חדשות טובות ללייקרס: סטיב נאש הודיע על פרישה / מנחם לס

 סטיב נאש הודיע על פרישה

 

Updated: March 21, 2015, 2:35 PM ET
By Baxter Holmes | ESPNLosAngeles.com
541COMMENTS13EMAILPRINT
After a 19-year NBA career in which he twice won MVP honors, tallied the third-most assists in league history and assured his place in the Hall of Fame as one of the greatest point guards ever to play the game, Steve Nash formally announced he is walking away from the game Saturday in a letter published on The Player's Tribune website.

"The greatest gift has been to be completely immersed in my passion and striving for something I loved so much – visualizing a ladder, climbing up to my heroes," Nash wrote. "The obsession became my best friend. I talked to her, cherished her, fought with her and got knocked on my ass by her.

And that is what I'm most thankful for in my career. In my entire life, in some ways. Obviously, I value my kids and my family more than the game, but in some ways having this friend — this ever-present pursuit — has made me who I am, taught me and tested me, and given me a mission that feels irreplaceable. I am so thankful. I've learned so many invaluable lessons about myself and about life. And of course I still have so much to learn. Another incredible gift."

 

*********************\

סטיב כותב על פרישתו

 

Life After Basketball

Photographs By Jed Jacobsohn/The Players' Tribune
Steve Nash
Senior Producer

I’m retiring.

I heard someone once say there comes a day when they tell us all that we can’t play anymore. We’re not good enough. Surplus to requirements. Too slow, maybe. When you’re a teenager with outsized dreams and a growing obsession, and someone tells you this ain’t gonna last forever, it’s scary. I never forgot it.

So what did I do? Stayed obsessed. Set goals. Worked. Dreamed. Schemed. Pushed myself beyond what was normal or expected. I looked at my hero, Isiah Thomas, and thought to myself, “OK, I’m nowhere near the player he is but if I get better every day for 5 or 10 years, why can’t I be as good as him?”

Maryland v Santa Clara

The greatest gift has been to be completely immersed in my passion and striving for something I loved so much — visualizing a ladder, climbing up to my heroes. The obsession became my best friend. I talked to her, cherished her, fought with her and got knocked on my ass by her.

And that is what I’m most thankful for in my career. In my entire life, in some ways. Obviously, I value my kids and my family more than the game, but in some ways having this friend — this ever-present pursuit — has made me who I am, taught me and tested me, and given me a mission that feels irreplaceable. I am so thankful. I’ve learned so many invaluable lessons about myself and about life. And of course I still have so much to learn. Another incredible gift.

There are so many people who had a profound impact on me and who share in my successes. I can’t name them all, but I’d like recognize some.

Steve Nash

Don Nelson insisted that I score. I always wanted to pass but he said, “It’s goddamn selfish when you don’t shoot.” Or, “If you’re a dominant fucking player — dominate!” He insisted that I be aggressive. That growth was a turning point in my career.

Mike D’Antoni changed the game of basketball. There’s not many people you can say that about. No wonder I had my best years playing for him. His intelligence guided him to never over-coach, complicate or hide behind the game’s traditions. He deserves a championship.

When I dribbled by our bench as a rookie on the Suns, Danny Ainge would say, “Take him!” with intensity and contempt in his voice. That was a huge vote of confidence for a rookie.

I remember when Dirk and I were nobodies. He used to say over dinner sometimes, “How are us two stiffs gonna make it in this league?” Somehow we made something of ourselves. After all the wins and all the great times we’ve had around the world together, what really means the most to me are the late nights early in our careers when we’d go back to the Landry Center in Dallas, to play a few more games of HORSE and one-on-one. Dirk and the great city of Dallas got their championship, and I couldn’t be happier for them.

Michael Finley was twice an All-Star in his prime, when Dirk and I were young guys on the Mavs. Michael never played in another All-Star Game, but our team went from last place to the Conference Finals under his watch. Do you know how rare that unselfishness is in our game? A true friend and teammate.

Finley, Nash and Nowitzki react to a call

I looked up to Jay Triano, a star guard on the Canadian national team, as a kid. He recruited me in high school and coached me in the Sydney Olympics. His love for the game and competitive nature was always infectious. I never had more fun playing for anyone. Representing Canada in the Olympics was the best experience of my career, and he got us there.

Rick Celebrini had as big an impact on my career as anyone. Physiotherapist, sounding board, accomplice, coach, big brother. World class.

Alvin Gentry coached the heck out of our teams. Underrated and sharp, he found the elusive line between coach, friend and disciplinarian. It was a pleasure to play for him.

Steve Nash

My sister is amazing. She has all the class and humanity you could ever dream for in a sibling. Her support is endless.

My brother and I battled it out in every sport, in any space, at any time. We had amazing memories growing up and emulating our heroes in every sport, while we tried to one-up each other in every game possible. You’ll never be as good an athlete as me — but you were so close, bud.

My mom supported me endlessly. She encouraged me and I could do no wrong when it came to sports. She is tough as nails and I think she rubbed off on me a lot. Not everyone has a mom like mine and I hope she never feels like I’ve taken her for granted.

My dad was an athlete who played semi-pro soccer. In the backyard or after games as a kid, he always applauded creative play. He always appreciated the unselfish. He never said, “Wow, three goals!” Instead he said, “Brilliant vision to see your teammate coming in behind the play,” or, “So unselfish to pass when you could’ve shot. That makes me proud.” I know that’s not normal and I’m grateful.

Steve Nash

Jenny Miller has run my foundation for over 10 years, and she has never once left me or our mission exposed along the way. We’re childhood friends and her immense talent matches the trust I have in her.

My junior high coaches, Lanny and Sheff, saw this ball of energy and passion for the game in me, and went way out of their way to foster that passion while reigning me in a little. They started something.

Ian Hyde-Lay, my high school coach, is as good a coach as I’ve ever played for. He taught me discipline, attention to detail and preparation. It still amazes me when he sends me an email about a game 20 years after high school saying I missed a box out with 8 min left in the 4th against Memphis. When I would re-watch the 4th quarter later, he was right. Details.

Ken Shields gave me a chance to practice with the Canadian national team when I was 16 years old because he saw something in me. Four years later, I was his starting point guard in the World Championships. I owe him.

I didn’t know at first, but my Santa Clara coach, Dick Davey, pushed me so hard only because he thought I had it in me. He made me mentally strong. That toughness allowed me to keep overcoming and taught me to never give in.

Bill Duffy has been my agent the entire way. My big brother. He always had my back.

Steve Nash

What do they say about men with big hands? They have quick feet? A’mare Stoudemire had both — and he made me look like an artist at times. Thanks, big man.

It will always hurt that Phoenix Suns fans didn’t get the championship they deserved during our run. Yes, we had some bad luck but I always look back at it and think, I could’ve made one more shot, or not forced a turnover, or made a better pass. But I don’t regret anything. The arena was always sold out and rocking. It was the time of my life. Thanks, Phoenix.

When people ask me if I have a favorite game or play or moment on the court that stands out the most, I can’t answer them. It all blends into one. What comes to mind are all the great teammates I’ve played with and the friends I’ve made through the years. Guys like Al Whitley, Chris Isherwood, Jason Sedlock, Drew Zurek, Rowan Barrett, Andrew Mavis, Rex Chapman, Leandro Barbosa, Raja Bell, Grant Hill and Rob Sacre. Nothing beats the times we’ve had through the years and that’s what I’ll remember most.

The Phoenix Suns training staff (or Training Room Mafia) always called us on our BS. They kept me on the court and kept me sane. Man, we had some damn good times.

Steve_Nash1521 copy

When I signed with the Lakers, I had big dreams of lifting the fans up and lighting this city on fire. I turned down more lucrative offers to come to L.A. because I wanted to be in the “fire,” and play for high risk and high reward in my last NBA chapter. In my second game here, I broke my leg and nothing was the same.

Last spring, when I returned to the court, I was given a standing ovation at Staples Center. It was a dark time in my career and that gesture will be one of my best memories. There’s been a lot of negativity online, but in my nearly three years in L.A., I’ve never met anyone who didn’t show me anything but love and support for my efforts. There’s a lot of class in Lakerland, and the organization and staff have given me unwavering support.

Fans around the world have shown me so much appreciation throughout the years, it’s unbelievable. Going out to shoot hour after hour, day after day as a kid, I never sought or dreamed of the amount of support and love people have shown. It’s been a huge source of motivation and inspiration. Thank you eternally.

My girlfriend, Brittany, has stuck by me tirelessly through the hardest times in my life. I know I drove her crazy internalizing everything as she lost me to my battles. Without her love things would still be pretty dark.

Steve Nash

I will likely never play basketball again. It’s bittersweet. I already miss the game deeply, but I’m also really excited to learn to do something else. This letter is for anyone who’s taken note of my career. At the heart of this letter, I’m speaking to kids everywhere who have no idea what the future holds or how to take charge of their place in it. When I think of my career, I can’t help but think of the kid with his ball, falling in love. That’s still what I identify with and did so throughout my entire story.

Lastly, Lola, Bella and Matteo, you’re the center of my universe. All my focus and energy is here for you guys and moving forward, I couldn’t think of anything more exciting or rewarding.

Steve Nash / Senior Producer

 

***********************

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ללא התמונה האחרונה – קריירה כמעט מושלמת!

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 38 תגובות

  1. רועי ויינברג

    21 מרץ 2015 21:07:14

    פעמיים MVP, שמונה פעמים אול-סטאר, 3 בחירות לחמישיית הליגה הראשונה, 2 לשנייה ו-2 לשלישית, 4 עונות של 50-40-90, חבר המסדרים המלכותיים של קולומביה הבריטית וקנדה, ממוצעי קריירה של 14 נקודות ו-9 אסיסטים במשחק (שהשנתיים האחרונות בלייקרס מורידות הכל כלפי מטה).

    זה עדיין מאוד עצוב, בזכות האיש הזה התחברתי למשחק. אדם ממוצע לחלוטין בלי יכולת אתלטית עילאית או גובה עצום, אבל עם אהבת משחק עצומה, IQ כדורסלני בשמיים ומשחק יפהפה, רול מודל לכל השחקנים הבינוניים מינוס בגילאי בית ספר יסודי (כמוני, לפני 8-10 שנים).

    תודה על הכל סטיב.

    ויש אחלה מאמר שלו בטריבונת השחקנים:

    http://www.theplayerstribune.com/steve-nash-retirement/

  5. טל

    21 מרץ 2015 22:36:34

    קריירה אדירה, ומכל השחקנים שראיתי, כולל כל דור מדבריות ירדן, הוא השחקן שלטעמי הכי הגיעה לו אליפות ולא זכה בה. לא מאלון וסטוקטון, לא בארקלי, לא אייברסון, מבחינתי, רק נאש.

    סיום הקריירה שלו כמעט מושלם. כמעט, כי כמו בקריירה שלו שחסרה רק טבעת, הוא יכל לסחוב עוד כמה חודשים ולקחת עוד 9 מיליון דולר לכיס ולתקוע את הלייקרס הארורים עוד שנה עם הבניה מחדש.

  7. אחד העם

    21 מרץ 2015 23:16:18

    מנחם, חבל שאי אפשר לחפש באתר. לפני כחצי שנה היה לנו פה ויכוח מאד מעניין בתגובות אודות גדולתו של נאש ומיקומו בהיסטוריה.
    אם בכל אופן קיימת דרך למצוא כאלה דברים אשמח אם תרשום לנו איך.

    1. איל

      21 מרץ 2015 23:45:06

      יש לחברי הצוות מנוע חיפוש פנימי. גם אני זוכר את הדיון אבל לא את הפוסט. זכור לך במקרה שם הפוסט? הכותב? מילות מפתח? אם זכור לי נכון הפוסט עצמו כלל לא עסק בנאש.

      1. אחד העם

        22 מרץ 2015 00:11:14

        גדוללל!! איך מצאת ? אני מעריץ. לדעתי (הצנועה :)) דיון קטנטן ומרתק על נאש בפרט ועל איך אנחנו מדרגים פוינטים בכלל.

  9. גיא

    22 מרץ 2015 06:15:15

    יש לא מעט שחקנים שחייבים לנאש לא מעט אחוזים על חוזי ענק שקבלו אחרי הסטטיסטיקות הנהדרות שהראו כאשר שיחקו לידו.
    (אמרה, ג'ו ג'ונסון, ג'ייסון ריצ'רדסון ובטוח עוד כמה ששכחתי…)

  10. Reignman

    22 מרץ 2015 07:31:08

    סטיב "תחביאו אותי בהגנה" נאש. מעולם לא היה PG עם הגנה כ"כ דלה שפומפם על ידי כה רבים עד שזכה שבני MVP.

    הנה כתבה מעניינת, לכל החסידים של העילוי ההגנתי הזה:
    http://bleacherreport.com/articles/926035-steve-nash-the-man-the-myth-the-defensive-liability

    ובבוטום ליין:
    Nash is one of the top five offensive, regular season point guards in NBA history. But he is not in the same category as Magic, Thomas, Kidd, Payton, Stockton or the like, who prided themselves night in, night out on leading the charge at both ends of the court.

    אם מיץ' ריצ'מונד נכנס ל-HOF כנראה שגם נאש ייכנס.

  11. עגל

    22 מרץ 2015 13:47:43

    שחקן ענק ואהוב במיוחד. היה כזה תענוג לראות את פיניקס שלו רצה. עשה הכל נכון – קלע רק במצבים טובים, חיפש את החברים, שיחק לנצחון ולא לשואו אוף. מוביל באחוזי קליעה מהקו ממוצעים לקריירה, מול מתחרים רציניים ביותר.
    מאז הצלחת ההתקפה שלו ושל ד'אנטוני בפיניקס עלה משמעותית.קצב ההתקפה בליגה.

  12. Reignman

    22 מרץ 2015 16:04:04

    זאת בדיוק הבעיה שלי איתו – הוא מוטה התקפה באופן מובהק, רץ, מוסר, קולע אבל נפקד בהגנה. כל הפינט גארדים הגדולים – מג'יק, סטוקטון, רוברטסון, תומאס, פייטון, קיד, קוזי — ומהדור היותר צעיר: פול, פארקר, רוז, ווסטברוק, (וול ואירווינג מתקרבים אבל עוד לא שם) – הם כולם עושים הגנה, מי יותר טוב ומי פחות, אבל עושים הגנה. נאש היה פשוט חור שחור ענק בהגנה. זו הסיבה שמבחינתי הוא אף פעם לא היה ב-echelon העליון של הרכזים, ולא משנה עד כמה משחק ההתקפה שהוא הריץ היה מהנה לצפייה וכמה שחקנים עשו מהמסירות שלו חוזים שמנים ומנופחים.

    אה, והעובדה שהוא לא זכה באליפות גם לא משחקת לטובתו.

    1. Mbk

      22 מרץ 2015 16:17:05

      מסכים ב 100%
      הוא גם ה mvp היחיד ( יחד עם דרק רוז ) שלא הגיע לגמר
      יופי של שחקן שעשה דברים גדולים יוצא הדראפט האגדי של 96
      הרכזים שמנית כולם טובים ממנו כשמשכללים גם הגנה

      1. Reignman

        22 מרץ 2015 17:41:10

        לטעמי יש הרבה מאד רכזים שעולים עליו, בטח שהוא לא בטופ-10 אובראול:

        מג'יק
        סטוקטון
        אייזיה
        קיד
        פייטון
        אייברסון
        קוזי
        וולט פרייזר
        רוברטסון
        טייני ארציבלד
        רונדו
        כריס פול
        טוני פרקר

        עתידים לעבור אותו:
        ווסטברוק
        וול
        אירווינג
        ליליארד
        רוז (תלוי לאן תתפתח הקריירה שלו)

  13. מנחם לס

    22 מרץ 2015 16:24:39

    העלייה לגמר – וכמעט בטוח אליפות – נישדדה ממנו ע"י רוברט הוריי, באחד הפאולים המלוכלכים ומגעילים בתולדות המשחק.

  14. אורי

    22 מרץ 2015 17:01:47

    נאש בלי ספק היה אחד מחמשת הטובים ביותר בצד ההתקפי.
    בצד ההגנתי נכון הוא היה מטלה אבל לא כמו שממש אהבו לעשות אותו. לא לשכוח שמדובר ברכז נמוך יחסית, צנום, ממש לא אתלטי שלא הטביע במהלך כל 18 שנות הקריירה שלו!!
    בהגנה את מה שהוא לא יכל לבצע פיזית הוא ביצע עם הרבה חוכמה. היה ממובילי הליגה בסיחטת עבירות תוקף, ומעל הממוצע בחטיפות (שוב ללא שוב יכולת אתלטית). ולדעתי המדד החשוב ביותר היה לראות איך כל משחק הוא עובר סטטיסטית (ובטח שגם פיזית) את היריב מולו, אם זה במדד הפלוס מינוס ואם זה במדדים כמו לכמה נקודות הוא היה אחראי לעומת כמה נקודות הרכז היריב בזמן שנאש שומר עליו.
    החוכמה ויכולת קריאת ההגנה שלו הייתה מדהימה ושקולה לדעתי לזו של סטוקטון, מג'יק וקיד. הוא לבדו הביא למצב הקיים היום בו הליגה נשלטת ברכזים עם יכולות מסירה וקליעה מהרמה הגבוהה ביותר (ואתם מוזמנים לקרוא את הציוץ של סטף קארי להוכחה).
    בל נשכח אגב שכל הקריירה הבחור סבל מspondylolisthesis…מצב בחוליה בו גוף החוליה מתנתק מהprocessess (כמו קרניים שיוצאות מהחוליה כשאחת מהן היא הבליטות שאתם מרגישים בגב) דבר שיוצר לחץ על העצבים וכאב לא יאומן שהאמת חלק מהחולים שלי (אני פיזיותרפיסט) יש להם נכות גבוהה על זה אז בטח שאין מה לדבר על תחרות ברמות הגבוהות ביותר.

    1. Reignman

      22 מרץ 2015 17:22:45

      אני לא יודע מה זה "ביצע עם הרבה חוכמה" ו"יכולת קריאת הגנה". אני יודע מה הנתונים אומרים:

      Nash has never finished in the top 50 in steals, never cracked the top 100 in defensive win shares nor placed in the top 350 of defensive rating.

      The Suns have also been the worst defensive team in the league in terms of points allowed during the time Nash has been on the team.

      ומבחינת דירוגים:

      Seasons Category Average Ranking
      2004-2011 Nash's Defensive Win Shares 203
      2004-2011 Nash's Defensive Rating 388
      2004-2011 Nash's SPG 87
      2004-2011 Suns' Allowed PPG 27
      2004-2011 Suns' Forced Turnovers 16
      2004-2011 Suns' Allowed FG% 14

      הנתונים מצביעים על קבוצת הגנה מחפירה ועל רכז שהוא בור הגנתי. בלי שום קשר למגבלות שלו ולמצבו הגופני, האיש לא ידע לעשות הגנה.

      1. אורי

        22 מרץ 2015 17:34:06

        לא חוכמה האמת להראות נתונים כאלה מהסיבה הפשוטה שכקבוצה פיניקס וגם דאלאס לא עשו הגנה או אפילו החזיקו בחמישיה שחקן עם אוריינטציה הגנתית. בנוסף, כנגזרת מהפילוסופיה ההתקפית של הסאנס הקבוצות היריבות היו מקבלות הרבה יותר פוזשנים מה שמן הסתם העלה את הממוצעים ההתקפיים של היריבות (שוב, שגם ככה נהנו מהחמישיה לא הגנתית במיוחד). להפיל את ההגנה הגרועה של דאלאס והסאנס זה קצת עוול. עובדתית שזה עבד כי הקבוצות שהוא היה בהם תמיד היו עם מאזן חיובי ואפילו מהאריות הליגה.
        אגב אם אתה כבר בענייני זריקת סטטיסטיקה, נאש הוביל במשך 9 שנים ברציפות את ההתקפה מספר אחת בליגה (2003-2011).
        בראיה כוללת הייתי מעדיף אותו על שחקנים עם יכולות הגנתיות עדיפות ולא רק בגלל העובדה שאיתו כולם מוציאים מעצמם יותר (דברים שאתה לא יכול להגיד על פארקר, בילאפס או אייברסון שהיה פנומן אבל שיחק 1 נגד 5)

        1. Reignman

          22 מרץ 2015 17:44:56

          למה היית מעדיף אותו על רכזים עם יכולות הגנתיות?
          פארקר הוא דוגמא גרועה, כי הוא מגן לא רע שגם הפך את השחקנים שלידו ליותר טובים. בטח שמג'יק, אייזיה, סטוקטון, פייטון וקיד עדיפים על נאש – גם קלעים טובים, מנהלי משחק מעולים ומגנים עליונים עליו. זה no-brainer מבחינתי בכלל.

          אייברסון זה סיפור אחר, אבל יש שאלה אם הוא קלע או רכז.

          1. הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון

            22 מרץ 2015 18:08:51

            מה קשור קוזי ושאר הפוינטים שממלאים ממזמן את בתי הקברות לבין נאש ?

            השוואה מופרכת !

          2. אורי

            22 מרץ 2015 20:39:58

            פארקר הוא לא דוגמה גרועה…הוא בדיוק רכז עם יכולת הגנתית שגם התקפית הוא טוב ועדין לדעתי אין לו דבר וחצי דבר על נאש. בכללי לצפרדע יש יכולות בלי ספק אבל אני חושש שאם לא היה בספרס הוא היה רכז טוב מאוד סטייל בילאפס שעם כל הכבוד להם והם באמת שחקנים שהייתי קם בלילה מיוחד בשביל לראות לא מגיעים לאותה הרמה. לנאש היה משהו מעבר למספרים יבשים ואפילו מעבר להשפעה על המגרש. עם נאש כמו עם גדולים אחרים אתה מקבל את התחושה שכל רגע יכול לקרות איזה קסם. האמת שאני מקבל את אותה התחושה מסטף קארי, פשוט הרגשה כזו שגם במשחק רע כל רגע יכול לקרות איזה משהו מרהיב, מהסוג שגרם לכולנו כילדים להתמכר למשחק ולליגה.

    2. אורי

      22 מרץ 2015 17:25:07

      אגב איך עורכים פה הודעות? שעה שאני מנסה להבין…
      בכל מקרה שכחתי לציין שהחוליה בנוסף לנתק (בעצם שבר) מחליקה קדימה (לכיוון הבטן). כמובן אגב שאין טיפול שהופך את העניין ובעצם הטיפול מתמקד בהורדת כאב בעיקר יחד עם טכניקות שאמורות להחזיר במעט את החוליה מהחלקתה או לפחות למנוע המשך החלקה (אגב לפי מחקרים אפילו אין הוכחה שזה עובד).

  15. עגל

    22 מרץ 2015 19:01:21

    ההשוואות הסטטיסטיות אולי לא מכניסות את נאש לעשירייה הראשונה של הרכזים. אבל זה מחטיא את המטרה. נאש לימד אותנו כדורסל אחר, משופר. גם כשאני מלמד באוניברסיטה תלמידי עולים עלי ביכולתם. היה בחור אחד שפיתח את העכבר ואח"כ אפל גנבו ממנו ושיפרו, זירוקס פיתחו את ממשק המשתמש הגרפי ואפל גנבו שוב, וכ"ו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט