NCAA DIV II CHAMPIONS 1974

צ'ארלי או'דונל כורע שני מימין. הראשון מימין רוני אטנזיו. נימרוד דרייפוס 5 מימין.

מני מטוס כורע חמישי מימין. תומי לנג כורע רביעי משמאל. צביק'ה שרף עומד שני משמאל.

אנדי רוליג – נושא עיקרי מחר – עומד ראשון משמאל. יוג'ין דושאטו השוער הראשון, עומד 6 משמאל.

אייב ריס, עוזרי הנאמן ראשון מימין, ואני לידו.

****************************

מצאתי את המקור הרשמי לכל הסיפורים שאני מספר לכם מזכרוני.  הנה הוא:

המקור

 

***************************

 

אחרי מותה של רינה אמה ואמי חזרו ארצה.

הייתי שבור מנטלית ופיסית, עם חובות מעל הראש שכללו מעבר לבולטימור וצורך להחזיק שני בתים, והוצאות גדולות אחרות. לקח לי שבוע-שבועיים להתעורר, להתנער, ולומר לעצמי, "אין ברירה. עליך להיות הכי חזק שאתה יכול עבור בריאות הנפש של סיגל בת ה-6.5 ואפרת בת ה-3.5".

רינה היתה פסיכולוגית קלינית שהתמחתה בפסיכולוגיה של ילדים. בחודשי חייה האחרונים היא לא פסקה לומר לי שהיא תילחם עד התא האחרון בגופה, אבל כשהכוח ייגמר והיא תלך לעולמה, עלי למהר ולהינשא לאשה החמודה הראשונה שאמצא שתאהב את הבנות. היא הזכירה לי השכם והערב שהבנות בגיל העדין ביותר לאיבוד אם, והדבר היחיד שיצילן מחיים ארוכים של בעיות נפשיות, דכאונות, פחדים, ופוביות שונות היא "אמא חדשה כמה שיותר מהר".

מטרת הטיפולים הכימיים היא להחזיר את הגוף למצב תקין "כאילו אין סרטן", אבל הסרטן קיים. הכימילים מחסלים רק את "הסימפטומים של הסרטן" (הגידול עצמו או במקרה סרטן דם עליה פי עשרות אלפים בתאי דם פגומים) אבל לא את הסרטן עצמו – את מקורו – ולכן הוא חוזר, וכל פעם ביתר תוקף. רינה עברה 5 RELAPSES ('חזרת המחלה') שהיה השיא הידוע לרופאים המומחים שטיפלו בה. ז"א שה-RELAPSE הבא יהיה ה-6, מין "שיא עולמי לחולי אקיוט מונוסטיק ליוקימיה", שיא שאיש מאיתנו לא מעוניין להחזיק. היא ידעה גם ידעה שה-RELAPSE הבא יהיה גם האחרון. הכימיקלים הם רעל ההורג את התאים הסרטניים במיח העצמות, אבל הוא הורס גם תאים בריאים הכרחיים עד שגוף האדם לא יכול לשאת יותר.

רינה ז"ל היתה האדם האמיץ ביותר שפגשתי בחיי – גבר או אישה. אחרי ה-RELAPSE החמישי היא ידעה שהמוות מתקרב. היא חשבה רק על הבנות, ואמה שהזדקנה בחודשיים כאן באיזה עשר שנים. היא חשבה על אחרים הרבה יותר מאשר על עצמה. היא תיכנתה אותי ממש להמשך חיי.

הצטרפתי כמעט מיד לארגון חברתי הנקרא PWP אוPARENTS WITHOUT PARTNERS, המיועד לאלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות, בעיקר למען הילדים שיידעו ויבינו שהם לא היחידים עם הורה אחד בלבד. פיקניקים עם ילדים וכאלה. אבל גם ערבי פגישות עם יין ומוסיקה.

*********************************

כמו שעל רינה לא אכתוב יותר, זו הפעם הראשונה שאני מגלה את היכרותי עם גייל, חיי איתה, וגם כאן זוהי הפעם הראשונה והאחרונה שאני כותב על כך!

********************************

ערב אחד הרגשתי מחוסל אחרי יום הוראה באוניברסיטה והחלטתי לנסות את אחד הערבים הללו של PWP. אני ניכנס למועדון, ומיד מבטי נימשך לבלונדינית עם שיער ארוך היושבת עם גבה אלי, לוגמת סקוטש-וויסקי, ומעשנת. מבטה תקוע רק בכוסית והיא לא מסתכלת על אף אחד. היא הזכירה לי את לוריין ביקל, שרק ניפטרה.

זאת היתה גייל, וכפי שהזכרתי ואני עושה זאת שוב – כמו עם רינה – זוהי הפעם היחידה שאכתוב עליה.

בקשתי אותה לרקוד והיא ענתה "NO".

מה זאת אומרת 'NO'? למקום הזה באים לרקוד ולהכיר.

אבל ראיתי שהיא מסרבת גם לאחרים.

נידלקתי עליה והחלטתי שאני לא מוותר. חזרתי לשבת לידה בבאר. (כמה ימים אח"כ היא הודתה בפני שהיא חשבה שאני צרפתי לפי המבטא ו-'אני שונאת צרפתים; יצאתי עם כמה מהם!' – וכן חשבה שאני 'יותר מדי נמוך').

כעבור חצי שעה החזקנו ידיים. כעבור שלושה חודשים היינו נשואים. היום – 40 שנה אחרי – אנחנו עדיין נשואים – באושר רב. כמה מכם פגשתם אותה ואתם יודעים על מה אני מדבר.

 עוד כמה מילות הסבר: היא אמרה לי שנעים וטוב לה איתי, אבל היא לא עומדת להכיר את בנותי. "אני עצמי גרושה טרייה (התגרשה שנה וחצי לפני כן) עם שני בנים בני 12 ו-14 ואני לא מוכנה לשום קשר רציני". מוכנה לפגישות, קולנוע, שתייה בבאר, טניס, אבל לביתי היא לא באה.

בינתיים יצאתי עם נשים אחרות, אבל כל אישה שהייתי מביא הביתה, סיגל היתה מסובבת את הגב ומסרבת לכל מגע או קשר. היא הבינה בדיוק מה אני עושה, והדבר האחרון בעולם שהיא רצתה זו אמא אחרת. היא היתה ממש באנטי מחלט ומאומה לא עזר.

חודש ושבוע אחרי שהכרתי את גייל היתה לבנותי יום הולדת. הן בהבדל של שבועיים אבל החלטתי לערוך יום הולדת אחד כי עדיין לא היו להן מספיק חברות לשני ימי הולדת. בקשתי מגייל עזרה. בתחילה היא סרבה, אבל נישברה, ואמרה, "רק ליום ההולדת!".

הבאתי אותה לביתי שעתיים לפני, והלכתי למטבח להכין קפה.

פתאום אני שומע כאילו גייל קוראית להם בספר. לבי נעצר. הצצתי מהמטבח וקפאתי: סיגל יושבת על ברך אחת, אפרת על הברך השנייה, שתיהן מחבקות את גייל, והיא קוראית להם בספר.

כעבור חודש היינו נשואים. חודשיים אחרי, מדינת ניו יורק אישרה את האימוץ (אני לא אימצתי את בניה כי אביהם היה בחיים, והם היו מבוגרים מדי וזה אפילו לא עלה לדיסקוס). שנה וחצי אחרי היא התגיירה. היא אף פעם לא האמינה ב-"NONSENSE OF JESUS", ואם אתה 'נוצרי' שלא מאמין ביישו, אתה כבר כמעט יהודי. הרב של  אוניברסיטת אדלפי עשה לה ת'מוות לפני שגייר אותה. לימד אותה דברים ובחן אותה במקרא, בתלמוד, בחוקים, בפילוסופיה. היא ניכנסה לעסק ברצינות  והתלהבות והחלה מלמדת אותי עד שדחיתי אותה ב-"עיזבי. זה מעל בינתי!". היא התגיירה כהלכה, מלבד דבר אחד: למיקווה היא לא ניכנסת! (זה היה עניין של היגיינה עבורה ולא עזר כמה שהסברתי לה שהיום הכל אחרת, כאילו שהיה לי מושג).

 

גייל והבנות, מיד אחרי האימוץ

כשגרנו בישראל בשנות ה-90 בכמה קייצים רצופים והיא רצתה דרכון ישראלי, לא היה קל לאשר אותה כ-"יהודיה" במשרד הדתות. לקח שנה עד שהם נישברו.

גייל הפכה לאם למופת. הבנות אהבו והעריצו אותה ומעריצות אותה עד עצם היום הזה. היחסים ביניהן קשים לתאור או הסבר. אולי כרטיס הברכה מסיגל שגייל קיבלה מסיגל לפני כמה חודשים ב'יום האם' יסביר את היחסים:

 

 

גייל וסיגל בישראל בחג פסח שעבר עם הנכדות דריה, אמי, ורומי

(אגב, אנשים לא מאמינים שהיא היום בת 78…)

גייל היא חולת ספורט. אבל חולה ממש עם קבלות. גם חולה וגם מבינה. היא הפכה גם ל"אם קבוצת הכדורגל" והצטרפה אלי לכל המשחקים עם הבנות שהפכו לקמיע של הקבוצה. בניה של גייל באו מדי פעם, אבל שניהם היו בלקרוס ופוטבול ולא התעניינו כל כך בכדורגל (היום כן!).

אני לא מפסיק להעריך מה שגייל עשתה עבורי והבנות: חתיכה חמודה בגיל 36, מה היא צריכה פתאום להתחתן עם איזה ישראלי בלי גרוש על התחת ועוד עם שתי בנות קטנות?

ועדיין היא עשתה זאת, ואני מאמין שהיא לא התחרטה לעולם. היא הצילה את חיי. אנחנו נשואים באושר, והיא אשה נפלאה, אמא נפלאה וסבתא נפלאה (וסבתא-רבה לניניה מהבנים שלה). היא אשה כמעט מושלמת, אבל ישנה בעייה רצינית אחת, שכבר 40 שנה אני מנסה לתקן – ללא הצלחה:

האשה הדפוקה הזאת תמיד היתה – והיא עדיין – אוהדת לייקרס!

זוהי האמת לאמיתה: כבר 40 שנה אני חי עם אוהדת לייקרס בתוך ביתי. היא מחלקת איתי את מיטתי!!! אני ישן עם אוהדת לייקרס. התאמינו לדבר כזה?

שאלתי אותה עשרות פעמים אם יש לה מושג כמה הייתי אוהב אותה יותר אילו העבירה אהדתה למיאמי.

מה היא ענתה לי?

"הלייקרס חשובים לי יותר מעשר אהבות שלך!"

*********************

בקיץ 2013 אני שומע (כבר לא זוכר מהיכן) על צעיר אירי שהוא כוכב כדורגל המשחק GAELIC FOOTBALL  בקלוב אירי ליד הארלם. ה-'גייליק קלאב' הוא מין באר די ישן הדורש צביעה ולידו מגרש דשא שמשחקים עליו "GAELIC FOOTBALL" שהוא מין רוגבי אירי למופרעים. משחק פר-אקסלנס לשבירת עצמות. הכוכב הגדול ב-'גייליק פארק' הוא צ'ארלי או'דונל, אירי בן 18 מ'לונדונדרי' הפרוטסטנטית בצפון אירלנד, שם להיות קתולי יותר גרוע מלהיות נאצי.

צ'ארלי ומשפחתו הם קתולים. האב שיכור, נעלם מהבית והשאיר אם עם 8 ילדים. האם נאנסה ע"י חבורת בריונים פרוטסטנטים שיכורים שפצעו אותה באופן חמור, והיא ניפטרה מפצעיה. שתי האחיות המבוגרות בנות ה-19 ו-20 האיצו בכל הילדים מגיל 14 ומעלה "לעזוב את הבית ולהתחיל במקום אחר; אין לנו אפשרות להאכיל את כולם". צ'ארלי בן ה-17 עבד פה ושם, אסף כמה דולארים, קנה כרטיס טיסה של תייר לארה"ב ונחת בניו יורק.

מסתבר שבתיכון הוא היה אחד משחקני ה-GAELIC FOOTBALL הטובים במדינה, אך בצפון אירלנד הפרוטסטנטית הוא לא הגיע למאומה ואיש לא הציע לו הצעת מקצוען, למרות ששחקנים טובים הרבה פחות מהקלאב שלו הפכו למקצוענים. נאמר לי שהוא היה טוב לא פחות בכדורגל, אבל שם בלונדונדרי הענייה הכסף הוא בגאליק פוטבול וצ'ארלי התרכז בו יותר.

הויזה שלו היתה ל-21 יום. כשאני פגשתי אותו בבאר בגאליק פארק, הוא ישב על דוכן גבוה ובידו בירה גיניס שחורה. גבו היה מופנה אלי, והברמן הצביע ואמר "זה שם הוא צ'ארלי!" הוא כבר היה בניו יורק 8 חודשים, שיחק גאליק פוטבול וכדורגל עבור $25 למשחק, ואת כל הכסף ביזבז על בירה. הוא ישן בחדר שכנסייה קתולית נתנה ל-6-8 צעירים בגילו, כולם בלתי חוקיים, מנסים להעביר עוד יום מבלי להיתפס.

אני ניגש אליו ואומר היי ושואל אם אפשר לדבר איתו. אני אומר לו שאני מאמן קולג' ורוצה לבדוק אם אפשר להביאו לאדלפי. אני שואל אם סיים תיכון והוא אומר "אני חושב שסיימתי". המבטא שלו הוא אירי, והתערובת של דיבור מהיר ובירה לא עוזרים להבנתי. אני שואל אותו אם הוא מוכן לבוא איתי לאדלפי. אתן לו חדר בבייסמנט בביתי, אביא אותו לאדלפי, ונראה מה אפשר לעשות.

"ME GOT NOTHIN' TO LOSE", הוא מגיב באנגלית הקלוקלת שלו. הוא מבטיח שהוא חוזר תוך 20 דקות: עליו לרוץ לכנסייה בה הוא גר ולהביא את חפציו. אני מחכה מעל שעה וצ'ארלי איננו. חשבתי שאיבדתי אותו. פתאום הוא ניכנס עם תיק קטן על גבו ומבקש סליחה על האיחור. "SOME BUSINESS TO TAKE CARE OF".

-זהו? זה כל הרכוש שלך?

-זהו. זה הכל. תיק קטן ובו 2-3 חולצות, זוג מכנסיים, זוג נעלי כדורגל מרופטים, תיק רחצה, וזהו.

הוא גר בבייסמנט של ביתנו ליד האוניברסיטה וגייל אימצה אותו כבן שלישי. היתה זו קריעת ים סוף לקבל "תעודת גמר" מבית ספרו באירלנד, הכל בדואר אוויר. שם לומדים 13 שנים (ולא כמו 12 בארה"ב וישראל), ולמעשה כיתה 11 "נחשבת" למקבילה לסיום תיכון. מחלקת הקבלה של אדלפי לא עזרה לי כלל, והיו כמה פעמים שהרמתי ידיים. בסופו של דבר הוא התקבל לאוניברסיטה על תנאי (לא לסיים מתחת "B" ממוצע בשנתיים הראשונות – דבר מאד לא פיירי!), עם סטפנדיית כדורגל שנתתי לו, על ויזת סטודנט זר. גם כאן היה חשש שיזרקו אותו מארה"ב כשהבקשה תגיע למשרד ההגירה ויראו שהוא הגיע על ויזה ל-21 יום ונשאר כמעט שנה, אך בוודאי איזה פקיד הגירה אירי ריחם עליו וחתם על הויזה כסטודנט. אולי גם 'הנאום' שלי על עברו וכיצד מצאתי אותו, עזר.

הוא יגור אצלי – דבר שהוא בברור לא חוקי לפי NCAA אך אני החלטתי שאני עם צ'ארלי, אפילו במחיר הלשנה ודיסקווליפיקציה.

 

=

 (לינק לדף 'היכל התהילה'  של צ'ארלי באדלפי, 2013)

 

זה היה בקיץ לפני פתיחת העונה, והוא נסע כל בוקר העירה על רכבת לונד איילנד ריירוד שתחנתה היתה 2 בלוקים מביתי. יום אחד הוא חוזר עם חיוך רחב על פניו: 'גייליק פארק' הציע לו עבודה: טיפול במגרש, צביעת קווים, קציצת דשא, ועבור עבודתו יש לו מגורים בקלאב, אוכל בבאר, ועוד איזה $50 דולאר לשבוע.

צ'ארלי היה אלכוהוליסט. כבר מלידה – כי האם שתתה כשהיתה בהריון. לא כמו האב, אבל שתתה. הוא שתה עם כל חבריו הקתולים מגיל 5 ו-6, ולא פסק. במגוריו אצלי בבית הוא חתך את השתייה היומית מ-6 בקבוקים לארבעה. חששתי מאד שבגאליק קלאב הוא יחזור לשתייה ללא הגבלה. הוא הבטיח לי שהוא מנסה להיגמל, ואפילו החל ללכת לפגישות של AA לאלכוהוליסטים.

הוא גם מצא חברה.

לקצר סיפור ארוך, היום צ'ארלי נשוי לאותה חברה עם 3 ילדים. הוא רואה חשבון בניו ג'רסי. הוא יבוא לפגישה בשבת.

באדלפי – בשבוע הראשון שהבאתי אותו – הזמנתי כמה שחקנים לשחק 'כדורגל עמודים'  איתו. לא צריך הייתי יותר מחמש דקות לדעת שיש לי שחקן כדורגל גדול. הוא הפך לסטרייקר שלי. היה מלך השערים בקבוצה, ובמשחק הגמר של הפלייאוף, כבש את כל שלושת השערים בנצחון על סיאטל פסיפיק – קבוצה המורכבת רובה ככולה משחקנים קנדיים ששיחקו שם בליגות שונות. הוא הפך לכובש השערים מס' 1 של אדלפי בתקופתי כמאמן. הוא ונמרוד דרייפוס היו שני כוכבי.

**********************

 

(נמרוד דרייפוס, ניבחר להיכל התהילה של אדלפי יחד איתי, ב-2001)

אני לא מתבייש – או מהסס – להצהיר שלי היה חלק גדול בהכנת נימרוד דרייפוס להיות שחקן מפתח בהפועל ת"א. משך שלוש שנים – 1974 עד 1977 – הוא היה שחקן שלי, השחקן הטוב ביותר באדלפי יחד עם צ'ארלי, 'אול אמריקן', שהפך לחברי, ואח"כ שותף לעסקים (היינו שותפים ב-'דרייפוס נאוטילוס' ברח' בן-יהודה בת"א, ומול הקונסוליה האמריקאית ברח' הירקון).

רובי יאנג היה שחקן כדורגל יותר מהוקצע מנימי, ויותר טוב ממנו, אך נימי היה הישראלי החשוב ביותר שלי, והרבה בגללו אדלפי הפכה בשנים 1974 עד 1977 לאחת החזקות בכל ארה"ב, דיביזיה 1 או 2.

מה שאני לא זוכר הוא כיצד הוא הגיע לאדלפי. הוא מגיע הנה בשבת (היום הוא מנהל הספורט של הקאונטרי קלאב ברמת אביב ג', וכן מריץ תכניות כושר גופני בכמה מפעלים בארץ) ואשאל אותו. אני הכרתי את נימי בתור שחקן הכדורמים מס' 1 בישראל. הוא הגיע אלי בעיקר כשחקן כדורמים. באדלפי הוא הפך לשחקן ישראלי לליגה הלאומית ברמה גבוהה, שהוזמן גם לסגל הלאומי כמה פעמים.

עוד אחזור אליו בפוסטים עתידיים (יהיו עוד 3!).

******************

עונת 1974

 

השוער שלי היה יוג'ין דושטו,  השוער מס' 1 במכללות. הסיפור עליו – כולל הקריירה המקצוענית –  בהיכל התהילה של אדלפי, שניתן לקריאה כאן

המגן הימני היה נימי דרייפוס. הסוויפר היה הג'מאייקי קרל מקדונלד, ראש הקבוצה יחד עם מני מטוס. משמאל המגן השמאלי היה ד"ר צביקה שרף שכבר כתבתי עליו אתמול שהיה השחקן האנדרייטד ביותר באדלפי! הסטופר היה מני מטוס, אחד השחקנים הטובים שהיו לי אי פעם, וכמובן חבר בהיכל התהילה. הוא היה כמעט ברמה של צ'רלי ונימי, ובהרבה משחקים היה ה-MVP של הקבוצה כולה.

מני מטוס מימין, קרל מקדונלד משמאל

 

מני המשיך בקריירה מקצוענית מוצלחת והיום הוא מיליונר גדול, אחד מקבלני הכבישים הגדולים בלונג איילנד.

כתובתו בהיכל התהילה:

http://www.aupanthers.com/hof.aspx?hof=142&path=&kiosk=

במרכז השדה היו לי את דיקי היין ז"ל, ברני רוליג, ופיטר ריטר הגרמני.

בהתקפה, הקיצוני השמאלי היה רוני אטנאזיו – שאכתוב עליו מחר.  הוא אוחז בשיא העולמי של חבר בהיכל התהילה עם 36 קרדיטס בלבד! (טוטאל הקרדיטס ל-B.A הוא…120…).

יכשהגיע לאדלפי הוא היה בתחתית שבתחתית של בוגרי תיכון OCEANSIDE הידוע בלונג איילנד. הוא היה מין בן טובים כזה שפכתי לשק החבטות שלי (משהו דומה ל-K-700), ומחר יש לי עליו ספור לסרטים. לא יודע קרוא וכתוב, אבל היום הוא יושב על חברה של 100 מיליון דולארים, כמייבא העור מבראזיל מס' 1 בארה"ב. כן, זהו רוני אטנאזיו הדפוק והפירחח (שבסתר תמיד אהבתי, והוא הפך שפוט של נמרוד דרייפוס)

 

 

 רוני אטנאזיו היום. שותף עם אחיו בחברת '100 מיליון'

 

החלוץ המרכזי היה צ'ארלי או'דונל, והקיצוני הימני תומי לנג, שגיליתי כשהיה NOBODY, ומאדלפי המשיך לקוסמוס ועוד קבוצות מקצועניות, והיום הוא מאמן את אוניברסיטת סאות'רן קונטיקוט – שתהיה יריבת אדלפי בשבת – האוניברסיטה שנגדה נפצע ג'והני ביקלהאופט!

 

 

תומי לנג וכתובת היכל התהילה:   http://www.aupanthers.com/hof.aspx?hof=74&path=&kiosk=

את העונה התחלנו בנצחון על קווינס קולג' 0-1, והמשכנו עם נצחונות גדולים על LIU בתוצאה 0-2, תיקו נגד הארטוויק 1-1, נצחון לא יאומן על FDU שדורגה מס' 3 במכללות DIV I בתוצאה שתחילה חשבו שהיא טעות – 1-8, ונצחון מצויין על מונטקלייר המצויינת.  סיימנו את העונה עם 16 נצחונות, הפסד אחד (ל-NYU), ותיקו עם הארטוויק. בפלייאוף ניצחנו את בבסון קולג' 0-3, את ספרינגפילד 0-1, ואז את פדרל סיטי המצויינת מוושינגטון בתוצאה 0-3 כשבשורותיה 8 שחקנים בינלאומיים מהאיים הקריביים, ובגמר גברנו על סיאטל פסיפיק עם הקנדים שלה 0-3, כשצ'ארלי או'דונל כובש שלוש-שער.

אנחנו אלופי ארה"ב!

 

זוהי קבוצת 1975, שהיתה טובה יותר מ-1974, ועליה אכתוב מחר.  נימי ראשון מימין. צביקה שלישי מימין. אחריו יוג'ין דושאטו. אייב ריס משמאל. כורעים רוני אטנאזיו שני מימין, צ'רלי או'דונל באמצע, ולשמאלו תומי לנג וברני רוהליג. רוני שניידר, שהגיע רק ב-1975, בין נימי וצביקה. רוני שניידר היה בלם הפועל כפר סבא, והיום מנהל בי"ס למאמנים של מכון וינגייט.