ספורי עבר של מאמן (4) – רינה ז"ל / מנחם לס

ספורי עבר של מאמן (4) – רינה ז"ל

(זוהי פעם ראשונה מאז שאשתי רינה ניפטרה בשנת 1973 שאני כותב עליה, וזאת גם הפעם האחרונה. יותר לא אזכיר אותה כאן בכתיבה).

אבל עלי להתחיל 4 שנים לפני.

כשג'ים פדל הודיע לי שהעונה היא DISQUALIFIED היה עלי להחליט: להמשיך לאמן או לא?

השנה היא כבר 1969 ועלי לסיים את עבודת המחקר ולקבל את תואר ה-PH.D או שאני מפסיד את עבודתי באדלפי. גם רינה אשתי היתה בשלבים האחרונים של עבודת המחקר שלה  ל-PH.D בפסיכולוגיה קלינית על INCESTS ('גילוי עריות' – לידה ממשגל של אב ובתו, אם ובנה, אח ואחות) וההפרעות הגופניות והנפשיות כתוצאה מכך. היא עבדה עם ציבור שלם כזה – כמה משפחות של "אנשי הרים" ביערות הסבוכים לא רחוק מפן סטייט, שהסכימו לתת יד למחקר.

אבל ביום שני בבוקר באסיפת הקבוצה – ושכבר ידוע וברור לכולנו שאיבדנו את רובי, שוקה, ואמנון – מבטי השחקנים הספיקו לי. ידעתי שאני לא מסוגל להזניח אותם. אני עומד לעשות כל מה שביכולתי לשקם את הקבוצה ולהתחיל הכל מחדש, אבל על בסיס של שחקנים שאפילו שהם לא מהטובים ביותר, הם התרגלו לנצח ו"לשחק כמו טובים", ולהם אצרף את האמריקאים הטובים ביותר שאמצא, ושיסכימו לשחק עבור אדלפי.

יצאתי לדרך. הדבר הראשון היה להיפגש עם נשיא האוניברסיטה ולהסביר לו מה קרה. אמרתי לו ששלושת הישראלים יישארו באדלפי עד סיום לימודיהם עם הסטפנדיות שלהם, ואולי ישנה דרך לפצות את קבוצת הכדורגל בעוד סטפנדיה או שתיים. אני לא הבנתי מדוע אדלפי לא יכולה לתת לי 20 סטפנדיות כאלה. כולו 20 תלמידים שמתפזרים בין המרצים השונים ולא דורשים אוכל; לא יותר מעוד מספר בכיתה. מה הביג דיל? הרי זה לא עולה כסף, וללא מילגה הם ממילא לא היו באים לאדלפי.

הוסבר לי שזה לא כל כך פשוט ושהכל מבוסס על "תקציב". אבל אולי כן שיכנעתי אותו במקצת כי לפתע הוא לוחץ ידי ואומר לי "יש לך 5 סטפנדיות לעונה הבאה".

כפי שהסברתי בפוסט הקודם, אדלפי לא נתנה סטפנדיות מלאות הכוללות לימודים, מגורים, ואוכל (וספרים) אלא רק סטפנדיית לימודים. ב-1974 שיניתי גם את זה, אבל בינתיים עונת 1970 לפנינו.

ניכנסתי למשרד רקטור האוניברסיטה לשאול מה הפרוצדורה בקשר לסטפנדיות אקדמאיות. הוסבר לי שישנן 20 כאלה, ומי זכאי לקבלן. שאלתי – וקבלתי תשובה חיובית – אם ניתן לחלק גם סטפנידיות חלקיות כי בראש התחלתי לעבד תכנית: אחלק את ה-5 סטפנדיות לחצאים, ואלך למצוא שחקני כדורגל טובים מהתיכונים בלונג איילנד שהם גם תלמידים מעולים, וגם ממשפחות קשות יום, ואז הבקשה תהיה גם לחצי סטפנדיה אקדמאית שעם החצי שלי יהוו סטפנדיית לימודים שלמה. גיליתי גם שישנו מקור כספי אחד למילגות "צורך" שהן למגורים ואוכל לניזקקים.

אני הגעתי למעשה לאימון בטעות, ולא הייתי מודע לכל הדברים האלה, במיוחד כשלא החלטתי אפילו לרגע אחד להמשיך לאמן!

ז"א שעלי למצוא שחקן כדורגל מעולה שהוא עם ממוצעי "A", ושלו או להוריו אין גרוש על התחת.

הראשון שרציתי היה שחקן אמריקאי/פורטוגזי בשם מני מטוס ששיחק בעיר שכנה לאדלפי ושראיתי בשני משחקי תיכונים וידעתי שאני חייב אותו. תמיד היתה לי עין טובה בהכרת כשרון אצל שחקנים. ידעתי ש-'מני' הוא 'MONEY'. בעייה: הוא לא סטודנט "A" כלל וכלל. יותר בסביבות "B-", והוא אינו מבית עני. הייתי חייב להשיגו, והוא 'עלה' לי בסטפנדיה מלאה. אבל הוא היה השחקן מס' 1 שלי בארבע השנים הבאות, ויחד עם נמרוד דרייפוס היה הגורם העיקרי לאליפות המכללות שלקחנו. מאדלפי הוא נחטף ע"י סיאטל מה-NASL ושיחק מקצועני כמה שנים. היום הוא מיליונר גדול, קבלן כבישים מהגדולים בלונג איילנד.

זה היה הצוות החדש שלי. הארי סטובר היה אמריקאי/וולשי מבוגר, פיקח ביותר, שחקן מעט איטי אבל ידעתי שהוא יהיה מוח הקבוצה. הוא הגיע על מילגה אקדמאית מלאה. בריאן קוני היה מופרע אנגלי ששתה, שיקר, בילף, החמיץ אימונים עם סיבות מההפטרה – אבל הוא סקורר פר אקסלנס. סטרייקר מלידה שידע רק דבר אחד: להבקיע שערים. קרלוס סקוט היה יהלום מקוסטה ריקה. צעיר בן 18 יפה תואר, תלמיד מחונן. אם חד הורית. חצי מילגת כדורגל וחצי אקדמאית, ומגורים משולמים על סמך "צורך". הרביעי המצויין – אפילו ברמה של רובי/שוקה/אמנון – היה ג'ורג' גונזלס מאקוודור. תאום ממש לרובן עטר החיפאי לשעבר לא רק במשחקו אלא  אפילו בצורה החיצונית. כל הארבעה שיחקו 4 שנים ותרמו נפלא, אך רק מני מתוס שהיה פרשמן, זכה לשחק עם האלופה ב-1974. ג'ורג' הוא עורך דין היום, ומגדל סוסי מרוץ בקנטקי. הארי סטובר הפך לבוס גדול בהיי טק. ג'יימי בודנר , הקרצייה הלוחמת האדירה? כשאשתי רינה חלתה, אביו הקצב היה מביא לי לאימונים סטייקים לרינה, לי, ולבנות. הוא התחנן שאעשה משהו עם ג'יימי 'שהוא לא הרבה יותר מג'ואיש באם' – כפי שהאב אמר.

יום אחד תפשתי את ג'יימי באוזניים, וכמה שנים אחרי הפך לרופא השיניים שלי משך 25 שנה

עם הקבוצה הזאת סיימתי את העונה 9-2-4 (9 נצחונות, 2 הפסדים, ו-4 תיקו). ג'יימי, סילבסטר קנג'רו (מוצא איטלקי), בריאן קוני, ראס פליישמן, ג'ורג' גונזלס, מני מאטוס, פיטר ריטר (אב גרמני), קרלוס סקוט, הארי סטובר, ודאג וויילר (שהיה גם רץ למרחקים ארוכים – שיאו 4:08 דק' לריצת מייל) – היו כולם על חלקי מילגות לימודים, מילגות כדורגל, ו-'צורך'. הם היוו קדר לא רע לבניית קבוצה. התחלתי הכל מחדש.

הרשו לי לעצור רגע ולדבר על עניין שהטריד אותי משך שנים. אני ראיתי שישנם כמה גולשים המצליחים להגיע למקומות שאני לא מצליח להגיע אליהם, אז הנה הבעייה:

זהו הרקורד הידוע לי כמאמן (את שנת 1967 אני לא מחשיב כי הגעתי עם רק 7 משחקים לסיום העונה):

1968: 10-2-3 (10 נצחונות, 2 הפסדים, 3 תיקו)

1969: 12-2-3

1970: 9-2-4

1971: 7-2-3

1972: 12-3-2

1973: 16-2-1

1974: 16-1-1

1975: 16-2-2

1976: 11-3-2

****************

ס"ה 109 נצחונות, 19 הפסדים, 21 תיקו

הרבה שנים נאמר לי שזה היה הרקורד הטוב ביותר של מאמן ב-9 השנים הללו. בספרי ה-NCAA כתוב שהיו לי 110 נצחונות ו-33 הפסדים. מהיכן באו 33 הפסדים? הכל רשום ומתוקתק. אולי יימצא מישהו שיפתור את התעלומה.

עונת 1971. אחרי רדיפה של שנה שלמה השגתי את זה שיהיה לשוער המכללות מס' 1 – ושחקן מקצועני אחרי אדלפי – יוג'ין דושאטו. ג'ימי דולן סיים את לימודיו, והמשיך לשחק כמקצוען. קודם בקבוצת ה-AAA של הרד-סוקט בבייסבול, אבל אז הבין שעתידו בכדורגל, והיתה לו קריירה מקצוענית מוצלחת אך קצרה, לפני שפנה לאימון והוראה. אחר שהגיע היה ישראלי צנום ורזה, ואני אפילו לא זוכר כבר כיצד הגיע לאדלפי. הוא שיחק בנוער של הפועל פ"ת והיכן שהוא בליגה ב', והוא הפך למגן השמאלי המצויין והנאנן שלי משך 4 שנים. הוא בשמאל ונמרוד דרייפוס בימין סידרו לי את ההגנה. צביק'ה הוא היום מנתח פלאסטי מעולה וידוע ביותר בבופלו, ניו יורק, ובנו אייל הוא אחד משחקני הוקי הקרח המבוקשים ביותר בכל ארה"ב בין התיכוניים היום, והוא כנראה יבחר בקורנל יוניברסיטי, כי הוא גם תלמיד "A+". אם לא יהיה שחקן הוקי קרח מקצוען הוא יהיה מנתח מוח או פיסיקאי גרעיני. אחד הדברים שאשאל את צבי בעצרת והחגיגה שלנו ליובל 40 השנה לאליפות הוא כיצד הוא הגיע לאדלפי. האם שמעתי עליו והצעתי לו מילגה? אינני זוכר.

דיקי היין היה הטיפוס התמהוני והמרחף שלי. הוא היה שכני בגארדן סיטי והכרתי אותו ממשחקיו בתיכון. מין גאון גבוה, מתבודד, שתקן, לא יוצא איתנו לבירה או שתיים אחרי נצחון, פשוט מתקלח ונעלם אל השחור. אתלט מעולה ביותר, לא מקשיב לאף אחד, ועושה מה שבא לו. היו לי איתו טאקלים בלי סוף. אבל הוא כבש את מרכז השדה, והיה הזידאן-זידאן שלי. הוא היה חשוב מאד באליפות 1974. הוא ניפטר מסיבות לא ידועות בשנות ה-90. בוב מונטגומרי הגיע מג'וניור קולג' מקומי, והיה שחקן פיזי ביותר, שהחליף אותי כמאמן ואימן את אדלפי איזה 25 שנה. הוא היום בארגון 'הרד בולס', קבוצת הכדורגל של ניו יורק ב-MLS.

סוף-סוף היו לי 12 שחקני כדורגל די טובים, וביניהם 3-4 מצויינים.

סיימנו את העונה 7-2-3 (שבעה נצחונות), ואיני זוכר כבר מדוע העונה היתה כה מקוצרת.

******************

חוזרים ארצה!

רינה ואני סיימנו את המחקרים, קבלנו את ה-PH.D. סיגל היתה בת 4 ואפרת בת שנה. הודעתי לאדלפי שאני מסיים את השנה ופורש. היתה לי כבר הצעת הוראה של חצי משרה בוינגייט וחצי משרה בטכניון, וטסתי ארצה באפריל, 1971 רק כדי לחתום ולסכם עניינים. רינה טסה ארצה מיד אחרי, לסכם עם בית החולים ביילינסון במחלקת בריאות הנפש, ואני נשארתי עם הבנות בגרדן סיטי.

******************

ביום חמישי ב-2 לפנות בוקר רינה מצלצלת שאינה מרגישה טוב, ושהציעו לה לחזור מיד לארה"ב. "משהו לא בסדר עם הדם" היה כל מה שאמרה.

מעכשיו ועד סיום פרק זה אנסה לקצר.

מיד עם הגיעה מיהרנו לבית החולים. היא כבר ידעה, אבל לא ידעה את חומרת מצבה. תוך שעתיים נאמר לה שהיא סובלת מ-ACUTE MONOSETIC LEUKEMIA – סוג סרטן הדם הארסי ביותר. היא ביקשה מהרופא שיאמר את האמת, ורק האמת.

הוא אמר לה שאין לה יותר מכמה שבועות לחיות. הסיכוי הקטן היחידי הוא להצטרף לקבוצת מחקר של 20 אקדמאים כמוה הסובלים מאותו סוג סרטן דם, המבינים במחקר, ומוכנים לשמן כשפני נסיונות לטיפולים נסיוניים חדשים.

–סדר לי מקום שם. אנחנו מגיעים מחר!

בנותנו סיגל ואפרת היו בנות 4 ו-1 והיא חשבה רק עליהן.

קבוצת המחקר היתה ב-NIH, באחד מבתי החולים הטובים בעולם – ג'ון הופקינס הוספיטל. כשהגענו לבית החולים היא כבר לא יכולה היתה ללכת. נשאתי אותה על כפי.

היתה זאת קבוצת מחקר שעליה נוסו כל סוגי CHEMO-THERAPY. הסבל היה איום כי הכימיקלים הנסיוניים גרמו להקאות של 30-40 שעות ללא הפסקה כשאין מה להקיא. לא אלאה אתכם בתאורים.

(רק אז נזכרתי, אגב, הודיתי לאלוהים שלא חתמתי עם אדלפי את סיום עבודתי, ומאחר וישנה לי 'קביעות', וחוזה לשנתיים לאמן את קבוצת הכדורגל, אני לפחות לא מחוסר עבודה).

אני והבנות התחלנו לנסוע מגארדן סיטי לבולטימור פעמיים-שלוש בשבוע, 4 שעות כל כיוון. אני לא זוכר כיצד תפעלתי. הייתי חייב להמשיך ללמד, והיו לי שתי ילדות קטנות שלקחתי איתי לאוניברסיטה עד שמצאתי סידורי בייבי-סיטינג וכו'.

זה היה NIGHTMARE. אמי באה מישראל  לחודש לעזור, ואחרי זה אמה של רינה הגיעה מישראל, אך לשתיהן היה בית, היו חובות, היתה עבודה, והן לא יכלו להישאר איתי יותר מכמה שבועות, ובארה"ב אין לרינה או לי כל משפחה.

כשסמסטר הסתיו החל סדרתי את מערכת השעורים שלי כך שאלמד רק בימי שלישי וחמישי. כל המשחקים היו בימי רביעי ושבת. תיכננתי את חיי כך שביום חמישי, כשאני מסיים את קורס הביומכניקה שלי ל-GRADUATE (שתמיד היה מ-8 עד 10 בערב), אני מביא את הבייבי סיטר הביתה, משכיב את הבנות על שקי שינה בסטיישיון וואגון שלי, ויוצא לבולטימור. היינו מגיעים ב-2-3 לפנות בוקר, וביום ששי בילינו בבית החולים. בשבת בבוקר או שהעמסתי את הבנות שוב על המכונית, או טסנו, ואחד השחקנים חיכה לי בשדה. למזלי הרב רוב משחקי אדלפי היו באזור ניו יורק עם רק טיסה אחת או שתיים לבוסטון או סירקיוז.

rina2

הבנות היו איתי לאן שרק הלכתי

אני לא זוכר בדיוק את השנתיים הבאות. פעלתי כרובוט. הדבר החשוב ביותר היו הבנות ודאגתי להן יומם ולילה.

 

 

סיגל למדה להיות 'אמא קטנה' בגיל 5 לאפרת בת השנתיים, והן הפכו לקמע של קבוצות הכדורגל. אני לא החמצתי משחק? הן לא החמיצו משחק.

מדי פעם כשרינה היתה ב-REMISSION היא הורשתה לחזור הביתה. בקיץ 1972 אפילו הצלחנו לעשות ביקור בישראל. אבל תמיד ישנו RELAPSE ואז שוב חודשיים-שלושה עם הטיפולים הנסיוניים והסבל הבלתי יתואר בבולטימור.

 ps_2014_08_31___12_44_11

הבנות שהפכו לקמע של הקבוצה

סיגל בת ה-6 ואפרת בת ה-3 – הפכו לקמע של הקבוצה!

 

את עונת 1972 סיימנו מצויין, מדורגים מס' 9 במכללות (דרוג אחד לכל הדיביזיות) עם 12 נצחונות, 3 הפסדים, ושני תיקו. עברנו לדיביזיה  ב-II בתחילה העונה, והוזמנו לפלייאוף. ניצחנו את הראשון והשני (אני כבר לא זוכר בדיוק) ועלינו לגמר המזרח נגד מונקלייר סטייט המצויינת. רינה היתה במצב חמור ביותר ונאמר לי להישאר ולא לעזוב. רובי יאנג לקח ממני את הקבוצה. הוא סיפר לי שהבחורים נתנו ועשו הכל, אבל הפסדנו 2-1.

העונה הסתיימה.

עונת 1973 התחילה עם רוב הצוות של 1972 פלוס כמה תוספות חשובות.

היתה זאת קבוצה מצויינת שסיימה עם רקורד  16-2-1, אחד הטובים במכללות.

אז כבר עברנו לגור בבולטימור, ואני הייתי היחיד הנוסע לאדלפי ביום שלישי השכם בבוקר, חוזר ביום חמישי (למעשה יום ששי לפנות בוקר), וטס למשחקים בשבת.

כאן המקום להודות לשני אנשים שבלעדיהם לא הייתי יכול: רובי יאנג, שאימן עבורי את הקבוצה כשלא יכולתי, ואז עוזר המאמן ששכרתי, עורך דין מניו יורק בשם אייב ריס שהגיע עם הוריו מישראל בגיל 4 או 5 אבל דיבר עברית רהוטה, והיה חלק חשוב מאדלפיי אז, ועד היום הזה. הוא אדם אמיד מאד, ותורם חשוב למחלקת הספורט של אדלפי, כפי שעושים ד"ר צבי שרף, מני מטוס, ורוני אטנאזיו – שיהיה חלק חשוב מהפרק הבא. כולם אגב יגיעו למפגש בשבת.

היו לנו כמה נצחונות מצויינים על הטובות שבקבוצות המכללות, וכמובן שהוזמנו לפלייאוף.

רינה במצב חמור ביותר אך היא מדרבנת ודורשת שאטוס לספרינגפילד, מסצ'וסטס, למשחק גמר אזור המזרח נגד ספרינגפילד קולג' (ד"ר נייסמית'. אומר לכם משהו?). היא יודעת כמה העסק חשוב לי.

יום רביעי. משחק לילי. אווירת גמר גביע. קרלוס סקוט מבקיע שער נצחון. אנחנו בפיינל פור! אנחנו בפיינל פור!

בחדר ההלבשה כולם משתוללים משמחה כששוטר ניכנס ומבקש אותי. הגיע טלפון מבית החולים מבולטימור שרינה החלה מאבדת לחץ דם, ואם ברצוני לראותה בחיים עלי להגיע תוך כמה שעות.

הטיסה היתה רק למחרת בבוקר. אני לא יכול לחכות. השוטר מסיע אותי עם אזעקה לשדה התעופה הקרוב שם משרד שכירת מכוניות עובד כל הלילה. אני קופץ למכונית ומתחיל לטוס 120-130 קמ"ש לבולטימור – נסיעה שאני מעריך כ-7 שעות. זו לא היתה נסיעה. זה היה מרוץ מטורף נגד הזמן.

ב-BELTWAY המסובב את בולטימור אני רואה אורות משטרה ושומע אזעקה.

"לאן אתה ממהר? אתה יודע כמה מהר אתה נוהג? זו סוף הדרך שלך. אתה לא מקבל TICKET. אתה הולך איתי לבית סוהר!".

אני מסביר לו בכל המהירות שאני יכול שאשתי גוססת ואני בנסיעה מספרינגפילד מסצ'וסטס.

הוא מורה לי לחזור למכונית במהירות ולנסוע אחריו. יש לי ESCORT משטרתי עד בית החולים, שבוודאי חסך לי חצי שעת נהיגה בתוך רחובות העיר בולטימור.

אני מודה לו, ורץ למחלקת החרום.

חברי הטוב ביותר מילדות, יצחק דקל שנמצא בשליחות בבולטימור, יושב מחכה לי.

מבט עיניו אמר לי הכל. הוא מחבק אותי. איחרתי בשעתיים.

אני ניכנס לחדר בו היא שוכבת.

לראשונה בשנתיים וחצי אני רואה מין חיוך ורוגע על פניה היפים.  מין חיוך כזה שהסבל הנורא ניגמר. הסבל הבלתי ניתן לתאור שהיא סבלה רק בגלל הבנות הגיע לסיומו.

היא יכולה עתה לנוח. לנצח.

אני מבטיח לה שאעשה הכל עבור הבנות ואקדיש את חיי עבורן. אני אומר לה שאני אוהב אותה ואוהב אותה לעולם. נושק לה קלות במצח, ויוצא מהחדר.

אמי ואמה של רינה ישנות. הבנות ישנות. אני ניכנס בשקט.

בבוקר אמרתי לבנות שאמא איננה יותר. רינה הכינה אותן לרגע הזה שנתיים רצופות. הן אפילו לא בוכות – הדבר לא ניקלט בינתיים. את האבל על האמא שניפטרה הן תעשינה כשתהיינה יותר מבוגרות.

אמא של רינה אומרת לי שהיא לא יושבת שבעה. מה הטעם? עם מי נשב שבעה בעיר זרה? היא רוצה לחזור ארצה לבעלה ולחנה וחיים, אחי רינה. אבל היא אינה במצב לטוס. היא ממש בעולם אחר. אין דבר איום יותר מלקבור את בתך. ידעתי שעלי להביאה איתנו חזרה ללונג איילנד.

משחק חצי גמר אליפות המכללות הוא נגד בולטימור בשבת. אנחנו טסים עם ארונה של רינה'לה ז"ל בשבת אחר הצהריים. הקבורה בבית הקברות "מנורה" בלונג איילנד.  אייב עם הקבוצה, ורובי במשחק חוץ עם הקוסמוס.

הקבורה היתה אחרי שהמשחק נגד בולטימור כבר ניגמר, אבל ב-1973 לא היו סלולרים. כשארונה של רינה היקרה הורד לקבר אחרי יציאת השבת, קפצה בי לרגע המחשבה מה היתה התוצאה נגד בולטימור. אבל רק לשנייה. למעשה, אולי הכל מבולבל בראשי והקבורה היתה רק ביום ראשון, כשכבר ידעתי את התוצאה. מה זה משנה?

הלב היה שבור, אבל התכוננתי לרגע הזה משך שנתיים וחצי. למחלתה לא היה מרפא, ואין לה מרפא עד היום. אני משוכנע שרינה היתה מאושרת לו ידעה שהרבה מהפרוצדורה שניסו ולמדו עליה, משומשת כיום בכל בתי החולים בעולם.

כבר אז ידעו שהסכוי היחידי להשאיר חולי לוקימיה מסוג זה הוא הקפאת מיח העצמות בעת שהחולה ב-REMISSION, ואז להשתיל לו/לה את המיח 'הבריא' בשעת הצורך. גם אז ידעו שזה הפתרון אבל לא ידעו בדיוק כיצד לעשות זאת. היום יודעים, ותוחלת החיים של חולים מסוגה היא כעשר שנים ויותר.

את המשחק הפסדנו לבולטימור. נדמה לי שהיה 2-1, אבל אני לא בטוח.

אמה של רינה חזרה ארצה, ושבועיים לאחר מכן חזרה גם אמי.

אני נשארתי עם הבנות להתחיל חיים חדשים.

*****************

rina4

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 53 תגובות

  21. עגל

    2 ספט 2014 12:31:04

    איזה סיפור קשה. יש לך יכולת סיפור מדהימה, גם בסיפור וגם בחיים האבל והספורט מתחברים.
    יש לי ילדים קטנים, קשה לדמיין מה מרגיש אבא כשזה מה שעובר עליהם. גיהנום.

  30. מנחם לס

    2 ספט 2014 15:46:05

    תודה לכולם.
    מעניין. הכתיבה על מה שקרה לפני 41 שנים היא מין טרפיה.
    אבל בסיפור של מחר אני פוגש את גייל המיוחדת, שהפכה לאם נפלאה לבנות. לא רק זה, אלא שחמשה חודשים אחרי שנישאנו והיא אימצה את הבנות – זכינו באליפות!

    1. אופיר נ

      2 ספט 2014 16:28:58

      מנחם,

      הסיפור שלך עצוב ומרגש עד דמעות.
      ועם זאת, דווקא בתגובה הזו שלך,
      ניכרת האופטימיות והשמחה המאפיינים אותך,
      שאתה משדר ומקרין לסובבים אותך,
      והם כנראה אלה שנתנו לך את הכוח להמשיך .

      (ושוב), תודה

  35. האווי לאסוף

    2 ספט 2014 17:40:05

    תודה רבה מנחם, סיפור מרגש שכתוב נהדר. גרמת לי לדמוע בעבודה, פדיחה….
    אופיר נ. כתב את זה נכון, אתה צריך להיות טיפוס מיוחד מאוד כדי להמשיך ולראות את הדברים הטובים.

  47. ענת עוגן

    10 ספט 2014 23:04:32

    זוכרת. זוכרת את רינה. את הביקורים אצלנו, המשפחה הקטנה שהיתה לך. לא זכרתי את השנה. הייתי בת 18. צבא, רחוק מהבית. אבל זוכרת את דבר המחלה ואת הפרידה מרינה והבנות שנשארו איתך. מטבע הדברים לא היינו כ"כ קרובים והמידע עבר אלי דרך אמא. מחבקת. התרגשתי ונזרקתי לשנים ההן.

  50. דלית אבירם (שן)

    18 אוק 2016 11:15:36

    הדמעות זולגות דוד יקר. אכן מצמרר מה שעברת. בתור ילדה בת 10 לא ידעתי את הפרטים. מחכים לביקורך וד"ש ולגייל

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט