'פרי בל, רפובליקני שמרן ואנטי מיסוי בן 34 בעצמו שניצח את קייס בפריימריס. בראדלי ניצח את הבחירות עם 56% מהקולות. הוא נבחר לסנאט שוב ב-84 ו-90 והחליט לא להתמודד שוב ב-96 ובכך סיים בפועל את הקריירה הפוליטית שלו.

בראדלי התמודד על הנשיאות בשנת 2000, לאחר שסירב לעשות זאת כשהתנאים היו טובים בהרבה ב-88, הוא מיקם את עצמו משמאל למועמד הממסד, סגן הנשיא אל גור, וזכה לתמיכה של ידוענים רבים ביניהם חברו לקבוצה פיל ג'קסון שהירבה להופיע באירועי בחירות שלו. לאחר שאף אחת מ-20 המדינות הראשונות שהצביעו בפריימריס הדמוקרטים לא העניקה לו רוב הוא פרש מהמירוץ ותמך בגור.

לאחר פתיחה חלשה לעונת 78/79 ריד פוטר והולצמן חזר להוביל את הקבוצה, אבל הקבוצה לא הצליחה לחזור אל הפלייאוף. גם בעונה שלאחר מכן הניקס לא הצליחו להגיע לפלייאוף אבל הם כן מצאו כוכב, שחקן השנה השנייה מייקל ריי ריצ'רדסון, שהיה לשחקן הראשון לסיים במקום הראשון הן באסיסטים והן בחטיפות.

כששחקנים לא ממצים את הפוטנציאל שלהם קשה לראות בדיעבד עד כמה טובים הם היו, אז הנה מה שכמה מהגדולים של התקופה, שהחלו את הקריירה שלהם בסמוך לריצ'רדסון מספרים: "מייקל ריי שיחק בדיוק כמוני, בכל פעם שראיתי אותו הוא הלך ישר אליי, ומייקל היה מדבר טראש בלי הפסקה, כל הזמן" (מג'יק ג'ונסון). לארי בירד קרא לו שחקן הכדורסל הטוב ביותר על הפלנטה. ואייזייה הוסיף : "הוא היה השחקן היחיד שפחדתי ממנו".

אלא שלרוע המזל באותם ימים היה דבר שמייקל ריי אהב יותר מכדורסל, קוקאין (למרבה האירוניה, הכינוי שלו היה "סוכר"). ב-1982 הוא נשלח לגולדן סטייט שם החזיק רק 3 חודשים לפני שעבר לנטס שם נתפס בפעם השלישית עם קוקאין בדמו, כאשר תחת מדיניות הסמים של הליגה, היתפסות בפעם השלישית משמעותו הרחקה לצמיתות וכך מצא את עצמו מייקל ריי לוקח את הכישרון שלו לאירופה.

אבל עוד קודם לכן, הספיק ריצ'רדסון להוביל את הקבוצה בחזרה אל הפלייאוף אחרי שכשלה בכך ב-4 מ-5 השנים האחרונות עם מאזן טוב של 32-50, אבל הודחו כבר בסיבוב הראשון ע"י הבולס. זאת הייתה שירת הברבור של הניקס, של ריצ'רדסון ושל הולצמן. בעונה הבאה הניקס שיחקו איום ונורא, באחד מהרגעים המפורסמים בתולדות הקבוצות הכושלות של ה-NBA, עיתנואי שאל את ריצ'רסון מה לדעתו קורה עם הקבוצה וריצ'רדסון השיב: "הספינה טובעת". העיתונאי שאל כמה רחוק היא יכולה לטבוע וריצ'רדסון השיב: "השמיים הם הגבול". בתום אותה עונה ריצ'רדסון עזב, הולצמן פרש והניקס התחילה מחדש.

בסופו של דבר העידן של הולצמן בקבוצה הסתיים עם שתי אליפויות וגמר אחד בלבד, הרחק הרחק מההישגים של קבוצות גדולות היסטורית כמו קבוצות הסלטיקס והלייקרס השונות שתוארו כאן, וקבוצות ה-76'ס  והבולס שעוד יתוארו. העובדה הזאת היא עדות לעידן התחרותי בצורה בלתי רגילה שהניקס היו חלק ממנו, אבל גם לעוצמת הקושי בבניית קבוצה שמבוססת על הגנה, קבוצתיות ועבודת צוות לאורך זמן בליגה ובמדינה שמדגישה את האינדיבידואליזם, את הברק ואת הקסם מעל כל דבר אחר.

האליפויות והכדורסל הבלתי נשכח בתנאים האלה, יחד עם כמות המאמנים, מנהלים, פוליטיקאים ומנהיגים שהוא העמיד הם המורשת של רד הולצמן, והניו יורק ניקס שלו, קבוצה שלא תישכח לעולם.

עידן פטריק יואינג:

עונת 82/83 הייתה העונה הראשונה של הניקס לאחר עידן רד הולצמן. באופן מפתיע, תקופת המעבר עברה בצורה לא רעה בסה"כ. תחת המאמן החדש יובי בראון, בין קרטרייט ביסס את עצמו כנוכחות בצבע והקבוצה חזרה אל הפלייאוף, ואף ניצחה את הנטס בסיבוב הראשון, אך ה-76'ס היו גדולים עליהם בחצי גמר המזרח, והניקס עפו בסוויפ.

הפילוסופיה של בראון, בדומה לזו של הולצמן, התרכזה במשחק קבוצתי ומציאת "האדם החופשי", עבודה קשה ומיקוד ביסודות ובהגנה. אלא שבראון, היה סוג של גירסה מוקצנת של הולצמן, וצעקותיו בפסקי הזמן הפכו להיות אגדיות, כמו גם התקפי הזעם שלו על הסביבה בכללותה. הבדל משמעותי נוסף הוא שלא היה לו את הכישרון שהיה להולצמן וגם לא את המזל.

ברנרד קינג המשיך לככב בקבוצה כשבעונת 83/84 הוא קולע 50 נקודות לילה אחרי לילה והקבוצה סיימה במקום ה-3. בפלייאוף קינג סיים עם מאזן של 42.6 נקודות למשחק, הניקס ניצחו את דטרויט בסידרה קשוחה של 5 משחקים כשקינג ותומאס הולכים ראש בראש זה מול זה בהארכה במשחק החמישי. בסיבוב השני הסלטיקס כבר היו גדולים על הניקס וגברו עליהם ב-7.

העונה הבאה הייתה חלשה בהרבה, קינג נפצע במרץ בבירכו וסיימה אחרונה בליגה, אך הסיומת הגרועה איפשרה לקבוצה לזכות במקום הראשון בדראפט של סוף העונה, ובפטריק יואינג, במהלך שיגדיר את 15 העונות הבאות של הניו יורק ניקס.

פאטריק אלויסיוס יואינג סיניור, נולד בקינגסטון ג'מייקה והצטיין בקריקט וכדורגל, בגיל 12 הוא הצטרף למשפחתו בקמברידג' ממסצ'וסטס ולמד לשחק כדורסל בביה"ס המקומי. לפי עדותו שלו יואינג חווה גזענות קשה בילדותו כאשר האוטובוס של קבוצתו נרגם באבנים מספר פעמים וקללות על רקע גזעני היו מנת חלקו. אפילו בקולג' צעקות כמו "יואינג לא יודע לקרוא" היו נפוצות.

זוכרים את הסיפור של מונרו באינדיאנה? אז יואינג עמד להצטרף לאוניברסיטת צפון קרולינה, אבל בזמן שביקר בקמפוס, נערכה הפגנה של הקו קלאקס קלאן, וכך שוב הארגון הגזעני השפיע על עתיד הכדורסל כששלח את הכישרון הצעיר לזרועותיו של ג'ון תומפסון באוניברסיטת ג'ורג'טאון. יואינג זוכה לקרדיט, אם אפשר לקרוא לזה כך, להתחלת הטרנד של לבישת טי שירט מתחת לגופייה, טרנד שממשיך עד היום.

הדים ראשונים לדיון על הקריירה של יואינג היה ניתן למצוא כבר בראשיתה. יואינג וג'ורג'טאון הגיעו לגמר מול צפון קרולינה עם ג'ורדן וג'יימס וורת'י, במחצית הראשונה הוא קיבל חמש שריקות לגולדטנדינג, מה שלא מנע מקבוצתו להוביל עד השניות האחרונות, אלא שסל ניצחון של ג'ורדן הכריע את ההתמודדות לטובת צפון קרולינה. יואינג זכה בתואר ב-84, אך עוד לפני שעזב את המכללות הוא זכה לאכזבה נוספת כשקבוצתו הפסידה לווילאנובה הבלתי מדורגת. קריירת המכללות של יואינג הסתכמה ב-3 משחקי גמר ב-4 עונות ואליפות אחת.

כדי להבין את הקריירה של יואינג ולשים אותה בפרספקטיבה צריך להבין את הציפיות שחגו סביבו עת הצטרף לליגה. באותה העת מנהל סקאוטינג מקבוצת אנ בי איי אמר עליו: "היה לנו את עידן מיקאן, את עידן ראסל, את עידן קארים וכעת יהיה לנו את עידן יואינג". תוסיפו על זה את הציפייה להחיות את הניו יורק ניקס ולהחזירם לגדולה ותבינו את העומס על כתפיו של הבחור הצעיר.

בעונתו הראשונה הוא החמיץ 32 משחקים בגלל פציעות, מה שלא הפריע לו לזכות בתואר רוקי העונה עם 20 נקודות 9 ריבאונדים ו-2 חסימות למשחק, המשחק שלו היה דומיננטי ובלתי עציר. עם זאת לפציעות של יואינג הצטרפה פציעה משנת קריירה של ברנרד קינג בברך והניקס סיימו במקום האחרון שוב, וכך גם קרה בעונה הבאה בסופה קינג שוחרר.

הגרלה, טריידים גרועים ובחירות לא נבונות גרמו לכך שמאותן שלוש שנים שבהן סיימו הניקס במקום האחרון הם יצאו עם קני ווקר שנבחר לפני שחקנים כמו רון הרפר, סאבוניס, מארק פרייס ודניס רודמן ומארק ג'קסון שנבחר במקום ה-18 בלבד. מאז יואינג במשך 30 שנה של בחירות דראפט הניקס בחרו רק שני שחקנים ששיחקו במשחק אולסטאר.

עם יואינג וג'קסון ותחת הדרכתו של המאמן הצעיר והאנרגטי (ומומחה המוטיבציה) ריק פאטינו הניקס חזרו לפלייאוף בעונת 87/88 אבל עפו בסיבוב הראשון ב-4 משחקים מול הסלטיקס. במהלך מוצלח (ונדיר) הניקס צירפו בתו העונה את צ'רלס אוקלי והניקס התחזקו וחזרו לפלייאוף שוב, ואפילו הצליחו לעבור סיבוב עם 0-3 חלק על פילדלפיה. אלא שאז הניקס נתקעו במחסום בלתי עביר מבחינתם ולא בפעם הראשונה בדמות שיקאגו של מייקל ג'ורדן.

פיטינו זכה לקרדיט רב על השבת הניקס להיות מתמודדים על התואר, ועל האופן שבו בנה את הקבוצה הצעירה לקבוצה מנצחת, אבל בתום אותה עונה הוא הדהים את עולם הכדורסל שבחר לחזור למכללות ולאמן את קנטאקי, וזאת בעיקר לאור מתחים הולכים וגוברים עם ה-GM של הניקס. סטו ג'קסון מחליפו המשיך את העבודה של קודמו, והניקס אף עברו את בוסטון אחרי מהפך מדהים מ-0-2 ל-2-3, רק כדי לעוף שוב מול אחת מאריות התקופה, הפעם דטרויט פיסטונס של אייזיה.

הניקס סבלה עוד חילופי מאמנים ועוד הדחה בסיבוב הראשון מול הבולס של ג'ורדן, לפני שההנהלה החליטה להחתים עוד אגדת אימון כדי להוביל את הקבוצה – פאט ריילי. ריילי, אלוף אנ בי איי כשחקן במדי הלייקרס,ואלוף ארבע פעמים עם הלייקרס כמאמן הגיע לניקס עם קוף על הכתף.

הכיצד זה אפשרי עבור מאמן עם 4 אליפויות?

כי הקרדיט על האליפויות מעולם לא הלך לריילי, הוא הלך לכוכביו מג'יק ג'ונסון, ג'יימס וורת'י וקארים עבדול ג'אבר, והסיגנון ההתקפי הפתוח המתבסס במידה רבה על התקפות מעבר לא זיכה אותו בהערכת הפרשנים. ריילי, קשוב מאוד לביקורת, הגיע לניקס עם החלטה נחושה להוכיח שיכולות האימון שלו משתרעות מעבר לאסטרטגיה המתוחכמת של לתת את הכדור למג'יק ולזוז הצידה.

ואכן, הניקס שלו שיחקו כדורסל אחר לגמרי מהכדורסל ששיחקו הלייקרס, והוא לא הזכיר בשום צורה שואוטיים. הניקס שיחקו כדורסל איטי, הגנתי ומבוסס הכנסת כדור פנימה לאיש הגבוה, כדורסל שהתאים מאוד לתחילת שנות ה-90 וזיכה את הניקס בהצלחות לא מבוטלות.

הניקס חזרו מיידית למאזן חיובי והדיחו את הדטרויט פיסטנוס בסיבוב הראשון, סידרה בסופה התפטר צ'אק דיילי ועידן הבאד בויז של דטרויט נגמר באופן רישמי, כדי לפגוש שוב את שיקאגו בולס בסידרה שהולידה את אחת היריבויות הגדולות של שנות ה-90.

הבולס הגיעו למפגש כאלופים הגאים אחרי שחיסלו את השושלות של דטרויט והלייקרס בדרך, והניקס היו נחושים להילחם בבולס המוכשרים יותר בכל הכלים שעמדו לרשותם. הניקס ניצחו את המשחק הראשון כדי לקחת את יתרון הביתיות משיקאגו, אבל הבולס החזירו אותו מיד עם שני נצחונות רצופים. הניקס התאוששו ל-2-2, כאשר בשלושת המשחקים הבאים כל קבוצה שומרת על הבית והבולס מנצחים במשחק האחרון 81-110 עם תצוגה מופתית של ג'ורדן. רק בשני משחקים בסידרה הקבוצה המנצחת הגיעה ל-100 נקודות ובמידה רבה הניקס הצליחו לכפות על שיקאגו סגנון משחק שהתאים להם אבל זה כמובן לא הספיק.

בעקבות הסידרה ג'קסון וריילי ניהלו ריב מתוקשר על סוגיית השיפוט כשכל צד מנסה להשפיע על השופטים לשפוט באופן שישרת את קבוצתו כשג'קסון מבקש יותר שריקות וריילי מטיף לריסון. גם במהלך הסידרה עצמה היו מקרים רבים של תגרות והדם הרע היה ברור לכל. עם זאת בתום העונה יואינג, ג'ורדן ופיפן עשו את דרכם לברצלונה עם הדרים טים הראשונה מה שהרגיע מעט את האווירה בין הקבוצות.

על מנת לבנות קבוצה שתוכל לנצח את הבולס, הניקס הלכו לשוק ועשו מהלכים דרמטיים מבחינתם. מארק ג'קסון נשלח לקליפרס תמורת צ'רלס סמית', דוק ריברס ובו קימבל, ורולנדו בלקמאן הצטרף מהמאבריקס. זאת הייתה העונה הסדירה הטובה ביותר של הניקס בעידן הזה עם מאזן של 22-60 ויתרון ביתיות לאורך כל הפלייאוף המזרחי. הניקס העיפו את הקבוצה המתפתחת של הפייסרס בסיבוב הראשון במה שיהפוך להיות עוד יריבות מזרחית גדולה עבור הניקס, אחת מתוך שלוש, ולאחר מכן את ההורנאטס ב-5 משחקים כדי להגיע לגמר המזרח הצפוי מול הבולס.

הניקס ניצחו את שני המשחקים הראשונים בגארדן, כששמועות על ההימורים של ג'ורדן הולכות ותופסות תאוצה סביב הסידרה. הבולס התאוששו וניצחו את שני המשחקים הבאים כדי להגיע למשחק מספר 5 בגארדן ולאחד מהרגעים הזכורים בתולדות היריבות. כשהניקס בפיגור נקודה 20 שניות לסיום הם יצאו להתקפה אחרונה, הכדור הגיע בצורה מקרית למדי לצ'רלס סמית' בצבע, והוא נחסם לא פעם אחת, לא פעמיים ולא שלוש אלא 4 פעמים, הבולס יצאו עם הכדור למתפרצת שסגרה סיפור והם לוקחים את יתרון הביתיות. הבולס סגרו את הסיפור בבית והלכו לזכות באליפות שלישית רצופה.

הפרישה הזמנית של ג'ורדן הפכה את הניקס בין לילה למועמדים המובילים לאליפות בעונת 94 וגם הפציעה של דוק ריברס שלוותה בהבאתו של דריק הרפר כמחליף, לא פגעה באופטימיות. הניקס העיפו את הנטס ב-4 משחקים בסיבוב הראשון כדי לפגוש שוב את הבולס, הפעם נטולי ג'ורדן. לא ניכנס לסיפור הזה יותר מדי כי הוא יפורט וינותח בפרק על הבולס, אבל הסיפור הגדול של העונה היה צמיחתו של פיפן מהצל של ג'ורדן, והסיפור הגדול של הסידרה היה משחק מספר 3. הניקס ניצחו את שני המשחקים הראשונים במשחקים צמודים בגארדן, והבולס היו חייבים ניצחון במשחק מספר 3. המשחק התפתח למשחק צמוד כששתי שניות לסיום הקבוצות בשוויון 102 והכדור אצל הבולס לאחר שהעצבים של כולם נמתחו עד הקצה ומאבק בין דריק הרפר לג'ו ג'ו אינגליש התפתח לקטטה כוללת כששני הספסלים משתתפים וגולשת ליציעים. ג'קסון קרא לפסק זמן ולמרבה ההפתעה של כולם, ויותר מכולם של פיפן, ג'קסון רצה שפיפן יוציא את הכדור לקוקוץ', הרוקי מאירופה. פיפן זעף התיישב על הספסל וסירב להיכנס, וצפה בקוקוץ' קולע את סל הניצחון. התמונות מהמשחק הזה היו בלתי נשכחות, כולל אלו של ביל קרטרייט צועק על פיפן בדמעות על מה שעשה. הבולס לקחו גם את משחק 4, וגם משחק 5 הלך צמוד כששריקה גבולית לעבירה של פיפן על דיוויס שלחה את האחרון לקו וסידרה לניקס ניצחון מכריע שהעלה אותה ל-2-3. הבולס עוד ניצחו את משחק מספר 6 בבית, אבל במשחק מספר 7 הניקס היו יותר מדי עבורם והבולס הלכו הביתה, האלופה הודחה אחרי שלוש אליפויות רצופות.

אבל גם המשך הדרך של הניקס לא הייתה קלה יותר כי הפעם חיכתה לה היריבות השנייה הגדולה של התקופה, היריבות של הפייסרס והניקס.

שוב אני נאלץ להשאיר חלל מסויים בפרק הזה, כי הסיפור של רג'י מילר מול הניקס יסופר בהרחבה בפרק על הפייסרס, אבל הקרב בין היאפים מניו יורק למתיישבים מאינדיאנה היה אפי והכל התחיל כאן, ואם לדייק במשחק מספר 5 שבו רג'י קלע 25 נקודות ברבע הרביעי כדי להעניק לאינדיאנה ניצחון שהעלה אותה ליתרון 2-3. אלא שהניקס לקחו את משחק מספר 6 באינדיאנה ולאחר מכן את משחק מספר 7 והגיעו לגמר עם תחושה שזה הזמן שלהם. ג'ורדן כבר לא בסביבה, איזייה כבר לא בסביבה, בירד כבר לא בסביבה, הלייקרס כבר לא בסביבה, זה רק הם ויואינג.

זאת הייתה סידרת הפלייאוף הראשונה אחריה עקבתי בצורה ממשית, והסיפור המרכזי לצד הסיפור של מי תזכה מההפקר לאור הפרישה של ג'ורדן, היה יואינג נגד אולג'ואן. זה היה אמור להיות הזמן של יואינג, זה היה אמור להיות הזמן של ניו יורק, הכל נבנה לשם לאורך שנים של בנייה סבלנית והפסדים מייסרים לשיקאגו ודטרויט.

הכדורסל היה נורא. הגנתי, מעט אתלטיות והרבה אגרסיביות, היה ממש קשה לבחור היילייטים, הסקור היה נמוך וכך גם אחוזי הקליעה. הסידרה החלה בטקסס בניצחון 78-85 של הרוקטס. אולג'ואן קלע 28 ואוטיס ת'ורפ הוסיף 16 ריבאונדים. במשחק השני הניקס לקחו את הביתיות עם 83-91 כשהקלע המוביל במשחק היה לא אחר מג'ון סטארקס, אחד מסמלי התקופה עבור הניקס, לטוב ולרע.

סטארקס החל את הקריירה בגולדן סטייט אבל נשלח לאחר עונה אחת ל-CBA, ולאחר מכן ל-WBL לאחר שלא מצא מקום בליגה הטובה בעולם. בעונת 90-91 הניקס זכו בשירותיו בצורה המוזרה ביותר האפשרית. סטארקס הגיע להיבחן בקבוצה, וכשעלה להטביע על יואינג האחרון הטיח אותו בריצפה, תוך שהוא גורם לפציעה בברכו. לפי חוקי הליגה, הקבוצה לא יכלה לשחרר אותו אם הרגל לא תחלים עד דצמבר, מה שכמובן לא קרה. בתפנית מדהימה הוא הפך לשוטינג גארד הפותח ושחקן מפתח בקבוצה ל-8 השנים הבאות. הוא היה נער הפוסטר של המשחק הפיזי של הניקס, יחד עם אנתוני מייסון וצ'ארלס אוקלי, אבל הוא גם היה נער הפוסטר של הביטחון הלא ראציונלי כפי שבא לידי ביטוי באותו ניסיון הטבעה על פאט יואינג.

בסידרת גמר המערב של 93 סטארקס הטביע על גראנט וג'ורדן באחד הרגעים הזכורים מאותה הסידרה.

במצב של 1-1 הסידרה עברה לניו יורק, ובמצב של 3 יתרון ליוסטון, אולג'ואן עשה עבירה על סטארקס שעלה לזריקת שלוש. באותם ימים עבירה כזאת זיכתה ב-2 זריקות בלבד, סטארקס קלע את שתיהן אבל הניקס הפסידו את המשחק. 1-2 ליוסטון. במשחק 4 היה זה תורו של דריק הארפר להתעלות עבור הניקס כשגם 32 נקודות של אולג'ואן לא הספיקו והניקס השוו ל-2-2.

לפני משחק חמש הניקס והרוקטס צפו בחגיגות של הניו יורק רנג'רס, שזכו בסטאנלי קאפ לראשונה מזה 52 שנה, הגארדן עוד הריח מבירה ושמפניה כשהקבוצות עלו למשחק מספר 5, והשחקנים העידו שחגיגות האליפות של הרנג'רס היוו השראה עבורם בדרך לניצחון במשחק מספר 5. ביתרון 2-3 בסידרה הניקס יצאו לשני משחקים בטקסס כשהם צריכים אחד כדי לזכות בתואר, אלא שחסימה של אולג'ואן על סטארקס, שקלע 27 במשחקו הטוב בסידרה ואולי בקריירה, הבטיחה את הניצחון של הטקסנים שקבע משחק מספר 7.

המשחק השביעי והמכריע היה הגרוע בקריירה של סטארקס שקלע 2 מ-18 מחפיר והרוקטס חגגו עם 84-90.

אבל הנקודה המכריעה בסידרה לא הייתה סטארקס, הנקודה המכריעה לסידרה ולקריירה של יואינג הייתה האופן החד משמעי והבלתי ניתן להכחשה שבו אולג'ואן פשוט שלט בו במשך 7 משחקים. יואינג לא קלע יותר מאולג'ואן באף משחק, ועל אף שיואינג לקח יותר ריבאונדים וחסם יותר, חוסר היכולת שלו לפתח משחק התקפי מול אולג'ואן ות'ורפ וחוסר היכולת שלו להגביל את אולג'ואן הכריעו את הסידרה ובמידה רבה גם את המורשת שלו.

הניקס עוד לא ידעו את זה אבל זה היה סוף החלון שלהם.

גם העונה הבאה הייתה מצויינת עם מאזן של 27-55 וגם הפעם הם ניצחו בסיבוב הראשון, את קליבלנד ב-4 משחקים אבל עפו מול הפייסרס בסידרה שכללה את משחק ה-8 נקודות ב-16 שניות המפורסם של רג'י. ליואינג הייתה הזדמנות לנצח את הסידרה במשחק מספר 7 אבל הליי אפ שלו לא מצא את החישוק לתדהמת כולם. בסוף אותה עונה חיכתה לניקס תדהמה נוספת כשפאט ריילי עזב כדי לקחת את המושכות במיאמי ודון נלסון החליף אותו. נלסון לא השתלב בקבוצה והוא הוחלף במחציתה ע"י ג'ף ואן גאנדי. הניקס התאוששו ועברו את קליבלנד שוב בסיבוב הראשון, אבל בינתיים ג'ורדן כבר חזר, והוא חיסל את הניקס ב-5 משחקים קלילים.

בעונה הבאה הניקס עשו מהלכים גדולים, כשהביאו את לארי ג'ונסון, אלן יוסטון, כריס צ'ילדס ובאק ויליאמס, ויחד עם יואינג סטארקס ואוקלי למודי הקרבות הניקס נראו מצויין בעונה הסדירה, ועברו את קליבלנד שוב כדי להגיע לסידרה שיצרה יריבות חדשה ושלישית עבור הניקס במזרח בשנות ה-90- יריבות הניקס וההיט.

היריבות החלה בבית המשפט כשהניקס תבעו את ריילי על הפרת חוזה בכך שניהל מגעים עם ההיט, תביעה שנסגרה בהעברת בחירה מספר 19 ומליון דולר מההיט לניקס. אבל היריבות האמיתית בין השתיים התפתחה על המגרש עם ארבע סדרות פלייאוף רצופות, מתישות וקשוחות. הניקס הפסידו ב-97 ו-98 וכך הגענו לאחת העונות המוזרות והמרתקות בהיסטוריה של הניקס ושל הליגה כולה, עונה שהולידה תיאוריה, עונת השביתה.

המשא ומתן בין השחקנים לבעלים על הסכם קיבוצי חדש הלך והתארך ועונת 98-99 עמדה בסכנה של ממש, ארבעה חודשים ממנה נמחקו לפני שהצדדים הגיעו להסכמות והעונה המקוצרת שכללה 50 משחקים בלבד החלה. הניקס הביאו את לטראל ספריוול שסיים את הקדנציה שלו בגולדן סטייט בטונים צורמים ואת מארקוס קמבי מטורונטו. הקבוצה החדשה הראתה יכולת בינונית מאוד והשתחלה בקושי לפלייאוף. פאטריק יואינג המשיך להיאבק בפציעות, אבל כשהפלייאוף התחיל הניקס קיבלו חיים חדשים ובמשחק מספר 5 בסידרה מול מיאמי, שלשה בלתי אפשרית של אלן יוסטון שלחה את הניקס לסיבוב השני בו הם גברו בקלות על ההוקס בדרך לגמר המזרח.

בגמר הם פגשו יריבה וותיקה בדמות הפייסרס, אבל הפעם הם נאלצו להתמודד בלי פטריק יואינג מה שהוליד את אחת מהתיאוריות המפורסמות בהיסטוריה של האנ בי איי – תיאוריית יואינג.

התיאוריה, שהוצגה ע"י ביל סימונס גורסת שלעיתים קבוצות שבהן משחק כוכב גדול ולא מצליחות באופן עיקבי, יצליחו בצורה טובה יותר דווקא בלעדיו. ואכן, הניקס הגיעו לגמר הודות למהלך שלשה ועבירה מופלא של לארי ג'ונסון במשחק מספר 3 ששלח את הניקס לניצחון 2-4 בסידרה. מופלא? תלוי את מי שואלים.

באותה התקופה שלט השיח של "שווקים", כאשר לליגה היה לכאורה חשוב שקבוצות משווקים גדולים יצליחו ובעיקר יגיעו לגמר עלמנת להגדיל את הרייטינג, אנחנו מדברים על תקופה שבה תהליך הגלובליזציה של הליגה היה בערך באמצעיתו והאינטרנט, ככלי משמעותי לשידור ושיווק הליגה היה בחיתוליו אם בכלל. בפריזמה הזאת קרב בין סן אנטוניו הקטנטנה לאינדיאנה מהשוק הלא חשוב היה סיוט של ממש עבור הליגה, מה שהוליד תיאוריות קונספירציה על סיוע של השופטים לניקס כל הדרך עד הגמר.

בגמר בכל מקרה, אף שופט לא יכל לעזור לניקס נטולי יואינג מול סן אנטוניו של רובינסון ודנקאן, ויואינג איבד את ההזדמנות האחרונה והסופית שלו לענוד טבעת אליפות. בעונה הבאה הניקס ניסו שוב ואף גברו על מיאמי ב-7 משחקים, רק כדי להפסיד שוב לפייסרס ב-6. בתום אותה עונה יואינג נשלח לסיאטל, והעידן תם.

צריך להסתכל על עידן יואינג בניו יורק בצורה הוגנת, יואינג החיה את הקבוצה שבלעדיו הייתה חסרת סיכוי לתת פייט לאליפות במזרח הקשוח, בתקופתו הניקס הגיעו לגמר פעמיים על אף יריבות עם דטרויט, שיקאגו, אינדיאנה ומיאמי. עם זאת, העובדה שיואינג על אף נקודת פתיחה מזהירה, קבוצה שנבנתה בצלמו ודמותו, עיר מעריצה ויתרונות פיזיים בולטים לא הצליח להביא ולו אליפות אחת לעיר, והעובדה שהוא כשל פעם אחר פעם ברגע האמת, ובעיקר האופן שבו אולג'וואן פשוט חיסל אותו ב-94, גורמים לכך שהשיפוט ההיסטורי של יואינג יהיה מפוצל, במקרה הטוב, וכנראה שבצדק.

הבנייה מחדש שלא נגמרת:

העונה שלאחר פרישתו של יואינג סימלה את המשך הדרך של הניקס, הקבוצה הייתה לא רעה בעונה הסדירה, באחת מתקופות השפל של הכישרון ב-NBA אבל כשלה בסיבוב הראשון מול טורונטו. שלוש שנים איומות ונוראות שבהן הקבוצה לא הצליחה להגיע לפלייאוף אבל גם לא לבחירות דראפט גבוהות מספיק הובילו את ההנהלה לפנות לאייזיה תומאס במה שהפך להיות העידן הגרוע ביותר בהיסטורה של הניקס.

תחת תומאס הקבוצה הלכה למהפכה, הוא מונה לנשיא בדצמבר 2003 ומינה את לני ווילקינס למאמן. הוא אירגן טרייד שהביא לקבוצה את סטפון מרבורי והקבוצה הגיעה לפלייאוף רק כדי לעוף בסוויפ מול הנטס. בעונה הבאה הניקס קרסו באופן מוחלט ולא הגיעו לפלייאוף. בתקווה למצוא מנהיג ראוי תואמס הביא את לארי בראון לאמן את הקבוצה. הניקס בחרו בדראפט את הסנטר צ'אנינג פריי והחתימה את הסנטרים ג'רום ג'יימס ואדי קארי. לא רק שאלה היו הימורים גרועים אלא שבמסגרת הטריידים הניקס וויתרו על בחירות דראפט ב-2006 ו-2007 והיו טיפשים מספיק כדי לא להגן עליהן. כך הפסידו הניקס את הבחירה השנייה ב-2006 והתשיעית ב-2007. עם פיירול מנופח וללא בחירות דראפט ללארי בראון לא היה מה לעשות מלבד להתפטר, מה שהוביל את תומאס לקחת על עצמו את תפקיד המאמן, מה שלא עצר אותו מלהמשיך לשלם חוזים מופרכים לשחקנים בינוניים שתקעו את המועדון לשנים קדימה והפכו אותו לבדיחה של הליגה.

אם זה לא מספיק במהלך קדם עונת 2007 המועדון נכנס לסיחרור בעקבות טענות להטרדה מינית של עובדת המועדון כנגד תומאס. המצב של המועדון המשיך להתדרדר ובנובמבר 2007 ספגו הניקס את אחד ההפסדים הכבדים בתולדותיהם 59-104 מול הסלטיקס בעונה המפסידה השמינית ברציפות.

רק בסוף עונת 2008 תומאס סיים את תפקידו הקטסטרופלי, כשדוני וולש, לשעבר חלק מהאינדיאנה פייסרס הוחתם כנשיא החדש. בסוף העונה וולש פיטר את תומאס והחתים את מייק דאנתוני כמאמן החדש. בשתי העונות הבאות עיקר המהלכים של הניקס נועדו לפנות מקום בתקרת השכר לקראת הקיץ של עונת 2009 בו שחקנים כמו לברון ג'יימס ודוויין וייד היו חופשיים. על אף שהניקס לא הצליחו להחתים כוכב גדול באותו הקיץ וסיימה עונה נוספת של הפסדים, הקבוצה התאזנה למול תיקרת השכר ופינתה מקום משמעותי לקראת מהלכים עתידיים, מה שהיא עשתה איתם זה כבר עניין אחר.

בסוף עונת 2009-2010, הניקס הודיעו על החתמת אמארה סטודמייר מפיניקס בחוזה מדהים של 100 מיליון דולר ל-5 שנים שלא ממש השתלם. הניקס שלחו את דיוויד לי לגולדן סטייט והחתימה את ריימונד פלטון ומוזגוב. דאנתו'ני יחד עם סטודמייר וסגל צעיר שכלל את פלטון, מוזגוב, גלינרי, וילסון צ'נדלר ולאנדרי פילדס הובילו את הקבוצה למאזן חיובי בפגרת האול סטאר לראשונה מזה עשור. בחודש פברואר הגיע סוף סוף הכוכב לא חיכו ועבורו עבדו בניקס כאשר כרמלו אנתוני הגיע בטרייד ענק מדנבר. עם כרמלו הניקס חזרו לפלייאוף אבל הודחו בסיבוב הראשון 0-4 מול הסלטיקס.

בסוף העונה הניקס הוסיפו חוזה נוסף לרשימת החוזים המנופחים שלהם כשטייסון צ'אנדלר חתם ל-4 שנים עבור 58 מליון דולר. הניקס פתחו בצורה איומה את עונת 2012, ופציעות של שומפארט, סטודמייר ואתנתוני שלחו את ד'אנתוני לצעד ייאוש – העלאת ג'רמי לין ברוטציה. במשחק מול הנטס בפברואר לין קלע 25 נקודות והוסיף 7 אסיסטים במה שהתחיל את הלינסניטי. הניקס רצו ל-7 נצחונות רצופים עם לין כפוינט גארד המוביל ובלי הכוכבים שלהם, ועם חזרתו של מלו הקבוצה התדרדרה בחזרה והפסידה 7 מתוך 8 המשחקים הבאים, מה שהוביל להתפטרות המאמן דאנת'וני, והחלפתו על ידי עוזרו מייק וודסון.

תחת וודסון הניקס התאוששו וסיימו את העונה עם מאזן של 6-18 כדי לחזור לפלייאוף בפעם השנייה ברציפות, הפעם מהמקום ה-7, אבל שורת פציעות שלחה אותם הבייתה ב-5 משחקים מול מיאמי. גם בעונה הבאה הניקס יגיעו לפלייאוף אבל יעופו בסיבוב השני מול הפייסרס.

כידוע, לפני עונת 2014-2015 מונה פיל ג'קסון לנשיא הקבוצה, ומינה את מארק ג'קסון למאמן. אותה העונה הסתיימה בשיאי הפסדים, ובבחירת דראפט שנויה במחלוקת בלשון המעטה של קריספאס פורזינגיס במקום ה-4.

עם זאת אולי מינוי נשיא שהוא לא רק גורו, אלא בורג משמעותי באותה קבוצה היסטורית שלימדה את כל הליגה שיעור בקבוצתיות, הגנה ויסודות יהיה ההתחלה של משהו חדש וגדול בתפוח הגדול. אולי רק אולי 40 שנים לאחר האלופה האחרונה מניו יורק, זה יהיה הזמן של הניקס, מה שבטוח שבניו יורק לעולם לא יהיה משעמם, וסופו של סיפור אחד הוא רק תחילתו של הסיפור הגדול הבא.