תיכף נדבר על המשחקים, אבל רגע לפני זה רציתי להזכיר לכם את החלוקה היחסית שקופה בליגה – החלוקה לדיביזיות.

למה שקופה?

כי בינינו, רוב המיקוד הולך, ובצדק, לקונפרנסים השונים – המערב המשובח, ה"מזפח", יהא הקונפרנס האהוב עליכם אשר יהא – את רוב השנה תעבירו במעקב צמוד אחרי המיקומים בקונפרנס, נוסח "אנחנו בפלייאוף?", "אנחנו בפלייאין?", ואחרי היריבויות המיתולוגיות בתוכו (בוסטון-פילי, מיאמי-ניקס, ספרס-לייקרס, יוסטון-גולדן סטייט וכו'). בתום העונה הסדירה המיקוד הזה רק יגבר – כשכולם יחבטו בכולם בפלייאין ובפלייאוף.

למעשה אנחנו נפרדים מהקונפרנסים רק בפיינלז, כשאלה ששרדו את המערב – חבוטים, עייפים ומצולקים – מגלים שבעצם נשארה מדרגה אחת נוספת, ובוהים במבט מזוגג באיזו קבוצה מזרחית לא ממש מוכרת שפגשו בה רק פעמיים במהלך העונה הסדירה, ולך תזכור מה היה שם כי זה היה בבק-טו-בק ועברו כבר שלושה חודשים. וההפך.

המיקוד ברמת הליגה נשאר איתנו לקראת הדראפט, או אז מפשפשים אוהדי יוטה בטבלת המאזנים כדי לגלות אם וושינגטון "הקדימה" אותם במירוץ לסיכויים לבחירה הראשונה, אם לאו. וההפך.

אז איפה הדיביזיות נכנסות כאן?

בכל הקשור למהלכה הכללי של העונה החשיבות שלהן אכן מוגבלת. ההבדל המרכזי בין הדיביזיה לבין הקונפרנס הוא שקבוצות שחולקות דיביזיה יפגשו זו את זו פעמים רבות יותר משיפגשו קבוצות מדיביזיות אחרות באותו קונפרנס, אז אם כמוני גם אתם מרגישים כל שנה באזור פברואר שכבר היו העונה בערך 54 משחקים בין הלייקרס לבין סקרמנטו, אז אתם צודקים.

ובכל זאת הן חשובות, בעיקר מאחר הן משקפות חלוקה גיאוגרפית של אמריקה לסגמנטים שונים משמעותית זה מזה. בתמצית, אפשר לחלק את הדיביזיות לשתי קבוצות מרכזיות:

דיביזיות החופים

הדיביזיה האטלנטית – הכוללת את ערי החוף בצפון מזרח ארה"ב שהן בוסטון ושתי הניו יורקיות אליהן מצטרפות טורונטו מצפון ופילדלפיה מדרום.

הדיביזיה הדרום מזרחית – הכוללת את ערי החוף בדרום מזרח ארה"ב שהן וושינגטון, שרלוט, אטלנטה ושתי הקבוצות של פלורידה, מיאמי ואורלנדו. אפשר לטעון שהמרחק בין שרלוט לחוף הוא כ-200 ק"מ, ו"זה די רחוק", אבל אנחנו מדברים על אמריקה, ובאמריקה "זה די קרוב".

הדיביזיה הפאסיפית – הכוללת את ערי החוף בדרום מערב ארצות הברית שהן ארבע הקבוצות מקליפורניה – שתי הלוס אנג'לסיות, סקרמנטו והלוחמים מסן פרנסיסקו – ומספחת אליהן את פיניקס. גם כאן אפשר לטעון שהמרחק בין פיניקס לחוף הקרוב, שבכלל נמצא במקסיקו, הוא כ-150 ק"מ, אבל לעניין הזה התייחסנו כבר במזרח, אז תזרמו איתי (אל הים).

לא כל ערי החוף נבראו שוות, אבל בהכללה ניתן לומר שמדובר בערים גדולות ועשירות יחסית לערים במרכזה של אמריקה. בנוסף, עבור רוב העולם, מחוץ לארצות הברית, נוח יותר להגיע להגיע לחופים מאשר למרכז, וגם אם נסתפק בלצפות בטלוויזיה, נגלה שהטיים זון שלהן נוח יותר עבור תושבי מדינות אחרות – שהשעות במזרח נוחות יותר לאירופה ואפריקה, השעות במערב נוחות יותר לאסייאתים, ורק מבחינת תושבי מדינות אחרות ביבשת אמריקה אין הבדל משמעותי בין החופים למרכז.

ואם בכל זאת תרצו להסתכל על ערים ספציפיות, אז גם בלי להתווכח על טעם ועל ריח, אפשר לומר שרוב הערים האטרקטיביות ביותר נמצאות בחופים (ניו יורק, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, מיאמי), ויש לזה, לדעתי, השפעה עמוקה על מידת האטרקטיביות של המועדונים הפועלים בהן. התייחסנו לזה ארוכות כאן.

דיביזיות המרכז

הדיביזיה הדרום מערבית – בגדול, מדובר בגוש הדרומי של מרכז ארצות הברית, שעיקרו שלושת הטקסניות – סן אנטוניו, דאלאס ויוסטון – אליהן סופחו ניו אורלינס מלואיזיאנה הסמוכה, וממפיס מטנסי הקרובה.

הדיביזיה הצפון מערבית – בגדול, מדובר בגוש הצפוני/מערבי של מרכז ארצות הברית, שהוא מרחב גיאוגרפי עצום בגודלו, והקבוצות מפוזרות בין מדינות שונות – אוקלהומה, יוטה ודנבר במרכז, מיניסוטה מעט מזרחה, והכבשה השחורה מפורטלנד, שהיא אמנם עיר חוף אבל החלק הפסיפי כבר מלא, (ואוקלהומה פעם הייתה סיאטל, אבל נעזוב את זה הפעם), ולכן סופחה לדיביזיה מרכזית.

הדיביזיה המרכזית (סנטרל) – בגדול מדובר במה שנקרא בארצות הברית "המיד-ווסט", כלומר אם המדינות של הדיביזיה האטלנטית הן אלו שאתה פשוט צריך לרדת מאוניה ודי הגעת, אז המדינות של הדיביזיה הסנטרלית הן אלה שאתה צריך לקחת עגלה עם סוסים או להפליג בספינה באגמים של הגבול הקנדי. בקיצור, יותר רחוק.

גם כאן, לא כל ערי המרכז נבראו שוות, אין דין שיקגו כדין ממפיס או ניו אורלינס, אבל אפשר לומר שבממוצע מידת האטרקטיביות שלהן נמוכה יחסית לערי החוף. בנוסף, לא ניכנס לפרטים, בכל זאת פריוויו ולא שיעור גיאוגרפיה, אבל יש הבדלים לא רק בין ערי החוף לערי המרכז אלא גם בין מדינות (סטייטס) החוף למדינות המרכז – הבדלים פוליטיים, תרבותיים, חברתיים וכלכליים – שמשפיעים גם הם על הקבוצות הפועלות בהן.

אם מהניתוח דלעיל התרשמתם שהחיים בדיביזיות החופים, ובקבוצות שלהן, בממוצע, יפים יותר, אז אני נוטה להסכים. ודווקא לכן תמיד יש לי פינה חמה בלב לאנשי דיביזיות המרכז, שבנוסף לכל הקושי הכרוך בחיי הליגה – משחקים של 48 דקות, לו"ז רצחני, פציעות, טיסות וכו' – מתמודדים עם קשיים נוספים.

ונראה לי שזה משפיע, ושגם הקבוצות של דיביזיות המרכז, במידה רבה, נדרשות לאיזה אקסטרא כזה כדי להצליח, ובדרך כלל הן יתוארו כקבוצות "קשוחות", "אפורות", "לא מפונקות" – בין אם אלה הילדים הרעים מדטרויט, הגריט והגריינד של ממפיס, הספרס בעידן דאנקן, יוטה של סטוקטון, ועוד.

וכשקבוצות "מרכזיות" טובות וחזקות נפגשות זו עם זו – פעמיים כי טוב. והערב, חברים, זה קורה פעמיים.

02:00 קליבלנד קאבלירס – אינדיאנה פייסרס (אינדי מובילה 1-3 בסדרה)

אחרי כל ההקדמה הזו היינו מצפים שהסדרה הזו, בין שתי קבוצות מדיביזית סנטרל, תהיה ב2-2, אבל היא לא, והמשחק האחרון אפילו היווה תבוסה במימדים היסטוריים. ועדיין, התחרות הזו, לטעמי, פחות חד צדדית ממה שאפשר לשפוט במבט ראשון – אינדי ניצחו את שני המשחקים הראשונים על חודן של נקודות ספורות, וגם זה מול קליבלנד פצועה להפליא, ובמשחק השלישי הייתה זו דווקא קליבלנד שהביסה את אינדיאנה בחוץ.

אם נסתכל על האופנסיב רייטינג הממוצע בארבעת המשחקים האחרונים נגלה שאינדי מובילה בשתי נקודות בלבד (117 מול 115), וזאת למרות שה-TS% שלהם גבוה הרבה יותר (61.7% לאינדי מול 56.1% בלבד של הקאבס). קליבלנד מובילה בריב' עם 45 בממוצע למשחק בהשוואה ל-40 של אינדי, ובחטיפות (8 מול 6.3), בעוד שאינדי מובילה בחסימות (7 מול 4.3).

מה יקרה הלילה?

אינדי בהרכב מלא, אצל קליבלנד כל הפצועים חזרו, גם אם לא ברור שהם בכושר, ודווקא דונובן מיטשל מופיע כדיי-טו-דיי. בהנחה שמיטשל ישחק, והוא ישחק, ומכיוון שהמשחק בקליבלנד, והסדרה במצב של לנצח או ללכת הביתה, אני מאמין שקליבלנד תיקח את זה הפעם, ובהפרש של כ-13 נק', והסדרה המעניינת הזו תימשך.

04:30 אוקלהומה סיטי ת'אנדר – דנבר נאגטס (אוקלהומה מובילה 2-2 בסדרה)

כאן יש לנו עסק עם שתי נציגות של הדיביזיה הצפון מערבית.

אגב, שמתם לב שכתבתי שאוקלהומה מובילה 2-2? יפה לכם!

לא שמתם לב? אין מה לדאוג, אתם בחברה טובה, לפני כמה שנים קראתי שבגלל כל הסלולרים, הצפצופים, עומס המידע, הגיוון שלו, והקצב הרצחני שבו הוא מגיע, משך הריכוז הממוצע של אדם במערב ירד לכ-7 שניות, ושזה די דומה למשך הריכוז של דג זהב, אז במקרה הכי גרוע, תמיד תוכלו לשכשך לכם באיזה אקווריום ולבהות בסביבה.

שניה, סוגר את החלון והדלת של הממ"ד.

איפה היינו? דג זהב, כן, נו אז עכשיו ברצינות – (יכול להיות שזה רק אני אבל היה עכשיו בום, לא?) – כלומר יכול להיות שזה רק אני, אבל התחושה שלי היא באמת שאוקלהומה מובילה בסדרה, כלומר דנבר מנסה ל"גנוב משחקים" פה ובעיקר שם, ואפילו הצליחה לגנוב שניים, אבל כשדנבר מנצחת זה חצי סוג של נס, בעוד שכשאוקלהומה מנצחת זה מסלולם הטבעי של הדברים.

ואני נוטה להאמין שגם בניסים יש סטטיסטיקה, ושסטטיסטיקת הניסים של דנבר עומדת להתיישר במשחקים הבאים. מי שצפה בסופו של המשחק הקודם בסדרה יכול היה לראות שאפילו ניקולה יוקיץ', אחד הסנטרים העמידים ביותר בתולדות המשחק, האדם ששיחק מצוין נגד פורטלנד ב-2019 במשך 54 דקות או משהו כזה, אפילו הוא נראה כמו בן אדם בשר ודם – גמור מעייפות ומחטיא מכל מצב. מולי תיאר את זה יפה כאן.

אז אני מעריך שהלילה המגמה הזו תימשך – אם אדלמן ימשיך להעמיס על החמישיה שלו אז דנבר תהיה עוד יותר עייפה, עוד יותר קצרה, עוד יותר פצועה, (עד כדי כך שאני בעיקר מקווה שאף שחקן לא "יעשה טייטום"), ולכן דנבר תפסיד בסוף. אם אדלמן יעדיף למנן את העומס, ויתן יותר דקות לספסל שלו, אין להם הרבה סיכוי מול היחידה השניה של אוקלהומה, ולכן דנבר תפסיד בסוף. אז אוקלהומה תנצח, ובהפרש של 13 נק'.